אתמול ישבתי בהקרנת הבכורה העולמית של הסרט "עידן הטיפשות". ממה שקראתי על הסרט מראש הכנתי את עצמי לערב מתסכל אבל מפיח תקוות. לצערי הופתעתי מאוד לרעה ויצאתי מאוכזב ומעוצבן ממש. לאחר שגיבשתי דיעה טרחתי להציץ בפינת תגובות הקהל באתר, שם ובמקומות נוספים גיליתי שעוד הרבה אנשים עם מודעות והבנה בנושא שהיו בהקרנות אחרות בעולם התאכזבו, אז אני מכריז מראש שאני לא מרגיש רע עם הביקורת להלן.
ראשית, מה אין בסרט: תקווה, עצות טובות, רעיונות מועילים, איזון, ומידע מספרי רציני. הסרט הנערץ/מותקף של אל גור לא בדיוק דיבר על פתרונות אבל לפחות נתן עובדות, מספרים והמחשות. לדעת רבים הוא פנה לשכל אבל לא ממש נגע ללב, למרות שלטעמי הוא גלש מהסיר בעודפי פאתוס של סיפור חייו האישי של גור. הסרט הזה לעומתו מרצה למקהלה שעשתה את הצעד הראשון של קבלת הידע, ומנסה עכשיו להשלים את צד הרגש והמודעות דרך הסיפור האישי של האנשים בשטח שסובלים ו/או רוצים לעשות שינוי. פראני ארמסטרונג טוענת שערכה את הסרט מחדש לא מעט פעמים, לפי הראיונות איתה הוא התחיל עם הרבה יותר פרטים מדעיים, אבל אז יצא "אמת מטרידה" אז היא השאירה את הסיפור האנושי. אך בשלב זה היא קיבלה ביקורת שהוא רך מדי (הנרטיב והקשר לא ברור מספיק למי שלא מודע למשמעויות של שינוי האקלים העולמי), אז סבב נוסף בחדר העריכה הרים את עוצמת הדראמה, ומסרט נוגע ללב הוא הפך לבעיטה בצלעות. החל מהכותרת המתנשאת (כולכם טיפשים) והמשך בזה שהוא מוצב מכאילו מנקודת המבט של אחד מאחרוני המין האנושי (במילים אחרות אין לנו 50 שנה לחיות) וכלה במבט מיואש וחסר אונים על כמה שהמין האנושי לא מסוגל לצאת מהקופסא ולפתור את הבעיה באמת. איך אפשר לגייס מישהו עם מסר כזה שלילי? אולי יש כמה שקיבלו את המסר "הנכון" כי אתר "עבניות רקובות" מדד 86% טריות בינתיים.
אז הנה הם הגיבורים שתועדו ונערכו במשך שש שנים: תושב ניו אורלינס שהציל מאות אנשים וחיות בית בקתרינה, אבל איבד את ביתו כי ההוריקאנים מגיעים בעוצמות חזקות במיוחד, בשל שינוי טמפרטורת פני המים באוקייאנוסים. הודי עשיר שרוצה לפתור את בעיות העוני בארצו. זוג ילדים עירקיים פליטים בירדן שהאמריקנים המרושעים הרגו להם את אבא. ניגרית שרוצה להיות רופאה אחרי שטבח ומחלות פקדו את השבט שלה בגלל מלחמות קרקעות ונזקים סביבתים שכולם איכשהו קשורים לכך שחברת "של אוייל" קודחת באיזור ומתנהגת בחוסר אחריות חברתית מופגנת.
עד כאן המסר יחסית ברור, אבל בטוויסט פוסט-מודרניסטי מבלבל, בערך בחצי הדרך לתוך הסרט גם הקדושים המעונים שלנו פתאום לא קדושים… הניו-אורלינסאי מגלה לנו שהוא גיאולוג שעוזר לשל לחפש עוד נפט, ואין לו בעיה ערכית עם זה, רק חבל לו שהלקוחות של של לא משכילים לנצל נכון את המוצר. הניגרית נאלצת לנקות דגים מנפט (מהמפעל של של) שזיהם את המים עם מסיר שומנים, אבל חיה ממסחר בסולר בשוק השחור. ההודי העשיר חושב שהפתרון לעוני הוא תנופה צרכנית ועסקית ואת זה הוא עושה ע"י הקמת חברת טיסות מוזלות במקום שיפור מערכת הרכבות (טיסות סילון נחשבות לאחד מהבעיות הכי חמורות של פליטת הפחמן האנושית), ואיכשהוא גם מתגנב פריים שמראה איך הוא מתדלק את מטוסיו ממיכל ענק עם סמל של צדף צהוב. כדי לרמוס אותו לחלוטין, הבימאית גם עורכת פנימה סט צעקות שהוא צולף בעובדיו (העניים שהוא מנסה להציל?) כולל איומי פיטורים. ואיך נרמוס את זוג הפליטים הקטנים? אסור לעשות מילדים קטנים "רעים", אז היא מצלמת ב"משחק מלחמה" שנראה מבוים כמו קטע מ"פארפור", בעיקר השלב שבו האחות "הרגה" את האח באקדח צעצוע לרקה, כיסתה את "גופתו" בקרטון וסחבה אותו קצת על הרצפה כשברקע קולו של הילד מתאר לנו איך הם קמו בוקר אחד לגלות את החמור מוטל מת בחצר (כי האמריקנים הרעים הרגו אותו) ומייד באותו הטון הוא מספר איך הם קמו בוקר אחד לגלות את אבא מוטל מת בחצר (כי האמריקנים הרעים הרגו אותו). קצת פרופגנדה לא הזיקה אף פעם, נכון? אה כן, ואז הילדים הולכים למכור נעליים אמריקניות משומשות שהם תיקנו והולכים למכור אותם בעיר, הסמל של "של" מופיע לרגע קט בחוצות עמאן, בשביל הקונסיסטנטיות ((אני לא יודע אם זו הזיקה הבריטית של הבמאית, אבל אי אפשר לפספס איך חברת "של" חוזרת ומבליחה בסרט ולא בצורה חיובית (למרות שיש מי שטוענים שהם אחת מהחברות היותר אחראיות בשוק הזה).)).
נעצור לספירת מלאי: ביום המרואיינים? יש. עריכה מגמתית נוסח מייקל מור? יש, ולא עשויה מקצועית כמוהו. מסר ברור? לא בדיוק, במיוחד לא ברור כבר אם הביאו חלק מהאנשים האלו בתור "הטובים" או "הרעים". איזון בראיונות? לא ממש. לא שואלים את הדמויות על הקונפליקט שבחייה, נותנים לנו להרגיש שאין להן ברירה. עצות מה אפשר לעשות במקום? ממש אין. כמו שאמרתי, הסרט מפחיד בצורה רדודה, מוביל אותך ליאוש, ולא מציע שום דבר פראקטי.
ויש סיפור אחרון שקרוב לבית (של יוצרי הסרט), על חוואי אנגלי שמנסה לפעול למען הקמת שדה טורבינות, המציל הגדול פועל ללא חת חודשים ארוכים והמועצה המקומית מצביעה נגד כמעט פה אחד. שוב, העריכה המגמתית מציגה את התושבים המתנגדים כחבורת טמבלים שבוכים על הרס הנוף היפה שלהם, ושהשבשבות "יבלבלו את מי שנוהג כי הן זזות בזווית העין". אף מילה על כך שהשבשבות הן בעלות טביעת פחמן לא קטנה משל עצמן (החלקים מיוצרים איפשהו בחו"ל ומשונעים לשם), הן לא קרובות להיות יעילות כמו כוח גרעיני, הן מעצבנות ציפורים והורגות עטלפים. הטיעון ההגיוני היחידי שמוזכר אבל מוצנע בסרט – ממילא גם אין שם הרבה רוח! האם זו פרופגנדה? לא יודע, אבל מוזכר שם גם שהשדה המיועד היה פעם שדה תעופה צבאי, ולי זה נראה הגיוני שהצבא בחר באיזור ללא רוחות להקמת מסלולי נחיתה והמראה. אולי יש כאן עוד כמה פרטים מושמטים? יש אגב קשר לעובדה שהחוואי שלנו הוא גם במקרה טכנאי שבשבות במקצועו ויש לו אינטרס כלכלי מעבר לאקולוגי? אני לא אתפלא, אני גם לא אחכה שיצא סרט ההפרכות המתבקש, כמו "מייקל מור שונא את אמריקה" בזמנו, שאני ממליץ לכולכם להציץ בו, אפילו אם לא ראיתם אף סרט של מור. הוא עוזר מאוד לקלף כמה שכבות נאיביות ומראה כמה מניפולציות פשוטות יכולות להגיע רחוק. צוות "עידן הטיפשות" למד כמה טריקים, אבל לא יישם אותם במקצועיות, כאמור. בקטעי העתיד מעטרות את הסרט קצת תמונות אפוקליפטיות של לונדון מוצפת ונטושה, הטאג' מאהל מתפורר וסביבו שלדי אדם מאכילים עופות דורסים, ולאס וגאס קבורה בחול (כסמל לבזבזנות הקפיטליסטית? ודווקא זו עיר שחיה מחשמל נקי מאוד מסכר הובר).
הסרט הקודם של ארמסטרונג עסק בדמוניזציה של מקדונאלד, והפעם של של ובוש. לא ראיתי את הקודם אבל אני חושב שאני יודע מה אמצא שם. יצאתי עם הרגשה כאילו גרינפיס ישבו כאן בכל משקלם עם מסר אנטי-קורפוריישן, אבל לא שום חלופה. FUD אחד ארוך. הקהל יודע עכשיו שהוא צריך לעשות משהו אבל מה? לצרוך פחות? לא לטוס? לא לנסוע? לא לנשום? העיקר להפגין נגד כל מיני דברים, אבל לא ברור מה החלופה ולאיפה צריך לפעול מלבד ההתנגדות לממשלה המפגרת וחברת הנפט הלאומית בכל הכוח.
גם אתר הסרט לא עוזר. הוא נותן הרבה טפיחות שכם ליוצרים ומבקש תרומות. אם אתם גרים בקנדה, גרמניה, ארה"ב או בריטניה גם ימכרו לכם "חולצה אורגנית" או כוס תרמוס עם הלוגו שלהם (מיוצרת בסין, ללא ספק), ובטח ישלחו אותה בדואר אוויר… לינק בסוף הסרגל מוביל לביקור באתר האחות "לא טיפשים" שלרגע נדמה שמתקן את זה קלות אבל לא ממש. ספלאש ענק מזהה את הIP שלי כמבקר מישראל ומודיע לי בשמחה כי למרות שיעד בר קיימא לפליטת הCO2 (פליטה מינוס איחזור, אני מניח) הוא טון אחד לאדם, בישראל הממוצע הוא 10.84 טונות ((אפילו יותר גרועים מהאמריקנים, מישהו מופתע? אולי כי להם לפחות יש כמה תחנות גרעיניות וסכרים, לא יודע)). כלומר גם אם נצליח לעשות דיאטת כסאח של תחבורה ונעבור לקלוט פחמן מהאוויר ולאנרגיות מתחדשות, עדיין אנחנו במינוס אדיר. אוקי, לא מפתיע אותי, אבל מה עם עצות פראקטיות? הם שולחים אותי לפרויקט 10:10, שגם הוא (הפלא ופלא!) אתר של ארמסטרונג שמבטיח ש"עוד מעט יהיו פה עצות פרקטיות", אבל נכון לכרגע יוק. אני כבר לא מופתע. ההפקה מבקרת את זה שכל אחד מאיתנו ממרק את מצפונו בריבוע הקטן שלו, אבל לפי הסרט עצמו (וגם לפי תוכן הסרטון על השקת הסרט בניו-יורק), נראה שיוצריו נופלים בדיוק באותן מהמורות של גרינווש בעצמם. מאוד מאכזב.
אז אסיים בנימה אופטימית: לאחר כל זאת, אני אשמח לחבור להפקה של סרט יותר פראקטי שינסה להראות כיווני שינוי, ינסה לצייר חברה מקיימת ומה הן ההתמודדויות בעידן סוף הנפט, עולם מתחמם והמשמעות של גידול אוכלוסין שלילי ולבסוף אפס מאוזן. אחרי גל סרטי המידע ("אמת מטרידה") וגל סרטי הפאתוס המוקדמים (אני סופר כאן בנשימה מהירה את "ארץ2100" התוקפני, "בית" הרומנטי שלא מציעים פתרונות גם הם) אני מקווה שיבוא סרט פראקטי שיתאר בצורה מקצועית איך לשנות את החיים כדי להגיע לאיזון בר-קיימא, בלי לשנות יותר מדי את רמת החיים בדרך. אולי הוא יהיה דוקומנטארי ואולי משהו בסגנון "דלתות מסתובבות"? אפשר שחצי מהסרט ישרטט תרחישי אימה אבל חייב שהחצי השני יראה איך יראו החיים אם נעבור לאורח חיים מקיים וכלכלה אקולוגית. אם יש יוצרי סרטים שמעוניינים, אני אגייס את כל המומחים והמרואיינים, ויש לי גם רעיונות לתסריט שיהיה ענייני, ואפילו יצליח להפחיד מהסכנות בלי להתלהם, ולעודד פתרונות ישימים באותו הזמן. אני אנסה לרכז את תמצית הדברים בפוסט קרוב ב"סדרת הקיימות". בינתיים אם אתם רוצים לקבל רעיונות, אני מציע לכם לקרוא על ערי מעבר, ואת הבלוג הספרותי-עתידני-שואף-לריאליזם של אמיר כרמל.
עירא – תודה ויישר כח על ביקורת מעניינת, אך אני ממליץ לך בכל זאת לראות את הסרט על מקדונלדס ("מקלייבל"), יש בו הרבה יותר מאשר סתם דמוניזציה לתאגידים. אחד הדברים שלמדתי ממנו הוא שדווקא לא צריך לצפות מסרטים כאלה להיות מאוזנים.
מקלייבל מתאר את משפט הדיבה שניהלה מקדונלדס נגד צמד פעילים שחילקו עלונים ובהם שלל האשמות נגד התאגיד, כגון פגיעה בזכויות העובדים, מכירת מזון לא בריא, פגיעה בבעלי חיים וביערות וכן הלאה, תמונה שחורה משחור.
במהלך המשפט (שהיה לארוך בתולדות בריטניה) העלתה מקדונלדס את הטיעון, לפיו חוסר האיזון בעלון הוא בעייתי, שכן התאגיד עושה גם המון דברים טובים שראויים לציון ולשבח, כמו אספקת פרנסה להמוני עובדים, אספקת מזון לכלל האוכלוסיה במחירים עממיים, משמח ילדים וכן הלאה.
על כך הפעילים השיבו:
אנחנו מוכנים להתחייב לאיזון בעלונים שאנחנו מפיצים, בתנאי שמקדונלדס תתחייב גם היא לאיזון בפרסומות שלה.
אתה מבין?
גם את הסרט הזה צריך להבין בתוך הקונטקסט התרבותי שלנו. אל תמדוד את הסרט הזה במאזניים פרטיים משלו, אלא שים אותו על כף אחת ותניח על הכף השנייה את כל התעמולה הנגדית שיום יום מספרת שאם רק נמשיך ללכת בתלם הכל יהיה לנו פשוט נפלא.
לכן, אני רואה בסרט כזה דווקא המון איזון בריא וחיוני. לעשות סרט בלי הפי-אנד ובלי תקווה זה מסוכן, אבל האמת היא שגם לתת תקווה מהסוג שמקובל במקומותינו זה מסוכן, כי השינוי שנדרש לתרבות שלנו הוא לא קל והוא לא נעים (ממליץ על התקציר של "חם, שטוח וצפוף" של פרידמן בנושא הזה – קרא מנקודה 412 ואילך)
בברכה!
ברוך הבא עודד!
לגבי מקלייבל – אני חושש שזה יהיה בזבוז של הזמן המאוד צפוף שלי לצפות בו בשביל התוכן כי אני כבר יודע מספיק דברים מגעילים על התעשיה הזו בכלל ועל מקדונאלד בפרט, אני אולי אצפה בו יום אחד כדי לחשוב על רעיונות עריכה אם אמצא את עצמי מחליף מקצוע באמת להפקות תיעודיות 🙂
לגבי אמת, חצאי אמת וסילופים, אתה מדבר על סקאלה רחבה מאוד, ואני מדבר על שתי סקאלות נפרדות. לצערי אני חושש שארמסטרונג חצתה את הקו מחצאי אמת לסילוף וזה מטריד, כי בעיני כשהאמת מטרידה כל כך, לא צריך לסלף אותה, צריך לתת לעובדות לדבר בעד עצמן.
דוגמא אחרת להפקות תעודה אקטיביסטיות, סדרת הטלוויזיה של פן וטלר "בולשיט!". הסדרה תוקפת תופעות חברתיות מוזרות, אמונות טפלות, תרבות צריכה, תרינות פוליטית ועוד שלל נושאים, אבל הם מציגים את שני הצדדים, ואז עושים צחוק טוטאלי מהצד שהם לא מסכימים איתו – הם קוראים לזה "הוגנים אבל מוטים", ולרוב זה יוצא מוצלח (יש לסדרה כמה פרקים שבהם זה לא עובד, אבל אני לא מצפה להרבה בפרק של חצי שעה), אבל ארמסטרונג לא הלכה על "הוגן אבל מוטה", היא הלכה על "לא הוגן, מוטה מאוד" וממשיכה הלאה להעזר בבימוי מצבים לא הגיוניים בעיני.
למשל הסצנה שבה הגיבורה מהדלתא הניגרית שוטפת דגים מנפט עם מסיר שומנים תעשייתי. אני לא קונה את זה. דגים לא חיים במים עם אחוזי נפט שמצריכים טיפול כזה, וקשה לי להאמין שאדם שמבין טיפה במחלות ושואף להיות רופא, יחשוב שזה רעיון טוב לאכול או למכור למישהו אחר דג עם נפט בפנים וחומרי ניקוי מבחוץ. אני גם לא חושב שאם כל זה הגיוני, הפרט השולי של מחיר מסיר השומנים לעומת מחיר הדגיגים האלו, מעלה בי תמיהה גם הוא. יש עוד כמה סצנות כאלו בסרט שגרמו לי להתפתל במבוכה – אין מספיק קטעים חמורים בסדר יומה של אותה האישה שצריך לפברק סצנה הזויה שכזו רק כדי לנופף עוד אצבע לעבר "של"?
המקבילה בפלאייר של מתנגדי מקדונאלד היא אם היו מתחילים להאשים אותם גם בהרעלה מכוונת של תינוקו… לא רגע, את זה כבר עושים לנסטלה. טוב, אז אולי בהריגה ממש של אנשים – לא, גם את זה ארמסטרונג עשתה כאן בעידן הטיפשים.
עכשיו אני לא אומר שהיה חייב הפי אנד מאולץ, אבל אני ממש לא מבין את הדד-אנד המאולץ גם כן. כשהתחלתי לדפדף בנושא מלחמות האקלים, להציץ על דוחות הצופים ברדק של הגירת אקלים בIPCC ובדוחות מוזמנים של הפנטגון, המצב באמת מאוד קודר. לא רציתי לכתוב על כל זה בבלוג ביתר פירוט כי אנשים פשוט לא יקחו אותי יותר ברצינות, וגם אני מפחד להאמין לכל התחזיות האלו לפני שאקרא קצת ציפיות משכנעות סותרות. בינתיים, לפחות, אני אומר לעצמי שאם אסון יקרה הוא יקרה, אבל עד אז זו טעות אסטרטגית להתייאש, וצריך לעשות שינויים באורח החיים. אני מחפש לצמצם את טביעת הפחמן שלי ולידע את כל מי שמוכן לשמוע, ואני גם לא מבטל עדיין את התשלומים לפוליסת ביטוח החיים, למרות שעדיין אני מרגיש כמו עכבר לחוץ במבוך בלי מפה. צריך ליצור סרט שיהיה מפה, זה מה שבעצם אני אומר… אם הלחץ לא יבוא מהעם אז כלום לא יזוז גם בממשל, ולכן צריך פרופגאנדה.
סרטים בעברית על פתרונות קיימות לערי מעבר ישראליות, פרמקאלצ'ר שמתאים לאקלים והאדמה המקומית. זה מגוחך שאסע לקבל קורס בחווה ליד מודיעין כשהאדמה שלי היא כאן באבן יהודה ויש לי חיבור אינטרנט מהיר. אני מסתדר יפה עם אנגלית, אבל האקלים של אנגליה או מסצ'וסטס הוא לא האקלים שלי, ואנגלית לא תדבר אל רוב הקהל. סרט פרופגאנדה או סרטוני מידע של 5-10 דקות ביוטיוב צריכים להשמע בשפות המקומיות ובהקשרים של העובדות הישראליות בשטח. אני מניח שהגופים לפנות אליהם זה העמותה לכלכלה אקולוגית, השל, ואפילו התנועה הירוקה, וכמובן כל ארגוני החקלאות האורבנית למיניה.