הזמן לפוליטיקה

כיכר החטופים, מוצ"ש 6-1-2024

"אין מילות נחמה על השנה הארורה הזו אך יש מילים שצריכות להיאמר, שחייבות להיאמר, על זו שמתחילה", כך כותבת ד"ר מאיה מארק בהקדמה לפוסט שהיא פרסמה בהתחלת 2024. לי אין פייסבוק ולא הצלחתי למצוא את המקור בעזרת מנועי החיפוש הרגילים, ומבחינתי זה טקסט שראוי שישמר ויוכל להמצא במנועי חיפוש. אז בלי רשות המחברת (סליחה! צרי איתי קשר אם זו בעיה!), אני מביא פה את הטקסט כפי שהוא מקודם בקבוצות דיון ברשת (שגם אותן אי אפשר הרי למצוא בחיפוש…)

זו היתה השנה שבה "הפוליטיקה" יצאה מהחדשות ומדפי העיתונים ונכנסה אל הבית הפרטי של כל אחד ואחת מבני האדם שחיים בארץ הזו.

שנה שבה מיליוני ישראלים הבינו את המחיר הכבד שהם וילדיהם עלולים לשלם על כך שהם הרשו לעצמם לחשוב שהפוליטיקה משעממת אותם, מגעילה אותם, לא קשורה אליהם. על כך שחשבו שהם יכולים להתרחק ממנה, לא לנקוט עמדה, להשאיר לאחרים את המגרש, לא להיות מעורבים, להצביע למפלגות שלא אומרות כלום ושום דבר ולא להצמיח הנהגה עם אומץ, עמדות וחזון לגבי המקום הזה.

אז במשך השנים היו קצת קיטורים על המיסים והרבה על החרדים, והיתה גם התעלמות ממה שקורה בהתנחלויות כי זה אי שם מאחורי הרי החושך ומה זה בכלל קשור לחיים שלי.

ובעיקר היתה אשליה שישראל הדמוקרטית והליברלית תמשיך לחיות את חיי הבועה שלה באין מפריע, שהפנסיות בטוחות בבנק, שכבר רואים את הסוף של המשכנתא, שבפסח ניסע לפאריז. והסכסוך עם הפלסטינים? באמת זו בעיה, אבל מה אתם רוצים שנעשה, הרי פרטנר אין, ושקט יש סך הכל וגם סדרה חדשה בנטפליקס, נתחיל לראות הערב?

הפיצוץ הראשון אירע בינואר. קולות ומראות מהתקופות הכי אפלות בהיסטוריה, שאסור לאיש לשכוח, ובעיקר לא ליהודים – התדפקו על הדלת.

ופתאום כבר שום דבר לא היה בטוח. לא הבית, לא החופש, לא הזכויות הכי בסיסיות, לא החסכונות, לא הפנסיות, לא העתיד. שבוע אחרי שבוע מליוני ישראלים שהתעוררו מנמנומם האסוני שטפו את הרחובות, ויצאו סוף סוף אל זירת הקרב שבמשך עשרות שנים הופקרה למסוכנים, לאפלים ולגרועים שבכוחות שהצמיח העם היהודי.

הבהלה היתה אמיתית. המציאות – בלתי נתפסת. אין לי ארץ אחרת אבל אם היא תהיה דיקטטורה אני לא אהיה כאן. קנדה, אוסטרליה, ארה"ב, אירופה – כל האפשרויות נבדקות, כל האופציות על השולחן. נלחם על המדינה וננפיק דרכון זר. ניאבק בחרוף נפש על המקום שאנחנו אוהבים אבל נדאג לילדים.

זו לא אמירה שיפוטית, זה תיאור מציאות. אמת לאמיתה. מחשבות שחולפות – וצריכות לחלוף – בראשו של כל אדם חופשי שמדינתו צוללת במהירות למחוזות הפאשיזם והחושך. הולכת והופכת למקום שבו הוא וילדיו אינם בטוחים בו עוד.

ואז הגיע אוקטובר. אותה פוליטיקה שהכתה בנו במערכה הראשונה פלשה לחיינו בצורה הקיצונית, האכזרית והאיומה ביותר שניתן לדמיין במערכה השניה. שלחה את ידיה הארוכות אל הבית הפרטי, אל התא המשפחתי של כל אחד ואחת. לקחה את השמחה, את שנת הלילה, את הבטחון, את האהובים עלינו ביותר. עבור רבים כל כך – לקחה לתמיד.

ומבעד למסך הדמעות, הכאב וההלם החלה לחלחל התובנה שהתוכניות מפרק א' צריכות להיגנז. ששום דבר לא מחכה לנו בשום מקום. שאפילו הטירלול הפרוגרסיבי נעצר ביהודים. ישראלים שבילו שנים מאושרות בקמפוסים בארה"ב ישבו מוכי תדהמה מול סרטונים של סטודנטים שצועדים על מדשאות האוניברסיטה וקוראים להשמדת עם.

הפגנות ענק החלו לשטוף מקומות שרק בקיץ שעבר בקרנו בהם עם הילדים. רשת הבטחון שאנשים חשבו שיש להם נשמטה. שום דבר לא מחכה לנו בסיליקון ואליי. גם לונדון עם שלוש מאות אלף מפגינים נגד ישראל כבר לא מחכה.

ולכן 2023 חייבת להיות השנה שבה אנשים שבחרו לחיות את חייהם במדינה הזו יבינו בצורה העמוקה, הכואבת והמוחשית ביותר שהכל פוליטי. שאין להם יותר את הזכות לעקם את האף ולהגיד שזה מגעיל אותם. שזה משעמם אותם. שהם לא רוצים לשמוע. להפנים שכל מה שהם התעלמו ממנו במשך שנים נכנס להם השנה מתחת לדלת ולתוך הבית ומתחת לעור.

וכולם כולל כולם צריכים להבין שאין ברירה אלא לצאת ולהלחם על המקום הזה. להביס את המיעוט שהשתלט על המדינה. ולהכריע במחלוקות העמוקות לגבי דמותו וזהותו של המקום הזה שנדחות כבר שבעים שנה. כי הכל פוליטיקה. בכל מקום – אבל בעיקר במקום הזה.

מאות אלפי גיבורים וגיבורות שמסכנים את חייהם בזמן שמאות אלפים אחרים משתמטים זו הכרעה פוליטית.

גדודי צה"ל שבשביעי באוקטובר שמרו על הזיות דתיות מטורללות במקום לשמור על ילדים בעוטף זו הכרעה פוליטית.

תועפות כספי המיסים של אזרחי ישראל המשרתים והעובדים שזורמים עכשיו להנצחת חיים של בורות ובטלה על חשבון הציבור זו הכרעה פוליטית.

מערכת החינוך המחורבנת שהילדים שלנו הולכים אליה כל בוקר זו הכרעה פוליטית.

ארבעים ילדים בכיתה זו הכרעה פוליטית.

וגם התור שנקבע לרופא לעוד חצי שנה והכבישים בפריפריה שמחוררים כמו קירות הבתים בקיבוצים שנחרבו הם כולם תוצאה של הכרעה פוליטית.

הכל פוליטיקה. ובעיקר – הניסיון לספר לנו שעכשיו זה לא הזמן לפוליטיקה.

כל פעם שמישהו אומר לכם שזה לא הזמן לפוליטיקה הוא גונב מכם. גונב מכם כסף, גונב מכם זמן יקר, גונב מכם את האפשרות להתנגד, גונב מהילדים שלכם את העתיד.

וכל פעם שמישהו אומר לכם שזה לא הזמן לפוליטיקה הוא משקר לכם בפנים.

כשהממשלה ושופרותיה אומרים שזה לא הזמן לפוליטיקה הם לא רוצים אחדות. הם רוצים להשתיק את הציבור כדי שיהיה להם עוד זמן להתארגן למערכה שהולכת להיפתח בעוד רגע, המערכה היחידה שמעניינת את ממשלת החורבן: מלחמת השרדות של ממשלה שתעשה הכל כדי למנוע בחירות כי היא יודעת שהיא תפסיד בהן.

מי שרוצה אחדות לא מסית נגד מפקדי צה"ל. מי שרוצה אחדות לא חותר תחת בכירי מערכת הבטחון. מי שרוצה אחדות לא מתחזק מכונת רעל מסביב לשעון. מי שרוצה לנצח במלחמה מגדיר מה זה נצחון. מי שרוצה לסיים מלחמה מגדיר מהם יעדיה. ומי שרוצה לשקם את המדינה משקיע בזה כסף.

לעומת זאת, מי שמבין שהוא איבד את השלטון ואת הלגיטימציה – מפרק את כל מי שיכול לעמוד מולו ומשקיע את הכסף לא בשיקום המדינה אלא בשוחד לשותפיו הפוליטיים.

אנחנו פותחים את 2024 מותשים, עצובים, מרוקנים, אבלים.

הם בונים על זה. ובדיוק בגלל זה מלחמת ההתשה שמנהלת הממשלה הרעה הזו נגד אזרחיה רק תלך ותתארך והיא תימשך עד שמליוני אנשים ישטפו את הרחובות ואלפים יעברו לגור מחוץ למפתן דלתם של כל חבר וחברת כנסת בליכוד.

ההתנגדות הזו היתה צריכה להתחיל אתמול. לא רק שהיא לא פוגעת במאמץ המלחמתי היא מחזקת אותו. לא רק שהיא לא פוגעת בחיילים היא קודם כל למענם. ממשלה כושלת של מושחתים ומשתמטים לא יכולה לנהל מלחמה. לא יכולה לנהל כלכלה. לא יכולה להמשיך לסכן ולהחריב את הבית היחיד שיש לנו.

שנת התנגדות טובה לכולם. יחד ננצח.

— Maya Mark

Have you written to the FCC today?

Just posted this on Dear FCC:

Dear FCC,

I'm Ira Abramov and I live in Ramat Gan, Israel.
Net neutrality, the principle that Internet service providers (ISPs) treat all data that travels over their networks equally, is important to me because without it My freedoms of expression, usage and being informed are hurt.
A pay-­to-play Internet worries me because new, innovative services that can’t afford expensive fees for better service will be less likely to succeed.
My entire professional and activist life is based on the ability to learn through the net, communicate with and activate people through it. It's the real land of equal opportunities that can't be matched today by political and pricey educational systems. It's like taxing pedestrians for walking certain streets, reading the signs and walking to stores. It is an unfair and unjust tampering with an important public resource.

Sincerely,
Ira Abramov

Feel free to post your own plea!

קצת טכנו-אופטימיזם לאיזון

יש ימים שבהם אני עוסק בעניני פרטיות אלקטרונית, זה קל מדי ליפול לבור של פראנויה ולודיזם, במובן של פחד מפיתוחים טכנולוגיים בידיים הלא נכונות. אורוול פחד מהשלב הזה בפיתוח הטכנולוגיה, והעולם שדמיין ב"1984" היה קודר ומדכא (תרתי משמע). מצד שני צ'ארלי סטרוס מצייר עולם מאוד עצוב לעמים שיצאו נגד טכנולוגיות (למרות שזו סאטירה פוליטית יותר מאשר עתידנות של ממש) בספרו "סינגולאריטי סקאי". ספר שנוגע בכל טרנד ורעיון טראנסהומניסטי ולא תמיד בצורה מחמיאה. מול רואי שחורות שונים גם קורי דוקטורוב ניסה להפיח קצת אופטימיות בספר "אח קטן" שהזכרתי פה לא פעם, על הדרך שבה נער מצליח להמלט ממנגנוני בטחון מהירים מדי על ההדק של מדינת המעקב אליה התדרדרה ארה"ב – אבל עושה זאת ע"י רתימת הטכנולוגיה לטובתו. האופטימיזם של דוקטורוב הוא שטכנולוגיה כאן משמשת נגדנו אבל גם בידינו, ולכן כדאי לכולנו להכיר אותה טוב ולהשתמש בה לטובתינו.

קורי, אם עוד לא טחנתי לכם עליו מספיק פה בבלוג, הוא מהדוברים הנמרצים והבולטים לגבי רפורמת הקופירייט הדרושה כדי לשחרר את המין האנושי לנקוט ביצירתיות הדרושה לו כדי להתקדם ולהלחם על קיומו. אחד הנושאים שמרגשים אותו בשנים האחרונות הוא הדפסה תלת מימדית ושימוש מחודש בטכנולוגיות, ולצד זה להבין את ההשלכות של היכולת לחלוק חפצים פיסיים ולהעתיק אותם כמעט בקלות שבה אנו מעתיקים היום מידע, ומה זה יעשה לחוקי הקניין. כהרגלו הוא "חוזה את ההווה" בספרו Makers. הנושא הפך כנראה למשהו מדבק במשפחתו, כיוון שאישתו, אליס טיילור שעד כה התפרסמה בתור מעצבת משחקי מחשב מוכשרת ומצליחה, הקימה עכשיו סטארטאפ שמתמקד במשחקים שניתן להדפיס בתלת מימד. כמה כוח יש בידיים של אדם שיכול להדפיס לעצמו חלקי פלאסטיק, מזון, מתכת ואפילו איברים להשתלות? בסיפוריו "Printcrime", "אחרי המצור" ואחרים קורי חוקר את ההשלכות על התרבות, הכלכלה, היצירתיות ועוד. גם ב"סינגולריטי סקאיי" יש תיאור יפהפה של "מכונות קרן השפע" שמשחררות אנשים מתלות ביצרנים וזמינות חלקים, ואפילו מפיקות את חומרי הגלם מהסביבה בצורה חכמה.

קורי דוקטורוב על טכנולוגיה ואנרכיה:

לאור כל הפחד מניצול לרעה שלצד ההתרגשות מהעתיד לבוא, לפעמים נחמד לקרוא חדשות ודעות חיוביות בתחום. למשל מרגש לקרוא שבהמשך לפרויקט TOR, ממשלת ארה"ב מפתחת עוד תוכנות וחומרה כדי להביא את מהפכת המידע המקוונת לארצות שעל אזרחיהן מוטל איפול מידע וידע. תמיד טוב לראות ממשלות עושות גם טוב למען האינטרנט ומשתמשיו ולא רק אודפות אותו ככלי לצנזורה וניטור בטחוני ומסחרי.

לבסוף, אני מצרף פה (ברשיון CC) תרגום שלי למאמר "טכנו-אופטימיזם" מאת קורי דוקטורוב:

"האם אתה אופטימי או פסימי לגבי העתיד?" אני נשאל לעיתים קרובות, עד שהכנתי תשובה בשלוף: "כדי להיות אקטיביסט, אתה חייב להיות שניהם: פסימי מספיק כדי להאמין שהדברים יתדרדרו לרעה אם יניחו להם ללא ביקורת, אופטימי מספיק כדי להאמין שאם תפעל, ניתן למנוע את הרע ביותר."

אבל יש כאן יותר. קראו לי לא פעם טכנו-אוטופיסט. אני לא יודע לגבי זה, אבל אני מוכן לקבל בהכנעה "טכנו-אופטימיסט". טכנו-אופטימיזם היא אידאולוגיה שמגלמת את הפסימיזם והאופטימיזם שלעיל: הדאגה שטכנולוגיה יכולה לשמש כדי להפוך את העולם לגרוע יותר, התקווה שאפשר לכוון אותה כדי לשפר את העולם.

כדי להבין טכנו-אופטימיזם, זה מועיל להסתכל על תנועת התוכנה החופשית, שהאידאולוגיה והאקטיביזם שלה הולידו את מערכת ההפעלה GNU/Linux, מערכת ההפעלה הניידת אנדרואיד, דפדפני פיירפוקס וכרום, יוניקס BSD שחי מתחת למערכת ההפעלה של ה-MacOS X, שרת הווב אפאצ'י ועוד הרבה שרותי ווב, דואל וטכנולוגיות שונות אחרות. תוכנה חופשית היא טכנולוגיה שנועדה להיות מובנת, ניתנת לשינוי, שיפור והפצה ע"י משתמשיה. יש המון מוטיבציות לתרומה לתוכנה חופשית/פתוחה, אבל שורשי התנועה הם בדואליות הזו של פסימיזם/אופטימיזם: פסימיות די הצורך כדי להאמין שטכנולוגיות סגורות וקנייניות יזכו לאישור הקהל הרחב שלא מעריך נכונה את הסכנות במורד הדרך (נעילה לספק, איבוד פרטיות, איבוד מידע כשטכנולוגיות קנייניות מתייתמות); אופטימיות די הצורך כדי להאמין שגרעין של תוכניתנים ומשתמשים יכולים ליצור ביחד אלטרנטיבות מלוטשות ולזכות בתמיכה עבורן ע"י שידגימו את עליונותם ויעזרו לאנשים להבין את הסיכונים שבמערכות סגורות.

בעוד כמה אקטיביסטים של תוכנה חופשית חולמים אולי על עולם ללא תוכנה קנינית, החתירה אחרי אידאולוגית חופש התוכנה היא באופן כללי מועילה יותר מאשר המטרה שלה; כמו טכנולוגיסטים טובים, הם רואים את טכנולוגיה הקנינית כבאג, ובאגים אי אפשר בהכרח לחסל. זה פשוט לא אפשרי לחסל את כל הבאגים, אז תוכניתנים עוקבים, מבודדים ומצמצמים באגים במקום זה. קחו לדוגמא את מערכת ההפעלה אובונטו, מהדורה מאוד פופולארית של גנו/לינוקס. הבאג הראשון במערכת מעקב הבאגים שלהם הוא:

"תיאור הבאג: למיקרוסופט יש את נתח השוק השולט במחשבים שולחניים חדשים. זה באג, שאותו אובונטו מעוצבת לפתור".

"תוכנה לא חופשית מעכבת חדשנות בתעשית מערכות המידע, מגבילה את הגישה למערכות מידע לחלק קטן בלבד מאוכלוסית העולם ומגבילה את יכולתם של מפתחי תוכנה לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, ברמה העולמית. הבאג הזה ניכר לאורכה ורוחבה של תעשיית המחשבים האישיים"

הבאג הזה "פתוח" (כלומר, עדיין לא נפתר בצורה מספקת) מאז 2004 ואני אופתע אם הוא יסגר בעתיד הקרוב. למרות זאת כל גרסא של אובונטו התקדמה במפורש לצימצום הנזק העולה מהמשך קיום הבאג, על ידי שהם מציעים מערכת הפעלה שקל לעבור אליה ממוצריה של מיקרוסופט, עם קיצורי מקלדת דומים ותוכנות מובנות, אך ללא הנעילות וההגבלות. באג מספר 1 של אובונטו לא יפתר ע"י מוצר אלא ע"י תהליך.

הלך הרוח התוכניתני הזה הוא המפתח להסנת הדואליות הפסימית/אופטימית. בתור טכנו-אופטימיסט, נגע לליבי לראות את התפקיד שהרשתות מילאו בעזרה לפעילים באירן, מצריים, לוב, בחריין ואוטוקראטיות מזרח תיכוניות אחרות לתיאום בינאישי. אבל בתור טכנו-פסימיסט, נחרדתי לראות את הפעילים משתמשים במערכות בלתי בטיחותיות ולא מתאימות כגון פייסבוק, שהופכות את עבודת השילטונות לקלה בהאזנה, ניתוח ופירוק המבנה של ארגוני הפעילים.

אלו לא חדשות. הנוחיות של רשתות חברתיות בלתי-ידידותיות-לפרטיות מאז פרנדסטר ועד פייסבוק הפכה אותן לפלאטפורמות מפתות לשימוש בארגון מטרות אקטיביזם. אלו מביננו שאכפת להם מאיכות כלי הניהול של המטרות, התריעו נגד השימוש ברשתות האלו כל הזמן, בהצלחה בינונית. אבל הבאג מספר 1 עדיין פתוח – אקטיביסטים, ואפילו אלו המלומדים בטכנולוגיה שאמורים לדעת יותר טוב – עדיין שולחים ידם לטכנולוגיות קנייניות, בלתי מוצפנות, עוינות פרטיות, מטיעונים של אי הנוחות של השימוש באלטרנטיבות.

ויש להם נקודה חשובה: כרגע קשה יותר להתראגן למען מטרה בלי להשתמש בטכנולוגיה ידידותית למעקב מאשר לפתוח דף קבוצה בפייסבוק. על כתפי הטכנו-אופטימיסטים נופלות שתי משימות: ראשית לשפר את האלטרנטיבות, ושנית לשפר את ההבנה הציבורית של הסיכונים שבשימוש בכלים לא מתאימים בסביבות עוינות. יש הקשרים של סיכון גבוה – משטרים מדכאים וצמאי דם – שבהם ממש עדיף לא לפעול מאשר לסכן פעילים בשימוש בכלים שיקלו על משטרות חשאיות לעשות את עבודתן האיומה.

וכאן טמון ההבדל בין "פעיל טכנולוגיה" לבין "פעיל שמשתמש בטכנולוגיה" – הראשון מתעדף כלים שבטוחים למשתמשים, והשני מתעדף כלים שישיגו מטרה אקטיביסטית כלשהיא. הטריק לפעילי טכנולוגיה הוא לעזור לפעילים-משתמשי-הטכנולוגיה להעריך את הסיכונים הנסתרים ולסייע להם למצוא את הכלים הטובים יותר. כלומר להיות פסימיסטיים ואופטימיסטיים: ללא שת"פ מומחים, פעילים עלולים לסכן את עצמם עם בחירות פחותות בטכנולוגיה; אבל עם שת"פ, פעילים יוכלו להשתמש בטכנולוגיה כדי לתמרן טוב יותר מהאוטוקרטים, הרודנים והבריונים.

השימוש של אוטוקראטים בטכנולוגיה נגד ההתקוממויות במזה"ת היתה צלצול מעורר לקבוצה גדולה של פעילי טכנולוגיה וגם לפעילים משתמשי טכנולוגיה. בעודי כותב את הטור (5/2011), הרשת רוחשת פעילים מודעי-פרטיות הבונים כלי התארגנות ששומרים על אנונימיות, שימלאו את הפער כאשר ממשלות ימשכו את הרשת מהשקע, שמונעים האזנה ונלחמים במידע מטעה. הטובות שבטכנולוגיות האלו יהיו פתוחות וחופשיות, כך שכשלים במתודולוגיות שלהם יוכלו להיות מזוהים ומתוקנים מוקדם דרך ביקורת רחבה. בינתיים, אנחנו הטכנו-אופטימיסטים נמשיך ונלחם נגד באג מספר 1, נבקש מעמיתינו להסתכל מעבר לנוחיות המיידית של פייסבוק, על הסיכונים ארוכי הטווח של שימת חירותינו בידיים של אינטרסים פרטיים שמעולם לא הבטיחו לשמור עליה, ושלהן אסור לנו להאמין גם אם יבטיחו.

ניסיתי. לא משהו. (חודשיים בספרצוף)


CIA's 'Facebook' Program Dramatically Cut Agency's Costs

מצד אחד אני שונא את האתר הזה אידאולוגית ונמנע ממנו מסיבות של פראקטיקה. אני לא רוצה שאנשים יתרגלו ליצור איתי קשר שם במקום במייל ובטלפון. אני לא רוצה להשטיח מערכות יחסים (וממילא אני משתדל לא לנהל קשרים חברתיים בצורה פומבית ככלל ואלקטרונית בפרט). אבל יש עובדות שקשה להתעלם מהן. אני מעונין להשתתף באקטיביזם פוליטי, אבל המאבק בביומטרי, פרסומים של התנועה הירוקה, הזמנה להרצאות או הפגנות – הרבה מזה לא נגיש לי (אפילו לקריאה, לא כל שכן לתשובה) אם לא אצור חשבון. רציתי גם לקבל חדשות פנימיות של "קהילת הצ'מפיונז" של בטר פלייס, אבל גם היא חסומה בפני ללא פייסבוק. ארועים של כנסת פתוחה וארגונים אחרים – בלי חשבון פייסבוק יקשה עליכם לגלות איפה ומתי הם קורים. בקיצור, הגן הסגור הזה הופך להיות מעין משאב שאי אפשר להתעלם ממנו, בגלל שהאנשים שלא חולקים איתי את האידאולוגיות והזהירות החליטו שזו פלטפורמה ראויה יותר מבלוג+טוויטר+פליקר ושאר הכלים שאני משתמש בהם, שפתוחים לקהל הרחב בכל עת.

אז סתמתי את האף ופתחתי חשבון ג'ימייל נוסף ויצרתי לי כרטיס מזויף. לא טרחתי להסוות את העובדה שהוא מזויף, המצאתי לו שם שלא נראה מאוד אמיתי. לא רציתי למשוך צומי שלילי, רק להשתתף במה שענין אותי ולצערי היה בלתי זמין מבחוץ. אחרי חודשיים של שימוש מקרטע, אי יכולת (אבל מודה, גם קצת אי-רצון) להתרגל למנשק הפרימיטיבי והמאוד לא נוח, פייספאק החליטו משום מה שאני אינני אני וחסמו את החשבון. חבל לי, אבל אני לא הולך להלחם בזה. אני לא אוהב את הדרך שבה אני צריך לרמות את המערכת כדי להשתתף בשיח הציבורי, או אפילו סתם בדאחקות בין החברה. בחודשיים שהייתי מחובר לאתר יצא לי להפיץ חדשות חשובות לאנשים שלא קראו אותן אחרת, יצא לי לשמוע על אירועים שלא הייתי יודע עליהם אחרת, אבל יצאתי גם מחוזק שאני יכול בלי. אתם יותר ממוזמנים לספר לי כמה אני מפסיד, כל עוד תשלחו לינקים למה שאני מפסיד שלא יצריכו אותי לפתוח עוד פעם חשבון אצל הצוקרברגיה.