כמה מילים שהתחילו בתשובה לפוסט של מרגוליס, שהוא בתורו חלק מרב שיח בלוגוספירי שהגיע אל שחר, דובי ואחרים (מי פותח בלוגדיבייט?), וכרגיל יש שתי סיבות שאגרור את התשובה לכאן: האורך והעובדה שבלוגלי עדיין לא התקינו את התוסף להרשמה לתגובות של וורדפרס-מו. תוך שאני עונה כאן, גיליתי שהזמינות הבעייתית של בלוגלי ואולי סיבות אחרות, גרמו למרגוליס כמו רבים אחרים לעזוב את בלוגלי, והפוסט אליו אני עונה עכשיו שוכן כאן, ואפשר להרשם לתגובות, עכשיו רק נותר לי לברר למה לכל הרוחות טראבקים לא נוצרים אצלי כבר חודשים 🙁
לשאלה אם ההגירה של אנשים מבלוגלי לבלוג פרטי היא דבר טוב או רע אולי אתייחס בפוסט עתידי אחר (כשאחליט בעצמי על דעתי בנושא 🙂 ).
אז מברוק, מרגוליס! כאמור, מצטער על העיכוב בתשובה. זכרתי שהשתתפתי בדיון הזה ורציתי לחזור אליו אבל לא זכרתי איפה הוא קרה!
לענינינו, אם אתמצת במילותי – אומר מרגוליס שמיתוג היא מילה מעולם המסחר ולכן היא מעצבנת אותם כשהיא בשימוש בינאישי. אני מסכים אבל אני יותר סלחן, כי אני חושב עליה במנעד שימוש יותר רחב. ההגדרה המילונית מדברת על מילה או מוטו או סמל שמבדל חברה או יצרן או קמפיין, אבל אני שאלתי הגדרה גיקית/פסיכולוגית של (אם אינני טועה) סת' גודין: מיתוג זה כמו pointer בתכנות. אתה רוצה שכשאנשים יחשבו X, אתה תהיה השם הראשון שיעלה להם בראש.
זה יכול להיות "פרטיות ברשת -> יהונתן קלינגר" או "כנס בומבאסטי -> פלי הנמר". אבל גם ברמה החברתית הקרובה. למשל בחוג החברים שלי אני הכתובת לשאלות על בישול, חבר אחר בחבורה הוא הכתובת לשאלות על ויסקי (למרות ששנינו מסכימים שגם אני ועוד חבר שלישי מבינים בנושא במידה דומה), וחבר אחר נתפס בתור "הכתובת למסעדות" למרות שמשום מה כבר שנתיים ההמלצות שלו לא מוצלחות. אבל המותג נדבק.
האם המיתוג הזה נעשה בכוונה? בתת מודע? קרה מעצמו אבל עם קצת עידוד? מה זה משנה, הפואנטה שתיוג הוא משהו טבעי שאנשים עושים. מתייגים אותך גם כשלא תרצה, אז עדיף שתעזור להם אולי עם יד מכוונת? אז ענה לי מרגוליס:
אני אומר שוב, אין לי ויכוח איתך על כך שבהתנהלות היומיומית שלנו אנחנו עושים דברים כגון אלה. אגיד אף יותר מזה – אני מאמין שהפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות שלרוב הן לא מודעות.
אבל יש לי הסתייגות מהשפה ומההשתלטות של עולם מונחי עסקי על החיים. שימוש במונחים כאלה מציב הכל בפרספקטיבה אחרת (ומעוותת).
אז ככה… לגבי "הפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות" – לא, זה אפילו פשוט יותר. אני ארחיק ואומר שהפרקטיקות השיווקיות הן טפיל תחמן שבא לנצל את חולשות הקוגניציה האנושית, הליבידו, וכל כלי פסיכולוגי שהצליחו אנשי השיווק לעשות בו שימוש. לפעמים מנוצל לדברים טובים, לפעמים לאגואיסטיים, אבל תמיד במניפולציות "לא טבעיות", וזו האסוציאציה למילים כמו "שיווק" שמפריעה לאנשים כמוני וכמוך, כי אנחנו ישר חושבים על הקונוטציה של מסחר קפיטליסטי חסר מעצורים ותרבות צריכה במובנה השלילי.
אבל מיתוג, לפחות המילה בעברית, משמעותה מקיפה יותר מאשר עולם המסחר, היא מדברת על הנסיון לשלוט בצורה שאנשים יתייגו מושגים ואנשים – בערך מה שפעם קראו "לשים אותו במגירה של" או "לפתח דיעה קדומה על", "לשים בשבלונה" וכולי. מיתוג עצמי פירושו לבקש, לכוון או לתמרן אנשים לתייג אותך בצורה שאתה מעדיף. זה נעשה במכוון למטרות רווח כלכלי, פוליטי, חברתי/מיני וכולי, ופשוט מתכוון למה שאדם עושה במודע כדי שישימו אליו לב בצורה והעוצמה שהוא רוצה.
האם אפשר לבקש מאנשים לתייג אותך כך ולא אחרת? כמובן, אבל זה לא תמיד יעבוד. (לצערי אני גם ממותג בתור טכנאי המחשבים במשפחה, מיתוג אחד שאני מוותר עליו בשמחה…)
האם אפשר לכוון אותם? כן, פשוט השארו ביושרה והיו טובים במה שאתם שואפים להיות, ותנו לדעתם של אחרים עליכם להשתנות. קצת נאיבי, אבל יותר אמיתי בעיני. זה מה שאני מנסה לעשות בחיי.
האם אפשר לתמרן אנשים ?אין ספק, אחרת לא היו עולם הפרסום והשיווק קיימים…
אבל יש כאן מוסר השכל כפול – הכי קל לתמרן אנשים בצורות תת מודעות, אבל מכאן יוצא שגם איך שחברים רואים אותנו תלוי בהמון דברים שאין לנו ממש שליטה עליהם – המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחד את השני, מה שלבשנו באותו היום, מצב הרוח של האנשים באזור וספציפית מצב הרוח של השופט אותנו, וכמובן דברים בקול, באינטונציה ושפת הגוף שלנו וכולי.
וכאן אנחנו מכניסים את עצמנו לחרדה – אנחנו מודעים יותר להשפעה הזו על אחרים אבל אנחנו מנסים לרמות את עצמנו שאנחנו יכולים לשלוט בזה בצורה אבסולוטית. זה מוזן גם מהחרדה שלנו מהעולם המודרני ויכולתינו לעמוד בציפיות שלו. אני תוהה אם זה מה שגורם לאנשים מסוימים לבנות לעצמם תדמית בעזרת כתיבה של בלוג אנונימי 😛
תוך כדי הכתיבה נתקלתי בהרצאה פה משמאל. אחרי כל מה שכתבתי היא מחברת את מה שכתבתי לנושא הרדיפה אחרי ההצלחה, הפחד מכישלון ואיבוד שליטה בתדמית שתיארתי במשפט הקודם, הבעיה של תדמית עצמית בחברה הליבראלית המודרנית, והסתירה הבסיסית בין התקווה לחיות בעולם של צדק ומריטוקרטיה לבין… ובכן, העולם האמיתי.
אגב, שמחתי לגלות שTED מאפשרים אימבוד של הרצאות עם הכתוביות סוף סוף 🙂
אם ניקח ברצינות את מה שאמרת על מצביעים: מיתוג זה לא מה שעושה מתג?
http://en.wikipedia.org/wiki/Switch_(disambiguation)
אה, על זה שחר כבר אמר – http://hahem.co.il/false/archives/425
מצוין, בדיוק את התמונה הזו דמיינתי כשהתחלנו את הדיון 🙂
אם לא תיקח ברצינות את מה שאמרתי, אז לא יהיה דיון פורה 🙂
מתג, מותג, מיתוג ותיוג באים מאותו השורש. לסוויצ' ברשת את'רנט קוראים בעברית מתג. כך גם מתג ATM עוסק במיתוג מנות, ובבזק ידברו איתך על מתגים בטכנולוגיות אחרות כמו voice, X.25 וכולי.
באותה צורה פוינטר מפנה/ממתג אותך ליעדך by reference. זה בדיוק הדימוי שאליו התכוונתי.
עירא, קודם כל תודה 🙂
אני מסכים לחלוטין.
אבל למה לקרוא לזה מיתוג? למה להתייחס לעצמך כמשהו שיש "למכור"? אין מה לעשות, זאת שפה של תאגידים ושל קפיטליזם. ואני (בהשפעה גדולה מאד של ראשקוף כרגע) מתקומם נגד עצם הכניסה של שפה כזו לחיינו.
וגם, ברגע שזו השפה שבה אתה משתמש, אתה ישר יוצר חיץ בינך לבין מי שאתה. כי נכנסת פה תפיסה של תדמית, של ייצוג, של תיוג. אתה לא יכול לדבר על "מיתוג עצמי" בלי ליצור, באופן אוטומטי, הפרדה בינך לבין תדמית חיצונית. וזה (כמו שאומר ראשקוף) מאבני הבסיס של הקפיטליזם התאגידי. יצירת חוצצים ביננו לבין העולם.
אבל אנחנו עושים את זה אוטומטית. יש לך מילה אחרת מתחום חקר המוח או המדעים הקוגניטיביים שאתה רוצה להציע? תפאדל.
לצערי כרגע זו המילה הכי טובה שאני מכיר, אז אצלי בראש אני טורח (קוגניטיבית!) להרחיב את המונח ליחסים בינאישיים ולא חצמצם את היחסים הבינאישיים לשיווק עסקי 🙂
עכשיו סלחו לי כולם, אני רץ לעשות מיתוג מנות בפאב עם חברים…
עירא, את הבהרותיי לגבי מה שאני עושה ולמה אני עושה את זה כתבתי כבר כאן.
אני בלוגר אנונימי כי זו זכותי, ואם במקרה גם כתבתי ואכתוב על שיווק, כסף, מיתוג, בלוגינג למחיה, שיפור עצמי, התפתחות אישית…(יש לך בחילה או שעוד לא?) זה לא כי אני מפחד שיקשרו את השם שלי, או את הכינוי "זיגמונד" לדברים האלה – זיגמונד זה אני, הוא לא אדם אחר שמאחוריו אני מסתתר, ואין לו דעות או השקפות שונות משלי.
מתוך ההרצאה בפוסט:
אבל מה זה משנה אם אני מפחד? ואת מי זה מעניין מה אני מעיד על עצמי?
אף אחד.
אחרי מבחן התוצאה, אחרי שאנשים קראו את דף האודות בבלוג שלך – הדרך היחידה לגלות, אמנם לאט – מיהו עירא, היא דרך הכתיבה, והמעשים שלך.
"להיות עצמך" ו "להיות אני" – זה די בולשיט, בימינו – אם נרצה או לא, זו אמירה אמורפית וחסרת צורה.
אם הברווז מתנהג כמו ברווז, אז הוא ברווז, גם אם הברווז עצמו חושב שהוא כלב. הוא עדיין ברווז בעינינו, כי הוא מתנהג ונראה ככזה.
הרי אתה יכולת לכתוב שאתה "מתעב חדירה לפרטיות" 200 פעם בדף האודות, אבל האם אנשים היו תופסים אותך ככזה, או בכלל זוכרים את הפרט אילולא ההתעסקות הנרחבת שלך בתחום?
הרי אתה – עירא – לא כתבת בבלוג שאתה אקטיביסט-אינטרנטי, ולא הרחקת לכת ואמרת "פעיל לזכויות האזרח", (אולי אתה באמת לא כזה), ובכל זאת אני כקורא, דרך הפוסטים שלך – תופס אותך דווקא כמי שמאוד פעיל ומעורה בסוגיה..למה? כי אתה כותב על זה, אתה עושה את זה.
אותך אני לא רואה, את "האני האמיתי" שלך אני גם לא אראה כנראה אף פעם – זה אמורפי מדי בשבילי כדי שאוכל או ארצה לשפוט אותך ע"י "הזהות האמיתית שלך".
הכוונות האמיתיות שלך לא מעניינות אותי, לא רק מעצם הידיעה שאני אף פעם לא אגלה אותן, גם בגלל שאיני מתיימר לחדור באורח-פלא אל נבכי נשמתך.
אבל אני כן יכול לראות את מה שאתה כותב, ואת מה שאתה עושה – ובשבילי זה אתה וזו התדמית שלך, לא כל כך מעניין אותי אם ניסית או לא ניסית לבנות אותה: המעשים והכתיבה שלך הם החלק היחידי בך שאני יכול להסיק ממנו מסקנות וללמוד עליך או ממך.
כולנו יכולים להמשיך לתהות אם מה שאנחנו אומרים זה באמת מי שאנחנו, או פשוט להניח שזה באמת המצב.
ובטווח הארוך – אנחנו כן שופטים אנשים לפי מה שהם עושים.
אני אהיה גאה מאוד אם מה שאכתוב ישפיע על אנשים, האפשרות לא מטרידה ולא מפחידה אותי לשניה, להפך.
האנונימיות שלי יותר כפויה מרצויה, אבל לא אכנס לזה, מה גם שאני בטוח שההצהרה הזו לא כל כך מעניינת אותך בבואך להטיל ספק בכוונותיי.
את ההצהרה הזו וגם את כוונותיי ניתן להטיל בספק – אבל התדמית שלי לא תיבנה על בסיס הפרטים האלה – אלא על בסיס הדברים שאני עושה.
בטווח הארוך, חשיבותם של הדברים האלה, והשפעת "הנסיונות" הלא קיימים שלי "לבנות תדמית" מסוימת רק תקטן.
הייתי מעדיף שאנשים יתייחסו לדברים שאני כותב, ולא לשם האמיתי או הבדוי שלי – גם אם הייתי כותב תחת שמי האמיתי, הייתי מתייחס לכל הנושאים (פרט לחוויות אישיות אולי) אותו הדבר.
אני איש קטן מכדי להשפיע בדמותי על אחרים, אני רוצה לחשוב שהכתיבה שלי קצת יותר מעוררת מחשבה.
אם אתה חושב שההשפעה שהכתיבה שלי יוצרת היא שלילית, זו זכותך המלאה.
זו זכותך גם לקרוא לי מניפולטור, אבל הייתי מעדיף כבר משהו כמו "טרול מזדיין" .
והנה סת' גודין, שממנו לקחת את הדוגמא, במאמר על "מי אתה ברשת?":
The neat thing about the online world is that you are judged almost entirely by your actions, usually based on just your fingers.
כאן אני לא מסכים עם אדון שת גולדברג (סיפור מענין למה אבא שלו בחר להחליף את שם המשפחה כדי להשמע יותר "צרפתי אינטלקטואל" מאשר "עוד יהודי אחד"). זה שיש לו כמה הבנות מעניינות על עולם השיווק זה לא אומר שאני אוטומטית לוקח את כל דבריו כנכונים בכלל או לי בפרט, במיוחד כשאני בגישה אנטי-מסחרית ואנטי- תרבות צריכה כמו שהזכרתי לעיל. יש לו הרבה דברים שהוא מפרש ומסביר גם בצורה שמרתיחה לי את הדם, בוא לא ניכנס לזה.
אני לא חושב שדעתי על אנשים נקבעת בגלל מה שהם עושים אלא הרבה בגלל שפת הגוף והאינטונציה ועוד המון דברים שעובדים עלי ברמות מודעות אחרות לגמרי. באינטרנט אין לי את הרמזים הקוליים והויזואליים אז המוח שלי מלקט מתוך המשפטים את הניואנסים של שימוש בשפה, אגרסיביות או אפולוגטיות ושאר דברים בין השורות. לפעמים הפרשנות לא נכונה, ואנשים שכותבים בצורות לא מתחייבות עלולים לזכות ממני לפרשנות (לרוב לא מכוונת או מודעת) שהם יופתעו ממנה, אולי לרעה ואולי לטובה.
הופפפה זיגמונד. תראה איך פירשת אותי בצורה כל כך מרחיקת לכת, בלי שהיתה לי שום שליטה על הפרשנות הזו. הכנסת לי מילים לפה, תייגת אותי…
מה שאני רציתי לרמוז, ולכן החיוך (שמת לב אליו?), שהרצון שלך להראות אנונימי בא מצורך להתנתק מעבר אינטרנטי או אמיתי כלשהוא, לבנות תדמית חדשה שלא תושפע ממה שכתבת בעבר, כאמור חיברתי את זה לחרדה מזה שקשה לנו להשפיע על התדמית.
ספציפית לא טענתי שאתה מניפולטור או אפילו שאתה מנסה ללמד אחרים להיות מניפולטורים, אבל אם זה מה שעיניך ראו, אולי זה מה שבכוח אתה מחפש כי אותו אתה מפחד למצוא. (קח דקה לאינטרוספקציה)
אז בחרת לקחת מאוד קשה את הפרשנות שלי לנושא של בלוג כמסכה (בלי פנים, בלי שם אמיתי, רמיזה לעבר כתיבה אבל בלי לינקים, וכולי) לצורך בנית תדמית עם יותר בטחון עצמי, ויצקת לשם סט אחר לגמרי של הפחדים שלך וזה גרם לך להתקיף אותי. זה בסדר, גם זה "אתה האמיתי". אם ניסית לבנות מסיכה, זה לא עבד, ואם לטענתך אתה לא מנסה לבנות מסיכה אז אתה יכול (קרי צריך) להגיד את זה בבלוג בכמה מילים. אני שיקפתי את איך שזה נראה כרגע, זה הכל. כשאדם לא מזדהה בשמו ולא מחבר לעברו בשבילי זה אומר שלרוב הוא מסתיר משהו מחרדה לפרטיות או מבושה או מסיבות מניפולטיביות. כך עובד מוח אנושי שבילה כמה שנים בעולם המקוון בפרט ובעולם בכלל, ואני לא הראשון ולא האחרון שבוודאי הקרנת לו את התחושה הזו.
אתה כותב על מיתוג עצמי ופרסום אז נפסלה אופצית הפרטיות. איזה מקצוען בתחום יפצח בבלוג מקצועי בלי לנסות לקדם את עצמו? הנה המוח שלי שוב רץ ומניח הנחות, והפעם כמובן לך אין שליטה עליהן.
לכן, אם אתה טוען שהמסכה הזו איננה לצורך שקר או כיסוי על בושה אלא, למשל, כדי לשמור על פרטיותם של אחרים או של עצמך, ציין זאת בבלוג, תן הסבר מתקבל על הדעת, אחרת התדמית והתיוג שנבנים אצל הקוראים הם לחלוטין לא בשליטתך. אנשים יקבעו דיעה מחצי פוסט ודף אודות. למשל אינני יודע כמה אתה קורא את הבלוג שלי, אבל קבעת עלי דיעה רק מתוך הדברים שהכי מעסיקים אותי בזמן האחרון, אבל בכל 36 שנותי, חמשת בלוגי וגם 730 הפוסטים היותר ישנים בבלוג שלי שלא קראת, אתה עלול למצוא המון דברים אחרים ודגשים שונים. למשל אני חזרתי לפעילות פוליטית רק בסביבות ינואר, אחרי 17 שנות הפסקה, ונכנסתי חזק לנושאי פרטיות במיוחד בחודשיים האחרונים בגלל בעית הצ"ח הביומטרית.
אז אם יש מסקנות חדשות, אלו הן:
– אנשים ממהרים לקבוע ולפעמים לקבע דיעה לפי הפוסט הראשון שיקראו אצלך או התגובה הרגשית הראשונה שלך אליהם. המוח רוצה לסווג דברים כדי לזכור ולהבין אותם ולכן הוא בדיסונאנס כל עוד לא הוא לא מצליח לשייך ולתייג. יש לך מעט מאוד זמן לשנות לאנשים את הדיעה בעולם של הפצצות מידע.
(מחשבה מעניינת בהקשר זה: אתה לא יכול להניח שנחתו אצלך בבלוג דוקא על פוסטים מהתקופה האחרונה, אבל עליך גם לשמור על יושרה ולא לשכתב יותר מדי את העבר ולמחוק פוסטים ישנים.)
– ככל שתספק פחות פרטים על עצמך אנשים ישלימו אותם לבד מנסיונם או דמיונם, ולפעמים בכיוון ההפוך ממה שאתה מקווה. כדי למתג אתה חייב להשפיע על התיוג, כדי להשפיע על התיוג אתה צריך לספק יותר מידע בצורה יזומה. והנה הבעיה 🙂
מודה שלא הבנתי את הרמיזה שלך, ולכן התגובה המעט אגרסיבית, אני מתנצל.
נכון, הרצון שלי להיות אנונימי בא מצורך מסיום, והצורך והחרדה שיש לי היא לפרטיותי.
ולא התכוונתי אליך ספיציפית כשאמרתי "אתה" בסוף התגובה הקודמת – מודה שזו הייתה טעות די טפשית.
אבל אני שמח שכן הרחבת על דעותיך בנושא האנונימיות:
כן, ואז לטענתי "אני לא בונה מסכה" – פטרנו היטב את בעיית הסקפטיזם והאמינות.
1. גם בבלוגים המקצועיים הקודמים שלי כתבתי תחת זהות בדויה אחרת, והצהרתי את זה – זה לא מנע ממני הצלחה ובחיי לא נתקלתי בטענה "שאתה בטח מסתיר משהו", מלבד מה שהיה ברור מאליו – שינית את שמי, ואותו אני מסתיר.
את אף אחד זה לא עניין איך אני בוחר לקרוא לעצמי ברשת, אבל אני מבין למה במקום כל כך קטן (הבלוגוספירה) כמו שלנו זה מעלה שאלות.
2. לא זכורה לי התעסקות במיתוג עצמי בבלוג שלי.
3. סליחה?
מה אתה אומר לי בעצם, שעצם העובדה שאני כותב על תחום מקצועי אומרת שאני צריך להיות "מישהו"? מה אם אומר לך שאם אספר את הסיבות שבגללן אני לא אומר מי "המישהו הזה" לא אהיה אנונימי יותר? גם המחשבה הזו עברה בראש שלך?
הרי אני יכול לצלם צ'יקים והעברות שקיבלתי מגוגל וחברות גדולות אחרות, אבל האם זו המטרה שלי? האם אני רוצה להשפיע כי "אני עשיתי את זה כבר, אז אתם צריכים להקשיב לי?" לא.
4. למרות שאני כותב על התחום רבות, הבלוג הזה הוא אחרי הכל, הבלוג האישי שלי. אלה הדברים שמעניינים אותי, המחשבות והדעות שלי על מנעד התחומים שעליהם אני כותב: אם אתה מסכים איתן, אשרינו, אם לא: אשרינו פעמיים, שכן בעולם של היום – ה so called סמכותיות שיש לחבר'ה שכבר "עשו את זה" לא ממש מזיזה לאף אחד (וטוב שכך) – אם אתה עושה טוב אתה, טוב יהיה לך.
אז נניח שבחיים לא הייתי פרובלוגר, זה באמת מעניין אותך כל עוד התוכן שלי מועיל לך והכתיבה שלי מעניינת אותך?
5. האמת היא שאני מאמין באמת ובתמים שאני לא חייב הסברים לאף אחד. what you read is what you get, and what you don't see you are free to assume – אם החלטת שאני עוד חרטטן, אז כן – כנראה ששילמתי את מחיר האנונימיות…
so much for the right to privacy…
6. ובלי קשר לדבריך: אני שוב מתנצל אם גיליתי תוקפנות בתגובותיי, אני תמיד מזכיר לעצמי שיש רק דרך אחת להיכשל: לנסות לרצות את כולם, אבל אני מודה שגם אני בנאדם בעל רגשות ואמוציות, וכשהביקורת מגיעה ממישהו שאני מעריך, ושאני לא חושב שבא רק לתקוף – אני מוצא את עצמי לוקח את הביקורת קצת יותר מדי קשה.
בהצלחה בהמשך הדרך,
זיגמונד
זיגמונד, אני רואה שאנחנו נמשיך פה ב"קרב התנצלויות" אז בוא ניקח הפסקה. נראה שהסקתי עליך כאמור יותר מדי משניים-שלושה פוסטים שריפרפתי עליהם. לא אמרתי שאתה מנסה להיות מישהו, אני ניסיתי לנחש אבל כמו שאני עצמי כתבתי – ככל שיש פחות מידע כך הניחושים פרועים יותר. מה שהיה אולי קצת חסר אחריות היה לכתוב את זה בריש גלי לפני שבישלתי את הדיעה בבטן. ברור שזה מאוד פגע בך, אז אני מתנצל.
אם החלטת שהחלטתי שאתה חרטטן, גם על זה אין לי שליטה 🙂
מה שכן, זה בהחלט מחיר אפשרי של אנונימיות. אם היית מלנקק לאיזה בלוג קודם שלך אולי אנשים היו אומרים "אהההה!" וקוראים אותך באור אחר. העובדה שבחרת לא לעשות זאת (למרות שגם הבלוג הקודם היה אלמוני לדבריך) היא גם "מעניינת", הלא תסכים? היית יכול לא להזכיר אותו אבל חשפת את העובדה שהיו עוד בלוגים וגם אליהם אתה לא מלנקק, כלומר אתה מנסה להגיד לנו בזה משהו, אבל אתה משאיר לנו לנחש מה, אז אל תתפלא שאנחנו מנחשים לא נכון…
לבסוף תודה על המחמאה, ואתה מוזמן להשאר, יהיה מעניין…
עירא,
דבר ראשון – חשוב לי לציין פה, שאני כותב את הדברים מתוך הבנה מלאה של מה שכתבת, וכן הבנה לתגובתו של זיגמונד, כי גם אני לא הבנתי את הסמיילי שהיה צמוד להערה שלך.
שנית – חשוב לי לכתוב גם, ואתה מכיר אותי טוב – אני לא כותב דבר מתוך כעס עכשיו.
אמנם אני קורא חדש אצל זיגמונד, אבל אני חייב לציין, שעד כה הוא בהחלט העלה לא מעט נקודות מעניינות. אני לא מנסה להגן עליו או משהו כזה, רק מציין – הזהות שלו באופן כללי לא ממש מעניינת אותי, כל עוד אני יכול לשאוב קצת עידוד/מידע רלוונטי לצרכיי.
וכן – הרעיונות שזיגמונד מעלה בהחלט תורמים לי לאחרונה. לי וללבטים שלי.
כמו שאני שואב מידע על מה שאתה עושה, לא רק משיחותיי האישיות איתך, אלא גם מהבלוג (חבל שאין לנו את כל הזמן לדסקס ממש את כל מה שהולך אצלך בבלוג – אבל זה מה יש).
אם ניקח דוגמא נוספת – אני יודע בוודאות על 2 נשים לפחות, שהצלחתי קצת לעזור להם עם הבלוג שלי ועם החוויות הקשות שהן עברו עם ה-FMS. גם אם התמונה שלי פורסמה שם, בתכל'ס – הן לא באמת הכירו אותי. אחת מהן, שעדיין בקשר טלפוני איתי מבאר-שבע, לא ראתה אותי מעולם, ויש מצב שגם לא תראה. לא בגלל שאני מסתתר, אלא בגלל שזה פשוט לא עד כדי כך מעניין.
אני לא אומר שזה לא כיף להכיר את כווווולם מהבלוגוספירה, אבל אני חי נהדר גם בלי זה. היה לי העונג, לפני פחות משנה, לעשות מיני-כנס בלוגרים, אנונימיים ברובם, לכבוד יומולדתה של וואנדר, וכן – היה לי כיף להכיר את כולם, ולו לערב אחד (חוץ מוואנדר, אף אחד מהאחרים לא ממש נשאר איתי בקשר אישי/טלפוני). אבל זהו. זה היה נחמד. אתה חשוב שאני יושב ומדמיין את אלמה או זרש או ליזי בכל פעם שאני קורא את הבלוג שלהן? לא ממש. אני פשוט נהנה מהקריאה.
גיא, אני חושב שפיספסת לחלוטין את הפואנטה של הפוסט, אם אתה חושב שבניתי את כולו כדי לבקר את בחירתו של מאן דהוא להמציא לעצמו שם בדוי. אני רק דיסקסתי את השאלה למה לבחור בצורות שונות של בניית תדמית בחברה בכלל, וברשת כדוגמא אחת מרבות.
זיגמונד יצק המון פרשנות למה שכתבתי בלי שום קשר לכוונותי. אני מודה שלא קראתי יותר משניים וחצי פוסטים שלו עד היום, ואחרי התגובות שלו הבנתי שאולי לא קלעתי אליו לפוסטים הכי מייצגים שלו, אבל זה רק מדגים איך כולנו נתונים לפרשנות ודעות מהירות מדי.