תלמידים מדודים

באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"ה: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך זה מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"ה. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

בלר כותבת (הציטוט המלא בלינק):

ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.

לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.

[…]

עניתי:

פרופ' בלר היקרה,

המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.

אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.

אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.

לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.

כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.

אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.

עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.

באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:

(וזה אולי יזכיר לחובבי טד גם את ההרצאות של גבר טאלי).

אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:

למי שחיכה לראות את שאר ההרצאות מהכנס, אני ממליץ גם על ההרצאות של שטיינברג, ברזין, שפירו והולמן.

אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.

11 Replies to “תלמידים מדודים”

  1. אולי אני לא מבין פה משהו (אחרי הכל אני תוצר של מערכת החינוך הישראלית), אבל נדמה לי שיש בדבריה של פרופ' בלר כשל לוגי מסוים. היא מפרטת את האלמנטים המשפיעים על הישגי התלמיד, כפי שעולה מהמחקר שהיא אוהבת לצטט:

    התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד.

    הנתון היחיד שנוגע כאן לתלמידים הוא רקע סוציו-אקונומי, ואת זה משרד החינוך לא יכול לשנות. שאר הדברים נוגעים לבית הספר ולמורים, ואלה דברים שצריך לשפר דראסטית ובדחיפות, בלי שום קשר לנתונים שנאספים מהתלמידים. אז בעצם אין בכלל סיבה לאסוף את הנתונים מהתלמידים!
    אבל כמובן שיש סיבה, והיא אחרת לגמרי, וכל הדיון הזה נועד לזרות חול בעינינו.

  2. ראשית, את המצב הסוציואקונומי אפשר לשנות, אבל ליושבי הפרלמנט אין אינטרס לזה.

    שנית, את איכות המורים אפשר וצריך לשנות, אבל זה לא קל, ובהחלט צריך מדידות כדי לראות משוב שיראה אם השינויים עובדים כמו שצריך.

    ועדיין, אני לא מבין למה צריך לאגור מידע על הורי התלמידים ללא הסכמתם וידיעתם, למה צריך מקום מרכזי שבו נאסף הלכלוך (ובואו נהיה ריאליסטיים, מי שיקרא במאגר יחפש ליכלוך) כמו שימוש באלכוהול או סמים קלים או התחצפות למורים ושאר דברים שברוב המקרים לא מלווים אותך מעבר לבית ספר ספציפי או אפילו מורה ספציפי.

    אני לא מצליח לזכור איפה קראתי על זה, אבל היה ניסוי שבו לקחו כיתה או שתיים שהרגע עברו לבי"ס חדש עם מורים חדשים ובמשך שלושה חודשים נתנו לקבוצה של תלמידים גרועים ציוני A והעבירו למורים שלהם הערכות חיביות עליהם, וקבוצת מצטיינים קיבלו ציוני D והערכות מאכזבות הועברו למורים החדשים שלהם. אחרי 3 חודשים הסתבר שהמצב התקבע. תלמידים שחשבו שנפלו ציוניהם והמורים המייחסו אליהם כעצלנים וגרועים כבר התקבעו ככאלו, ותלמידים שקיבלו יחס של מצטיינים פשוט נשארו כאלו. הלוואי שהייתי זוכר את שם המחקר, אבל זו הדגמה ברורה שמה שמשפיע על הצלחת התלמיד הוא גם בחלקו הלא מבוטל מערך המבחנים והמדידות, ודעתם הקדומה של מוריו עליו. אני תוהה אם בלר חושבת על זה כשהיא אוגרת דעות קדומות בטבלאות הסטאטיסטיקה שלה.

  3. מדובר כאן הרי במיחשוב תיק התלמיד והכנסתו למאגר מרכזי. לא יותר.
    וברור שיש למהלך השלכות רחבות, כמו איבוד היכולת לשכוח מעידות וטעויות.

    אבל אנחנו מרגישית את אותה תופעה בהקשר גלובלי. בעקבות הרשת ומאגרי המידע, העולם מאבד את היכולת לשכוח.

    ראו גם מאמר מלפני יומיים בניו-יורק טיימס: http://www.nytimes.com/2010/07/25/magazine/25privacy-t2.html

    אני מסכים עם מה שנאמר כאן – שהמאגר כנראה לא ישנה כמעט כלום בהשגי התלמידים, כי הבעיות הן במקום אחר. אבל "מידע על הורי התלמידים ללא הסכמתם וידיעתם" – אולי ללא הסכמה, אבל בהתחשב בעובדה שיש (קצת) דיון ציבורי בעיניין, ומוגשת הצעת חוק, בוודאי שהדבר נעשה בידיעה ובהסכמת הנציגים שאנחנו בחרנו לקבוע עבורנו דברים שכאלה.

    1. מדובר כאן הרי במיחשוב תיק התלמיד והכנסתו למאגר מרכזי. לא יותר.

      לא. מדובר בתיקי תלמיד מבתי הספר ומידע נוסף, כולל מידע על התנהגות התלמיד מחוץ למעגל בית הספר (דהיינו, תיק הרווחה של אותו תלמיד), בנוסף לשאלונים נוספים שהרשות תפיק, והיכולים לפי לשון החוק, גם להכיל נתונים מזהים.

  4. זה אולי עכשיו בידיעת התארגנות ההורים הארצית, אבל רק כי יהונתן קלינגר או מישהו מהאגודה לזכויות האזרח הרים להם טלפון, לא כי משרד החינוך או מישהו הודיע על זה בצורה בולטת מדי. אני מסופק אם אפילו 1% מההורים שמעו על זה.

  5. זה שרוב ההורים לא יודעים מה קורה מימנם ומשמאלם – זו מחלה ככלית של הדמוקרטיה, ולא ספציפית לחינוך. אין לי מושג איך גורמים לאנשים בעולם המודרני לגלות פחות עניין בכדורגל ויותר עניין בממשל וחברה.

    זה שארגון ההורים הארצי לא מודע לכל הצעות החוק שיוצאות ממשרד החינוך (במיוחד לאלו שהוא מנסה להסתיר) – זו בעיה קשה שהיא המשך ישיר של הבעיה הקודמת.

    ישנם הרי RSS-ים של הצעות חוק. ישנם פרוטוקולים של וועדות. יש כלים להתעדכן. זה שאנשים לא עושים את העבודה … זו המציאות אני מניח.

  6. שי, אתה לא יכול לצפות מאנשים לדעת מה משמעות 10-20 הצעות חוק בשבוע, לא כל שכן להתעמק בכולן, בנוסף, הצעת החוק הזו כמעט ועברה מתחת לרדא"ר, לא פרסמו את הדיונים בה בסדרי היום של הועדות, למעשה דבר הדיון בה בועדה לחקיקה הודלף לגמרי במקרה ובדקה ה-90, ועקב הדיון בבלוגים התפרסם בעיתונות ולבסוף נדחה הדיון "שלא היה" בשבוע שבועיים בכנסת. לך תדע כמה חוקים נוספים כאלו חולפים להם בשושו את הועדות כשמישהו רוצה בכבודם.

    אגב, למי שלא עוקב אחרי הדיונים באתר "שיתוף", בלר שלפה מיד טיעונים על איך שפרויקטים דומים קורים ב-OECD, בסקנדינביה ובבריטניה. אנחנו רגילים לטיעונים שקריים מהמאבק בחוק הביומטרי, אבל שתי עובדות לגבי בריטניה לפחות אנחנו יודעים: הממשלה החדשה ביטלה שם את המאגרים הביומטריים ותעודות הזהות, והיום גיל פרוינד הביא גם לינק לידיעה שאת מאגר התלמידים הולכים בקרוב "לשרוף". מעניין, לא? לבריטים יש את הביצים לפרק פרוייקטים יקרים אפילו אחרי שהוקמו, כשלחברי הכנסת שלנו אין את השכל לעצור את ההתדרדרות.

  7. גיל:
    1. אתה לא חושב שמורים צריכים לדעת מה קורה עם הילד מחוץ לכותלי בית הספר ?!
    אם הוא בא מבית הרוס, אם יש בעיות של אלימות, המורים לא צריכים לדעת?
    2. הדגשתה "נתונים מזהים" – למה זה ראוי הדגשה ולאילו נתונים אתה מרמז?

    עירא: נכון שלא ניתן לצפות מאזרחים פרטיים לעקוב אחרי הצעות חוק. אבל מארגון ההורים הארצי אני בהחלט מצפה פיקוח על הממשלה והפרלמנט בתחום האחריות שלהם.

  8. שי, המורים צריכים לדעת, ובמקרים קשים גם המפקח האזורי על בית הספר ושירותי הרווחה. אבל האם יש טעם שרשות חצי-עצמאית כמו ראמ"ה תאגור מידע פרטני על מאות אלפי תלמידים ומשפחותיהם? זה לא ברור לך שכל שאלון אנונימי לגבי רמת האלימות בבי"ס, פעילות מינית, סמים, בריאות נפש, איבחוני ליקויים וכולי יהפכו פתאום מאנונימיים למתוייגים בברקוד ומשויכים לתלמיד שמילא את השאלון או שדווח עליו הטיפול?

    כבר היום אני יכול לספר לך שבגירים רבים בארץ מפחדים ללכת לקבל עזרה במרפאות בריאות הנפש אפילו על דברים מינוריים כי זה פוגע להם ביכולת להתקבל למקומות עבודה אח"כ ללא הצדקה.

    כך למשל אנשים עם בעיות נוירולוגיות שצריכים תרופה שתייצב אותם. אם יש להם את התרופה, אז הם יכולים להתנהל כרגיל ולהיות אזרחים מועילים. אם אין להם תרופה הם לא יכולים להשיג עבודה ולהחזיק בה. אופציה ראשונה היא לפות למדינה ואז לעולמי עד להיות מוכתם ולא לעבוד בחברות שונות, או מכוני מחקר אזרחיים כמו נחל שורק. אופציה שניה היא ללכת לפסיכיאטר פרטי אבל מאין ישלמו לו אם אין להם עבודה? עכשיו תוסיף לזה את הרקורד שיש לך בבי"ס מילדות על מצבם הסוציואקונומי של הוריך ואת חוו"ד המחנכת שלך מכיתה ג' מלווה אותך במיון בתיכון, בצבא ואולי בבדיקות הרגע לעבודה בטחונית או בחו"ל לקבלת ויזה.

    למה הנתונים האלו צריכים לצאת מתחום בית הספר? אם לראמ"ה יש שאילתות, ישרכזו את הסטטיסטיקות מבתי הספר, ולא יאגרו את המידע הפרטני מראש. מה מסובך להבין?

להגיב על עירא לבטל