זווית אישית על מדע ואמונה

הנושא עלה פה כמה פעמים בשבועיים האחרונים, אני חושב שזה יהיה מעייף אם אני אמשיך ואכתוב על (ונגד) הומאופתיה, או על סוגסטיה ופלאסבו, אבל החלטתי לסגור בכמה מילים על אמונה ומדע, ועל עולם מטריאליסטי ולא דואליסטי.

בגדול, תוכלו להגיד שאני אדם מאמין, יש כמה עקרונות שאני מאמין בהם כי הם מספקים לי את ההסברים הכי משכנעים וניתנים לבדיקה ודיון. האם רפואה קונבנציונאלית היא האמת? לא, היא פשוט השיטה הכי טובה שמצאנו בינתיים (תאוריות על וירוסים, בקטריות ותפקוד התא פועלות הרבה שנים תחת הרבה בדיקות עם הרבה הוכחות בשטח). במובן הזה אני לא מאמין ברפואה קונבנציונאלית, אבל אני כן מאמין ששיטות מדעיות, אם הן מיושמות כראוי, יביאו אותנו לתשובות הכי נכונות. אני לא "מאמין באבולוציה" אלא אני מאמין שאבולוציה, תורת מבנה החומר ותאוריות דומות שכאלו הן ההסבר הכי טוב שיש לנו כרגע ואנחנו משכללים את ההסברים האלו כל הזמן. הסברים מספיק טובים ומוצקים כדי שאפשר לבנות עליהם מחקרים נוספים ולפתח שיטות לשיפור הידע האנושי ואיכות חיינו.

אני גם מאמין שהתעלמות מעובדות היא השליה עצמית, לפעמים לא חשובה, לפעמים נחוצה למיקוד אם היא נעשית בצורה מחושבת, אבל לפעמים מסוכנת, וצריך לשמור על האנושות מלפגוע בעצמה.

אז מה היא אמונה? הגדיר את זה כומר אחד (לא זוכר כרגע את השם): "הכח לקום בבוקר ולחיות עם ספקנות, להאבק עם תקווה, ולהתחזק שהחיים שווים לחיותם" – במובן הזה תוכלו לקרוא לי אדם מאמין, כי אלו דברים שאני עושה ונאבק איתם יום יום, רק שאני לא מוצא נחמה בהסברים מטאפיסיים. יותר מזה, יש לי בעיה עם אנשים שבטוחים לגמרי בחשיבותם ומטרתם בחיים, ואלו פונדמנטאליסטים מסוג זה או אחר, ולא משנה אם שמם מאיר כהנא או אפילו ריצ'ארד דוקינס. האנשים שנוהגים לעשות שימוש בנוהל "my Karma ran over your Dogma".

המדע קוסם לי כי הוא מבוסס על מודולים מוכחים (בשאיפה) ולא על מסורות בלתי נבדקות ומעורערות. הגישה היא פראגמטית ונכונה; כשמשהוא לא עובד יותר, נוטשים אותו. מדע הוא תחום שמתקדם בצעדי תינוק על סמך הררי עובדות שהצטברו, ולא מוביל לרוב לגילויים מהפכניים אלא להתקדמות מדודה, זהירה ומדויקת. כשתיאוריה חדשה ומשופרת מייתרת או מבטלת את הקודמת זה יום חג! מצד שני מדע טוב בלתאר דברים אבל לא להסביר אותם. הוא לא נותן משמעות ותשובות מהסוג שדוגמות ואמונה דתית נותנות.

אבל משמעות היא דבר רגשי ולכן צריך רגש בשביל לחפש משמעות, ולכן אני מאמין שמשמעות היא גם דבר אישי ולא דוׁגמה דתית שיתופית. אני לא מצפה מהמדע לספק לי את זה, אבל המדע פותח לי עוד ועוד כרי ידע לחפש בהם משמעות, תוך כדי שאנחנו מרחיבים את תחומי החיפוש וכמות הידע.

שנים לא היתה עם זה בעיה. הרבה מדענים היו גם אנשי דת אדוקים (ראו ערך ניוטון), כי שני התחומים לא דרכו אחד לשני על האצבעות, העובדות החדשות שנתגלו הפכו את העולם למקום יותר מדהים ועוררו יותר התפעלות אלוהית. אבל תקופת ההשכלה ודארווין החזירו למעשה למרכז הזירה ויכוחים שכמעט ונשכחו מאז ימי אפלטון – פתאום גילויים מדעיים סתרו דוׁגמות דתיות והולידו ראיית עולם אידאולוגית שונה, פתאום לדת לא היה מונופול בלתי ניתן לעירעור. ואז כמובן הבעיה היא שאתה פתאום מעמת דעות מול עובדות, וצד הדיעות יטען שזה לא ויכוח "הוגן" יותר.

בשבועיים האחרונים קצת התעצבנתי וקצת השתעשעתי מאיך שצד הדיעות ניסה לשכנע אותי שאסור לי להצמד לעובדות כי הן מבלבלות אותי, וכי אני צריך לסמוך יותר על הרגש. לסמוך על הרגש?! הרגש הוא הדבר האחרון אצלי בתוך הגולגולת שאני יכול לסמוך עליו להחלטות – וזה לא שאני לא נכנע לו לעיתים קרובות מאוד, אבל עדיין הוא לא התשובה כששמים מולו עובדות! אני זוכר איך בתכנית הרדיו המצוינת של פן ג'ילט עלה פעם מאזין שהתעקש לטעון שהזמן הכי טוב לתכנן משפחה ולהחליט אם אתה רוצה לעשות עוד ילדים עם אישתך זה אך ורק ברגעי הריגוש הרומנטי המקסימלי, כלומר (לפי אותו המאזין) כשאתה בסערת מעשה האהבה. אם הרגשות והראש אומרים לך בזמן הסקס שאתה רוצה ילדים, אז זו ההחלטה הכי נכונה ואתה מוזמן להוריד את הקונדום ומיד. הייתם קונים את התיאוריה הזו? זה בדיוק כמו לחוות סיאנס באמונה שלמה וסיספונד מלא במקום לראותו מצולם בהילוך איטי ולראות איפה ואיך עבדו עליך.

בתוך כך מחלות הגוף הפיזי, עד שיגלו מפורשות אחרת, נגרמות מסיבות פיסיונומיות (וזה כולל תופעות פסיכוסומטיות, כי אני מטריאליסט ולא מאמין בנשמה שאיננה חלק מכימיה וחשמל במוח), ולכן אין פה ענין לדיעה אישית ופרשנות, אלא רק ל"הדבר שפועל הכי טוב", וזה כרגע, ב99% מהמקרים, רפואה קונבנציונאלית; בסיס הויכוח עם חץ וואפילו עם כמה מחברי היותר קרובים. הומאופתיה לעולם לא תשפיע יותר מתרופה, דיקור סיני מעולם לא הוכח שמשפיע יותר מדקירות מחט אקראיות אחרות, דקירות מחט השפעתן מינורית אם לא פסיכולוגית בלבד (ראו מחקר האפידורל בשבדיה).

בניגריה, בני האיבו היו מבקשים מהכהן המקומי בקשה והוא היה מורה להם איזה סוג מקדש לבנות ומה להקריב בו לאל האחראי, היפה זה, שאם האל היה מתעלם או מתחיל להשתולל ולדרוש קרבנות מוגזמים או קורבן אדם, היו בני האיבו מתרגזים חזרה ועומדים על שלהם, מחריבים את מקדשו אשר בנו לו ולא מזכירים יותר את שמו. כמעט כמו תיאוריות מדעיות, לא? אני חושב שיש לאנשים מה ללמוד מזה…

קיימות מול קנאות – בחברה, בניהול יחסי חוץ ובדמוקרטיה

כשיודעים שמגיע אסון אבל לא מונעים אותו, ככל שמחכים, כך גדל המחיר של ההתכוננות אליו. זה אנחנו מכירים מהחיים האישיים, את זה אנחנו גם יודעים היום לחשב כלכלית.

new pictures and reports of multiple deaths in Tehran #iranelectionכשמדובר על אסונות חברתיים, אנחנו לא נוטים לעשות את החישוב הזה. הרבה במדינה שלנו חושבים משום מה שאם נחכה, העניינים ירגעו. עם הדוסים (החייזרים בשחור שיורקים על חילוניות ברחובות מסוימים, מרביצים לנהגי טקסי ערביים, מולקים עמלקים ושורפים פחים) וגם עם החמאס (סוג אחר של קנאה דתית-לאומנית), ההתדרדרות מאוד ברורה. כמו שאומר אחד מהמרחיבים את חוק מרפי: אם נניח לדברים, הם יתדרדרו מרע ליותר גרוע (מן הפח אל הפחת?) אבל אף אחד לא טורח להפנים את זה. אם היו עושים שלום מסודר עם ירדן ונותנים עצמאות לפלסטינים בשנות ה-70, אולי לא היינו צריכים לדבר על חלוקת ירושלים ופינוי התנחלויות. אם היו מגלים יותר קשיחות ועקביות לגבי החברה בישראל (כן לפלוראליזם ולא לליברליזם רב-תרבותי מוגזם) לא היו לנו שסעים עמוקים כאלו בחברה הישראלית ובהגדרות סותרות של יהדות וישראליות.

אתמול בשיחה הזכרתי שדמוקרטיה היא מערכת שלטון מאוד לא יציבה, אבל בגלל כל יתרונותיה על שאר הזבל שבחוץ כאלטרנטיבה, חייבים להלחם עליה כל הזמן כדי להשאיר אותה במקום, זה משחק שיווי משקל עדין ומתמשך בין אדם לשלטון, ולצערי הוא אינו מתקיים אם עוזבים אותו לנפשו, הוא מצליח רק אם משקיעים רצון ומשאבים לשמור אותו מאוזן. קראתם אותי נכון – דמוקרטיה איננה שיטת שלטון בת קיימא, היא דורשת המון אנרגיה. אבל כמו שאמר צ'רצ'יל, זה הכי טוב שניסו בינתיים.

רוצים להשתתף בניסוי? אני בהחלט מרגיש חייב, אבל אין לי מספיק פנאי לעשות את זה כל הזמן. אני מרגיש שאוזל לנו הדם מהקמפיין נגד המאגר הביומטרי, ויש עוד חוקים מסוכנים בדרך. אנחנו צריכים אנשים, גימיקים, ג'ינגלים, סיסמאות, סטיקרים, טורי דיעה ומאמרים שיעוררו את העם נגד החוק, כי המחיר של שקט בדעת הקהל יהיה מאוד יקר כשנגיע לסוף הפגרה והחוק יעבור. אני פונה כאן שוב לקהל הרחב ולחברים שלהם, אם יש לכם קצת פנאי לאורך השבוע ובא לכם להצטרף למאבק על מעט אופיה הדמוקרטי של המדינה שלנו, יש את מטה המאבק בחוק הביומטרי (ועוד מטרות נהדרות בעד הדמוקרטיה), ואני קורא לכם להזכר שדמוקרטיה צריכה להיות ערך תרבות ולא רק זריקת פתק לקלפי פעם ב3 שנים בממוצע.

החידה הגדולה של מזגנים, הגז והכל

לפני שבועיים אבד הגז, ריחף לו אל על ואולי המיס טיפה אוזון. בא המזגניש ומילא אותו בגז 22 טרי חדש (שוב אותו הסוג ששונא אוזון אבל אין ברירה כי לפי מה שהוא הסביר לי אין אפשרות להחליף לגז אחר במדחס הזה). באותה ההזדמנות הוא בדק איפה הדליפה ולא מצא, אבל כמו שאומר הדוקטור "זה לא האיפה אלא המתי", ואכן ביום רביעי סר גזו בשנית.

אחרי עוד כה ימי עיכוב הגיע היום עוזר המזגניש עם תת-עוזר חדש לענייני סיגריות (שניהם עישנו כמו קטרים והעטרן הנהדר שלהם זרם דרך החלונות הפתוחים לתוך הסלון שלי). בשבוע שעבר הם הפעילו את המזגן על קירור ומילאו פנימה גז, היו הם החליטו לעשות את זה דווקא על חימום. מול עיני ההמומות הם הרימו לי את הסלון מ-31 מעלות בצל ל-33 מעלות בסאונה והמסקנה הסופית אחרי חצי שעה של התעסקות? הלך הונטיל. אבל אין להם ונטיל. הם יבואו מחר בצהריים, או אולי בבוקר. או אולי אחר הצהריים. הם כבר ירימו טלפון.

עצבני אבל לא מספיק כדי לאבד או חום רוחי (קור רוחי כבר לא מתפקד שעות), פרשתי לאחה"צ של מרתון דוקטורי למדי, ואני לא מדבר על הפרקים החדשים והמתוחכמים של דייויד טננט, הלכתי אחורה לסרט הטלוויזיה האמריקני האיום מ-1996, ואח"כ לפרק מ-1979 עם טום בייקר. היה דבילי למדי כצפוי (אבל גילה לי איך התחילו החיים על כדור הארץ). מה רבה היתה השתוממותי לגלות פתאום לקטע של דקה שני בוגרי פוטלייטס אהובים! ג'ון קליז ואלינור ברון דופקים הופעה קצרה ומצחיקה. הפעלתי את פסקול הערות הבמאי ורק אז גיליתי שנפלתי לגמרי במקרה על אחד הפרקים הנדירים שדאגלס אדמס לא רק ערך לו את התסריט אלא גם כתב אותו תחת שם העט דייויד אגניו ((קוריוז למי שלא ידע – "החיים, היקום והכל" התחיל בתור תסריט ל"דוקטור" שלא התקבל ב-BBC ולכן הפך לספר בסדרת "הטרמפיסט". הרווח כולו שלנו 🙂 )). מגניב ורטרואקטיבית מאכזב משהו, כי הפרק לא היה משהו מיוחד. הופעת הקמיאו הקטנה של קליז וברון הוכנסה ברגע של אילתור כי הם היו פשוט בסטודיו השכן ב-BBC ואדמס, ידידם הטוב, הזמין אותם לקפוץ לרגע לצילום 🙂

אכן, מעז יצא מתוק, באופן מוזר…

עדכונצ'יק: עכשיו אני רואה את הDVD השני, עמוס ראיונות ותיעוד על הפרק (בכ"ז מדובר בהפקה של סרט של 90 דקות). מסתבר שאדמס היה העורך אבל כמעט מעולם לא הכותב כי הסגנון שלו באמת חרק בעולמו של הדוקטור. הפרקים האלו הופקו כמיני-סדרה של ארבעה חלקים, כאשר בפרק האחרון תמיד "מחזירים את כל הצעצועים למקום" וההיסטוריה האנושית לא מופרעת, ואילו אדמס אהב לפזר צעצועים כדי להראות לנו משהו ברובד שמתחת על טבע האנושות, ממש לא ענין אותו לבנות הרי נראטיב, וזה ברור לכל מי שניסה לקרוא אותו בעין בוחנת. אכן מהראיונות יוצאים כמה אינסייטים מעניינים, כולל מהראיונות עם אדמס עצמו מתחילת ה80 (עטוי מגבות שונות באופן מוזר) ואז מ-92. איזה מזל שנעשו הראיונות שנים לפני שחשבו שיופק DVD!

הסיבה שאדמס בסוף שכתב את כל התסריט היתה שלא היה תקציב לכל הלוקיישנים בתסריט המקורי והיה צריך להעיף משם אלמנטים בעייתיים אחרים (הימורים בקזינו בתכנית חינוכית לילדים? שומו שמיים), אבל התפקיד שלו אמור היה להיות רק זה של משפצר תסריטים, כמו העבודה המצויינת שג'וס ווידון עשה עבור "טוי סטורי" של פיקסאר. אבל ווידון יודע לספר סיפור ולבנות נראטיב, ואילו כל המרואיינים אמרו על אדמס שבתור עורך או כותב תסריטים הוא פשוט היה במוד תלישת שערות, הוא היה הרבה יותר חזק בשפע הרעיונות המופרעים שלו. בל נשכח גם שתוך כדי השכתוב/עריכה הזו הוא היה גם עסוק בהפיכת תסכיתי הרדיו המוצלחים שלו לספרים, אני לא יודע מאיפה היו לו עוד נוירונים פנויים באמת…

ואגב – פוסט 777, למי שאוהב נומרולוגיה. לא יודע מה זה אומר 🙂

גוגל מתחילה לסטות מהמסלול

גוגל מקלים לנו מאוד על החיים, אבל כשאנחנו מתמכרים למנשק משתמש שאין לו תחרות, לשירות שאין לו גיבוי בנפילה (והיו נפילות, לכן אנחנו יודעים), לאפליקצית ענן שלא מאפשרת לנו לגבות כראוי את המידע שלנו. אני גם לא רואה אותם אף פעם עונים בפורומים של התמיכה של עצמם, לפעמים הפורומים האלו מוצפים בספאם, והסיבה היא שמשתמשי ג'מיל, דוקס ורידר הם לא הלקוחות שלהם. אנחנו אוכלי החינם והלקוחות הם אלו שקונים את שטחי הפרסום.

בטיוטא הפוסט הזה התחיל בתור "גוגל מתחילה לאבד אחיזה", אבל מה שכתבתי נראה יותר ויותר כמו אחיזה מאוד מוצקה. בחיים שלנו, זאת אומרת, אבל לא באידאולוגיה המפורסמת שלהם של "Don't be evil", שם חלק מהעולם כבר מתחיל להסתכל עליהם אחרת.

נתקלתי בסט תשובות שנתן ריי אוזי לקהל במסגרת הוורלד-תור שעושה לו מיקרוסופט, אולי בניסיון ליצוק אותו בתור הפרצוף החדש של מיקרוסופט, עכשיו שבילג עזב את משרת הגיק הראשי (את המופע הישראלי פיספסתי אבל מי שהגיע אמר לי שלא הפסדתי הרבה). אני חייב לציין שאני מסכים איתו על חלק מהדברים, ובראשם שגוגל ווייב מורכב ומהונדס מדי. אני אוהב גאדג'טים, באמת שכן, אבל אני לא חושב שהייתי רוצה מפלץ כזה בתור תחליף למייל, מספיק שכבר עכשיו אני מכור לארגון הנהדר של ג'מיל בתוויות, אבל אני רוצה את המנשק הזה מחוץ לענן, אצלי בבית, מגובה כראוי (עם המטא-דאטה החשוב כל-כך, שלא מצורף כשמורידים POP3), בשליטתי… עצוב אותי לראות ילדים שגוגל מצליחה לסנוור.

אבל הכותרות נערמות די גבוה בחודשים האחרונים: שערוריית תכנון המס של גוגל, בינה מלאכותית להערכת בריחתיות של מוחות (האם היא לוקחת בחשבון את האפקטים של הפאראנויה שהיא-עצמה גורמת?), נפילות ארוכות של ג'ימייל ושל האפפ-אנג'ין, ההרחבה המטרידה של ה"ריגול" אחרי הגולשים דרך האדסנס, ולפני חודשיים נסיון שחלק מפרשים כהולך בכיוון של "לגנוב" את עולם המייל הפשוט והגמיש לעולם של גלים שיגרמו למסנג'רים וטוויטרים להראות כתחביב שפוי ולא מזיק למוח, סריקה של מידע ברשות הציבור ואז הגבלת השימוש בו, הגבלות מוזרות על השימוש באדסנס, זיופים אפשריים במספר ההקלקות של אדסנס ושורת התלונות עוד ארוכה.

היום הזכרתי את הדפדפן עם הסכם המשתמשים הבעייתי. למרות שהבעיה נפתרה היא טופלה בצורה לא משכנעת. אחריו באה הרי מערכת הפעלה שעושה (על הנייר) עוד פחות מאנדרואיד. קרנל שמריץ דפדפן, פחות או יותר, וכל האפליקציות רצות בתוכו, כלומר כל המידע האישי שלכם בענן. בינתיים רק סטולמן, אני ועוד כמה אנשים מודאגים, זה לא האינטרנט החופשי והאישי שהתרגלנו אליו, זה ממשיך להיות מרכז כוח שמעמיק ומתרחב. זה כבר לא אוניברסיטה פה ועיריה שם שנמשכים לחינם כמו זבובים לניאון נאצי, זה כבר כולל מאגרי המידע הציבורי של כמה ממדינות ארה"ב ואולי יום אחד את ארכיוני מדינתינו חסרי התקציב. זה מדאיג… אבל זה לא עובר בשתיקה. משרד המשפטים האמריקני התחיל לחקור את גוגל כמו את מיקרוסופט בשעתה, והנושא הראשון הוא הדיל המסריח (ועכשיו אולי גם לא כשר) שהשיגו עו"דיה על גוגל ספרים.

הדבר האחרון ששבר אותי זה כשראיתי אותם מתחילים עם שקרים לבנים ולהאמין לשקרים של עצמם. אלו שיטות שלקוחות ישירות מרדמונד. אני מדבר על החור החדש שקרעו להם כלבי השמירה של הצרכנים, כשלקחו את מצגת "אנחנו לא מונופול" שלהם והוסיפו תיקונים על כל השקפים, חלקם מתלהמים אבל רובם בצדק. התגובה הרשמית לא אחרה לבוא, והיתה קצרה, לאקונית, והתעלמה לחלוטין מכל סעיפי הביקורת. בעע…

אני חייב לציין שמוזר לי אבל אני מרגיש מעין הקלה מוזרה כשאני קורא שגרסת הווב של מיקרוסופט אופיס 2010 תפתח חינם. זה טוב לתחרות, לפחות יהיה עוד אופיס ענני שיתמוך בעברית. יהיה נחמד לראות את מיקרוסופט עושים מאמץ להיות האנדרדוג המתחנף שמזנב באפל וגוגל, יהיה אפילו יותר נחמד אם עולם התוכנה החופשית יצליח להתברג לשלישיה הפותחת עם פיתוחים משם עצמו. אני למשל אשמח מאוד להתקין לי על השרת גרסה וובית של אופן-אופיס ושלום על ישראל. אני אפילו יותר אשמח אם יהיה איזה כלי וובי לדואל עם טעם עיצובי בכיוון ראונדקיוב שיממש קונספטים של ג'ימייל כמו Sup ויתמוך ביוניקוד וכתיבה משמאל לימין.

כאמור ההתמכרות למנשק המשתמש הגאוני משמעותה שאנחנו לא יכולים לעזוב אותם בלי לוותר על משהו, וזה נקרא Vendor lock-in, אחד הדברים שתוכנה חופשית היתה אמורה למנוע, ונשאלת השאלה כמה אתה מוכן לוותר עכשיו. מה הוא הקו האדום שבו אומר די? אינני יודע בבירור בעצמי, אני כבר מרגיש מזמן כצפרדע בסיר מתחמם, רק שכידוע, צפרדע אמיתית קופצת מהסיר ולא נשארת להתבשל בו. לכם יש קו אדום?

ונסיים עם חיוך, "שיר הגוגל" של אלתרמן:

מיתוג עצמי

כמה מילים שהתחילו בתשובה לפוסט של מרגוליס, שהוא בתורו חלק מרב שיח בלוגוספירי שהגיע אל שחר, דובי ואחרים (מי פותח בלוגדיבייט?), וכרגיל יש שתי סיבות שאגרור את התשובה לכאן: האורך והעובדה שבלוגלי עדיין לא התקינו את התוסף להרשמה לתגובות של וורדפרס-מו. תוך שאני עונה כאן, גיליתי שהזמינות הבעייתית של בלוגלי ואולי סיבות אחרות, גרמו למרגוליס כמו רבים אחרים לעזוב את בלוגלי, והפוסט אליו אני עונה עכשיו שוכן כאן, ואפשר להרשם לתגובות, עכשיו רק נותר לי לברר למה לכל הרוחות טראבקים לא נוצרים אצלי כבר חודשים 🙁

לשאלה אם ההגירה של אנשים מבלוגלי לבלוג פרטי היא דבר טוב או רע אולי אתייחס בפוסט עתידי אחר (כשאחליט בעצמי על דעתי בנושא 🙂 ).

אז מברוק, מרגוליס! כאמור, מצטער על העיכוב בתשובה. זכרתי שהשתתפתי בדיון הזה ורציתי לחזור אליו אבל לא זכרתי איפה הוא קרה!

לענינינו, אם אתמצת במילותי – אומר מרגוליס שמיתוג היא מילה מעולם המסחר ולכן היא מעצבנת אותם כשהיא בשימוש בינאישי. אני מסכים אבל אני יותר סלחן, כי אני חושב עליה במנעד שימוש יותר רחב. ההגדרה המילונית מדברת על מילה או מוטו או סמל שמבדל חברה או יצרן או קמפיין, אבל אני שאלתי הגדרה גיקית/פסיכולוגית של (אם אינני טועה) סת' גודין: מיתוג זה כמו pointer בתכנות. אתה רוצה שכשאנשים יחשבו X, אתה תהיה השם הראשון שיעלה להם בראש.

זה יכול להיות "פרטיות ברשת -> יהונתן קלינגר" או "כנס בומבאסטי -> פלי הנמר". אבל גם ברמה החברתית הקרובה. למשל בחוג החברים שלי אני הכתובת לשאלות על בישול, חבר אחר בחבורה הוא הכתובת לשאלות על ויסקי (למרות ששנינו מסכימים שגם אני ועוד חבר שלישי מבינים בנושא במידה דומה), וחבר אחר נתפס בתור "הכתובת למסעדות" למרות שמשום מה כבר שנתיים ההמלצות שלו לא מוצלחות. אבל המותג נדבק.

האם המיתוג הזה נעשה בכוונה? בתת מודע? קרה מעצמו אבל עם קצת עידוד? מה זה משנה, הפואנטה שתיוג הוא משהו טבעי שאנשים עושים. מתייגים אותך גם כשלא תרצה, אז עדיף שתעזור להם אולי עם יד מכוונת? אז ענה לי מרגוליס:

אני אומר שוב, אין לי ויכוח איתך על כך שבהתנהלות היומיומית שלנו אנחנו עושים דברים כגון אלה. אגיד אף יותר מזה – אני מאמין שהפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות שלרוב הן לא מודעות.
אבל יש לי הסתייגות מהשפה ומההשתלטות של עולם מונחי עסקי על החיים. שימוש במונחים כאלה מציב הכל בפרספקטיבה אחרת (ומעוותת).

אז ככה… לגבי "הפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות" – לא, זה אפילו פשוט יותר. אני ארחיק ואומר שהפרקטיקות השיווקיות הן טפיל תחמן שבא לנצל את חולשות הקוגניציה האנושית, הליבידו, וכל כלי פסיכולוגי שהצליחו אנשי השיווק לעשות בו שימוש. לפעמים מנוצל לדברים טובים, לפעמים לאגואיסטיים, אבל תמיד במניפולציות "לא טבעיות", וזו האסוציאציה למילים כמו "שיווק" שמפריעה לאנשים כמוני וכמוך, כי אנחנו ישר חושבים על הקונוטציה של מסחר קפיטליסטי חסר מעצורים ותרבות צריכה במובנה השלילי.

אבל מיתוג, לפחות המילה בעברית, משמעותה מקיפה יותר מאשר עולם המסחר, היא מדברת על הנסיון לשלוט בצורה שאנשים יתייגו מושגים ואנשים – בערך מה שפעם קראו "לשים אותו במגירה של" או "לפתח דיעה קדומה על", "לשים בשבלונה" וכולי. מיתוג עצמי פירושו לבקש, לכוון או לתמרן אנשים לתייג אותך בצורה שאתה מעדיף. זה נעשה במכוון למטרות רווח כלכלי, פוליטי, חברתי/מיני וכולי, ופשוט מתכוון למה שאדם עושה במודע כדי שישימו אליו לב בצורה והעוצמה שהוא רוצה.

האם אפשר לבקש מאנשים לתייג אותך כך ולא אחרת? כמובן, אבל זה לא תמיד יעבוד. (לצערי אני גם ממותג בתור טכנאי המחשבים במשפחה, מיתוג אחד שאני מוותר עליו בשמחה…)

האם אפשר לכוון אותם? כן, פשוט השארו ביושרה והיו טובים במה שאתם שואפים להיות, ותנו לדעתם של אחרים עליכם להשתנות. קצת נאיבי, אבל יותר אמיתי בעיני. זה מה שאני מנסה לעשות בחיי.

האם אפשר לתמרן אנשים ?אין ספק, אחרת לא היו עולם הפרסום והשיווק קיימים…

אבל יש כאן מוסר השכל כפול – הכי קל לתמרן אנשים בצורות תת מודעות, אבל מכאן יוצא שגם איך שחברים רואים אותנו תלוי בהמון דברים שאין לנו ממש שליטה עליהם – המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחד את השני, מה שלבשנו באותו היום, מצב הרוח של האנשים באזור וספציפית מצב הרוח של השופט אותנו, וכמובן דברים בקול, באינטונציה ושפת הגוף שלנו וכולי.

וכאן אנחנו מכניסים את עצמנו לחרדה – אנחנו מודעים יותר להשפעה הזו על אחרים אבל אנחנו מנסים לרמות את עצמנו שאנחנו יכולים לשלוט בזה בצורה אבסולוטית. זה מוזן גם מהחרדה שלנו מהעולם המודרני ויכולתינו לעמוד בציפיות שלו. אני תוהה אם זה מה שגורם לאנשים מסוימים לבנות לעצמם תדמית בעזרת כתיבה של בלוג אנונימי 😛

תוך כדי הכתיבה נתקלתי בהרצאה פה משמאל. אחרי כל מה שכתבתי היא מחברת את מה שכתבתי לנושא הרדיפה אחרי ההצלחה, הפחד מכישלון ואיבוד שליטה בתדמית שתיארתי במשפט הקודם, הבעיה של תדמית עצמית בחברה הליבראלית המודרנית, והסתירה הבסיסית בין התקווה לחיות בעולם של צדק ומריטוקרטיה לבין… ובכן, העולם האמיתי.

אגב, שמחתי לגלות שTED מאפשרים אימבוד של הרצאות עם הכתוביות סוף סוף 🙂

מאיפה כל הפנאי הזה?

בין חיפושי עבודה לפעילות בנושאים חברתיים והמאגר הביומטרי אני לא יודע מה אעשה ביום שאמצא עבודה ולא אוכל יותר למצוא פנאי למה שבאמת חשוב בעיני, כי מה שחשוב בעיני לא מכניס כסף. אני מקנא ולפחות מתפעל מאנשים שיכולים להרשות לעצמם נגד כל התנאים שמכתיבים החיים, ללכת להתנדב לפעילויות חשובות…

לי ולזוגתי יש תיאוריה. במדינת ישראל מעמד הביניים משלמים כ"כ הרבה מיסים, דווקא בגלל ששם האקדמאים והאנשים שיכולים לשנות משהו. המערכת מכוונת להחזיק אותם בדיוק עבדים לג'וב במידה שלא ישאר להם פנאי להלחם על זכויות אזרח, להיות בקשר עם החברים, או לפתח תחביב. זו פשוט מעבדה שכזו לחיות בכלוב, לגרום להם להיות עסוקים כל היום כדי שלא יוכלו לעצור אפילו להתעניין בנושאי חברה ורווחה, תחנות חשמל פחמיות, או אילו לסדר כמו שצריך את ענין ההשקעה בקרן הפנסיה הנכונה ולהציל בזמן את הכסף כשהשוק מתמוטט. פשוט להיות עבדים קטנים ממושמעים של השיטה ולא לצייץ כשלוקחים לנו את טביעות האצבע, קרקעות ציבוריות ולא משאירים לנו פנאי להתארגן ולהזיז משהו.