עוד ועוד סדקים

למי מקוראי שלא קורא חדשות, הקרבנות האחרונים של מפולת הדמוקרטיה הישראלית הם אמני ישראל, ספציפית חירות הביטוי והדיעה שלהם. נתניהו עושה סטאלין ומאיים לחסל גופי תרבות שלא ייצגו את הגרסא שלו של מוסריות וציונות. ספציפית מדובר על סירובם של כותבי מחזות ושחקנים שלא רוצים להציג באריאל, עיר ישראלית שאינה עיר ואינה בישראל. בתוך כל זה עומדת שרת התרבות ומביכה את עצמה כשאינה מבינה שאינה שרת הבידור.

בחדשות אחרות השבוע, משטרת ישראל עדיין מתעקשת לעשות "ניסוי כלים" בחסימת האינטרנטים שלנו ופישפוש בפאקטות ה-IP שלנו, איגוד האינטרנט הוציא נייר עמדה מאוד ברור נגד הצעד והשווה אותו ל"נוהל שכן". בינתיים משרד המשפטים מקדם חקיקה שתתן להם לפשפש לנו בכיסים (עדכון מבהילגם לילדים בבתי הספר), כדי להכשיר את השרץ שכבר קיים (ולפני כן זה וגם זה). מסתמן, אגב, שכדי להקל על בליעת הצפרדע, החוק שירחיב את יכולת החיפוש ידחף לתוך חוק ההסדרים הבא עלינו לרעה.

בינתיים, מחוץ להיכלות הממשל, מתחילה הקרן החדשה לישראל להראות סימני עייפות מדאיגים במאבק מול השמצות הימין (שגובלות בעלילת דם רוב הזמן).

תשמעו… מההימלאיה ועד האיטי יש כריתת יתר. כשהעצים לא מחזיקים את הקרקע בשורשיהם, הקרקע פשוט מחליקה בגשם הראשון לנהר והופכת להצפת בוץ שקוברת כפרים במורד נתיב הנהר. אם המדרון כולו גולש, הוא לא צריך להיות חלקלק או מחוספס, אתה תיפול איתו לנהר. ממשלת ישראל הנוכחית עוקרת עצים בסיטונות. ממשלה שמעקמת ידי אמנים ותאטרון איננה דמוקרטית, ממשלה שמחזיקה עם כבוש ולא מקדמת שלום אינה יהודית. תגידו לי למה אנחנו עדיין תחת האשליה של "יהודית ודמוקרטית"?

28 Replies to “עוד ועוד סדקים”

  1. לאמנים (ואחרים) מותר להחרים את מי שהם רוצים, אבל לא במסגרת תפקיד בגוף הממומן ע"י המדינה.

    אם אתה מועסק במקום עבודה כלשהוא המספק שרות, ואתה בוחר שאתה לא תספק את השרות לחרדים/ערבים/מתנחלים, זו זכותך, אבל אל תצפה לשמור על מקום עבודתך.

    וכמובן שתאטרון יכול להליט להיות עצמאי, לא לקחת כסף מהמדינה ולא לסבול את מרותה.

  2. אז אתה אומר שכל גוף שמקבל סובסידיה ממשלתית חייב לה בציות עיוור? קראת את הלינקים שצירפתי, ספציפית את זה? מה שאתה אומר זה שתאטרון מסובסד/נתמך מחויב להיות מיושר לפרופגנדה של הגוף השולט או הממשלה של אותו הרגע. אמירה די פאשיסטית, שלא מתיישבת לי עם דיעותיך.

    שחקן בקאמרי איננו "בתפקיד", שי. הוא איננו חייל. אמנות חופשית, דעתנית, אמיצה אם צריך ובעלת יושרה תמיד – היא דבר שהכרחי לשימור וקידום תרבות של עם וצריכה להיות יעד מרכזי של ממשלתו, גם אם המסרים הם לפעמים ביקורתיים כנגד הממשלה. החרם הוא לא נגד הופעות בפני מתנחלים, אלא נגד הופעה בהתנחלות, שהיא פשע מלחמה הסותר אמנות שישראל חתומה עליהן. הממשלה כאן בעצם דורשת מאנשים להיות שותפים לפשע הזה. אם היית חייל, היית צריך במצב כזה להחליט שזו פקודה בלתי חוקית בעליל ולא לציית לה. אם אתה אזרח חופשי, על אחת כמה וכמה.

    מה שראינו פה זה שהופעל לחץ פוליטי ואישי נגד אנשים שיפעלו בניגוד לצו מצפונם, ולי זה מאוד חורה. אני לא מבין איך לך זה נראה טבעי וצודק.

  3. אז מתנחל שעובד במשרד הפנים רשאי לא לתת שרות לפלסטינאים ?

    אין בעיה שתוכן המחזה יהיה נגד הכיבוש, אין בעיה שיפגינו ויכתבו וכו. לא נדרש ציות עיוור או התאמת התוכן לרצונות השלטון. אבל אם אתה עובד של התאטרון, אלא לא יכול להחליט איפה אתה מופיע ואיפה לא.

    אם הממשלה תתחיל להתערב בתוכן המועלה – זה סיפור אחר. אבל בינתיים, בעיני, זה בתחום הסביר.

  4. עובד במשרד הפנים הוא עובד ממשלה במשרד ממשלה. שחקן הוא אזרח העובד בשביל חברת הפקה פרטית, לפעמים מלכ"ר, שמקבל תמיכה ממשלתית לקידום התרבות. הוא לא אמור להיות פרופגנדה מגויסת לאג'נדה הפוליטית האקראית של הממשלה הארעית הנוכחית.

    מבחינתי, ומבחינת לא מעט ישראלים, ביקור בהתנחלות הוא בעיה מצפונית. אני גם לא קונה תוצרת התנחלויות, ומאוד מרגיז אותי כשיצרנים מנסים להסתיר את זה, במיוחד כשהם מוכנים לסכן אנשים כדי להסתיר את הסוד המביש הזה.

    אין לי סנטימנטים לאנשים שבוחרים לעשות עסקים עם ההתנחלויות, ועוד פחות מזה לאנשים שבוחרים לחיות שם קבוע. מספיק מטריד אותי שממשלת ישראל לוקחת את כספי המיסים שלי ומוציאה אותם על סבסוד בניה בשטחים שאינם שלנו (והופכת אותי בכך לשותף לפשעי המלחמה שלהם), אני מאוד פגוע מזה שהם חושבים שכספי המיסים שלי הם שוט לאיים בו על שחקנים ומחזאים לציית לדרישות דומות, של תמיכה ביישוב הנפשע והלא-חוקי של הגדה, ע"י כך שהם ערימת הסוכר שאמורה להסתיר את החרא, או אם תרצה, הדיפ שיכשיר את השרץ.

  5. איך הגעת מזה שתיאטרון (וגם קולנוע לעניין זה) שמקבל תמיכה ממשלתית כלשהי, מיד הופך לפרופוגנדה? למיטב הבנתי, היו כבר מספר סרטים שהציעו עמדות הפוכות ממה שהממשלה הנבחרת הציגה, אז איפה הפרופוגנדה כאן?

    אף אחד לא ביקש לשנות את התוכן של ההצגות או משהו ולא ביקשו מהשחקנים להגיע לאיזו התנחלות שכוחת אל להצחיק את התושבים/להופיע בפניהם. זו אריאל, זו עיר שגם אחרי הסכמי שלום תישאר כחלק מישראל, וזה עצוב שאנשים לא יודעים להפריד בין דעותיהם לבין עבודתם. אני יכול להעיד על עצמי כאחד שהתחיל למכור שרתי VPS ו-dedicated שאם מישהו יבוא ויבקש לרכוש שרת בשביל להרים עוד אתר ליקוק לפלסטינים אני אולי אקיא מהתוכן, אבל אני אמכור לו, בדיוק כמו שנתתי תמיכה לאתרים כמו מחסום וואטש ואחרים.

  6. אריאל לא שכוחת אל אבל היא בהחלט התנחלות. את מעמד העיר היא קיבלה לא בגלל מספר התושבים בה כמו ערים אחרות שעומדות בדרישות החוק, אלא ע"י החלטות ממשלה מיוחדות שמיועדות לפזר סוכר על הענין. קרא את נעמה כרמי אם הניסוח הקולע של יוסי גורביץ לא שכנע אותך.

    להגיד שאריאל אינה התנחלות כי כבר יש בה יותר מ-10K אנשים, זה כמו להגיד שאנס הוא כבר לא אנס אחרי 20 אונסים, הוא גבר גבר.

    1. ומה בדיוק קובע שזו "התנחלות"? בגלל שהחוק הבינלאומי לא מכיר? ביג דיל! אני לא רואה אותם זועקים על קיום החיזבאללה, החמאס בעזה או 1001 מקרים דומים. פשוט בישראל קל יותר כי יש כאן כאלו שכל כך אכפת להם מהפליסטינאים, שהם בדרך פוגעים באחיהם ולא ממש מזיז להם.
      שיהיה.

      ההתנהגות הזו לא מקצועית ולא מועילה לאף אחד. מה לעשות שבחיים יש דברים שלא נעים לנו לעשות אבל אנחנו צריכים לעשות. מי שלא מעוניין, שיעשה הסבת מקצוע או שימצא לעצמו מקום עבודה אחר.

      כל הקטע הזה נראה כמו גול עצמי קלאסי וקטסטרופה רצינית ליחצני"ם של אותם שחקנים.

  7. אריאל היא 100% התנחלות.
    היא גדולה מאוד, וככל הנראה לא תפונה בשום הסכם עתידי.
    אז האם זה אומר שעלינו להתיחס אליה כמו לשאר ישראל? לא בטוח.

    מה שמצחיק הוא שאנחנו באופן ארביטרארי מקדשים את הקו הירוק, למרות שהוא תוצאה די מיקרית של מלחמת העצמאות.

  8. חץ, הגול העצמי הוא כאן העובדה שישראל בונה התנחלויות נגד ההתחייבות שלה. מרחיבה אותן נגד ההבטחות האישיות לבני הברית הכי קרובים שלה, ואח"כ פוצחת במסעי הסברה מגוחכים שאף אחד עם שכל לא רוצה להאמין להם ש"פנינו לשלום".

    הדרך היחידה להתחיל לעלות על איזשהוא מסלול תכנון בר קיימא של יחסי שכנות בריאים הוא להתחיל לפנות התנחלויות במקום להעניק להן מעמד ערים ולעטר את זה בסמלים לאומיים כמו תיאטרון ואוניברסיטה מוכרת. אריאל היא פרויקט רב שנים לתקיעת טריז עמוק (20 ק"מ) לתוך הגדה. עובדה שזה הצליח כי אתה ואחרים לא מבינים אפילו על מה המהומה.

    ניסח את זה יפה חנן כהן בפוסט על "האנשים השקופים":

    אריאל נמצאת בתוך שטח שמתנהל מחוץ לתחומי החוק של מדינת ישראל. אריאל נמצאת בשטח שמתנהל על פי החוק הצבאי.

    החוק הצבאי יוצר אפרטהייד מובנה של הפלסטינים תושבי השטחים.

    כדי שתושבי אריאל יוכלו לחיות בנחת, הצבא מונע מהפלסטינים לחיות את חייהם כפי שהיו רוצים לחיות אותם.

    מבחינת תושבי אריאל, התושבים הפלסטינים שסביבם הם אנשים שקופים. הצבא דואג לכך.

    האפרטהייד הממוסד של האנשים השקופים, הפלסטינים תושבי השטחים, הוא הנקודה.

    תפקידה של המחאה נגד ההתנחלויות היא לפעול נגד תהליך ההשכחה וההתעלמות מהאנשים השקופים, התושבים הפלסטינים תושבי האיזורים שנמצאים מעבר לקו הירוק.

    כשמכונת ההסברה הממשלתית מצליחה להשכיח ממך את העובדה שאריאל היא לא פיקציה, בועה של אידיליה אורבנית שנשמרת כזו ע"י כוח צבא שממומן מהכיס שלי ושלך, ובנייתה מסובסדת מכיסינו גם ולא מכיסי תושביה, קל להבין גם שזה יהיה אך טבעי שהיכל התרבות החדש והמפואר שבנה בה כספינו (40 מליון ש"ח) הוא לגיטימי כמו היכל התרבות בת"א.

    שרת החינוך, לפי הציטוטים בעיתונים, מתייחסת לתיאטרון כמו לבידור. לתושבי אריאל מגיע לקבל תיאטרון כמו שמגיע להם לקלוט ערוץ 1 וערוץ 2. אני אומר שאנשים אינם שידורים, ואני אומר שתיאטרון אינו בידור. אם רוצים אנשי אריאל להרגיש תרבותיים, ילבשו שחורים וילכו לעיר זרה. אם הם רוצים להיות תרבותיים, אז שיעברו לגור בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל ולא בשטחים צבאיים כבושים. שחקני התיאטרון הלאומי לא צריכים להתגייס לשורות תיאטרון הבובות הלאומני.

  9. תמיכה באריאל היא מדיניות ממשלתית עקבית בישראל מזה 20 שנה לפחות. ולא רק מפלגות הימין.
    על כן, זכותה של המדינה לדרוש שהכסף שלה ישמש בהתאם למדיניות זו.

    כאזרח פרטי – זכות כל אחד למחוא.
    כעובד במוסד ציבורי – עליך עדיין לספק את השרות.

      1. אולי.

        אבל מה יקרה אם אומנים ימניים יסרבו להופיע בישובים ערבים, שמאלנים אצל חרדים וכו ?
        או שמוסדות ציבור מחויבים לשרת את כל מי שהממשלה מורה לו לשרת, או שאתה פותח דלת לעשרות חרמות צולבות שלא ממש פותרות שום דבר.

        אני לא בעד התנחלות, אבל יש חשיבות גם לבחירת הקרבות.

        אם אתה רוצה להזכיר לתושבי השטחים שהם יושבים על אדמה לא להם, אין שיטות יותר טובות ?

        1. א. אין הרבה כאלו בקאמרי אבל אני מניח שזה קורה. זה נסלח הרבה יותר בקלות כי זה יותר תואם את רוח הממשלה. לגבי השאלה אם בכלל יוצא לתאטרוני חיפה, הקאמרי או באר שבע להציג ביישובים ערביים, זה סיפור אחר.

  10. אם האמנים רוצים להיות מוסריים ולא להיות צבועים שנלחמים בעצם למען אוייבינו, עליהם היה להחרים קודם כל ישובים כמו כרמיאל והקיבוצים שיושבים על אדמות איקרית ובירעם.
    ההבדל הוא שהישובים הנ"ל הוקמו על אדמות של אזרחי מדינת ישראל שלא נלחמים בה ושאיתרע מזלם להיות ערבים ו/או דרוזים.

    במקרה של אריאל, מדובר בשטח שהריבונות עליו לא היתה מוגדרת גם לפני מלחמת ששת הימים – רוב ארצות העולם לא הכירו בסיפוחו לירדן, וירדן ויתרה עליו כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים. קודם שהפלשתינאים יסכימו לחיות איתנו בשלום ולכבד את זכויות האדם שלנו ולבטל באמת ובתמים את הסעיפים הנוגדים שלום איתנו באמנה הפלשתינאית שלהם, ורק אחר כך נתחיל לדאוג לזכויות האדם שלהם.

    בכל הארצות בעולם חוץ מהאזור שלנו, שבהן עם אחד נלחם על זכויותיו שנרמסות על ידי עם אחר, אין זו מטרה של העם המדוכא להרוס את העם המדכא אלא להגיע למצב של דו-קיום בשלום במסגרת זו או אחרת (במידת האפשר, בשתי ארצות שכנות אחת לשניה).

    רק אצלנו במזה"ת, הפלשתינאים שואפים להשמיד את היהודים. לכן מאבק על זכויות האדם של הפלשתינאים פוגע בסופו של דבר בעצם הרעיון של זכויות האדם. מי שבאמת רוצה להלחם על זכויות אדם – שייכבד ויתחיל את מלחמתו בבעיות של הבדואים בישראל, כי אין להם אמנה שבה הם מתחייבים להשמיד את היהודים.

  11. עומר, בעולם אידאלי, אחרי שיפתרו הבעיות עם הקו הירוק והסדר הקבע, אנחנו נפנה גם לטפל בזה.

    בחלומות הממש-ממש ורודים, אם היינו מדינה דמוקראטית, היינו מתחילים מלפתור את סיפורי סיפוח האדמות ואי השוויון האיום שהולך בתוך המדינה ומוציאים את הנפץ מהאופציה של מלחמת אזרחים. זה גם היה מטה את דעתם של ערבי הארץ ובתורם גם ערביי הגדה. כעת אנחנו לא נותנים למשל לערבים ישראלים מרחב קידום במדינה מלבד בעבודות ממשלתיות. דבר כזה לא נראה טוב, לא משפיע בצורה צודקת על התדמית העולמית וכמובן של ההנהגה הפלאסטינית. כאילו אנחנו יושבים וחונקים במו ידינו את סיכויי השלום.

  12. עירא, לדעתי מי שבאמת נלחם למען זכויות האדם ולא משתמש בהם כמסווה לקידום אינטרסים זרים, מתחיל בזכויותיהם של מי שאינם מצהירים על איבתם השורשית למי שכביכול מדכאים אותם (אני כותב כביכול, כי צריך להבדיל בין הגבלות שנובעות ממצב מלחמה בין מטיל ההגבלות לבין הסובלים מההגבלות, כשמצב המלחמה בא ביוזמתם של הסובלים דווקא) אלא דווקא דוגלים בדו-קיום בשלום שבו יש לכולם אותן הזכויות.

    המבחן הוא איך כל אחד רואה את המצב האוטופי. רוב הפלשתינאים, שאבירי זכויות האדם נלחמים לטובתם, רוצים בסופו של דבר במשטר שבו היהודים יהיו אזרחים מסוג ב' במקרה הטוב (והראייה – היחס לנוצרים בבית לחם, באל בירה ובמקומות אחרים ביהודה ושומרון שנמצאים כיום תחת שליטה פלשתינאית כזו, שאין כוחות משטרתיים ישראליים שיתערבו לטובת הנוצרים) וקורבנות חסרי ישע לפוגרומים במקרה הסביר. מאידך גיסא, רוב היהודים – גם כאלה שמצהירים כיום על תביעה לבעלות על כל ארץ ישראל – יהיו מוכנים לנהוג מנהג כמנהג אברהם בלוט במידה ואכן יופיע פרטנר שמוכן לדו-קיום בשלום.

    קח לדוגמא את המאבק בממשל הצבאי שהיה בישראל עד שנת 1966.
    אין ספק שהעובדה, שהערבים הישראלים לא ניצלו את ההקלות שהונהגו במרוצת השנים כדי לפגוע ביהודים, הקלה על כל הגורמים שנאבקו למען ביטולו המוחלט של הממשל הצבאי בתחום הקו הירוק.

  13. אני אשמח להלחם באמת למען הפיכת האזרחים סוג ג' אצלנו לשווים (ובוא נודה, ערבים ישראליים במצב גרוע יותר מנשים יהודיות), אבל נראה לי יותר דחוף לי מצבם של הפלשתינים בשטחים, כי אם יש לי שלום איתם אני יכול להתחיל בכלל להתרכז במה שקורה בתוך המדינה.

    נכון שאוטונומיה פלשתינית פירושה עלול להיות מלחמות פנימיות. לא רק בין נוצרים ומוסלמים, אלא גם בין החמולות של הכפרים השונים. הענין הזה קיים מתחת לפני השטח, השקיטו אותו קצת כ-50 שנה, אבל כל מי שקצת יותר מבוגר זוכר היטב שלפני שנולד "העם הפלשתיני" בשנות השישים, היו רק הרבה חמולות מעוצבנות מפוזרות בין הרבה כפרים, עם ניבים שונים של ערבית ומנהגים שונים, כי כל קבוצה הגיעה לפני 150 שנה מארץ אחרת. היריבות הזו הושמה בצד למען המאבק המאוחד, זה הדבר המופלא שהצליח לעשות עראפת, אבל קשה לי להאמין שזה לא יחזור אם תהיה יציבות בינלאומית.

    באותה צורה, שלום עלול להביא מלחמות פנימיות גם אצלנו – בין יהודים לערבים, בין יהודים לבדואים, בין דתיים לחילוניים, ולך תדע. הרבה פעמים אני מרגיש ששני הצדדים ממשיכים את המלחמה כי הם מפחדים שאין משהו שמאחד את "עם ישראל" או את "עם פלשתין" יותר מהקונפליקט, ואם הוא נפתר יעלם הגורם המאחד וההגדרה הלאומית, כי ביננו, מי יש לי ולך משותף עם נטורי קרתא ירושלמיים, או אפילו החרדים של בני ברק? אני חושב לפעמים שאמצא שפה משותפת יותר טובה עם ערביי יפו ועכו.

    ועדיין, צריך לנסות, כי "לנצח תאכל חרב" זה איום, לא הצעה לקיימות.

    1. חוששני שיש לי חדשות בשבילך:
      1. מדינת ישראל הוכיחה במשך השנים יכולת מרשימה בבניית מדינה למרות המלחמות החוזרות ונשנות. לכן הנימוק של "קודם נעשה שלום עם הפלשתינאים ואחר כך נפתור את בעיותינו הפנימיות" אינו מבוסס על ההיסטוריה הישראלית.
      2. לא נראה לי שבכלל אפשרי לשפר את מצבם של הפלשתינאים בשטחים כל עוד הם שואפים למטרה שאינה דו-קיום בשלום עם שוויון זכויות. אפילו אם מנהיגינו היו נתקפים בנכונות להתאבד ומסירים את כל המחסומים וכל המגבלות על חייהם ומשווים בפועל את זכויותיהם לזכויותינו, ברור שהם היו מנצלים זאת כדי להרוג הרבה יהודים, מה שהיה גורם להפיכה בישראל ולעליית ממשלה שתתאכזר עוד יותר לפלשתינאים.

      נא לקרוא מה שקרה בתקופה שמאז נובמבר 1995 ועד הבחירות של 1996. מתמיכה עצומה בשלום אוסלו עברנו להתנגדות. מהפך זה קרה בגלל כל אותם האוטובוסים שפלשתינאים פוצצו תוך הריגת יהודים ופועלים זרים (וגם חרש ערבי נוצרי ממזרח ירושלים, שאיתרע מזלו לנסוע באוטובוס בזמן שהתפוצץ).

      להתנות עבודה על בעיות אחרות בפתרון בעיות הפלשתינאים בשטחים – זה מרשם לקפאון: לא ייפתרו לא בעיה זו ולא הבעיות האחרות. זה בדיוק הכשל הלוגי של הערבים – הם טוענים שקודם צריך לפתור את "הבעיה הציונית" ורק אחר כך יפתרו את הבעיות הפנימיות של ארצות ערב. או העמדה של נאצר (זוכרים מי זה היה בכלל?) שטען ששטח שנכבש בכוח – ישוחרר רק בכוח (כזכור, בסופו של דבר סאדאת שחרר את השטח שמדובר בו ע"י מו"מ אחרי שהפגין נכונות כנה לשלום עם ישראל).

      מאידך גיסא, אם נעבוד קודם על זכויות הערבים הישראליים, נוכל להראות לפלשתינאים שיש להם אלטרנטיבה. אם רק יעזבו את דרך המלחמה ביהודים, ייהנו גם כן מהזכויות שיהיו לערבים הישראליים.

  14. עומר:
    1. ב"בנית מדינה" אתה מתכוון לבניה הפיסית, או של הקמת מוסדות ציבור שברובם שוביניסטיים, או שמא הקמת ערים, בחלקן על אדמה מולאמת? כי כמו שאתה אומר, גם ערים מוסכמות וותיקות כמו כרמיאל נבנו לתפארת על גבם וחמתם של התושבים המקומיים. אוי לנו מ"בניה" שכזו, כי היא גם בנתה איבה. הייתי קורא לזה מבצע מרשים אבל לאו דווקא מבצע מושלם אם אתה חושב על כל הפרות זכויות האדם שהיו בדרך.

    הנימוק של "קודם נעשה שלום עם הפלשתינאים ואחר כך נפתור את בעיותינו הפנימיות" אינו מבוסס על ההיסטוריה הישראלית.

    מה, הנימוק של "קודם נבנה ואח"כ נראה אם מישהו יצייץ שגנבנו לו אדמה" לא נשמע דומה? נשמע לי מאוד היסטוריה ישראלית.

    2.

    ברור שהם היו מנצלים זאת כדי להרוג הרבה יהודים

    למי ברור? לפי מה ברור? ואם היה פה מסחר חופשי ומערכת חינוך וביוב ליישובים לא יהודיים, אולי לא היתה יותר איבה? אולי גם מנהיגי הדת שלהם היו מוצאים דרך להורות לאנשים לסלוח לנו? איך אתה מניח את כל זה?

    מאידך גיסא, אם נעבוד קודם על זכויות הערבים הישראליים, נוכל להראות לפלשתינאים שיש להם אלטרנטיבה. אם רק יעזבו את דרך המלחמה ביהודים, ייהנו גם כן מהזכויות שיהיו לערבים הישראליים.

    יתכן בהחלט. חבל רק שאיננו עושים זאת.

  15. 1. אז תחזור לאירופה.
    במילים אחרות: היתה תוכנית חלוקה. ולמיטב הבנתי היא היתה הוגנת פחות או יותר. ולא אנחנו התחלנו במלחמת העצמאות. אבל אנחנו בהחלט ניצחנו בה. בהיסטוריה העולמית נצחון במלחמות זו השיטה שבה גבולות נקבעים. לא טוב לערבים? שלא יתחילו מלחמה שהם לא מסוגלים לנצח.
    ולגבי פליטי 48? עצוב לי ברמה האישית כאדם לאדם. אבל במקביל מדובר באנשים ששיכים ללאום שפתח נגדנו מלחמה ובחר להגדיר עצמו כאוייב שלנו.

    2. אתה מוכן לקחת סיכון ?
    במיוחד משעשע אותי שאתה מניח התנהגות לוגית ממנהיגים דתיים שנוהגים בברבריות מוחלטת פנימה בתוך החברה שלהם. אבל אם נאכל אצלהם חומוס והם יקנו מאיתנו במבה אז איתנו הם יהיו בסדר.
    האומה הערבית והעולם האיסלמי נמצא במקום רע מאוד. עד שהם לא יתחילו להתנהג כמו בני אדם בינם לבין עצמם, אני לא רואה סיבה להניח שאיתנו הם יהיו אחרת. אז נכון – אני מכליל. ויש הרבה מוסלמים הומאניים (למשל בראשות הראשות הפלסטינאית). אבל כפי שראינו בעזה מאזן הכוחות יכול להתהפך בקלות. מה שמחזיר אותי לשאלה: אתה מוכן לקחת סיכון? (לי אין תשובה פשוטה. לכל הפחות "אם כן, אז מאוד מאוד מאוד בזהירות").

    כל זה לא אומר שלא ראוי להתנהג ביתר הגינות עם ערביי ישראל. אבל בעיניין זה הדברים פשוטים, כי ההתיחסות היא אישית ולא לאומית.

    1. 1. אני גם מפריד בין 48 ל-67. אני מפריד בין אדמות מסופחות, מולאמות וסתם כבושות.
      משתמע איכשהוא מדבריך שאיך מבדיל בין פלאסטיני, ירדני, סורי או מצרי, ובין מטרותיהם השונות והפלגים בתוך כל המדינות והעדות.

      2. אני מוכן לקחת סיכונים קטנים בצעדים מדודים, בוני אמון. לא לפתוח בבת אחת את הכל. לעשות את זה תוך שיחות, שכר ולא רק עונש.

      וכן, אני חושב שמנהיגים אזרחיים ודתיים ניתנים לשכנוע. אפילו אלו של החמאס.

  16. ושלא יהיה ספק – להמשיך את האבק הישראלי / ערבי עוד 50 שנה היא אופציה אפשרית מבחינתי.
    שרדנו עד היום, סביר שאנחנו יכולים לסחוב עוד.

    זה לא אומר שאני מוותר על דמות החברה בישראל. לחלוטין לא. ואני ימשיך להאמין שאפשר יותר טוב. גם בתחום השיווין דה-פאקטו של ערביי ישראל.

    אפשר להמשיך בכיבוש ולקיים חברה פחות-או-יותר נורמטיבית בתוך ישראל. זה לא קל. זה לא רצוי. זה מאוד בעייתי. אבל זה אפשרי.

    1. מבחינתך, אבל אם השיחות האלו לא יצליחו (ולפי הקולות שהפלסטינים עושים, הם לא בדיוק רוצים שזה יצליח, תראה מה קרה אתמול בלילה, תראה מה קרה בכל פעם שזה הגיע לשיחות מכריעות עם אולמרט, ברק), יהיה לנו בהחלט חורף חם..

להגיב על שודד הטלכתבים לבטל