הוספתי פעם תגובות משורשרות לבלוג וזה עבד עקום. כשעברתי לוורדפרס 2.7 הוספתי את התמיכה (בצורה לא כ"כ יפה) לתבנית שלי והגדלתי ל-6 רמות שרשור תגובה, אבל גם זה יוצר בעיה…
שרשורים שנמשכים יותר מרמה רביעית הם מבין היותר מעניינים.
שרשורים שנדחקים לשמאל ברמה 5 ו-6 כבר לא נוחים לקריאה.
שרשורים מעניינים שממשיכים מעבר לתגובה שישית נאלצים להשבר ואז מתבלבל מי שבא מאוחר לחגיגה.
במילים אחרות – הטובים נדפקים, צדיק ורע לו, וכולי.
פתרון א. אומר להשאיר את המצב כמו שהוא.
פתרון ב. לבטל לחלוטין, לתת לתשובות להתפרס על מלוא רוחב העמודה
פתרון ג. להחליף לתבנית פחות צרה או לשנות את מידת האינדנטציה (רק שלא יארבו לי הפייתוניסטים)
פתרון ד. להשאיר שתי רמות בלבד, כאשר רק לי כבעל הבלוג מותר לשרשר תגובה.
אני נוטה לכיוון (ד) אבל אני פתוח להצעות ונימוקים, כי אחרי הכל התגובות היא ממלכת הקוראים והקוראות שלי 🙂
לא עוד פוסט פוליטי כבד, סתם שלוש שורות במקום טוויט…
אני יושב בבית המשפט בת"א מחכה למשפט על חניה, ומוצא רשת אלחוטית פתוחה. לא, אני לא אנסה לראות אם אני יכול לסרוק את הרשת הזו ולגלות בה דברים מעניינים, זו סתם הערת אגב על גילוי חביב (ואולי מביך). הייתי פשוט חייב לנצל את זה כדי לענות על שני פרטי דואל ולכתוב "לייב" על הענין 🙂
חוב קטן: בפוסט הראשון בסדרה הזו על קיימות נתתי דוגמא לעלות ההקמה והתחזוקה של גשר המיתרים בירושלים. דוגמא גרועה כי לא טרחתי לחפש את המספרים האמיתיים (למרות שהם במרחק שיחת טלפון ממני, במשרד מהנדס העיר ירושלים). אחרי שביררתי את המספרים, הבנתי שאין פה מה לדבר, לא משתלם לפרק באמת את הדשר בעשורים הקרובים (גם אם עלות התחזוקה השנתית שלו עולה פי 4 מגשר פשוט)
לגבי שאלות שנשאלתי על "כמה זה דחוף" עניתי בבלוג התנועה הירוקה:
העולם שלנו סופי ואילו קצב צמיחת האוכלוסיה עדיין חיובי. כמה סופי? יש הערכות מספרים, אני אגיע לזה בהמשך. אבל ברור לכם שאפשר לקחת כנתון שיום אחד נהיה חייבים להגיע למצב שקצב גידול האוכלוסיה יהיה בהכרח 0% (אם ע"י הסכמה חברתית-תרבותית או פיקוח צמוד על ילודה מטעם המדינה, או שמלחמות, רעב ומגפות יפתרו את זה בשבילנו).
ובכן, לפי מה שאומרים לנו כל המדענים, ה"צ'קים הדחויים" האנרגטיים-סביבתיים שאנחנו "כותבים" ידועים כבר היום כחסרי כיסוי. אנחנו מדללים ומזהמים יותר מדי את משאבי הטבע העתידיים ומצחיחים יותר מדי את האדמה מכדי שהיא תוכל להחזיק בצורה בת קיימא את קצב הניצול שלה, וזה לפני שאני מדבר מילה על אסונות הטבע שגורם מזג האוויר הלא יציב של ההתחממות הגלובלית. למעשה ברור מהנתונים שתוך 15-40 שנה רעב וצמא יהיו מנת חלקנו כולנו על פני כל הכוכב.
אז מה הוא המספר ה"נכון" של גודל אוכלוסיה לשאוף אליה, ושם לעצור את הגידול, כדי לא לדלל את המשאבים מהר מקצב החידוש שלהם? ובכן לפני כמה ימים הקשבתי לראיון מרתק עם מדען שציין סדרי גודל של מספרים המוסכמים בין החוקרים בתחום. הכל עניין של רמת חיים אליה אתה רוצה לשאוף. אם אתה רוצה שאוכלוסית כל כדוה"א תחיה באחוזות מפוארות בסגנון בברלי הילס, חצי מליארד איש יחיו בנוחות. אם אתה מוכן למצב שלכל אדם יש את המינימום ההכרחי של שטח לחיות, 1500 קלוריות מזון לצרוך, כמות מיים נקיים מינימלית לשתות ולא שום דבר אחר בערך, אנחנו מדברים על בערך 12 מליארד (חשבו נגיד על המחוזות העניים בהודו וסין). "עכשיו נשאר לבחור איפה על הסקאלה הזו אנחנו רוצים להיות". בנקודה זו המנחה שואלת אותו איפה הוא אישית היה רוצה לראות את העולם, והוא מציין שמספר טוב הוא שני מליארד. עם שני מליארד איש תהייה האפשרות לחיות בעיר הגדולה באיכות חיים של מעמד ביניים עם כל פינוקי התרבות של תאטרון ומוזיאונים וישארו גם מספיק מרחבים פתוחים למי שירצה לגור בכפר או בבקתת הרים.
אז לאיזו רמת חיים אתם רוצים לשאוף? מה ניתן לעשות כדי להגיע לשם? האם ניתן למנוע סבל לפני שנגיע לשם? האם אתם תהיו מוכנים לקבל שזה לא יקרה בימי חיינו ועדיין לפעול למען זה? האם נגיע לשם עם כוכב לכת כל כך חבול שיקח למערכת האקולוגית חצי מאה לנקות את עצמה? או מאה שלמה? או אולי חמש מאות, ואז כדי להגיע לרמת החיים הנאותה נצטרך להצטמצם לרבע מהמומלץ כדי לעזור לכדור להחלים… כמה דורות זה יקח והאם הדורות שיבואו ישמרו על הכדור אחרי שיתנקה?
מה שכן, על דבר אחד אני מקווה שאין ויכוח. אחרי סיפור הויקיפדיה שלי, והנה עוד דוגמא שגיא פרסם השבוע לגמרי במקרה בלי קשר, אני חושב שצריך להבהיר שוב ושוב לאנשים – ידע זה כוח, ובשביל לצבור ידע חייבים שהמידע יהיה חופשי, וכדי שתהיה מודעות, חשוב הידע, ובשבילו המידע.
כדי שמשהו מכל העתיד הזה יצליח להתקרב אפילו במעט לאוטופיה שחייבת להיות פה כדי שהעולם השברירי שלנו לא יגמור מקובצ'ץ' בפח עקב שימוש יתר, חייבים להפיץ מידע לאנשים, וחייבים לעשות את זה בלי מגבלות. בשביל זה צריך מערכת חינוך טובה (ולא כזו שמקוצצת עד עפר ע"י ביבי), אבל גם הסברה במדיה.
אם יש לכם רעיונות איך להביא את כל החומר הזה לקהל רחב, אתם מוזמנים לחלוק איתנו.
נגיד הלכתם להתחתן בגן ארועים ובחתרם משהו מעין גרב עם סולית גומי במקום נעליים – האם אשמת בעלי המקום ששיפדתם את עצמכם כמו אהבלים על הכוס?
ואם כבר עשיתם את השטות – האם הגיוני לתבוע את העסק גם על פאשלות של דיג'יי שאתם הבאתם, רק כדי לנפח טיפה את התביעה? אז כן, יש ישראלים שעושים את זה ומרחיקים אפילו לחוצפות יותר גדולות. הפס"ד המלא כאן.
אז זו התוצאה של ריבוי מוגזם של עורכי דין בארץ, הם התחילו לרדוף אחרי אמבולנסים…
התובעים לא הוכיחו כי כוס הזכוכית הייתה כזו שאינה שבירה בנקל, ולא הביאו כל חוות דעת מומחה בעניין, כגון מהנדס חומרים. אומנם, התובעים העידו עדה מטעמם ואף הביאו את הרב עורך הקידושין להעיד מטעמם, אך לא זה ולא זו מומחים ואינם מהנדסי חומרים שיכולים לחוות דעתם לגבי הכוס.
[…]
אולם, בעוד ששאלת חובת הזהירות המושגית נבחנת במנותק מעובדותיו של המקרה, הרי ששאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. המבחן לקיומה של חובת זהירות הינו מבחן הצפיות והשאלה היא האם התובעת יכלה לצפות שכתוצאה מהכוסות שמסרה יגרם לתובע 1 הנזק אשר נגרם לו בפועל. נשאלת השאלה, האם היה על הנתבעת לצפות כי התובע 1 – החתן ינעל נעלי בד עם סוליה ששברי זכוכית חודרים בה בנקל ? לדידי, התשובה לשאלה זו היא שלילית, עסקינן הרי בחתונה ובה חופה. […] הסברה אומרת כי אדם הצועד לחופתו, יצעד כשהוא נעול בנעלים המכבדות את האירוע הנ"ל, ולא בנעלי בד או בנעלי ספורט.
— השופט מנחם קליין בפסיקה תקדימית, משקיע בפס"ד וקורע אחד חדש לתובע ולעו"ד האהבל שייצג אותו בלי להביא שום הוכחות ועדויות.
פשוט מצחיק לקרוא (אם יש לכם 5 דקות), אבל עצוב לחשוב שעל זה מתבזבז זמנם היקר של בתי המשפט. השופט אומר משהו ברור כאן על זהירות וטמטום של אנשים: יש גבול לכמה אתה יכול להאשים אחרים בטמטום שלך. אני שמח פעמים על הפס"ד הזה – גם בגלל שהוא הגיוני, יוצר תקדים נאה ומחזק לי את האמונה שלא כל טמבל יכול לסובב את המערכת (אולי אם הם היו לפחות פחות טמבלים היתה פה תחרות, זה היה כמעט קל מדי) וגם בגלל שהנתבעת היתה גן האירועים של אמי.
