A Eulogy for Yaron Abramov

English translation follows below. You are welcome to add your thoughts below in the comments.

את ההספד הזה כתבה ברובו אחותי ענת והוספתי לו בעצם מעט מאוד:

נגמר, אבא כבר לא סובל. אנחנו עצובים ושבורים, אבל מרגישים הקלה בשבילו.

יש מכם שהכירו אותו יותר ופחות. הוא היה אדם עם מאגרים עצומים של ידע מרתק, בהמון נושאים, ובפרט כל דבר שקשור לארץ ישראל, דתות, תרבויות, גיאולוגיה וארכיאולוגיה. מדריך תיירים עם מעריצים (ומעריצות) בכל העולם, אוהב לבשל ולאכול אוכל טוב, מתעד נלהב בכל סוגי המצלמות, מעריך גאדג'טים מסור, נהג-נווט אלוף, וכח העל שלו היה מציאת־חניות-בדיוק-ממול, והכל עם המון הומור אינטיליגנטי ומשחקי מילים. חלק מהדברים עברו אלינו בירושה בצורה כזאת או אחרת, וחלק פשוט העשירו את חיינו ויצרו חוויות משותפות נפלאות וזכרונות נעימים. בעיקר הוא היה אבא אוהב, מחבק ומלטף עם ידיים מופלאות שהעלימו כל כאב.

הוא נגע, לרגע, בחייהם של מאות אנשים שהדריך לאורך השנים, ויחד עם זאת היה אדם מאד פרטי. אהב לטייל בכל מקום, תמיד לגלות מקומות וכבישים חדשים, סקרן בלתי נלאה ומורה נלהב. הוא הפך חשדנים לציוניים נלהבים, וקיבלנו לאורך היום מכתבי חיזוק מקוריאה ועד ארה"ב. לא רק בארץ הוא הדריך, היה לו גם רומן לא קצר עם ברלין וכבישי גרמניה, ואפילו לגרמנים הוא הצליח להכיר את הבית של עצמם קצת יותר לעומק.

ובימים שלא עבד בהדרכה, אהב מאד את הבית שלו והשקט שלו, עם התה והאוסף מוסיקה, הספרים והסרטים הישנים… לרגע לא הפסיק ללמוד ולהתעמק, וכשהציעו לנו הבוקר שערוץ דיסקאברי יצלם את ההלוויה לסרט אנתרופולוגי על הלוויות, חשבנו שאין ראוי מזה לאדם שאהב כל כך לטייל ולפגוש אנשים, שימשיך לטייל בעולם בשידורים חוזרים לעוד הרבה שנים, כך או אחרת.

עוד לפני ימי האינטרנט ותוכנות הניווט, וגם אחרי, היו הרבה אנשים שהיו מתקשרים אליו לשאול שאלת ידע או כיוון והוא תמיד היה משאיר אותנו עם תחושת ביטחון שהגענו למקום הנכון.

הוא ייחסר בכל כך הרבה מובנים מעבר לכמה המילים האלו.

יהי זכרו ברוך.

And here I'll attempt to translate it for our international readers. It was mostly written by my sister with small additions by me.

It's over, Father no longer suffers. We are broken and sad, but feel relieved for him.

Some of you knew him better than others. He was a man commanding vast fascinating knowledge in a myriad subjects, especially anything and everything to do with the land of Israel – Theology, culture, geology and archeology. A tour guide with fans all over the globe, who loved to cook and eat well, loved documenting in all types of cameras, gadget appreciator, champion driver/navigator and his super power was finding parking spots right in front of where he needed; all of it with intelligent humour and puns. Some of those we inherited this way or another, and some just enriched our lives and created wonderful joint experiences and pleasant memories. Mainly he was a loving, hugging father with wonder hands that made all pains vanish.

He touched, even for a moment, the lives of thousands he guided along his years, and at the same time he was a very private man himself. He loved taking trips everywhere, always discovering new places and roads, a passionate learner and teacher. He converted sceptics to Zionists, and for the last few days we got letters from as far as Korea and the western USA. He guided people also overseas, he had a long love affair with Europe and its roads, and especially Berlin, where he managed to get even its natives to their own city a little deeper.

And on the days he did not work as a guide, he loved his home, with a peaceful cup of tea and music, the old books and movies. He never stopped studying and seeking deeper knowledge, and this morning, when the Discovery channel offered us to film the funeral for an anthropological docu about funerals, we felt it was the most befitting parting gift for a man who loved travelling and meeting people so much. This way he will continue travelling the world on reruns for many more years.

Years before the internet and navigation software, and many years after, many would call him up to ask for directions or knowledge, and he always left us with the confident feeling we arrived at the right destination.

He will be missed in so many ways beyond these few short words.

Blessed be his memory

We buried dad at sunset, at a pastoral corner of the cemetery. Parts of the funeral will probably play on Discovery in about a year. I'll try to let everyone know.

Ira.

מיתרים

בשקט בשקט, בלי שידעתי, תגובה אצלי בבלוג הפכה לסרטון קצר, לזכר ירון בלום ז"ל.

הנה האייטם על ירון באתר "בית אבי חי", ומצרף שוב את התגובה המקורית של דודו:

הי עירא,

הגעתי לפוסט הזה אחרי שחיפשתי בגוגל מידע על ירון. קראתי ביומנים ישנים והגעתי שם לסיפור ההיכרות הקצר מאוד שלי עם ירון. דרך המכר המשותף שלנו, איתן, יצא לי לפגוש את ירון בפעם הראשונה, והאחרונה, ביום שבת שלפני אותו פיגוע בצומת בית ליד.

ניגנו יחד לראשונה באותו יום שבת בבית של איתן. אני על תופים, איתן על הקלידים או סמפלר כלשהו או משהו ממוחשב-מוטרף אחר, וירון על גיטרה חשמלית. היו רגעים מצחיקים, כמו למשל לכסח את Zombie של הקראנבריז עם ירון שמנגן את האקורדים הדביליים של השיר הזה. אח"כ איתן החזיר אותי עם התופים לבית של ההורים. ירון עזר לנו להעלות את התופים הביתה ולסדר אותם במרפסת, בשקט אופייני כפי שלמדתי להבין לגבי האדם הזה, וההורים שלי גם זכו להחליף איתו כמה מילים לפני שהוא ואיתן עזבו.

למחרת קיבלתי את הידיעה שירון, שפגשתי בפעם הראשונה בחיים שלי לכמה שעות מעטות, נהרג בפיגוע בבית ליד. זוועה. עד היום קשה לי להכיל את העובדה שהספקתי להכיר בצורה כ"כ קרובה אדם שלמחרת כבר לא יהיה בין החיים. וזה כ"כ עצוב. לאחר מעשה, היו שם רגעים קטנים שהיום מקבלים משמעות שונה.

לא אשכח את הדקות שבהן ישבנו באוטו אחרי החזרה, נוסעים אלי הביתה להחזיר את התופים. איתן נהג ואני ישבתי במושב הקדמי. דיברנו ביננו מקדימה וירון ישב במושב האחורי, אולי קצת נרדם, בכל מקרה כמעט ולא הוציא מילה ברגעים מסויימים. כבר היתה שעת דמדומים והיה משהו קצת עצוב באוויר. אולי סוף עייף של אחרי נגינה יחד, אולי התחושה של היכרות ראשונית בין אנשים שלא נפגשו לפני כן יחד, כשאיתן היה הצלע המשותפת בין שלושתנו. אחרי המוות של ירון הרגעים האלה הפכו לזיכרון אחר, תחושה שזה היה היום האחרון של ירון לפני מותו.

מאוד עצוב וגם מוזר, מנסה אחת לכמה זמן להיזכר שוב ברגעים הקטנים האלה. יהי זכרו ברוך.

קרדיטים לסרט: איתן שפר ודניאלה קופלר.

בלוגרים מאחורי הקלעים? ניסוי נוסף להתניע קבוצת לינקד-אין

פתחתי לפני כמה שנים קבוצה לבלוגרים ישראליים בלינקד-אין. לא משנה אם אתה בולג בעברית או באנגלית, אם מתוך ישראל או על ישראל. חשבתי שיש לנו נושאים משותפים לדסקס, אבל לא הצלחתי לעורר שם הרבה תעבורה. הנה נסיון קטן שלי לעורר את הקבוצה מרבצה. אתם יכולים לענות כאן, אתם גם מוזמנים לענות שם אם יש לכם משתמש בלינקד-אין (הקבוצה פתוחה, לא חייבים להצטרף אם לא בא לכם).

חג חירות ביטוי שמח (גם אם באיחור של שבוע)

הי חברים!

מאז שהקמתי את הקבוצה הזו לא עבר הרבה תוכן. נשלחו לפה כתבות שיווקיות וסתם שטויות שלא קשורות לבליגה (בלוגינג), עד שנאלצתי לחסום פרסומים במודרציה. אני תוהה אם יש בעצם נושאים שמעניינים את כולנו ביחד, אם זה נושאים טכניים (עברות של פלטפורמות וערכות נושא) ואם חוקיות (פגיעה בחופש ביטוי בישראל, הגנה על האינטרסים של בלוגרים פוליטיים).

בשנתיים האחרונות ראינו עוד כמה התקפות על בלוגרים ונחרדנו לראות חוקים משתנים בנושא לשון הרע שעלולים להקל על תביעות SLAPP בעתיד. אני אשמח לשמוע מה דעתכם על הנושא, אם נתקלתם בתופעות האלו בבלוג האישי שלכם, והאם הייתם מוכנים לשתף אותנו בפומבי בסיפורים. אם תוכלו אפילו בעילום שם, אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח אוסף עכשיו חומר בנושא כדי לפרסם דו"ח על שימוש בלשון הרע ואיומים דומים להשתקת בלוגרים, והוא ישמח לשיתוף פעולה מצדכם ומצדכן.

בנושא קרוב, לאחרונה קמה בישראל הסתדרות עיתונאים חדשה, והזמינה בלוגרים להצטרף כחברים. למרות שלנו אין את הבעיות שלהם בדיוני שכר, אני חושב שאלו מאיתנו שכותבים על אקטואליה ובמיוחד בלוגרים (גם מימין!) שפוחדים מהתפוררות חירות הביטוי, יכולים להצטרף ולקבל גב בנושאים הבעייתיים האלו כשהם הופכים להיות בעיות בזירה האישית. אשמח לשמוע מה דעתכם גם על הנושא הזה, ומה הייתם רוצים לראות בצ'ארטר של הסתדרות העיתונאים שיגרום לכם להצטרף לכחברים או כפעילים. הם רשמו עד היום כבר 1000 חברים אם אני זוכר נכון. אם תרצו, אבקש מדרור פויר או אחד ממנהיגי התנועה שיכתבו פה כמה מילים.

לבסוף, רציתי להגיד שחפרתי השבוע בלינקים ישנים של עמודים שהתכוונתי להגיע לקרוא, הרבה מהם הובילו לפוסטים בבלוגלי שכבר לא קיימים לצערי הרב. הלוגו של בלוגלי עדיין מופיע בסמל הקבוצה הזו וכואב לי להוריד אותו. האם אתם חושבים שעכשיו אחרי שרשימות ובלוגלי ירדו, למרות התהליך הכואב, יש פה חור שלא התמלא, או שבעצם אפשר גם בלי? גם כאן אשמח לשמוע מחשבות ואולי לעורר קצת דיון 🙂

אז אתם מוזמנים לקפוץ לתוך הדיון, ואתם מוזמנים גם להציץ ולהתייחס לשאלה שלי לגבי תפיסתכם את העיסוק במיקרובלוגינג כסוג של בלוגינג או תחרות בו.

דמוקרטיה בקליפים ויראליים

הפוסט הזה הוא למעשה תשובה שממשיכה את השרשור של התגובות לפוסט הקודם ומתייחסת לנושאים שעלו שם (אז קראו א השרשור כדי להבין את ההקשרים). העיזו שם כמה מאיתנו להביע במילים את החלום של חינוך הציבור למודעות וערכי דמוקרטיה, משהו שירגש אנשים באופן פיוטי כמו ש"קוסמוס" גרמה לי ולגיקים בני דורי להבין את המדע והאנושות דרך משקפי המדען ההומניסט המשורר של קארל סאגן.

אני מגיב אחרי התגובה האחרונה של טל:
זה שהחינוך דפוק במתכונתו אנחנו יודעים. זה שילדים כבר לא הולכים לתנועות נוער שפעם אולי היו מנחילות ערכים (וגם זה לא בהצלחה) זה גם ידוע. השאלה מה אנחנו עושים עם דור Z או איך שלא קוראים להם. החבר'ה שתהיה להם זכות בחירה בסיבוב הבא.

לגבי מה נכון ולא נכון מדעית – הגדיר את זה ידידי ד"ר מכנס שמילים כמו "מטרה" ו"ידע" הן מחוץ לפיסיקה. מרגע שתקבע מטרה, מדעים יוכלו לעזור לך לבנות מערכת שתתמוך במטרה הזו, אבל מדע לא יכול לתת לך תשובה על השאלה הגדולה של מטרת החיים.

האם המטרה היא מקסימום אושר? מקסימום כמות אנשים חיים? מקסימום אורך חיים? מקסימום איכות חיים? מקסימום מגוון גנטי? מקסימום המשכיות גנטית? מקסימום מגוון תרבותי? שאיפה ליישוב פלאנטות אחרות? כל המטרות האלו יפות, לצערינו לא נעים להודות שרובן סותרות אחת את השניה. כרגע מאלתרים ומתחמקים מהשאלות האלו, תחת הדגל של "חופש בחירה מקסימאלי" – מי שרוצה לחיות בפזרנות ולמות צעיר יכול, ומי שרוצה לחיות בסגפנות לאורך יותר ממאה שנה יכול גם הוא.

מה שהמדע יכול ללמד אותנו זה שבעוד שמוסרית אנחנו מתים שכל האופציות האלו יתאפשרו במקביל לכולם, בתכל'ס זה לפעמים לא בר קיימא. חופש ליברטארי או אנארכיסטי מוחלטים יצרו בלית ברירה גם סבל, גם קצה הקשת השני לא מסביר פנים להרגשת השלמות וההגשמה של האינדיבידואל. האם אינסוף אפשרויות הן הדבר הטוב ביותר? באים החוקרים ומראים לנו שצמצום המגוון לבחירה משאיר אותנו בפחות תסכולים לפני הבחירה ופחות חרטות אחריה. המוח האנושי הוא עדיין מוח אנשי המערות. אנחנו מצליחים באופן חלקי להתמודד עם כמויות הרעיונות המפגיזים אותו, אבל רובם המוחלט של האנשים לא מקשרים ומבינים את המשמעויות (את איכות הרעיונות), ומה לעשות – הם עדיין הולכים לקלפי כל שנתיים-שלוש ומכתיבים לכולנו את החיים.

הפתרון הוא כמובן לא סדרת טלוויזיה. הטלוויזיה כבר די מתה ככלי להעברת מסרים מתוחכמים לקהל הרחב. הפתרון הוא סדרה של קליפים קצרים על רעיון אחד בכל פעם, עד 3-4 דקות שיגרמו לאנשים לחשוב. הם צריכים להיות מרשימים, מחכימים, מצחיקים (מה לעשות) ותמציתיים. כל אחד מהם גם צריך להיות מקושר לאחרים שיש להם זיקה אליו, אבל גם להכיל בתוכו את הנושא שלו לבדו. אין לי מושג לגמרי איך עושים את זה כשידע נבנה כפירמידה ולא כאבנים מפוזרות במגרש מלא הסחות דעת, אבל ברור לי שזה הכיוון לתקוף. סרטונים שאפשר לאמבד ולשלוח לאנשים ויראלית. כך גם לא צריך להפיק מראש פרקים של חצי שעה. בכל קליפ להציג זכות אזרח, להדגים למה היא חשובה, לתת שתי דוגמאות איפה היא מותקפת (דוגמאות נמשכות אם אפשר ולא אירועים שיתישנו מהר), והצעה פשוטה איך הצופה יכול לפעול לשימור הזכות הזו.

אחרי ששילחת בקהל ערימה אופטימית של קליפים על זכויות, צריך גם קליפים על חובות ולמה הם חשובים. דברים בסיסיים ואוניברסליים כמו מיסים (לשירות צבאי עדיף למשל לא להכנס, מסיבות שונות). בכלל זה עניינים פשוטים אפילו אם הם נראים אלמנטריים לחלוטין כמו "ציות לחוק".יש הרבה אנשים שלא מבינים את הדבר הפשוט הזה, שחוק הוא לא המלצה, הוא לא משהו שמעניין רק שופטים ושוטרים קפדניים, אלא הוא מה שמנסה לשמור את החברה בחתיכה אחת מתפקדת שיכולה לתכנן לעצמה עתיד.

אחרי אלו אולי אפשר לדיין בנושאים יותר מורכבים כמו חשיבות הצדק, גם לאזרחים זרים, גם לעם כבוש. שאלת הרציונאל והמוסר שבהחזקת עם תחת כיבוש ככלל, מחוץ להקשר של הכיבוש הישראלי, ואז גם בתוכו. מה לעשות שחייבים לדבר במה זה עולה לנו דיפלומטית, בטחונית, כלכלית, מוסרית, תרבותית. וכאן יש חומר שלא ברור לי איך אפשר לגשת אליו באוביקטיביות. אין דרך לעשות את זה בלי ששני הצדדים ירגישו שאתה מוטה כלפי הצד השני.

בקיצור, אם מישהו מכם רואה איך אפשר לעשות את זה בשלבים, לצבור קרדיט גם בעיני צופים ימניים וגם בעיני שמאליים לפני שמגיעים לתקל את הנושאים הכי כואבים, ועוד לעשות את כל זה בצורה שיטתית, להפיק סרטון לשבוע וכן הלאה – אני לא רואה איך זה קורה בלי ארגון מתוקתק ותרומות של כשרון, זמן וכסף. המינימום שאפשר לעשות זה אולי לשבור את הנושאים לפרקים, להקים ויקי שבתוכו נרכז תסריטים וסטוריבורדים ברשיון חופשי, ולנסות לגייס אנשים להפיק את זה. חלקם כפרויקטים סטודנטיאלים, אולי לחלקם יגיע תקציב מאיזו עמותה או חברה שתרצה לתת חסות. אין מנוס שבמצב כזה לא יהיה מראה וסגנון אחיד, אבל אני לא יכול לדמיין דרך יותר מהירה מלגרום לדבר כזה לקרות.

איך למכור לעם ביומטריה?

מי שעוקב קרא אולי על מחאת עובדי צומת ספרים נגד שעון הנוכחות הביומטרי. יש שאלה כבדת משקל פה, האם יפה לכופף אנשים שעובדים בשכר מינימום ולאלץ אותם לוותר על עוד פרטיות משכבר ויתרו, להגדיל את אי האמון בין העובדים והמעסיקים, וכולי?

ובתוך כל זה, הבוקר התפרסם מכרז, הלשכה לפרסומים ממשלתיים של משרד הפרופגנדה רוצה מחקר על הכללת אמצעים ביומטריים בתעודות זיהוי.

האם קראנו נכון? העבירו חוק ועכשיו רוצים לדעת אם זה טוב או רע? היינו מתים. המחקר המבוקש הוא "מחקר מקיף שישמש בסיס לגיבוש המיתוג והאסטרטגיה המתאימים להשקת התהליך במטרה לעודד הציבור להחליף את אמצעי הזיהוי הקיימים באמצעי זיהוי ביומטריים".

במילים אחרות – הם רוצים עצות וליווי בשיווק, כי נראה שיש לפרה חלב חמוץ שרוב העגלים לא רוצים לשתות. חכל שהמחקר הטכני לא נדרש במכרז לפני החקיקה…

לצערי לא נראה שמחקר כזה יוכל להתבצע בידי האקטיביסטים הותיקים, כי זה צריך להיות גוף מחקר מוכח וותיק, שיראיין טלפונית לפחות 2000 איש ועוד דרישות שונות. הלוואי שהיה לנו תקציב לערוך ולפרסם מחקר נגדי, אבל זה לא באופק.

מה אתם אומרים, ביומטרי או לא ביומטרי?

מבקרת משרד התחבורה חזרה סוף סוף אל דורון בתגובה למכתב ששלח להםמכתב שלי אולי יענו לי בנפרד). והרי תגובתם עם הדגשות שלי:

לכבוד
מר דורון אופק
באמצעות דוא"ל:
doron (at) ofek.biz

א.נ,

הנדון: תלונתך בנושא מאגר התמונות של משרד התחבורה
סימוכין: מכתבך מתאריך 27/3/2010
מכתבה של מרכזת תלונות ציבור, גב' מזל אלבלה, מתאריך 13/4/2010

1. במכתבך אשר בסמך טענת, כי משרד התחבורה מנהל מאגר תמונות ביומטרי.

לטענתך, הובא לידיעתך מכתבנו למר עירא אברמוב, לפיו מאגר התמונות של משרד התחבורה אינו ביומטרי. במקביל, הובא לידיעתך מכתבה של עו"ד נגה גודלניק מהלשכה המשפטית של משרד התחבורה, אשר השיבה בנושא לאגודה לזכויות האזרח. בתשובתה ציינה עו"ד נגה גודלניק, כי אכן מדובר במאגר ביומטרי, כפי שהנך טוען.

2. כפי שציינו במכתבנו למר עירא אברמוב, וכפי שעלה מבדיקה נוספת שערכנו בנושא בעקבות מכתבך, הצילום לרשיונות הנהיגה הנו צילום רגיל, אולם בסטנדרט אשר יאפשר בבוא היום, אם הדבר יאושר חוקית, להשתמש בו באופן ביומטרי.

3. לעניין מכתבה של עו"ד נגד גודלניק – מבירור אשר ערכנו מולה עולה, כי מכתבה התבסס על מידע מוטעה אשר הופיע בפרסומים של צוות היישומים הביומטריים לממשלה. מבדיקה נוספת שערכה בנושא עלה, כי מאגר התמונות של משרד התחבורה אכן אינו ביומטרי, ולכן גם לא ניתן להפעיל לגביו יישומים ביומטריים.

4. לנוכח האמור לעיל, אנו מסיימים את הטיפול בתלונתך.

בכבוד רב,

לימור קופרמן
מרכזת ביקורת פנימית
ותלונות הציבור

העתק: ס. ליועמ"ש – עו"ד חוה ראובני
ע. ליועמ"ש- עו"ד נגה גודלניק

העתק:
מר עירא אברמוב

שמעתם? מידע מוטעה! ברלינסקי הטעה בטעות את עו"ד גודלניק. באותה נשימה (כמעט) אומרים לנו שהתמונה בתקן שמאפשר יישום ביומטרי עתידי, בעברית אצלי בראש זה אומר "בתקן ביומטרי"…

למעלה מזה, תקן המאפשר יישום ביומטרי עתידי, כלומר כמו זה שהרצתי פיקאסה על סריקת רשיון הנהיגה שלי בבית כדי לראות עד כמה אני דומה לצילומים אחרים שלי?

ודורון מפרש "בפשטות":

לפי תשובתם , התמונה היא ביומטרית , אולם כרגע לא מופעלים עליה יישמים ביומטרים.
הם מייחסים את הביומטריה של התמונה לתוכנה שמופעלת על התמונה ומוציאה נתונים ביומטריים ולא לעצם האיכות של התמונה ..
כך שבעצם במכתב הזה הם שוב מודים שיש להם מאגר באיכות ביומטרית – כלומר מאגר תמונות ביומטריות.

ובאמת אין חדש בזה. זו אותה התשובה שקיבלנו בעבר (למעט זריקת האשמה על עוזי ברלינסקי ז"ל – זה חדש לי). בפיתולי מילים וחסכון בשמות תואר הם אומרים בעצם כך: המאגר ביומטרי מבחינה טכנית אבל איננו מסווג כביומטרי מבחינה משפטית, ולכן אינו צריך לעמוד בתקנים המחמירים של החוק החדש. הווה אומר: הם פתורים מלשמור עליו כעל מאגר ביומטרי (מה שמעלה את היכולת שלו "להדלף לו" ולהפוך להיות ביומטרי בידיים זרות) אבל הם מנועים מלהפעיל עליו יישומים ביומטריים. אם רק יורשו להפעיל אמצעים כאלו, הם מיד ירוצו בוודאי ויעבירו את המאגר לכספת יותר בטוחה, אחרי שלמשטרה, משרד הפנים ולך-תדע-מי-עוד מחזיק בעותקים שלו.

ומפרש רבי רם און:

אני חושב שההסבר הוא הגיוני ביותר עבור מישהו שלא מבין דבר במאגרי מידע. המאגר אינו ביומטרי, התמונות כן. אם ירצו, יקימו על הבסיס שלו מאגר ביומטרי. התחכמות כזו של משפטנים.

בול.

העצוב הוא שנשות אגף המחשוב של משרד התחבורה (חסידה קופרברג ומינה קליין מכותבות בכל) לא מצטרפות להתכתבות הגלויה ואומרות את המובן לכל בר דעת – אין דבר כזה שתמונה היא לא ביומטרית היום ופתאום כן ביומטרית מחר. הודעתי כבר בפנייתי הראשונה שאני איש מקצוע ושיתנו לי תשובות טכניות מפורטות, והם מנסים למרוח אותי בפיתולי מילים שקופים שאפילו אמי הטכנופובית רואה דרכן בלי רנטגן.

אגב, למי מקוראותי שכמהה לדעת מה קרה למכתב השלישי ששלחתי במאי לממונה על חופש המידע (ובו טענתי בעיקר שלא ענו אפילו לסעיף אחד מתוך 14 סעיפי השאילתא שהגשתי), הנה התשובה שקיבלתי במכתב שבויל ב3.6.10, אחרי שלחיזוק פנייתי הגיע אליהם גם מכתב מהתנועה לחופש המידע:

01 יוני 2010
תיק: פניות ציבור 2010
סימוכין: 06109610

לכבוד
מר עירא אברמוב

שלום רב

הנידון: פנייתך לקבלת מידע בנושא: מאגר התמונות של רשיונות הנהיגה

1. מתנצלת על העיכוב בהתייחסותי לפנייתך האחרונה.

2. העיכוב נובע בשל בירור הנושא במשרד.

3. כידוע לך, שאלותיך נענו במכתבי אליך מיום 18/2/2010, אולם מכיון שדרשת הבהרות נוספות, הדבר הועבר לטיפול נוסף.

4. לכשנתעדכן, נודיעך.

בברכה,
אפרת קילשטוק
מנהלת תחום מידע ומחקר תחבורתי
ממונה על יישום חוק חופש המידע.

העתקים:
צ'ארלס סלומון – סמנכ"ל בכיר תכנון כלכלי
עו"ד חוה ראובני – ס. ליועמ"ש
חסידה קופרברג – מנהלת אמ"מ
מינה קליין – אגף אמ"מ
התנועה לחופש המידע

החזיתן ביפי קומפקטיותה של שפתינו בסעיף 4? את המכתב כולו אפשר לתמצת כ"אוף, תפסת אותנו". שאלתי 14 שאלות ולא ענו על אחת, אז ברור שאני הוא הנודניק שמבקש הבהרות, ובגללי זה מתעכב.