על אחריות ודמוקרטיה: מתי נתבגר?

"Quis custodiet ipsos custodes?" שאל ג'ובנל – "מי יופקד על המופקדים?", או לרוב מתורגם "מי ישמור על השומרים?". המשפט משקף את אחת הבעיות המרכזיות של החברה האידילית של סוקראטס, ואפלטון מציע לפתור את הבעיה ע"י הנחלת ערכי אלטרואיזם למנהיגים – שיחשבו לרגע קט (קדנציה או שתיים) כי הם מורמים מעם ולכן מוטלת עליהם חובה לשמור עליו, וכי כח השילטון הוא מטלה ולא מתנה.

נשמע נהדר על הנייר, מישהו ראה את זה קורה בעיניים? תמיד ישנה שחיתות איפשהוא. אתה לא יכול לתת למישהו את כל הכבוד והכח ולצפות ממנו שיברח ממנו. מאז אפלטון וסוקראטס ועד מקיאוולי עברו 2000 שנה, רבות כתבו על אנשים כיצור חיובי או שלילי, אבל מעטים הם הכותבים שצמצמו את הרוטב יפה כמו "הנסיך" שכותב את זה בפשטות וישירות – "הכח משחית". גם אם תמצא אנשים ישרים שאינם ששים אלי שלטון ויכנסו לנעלים בחיל וכבוד לעם ששלחם, לא תצליח למצוא מספיק אנשים עם יושרה כזו שימלאו את היכלות הצדק והשלטון שייצגו את דעת כל העם, ולכן תאלץ לאפשר גם את ריצתם ובחירתם של אינטרסנטים ואנשי עסקונה – הרי לפי אילו סטנדרטים תוכל למנוע ממאן-דהוא לרוץ אם כל מאן-דהוא יכול להצביע, ותרצה הרי שיוויון מלא? והרי לכם הקונפליקט…

The major problem–one of the major problems, for there are several–one of the many major problems with governing people is that of whom you get to do it; or rather of who manages to get people to let them do it to them.

To summarize: it is a well-known fact that those people who must want to rule people are, ipso facto, those least suited to do it.
To summarize the summary: anyone who is capable of getting themselves made President should on no account be allowed to do the job.

To summarize the summary of the summary: people are a problem.

— Douglas Adams, The Restaurant at the end of the Universe

צחוק בצד… הפרדת הראשויות הרפובליקאנית היא הפתרון המודרני לשאלה – שלושה שומרים השומרים האחד על השני והם הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. גם זה נשמע יפה מאוד על הנייר. בשטח בישראל אין הפרדה מסודרת – הממשלה עדיין יושבת כמעט במלואה בפרלמנט. החוק מתיר מינויים אישיים ולפעמים זה גם קרה – הקדנציות הראשונות של יולי תמיר, שאול מופז ואחרים שמונו ישירות בטרם היו לח"כים – בסה"כ היו 20 אנשים שהיו בסטאטוס כזה לפי הויקיפדיה (כשהקמתי את הקטגוריה צוינו רק 11 כאלו ואני הוספתי שלושה, הם מתרבים…) וככל הידוע לי רק אחד מהם (חיים אורון) התפטר מהכנסת מבחירה אתית עם מינויו לשר. לעומת זאת היו הרבה יותר שרים בלי תיק בהיסטוריה שלנו1, ולאחרונה המצאה חדשה (רחמנא ליצמן!): תיק בלי שר. החוק גם אומר שראש הממשלה חייב להיות ח"כ (למרות שאולמרט לא היה, מרגע הבחירות ועד ההשבעה הרשמית של נתניהו).

זוכרים את הדיבורים שהיו פעם על החוק הנורבגי? (מה קרה איתו באמת?) האם אני צריך לפרט מה רע בשרים שהם גם מחוקקים? להזכירכם הרי אלו האנשים החזקים שבראש רשימות מפלגותיהם, שעכשיו לטוב או לרע שולטים בפרוסה משתי רשויות. ראינו דוגמאות של כאלו שלקו בתפקידם כשר, ופשוט חוקקו חוקים כדי לתת לעצמם את הכוח הדרוש לעקוף מנגנונים (או כדי להפיל את האחריות על אחרים). במקרה הגרוע האחר, הם בבת אחת שר בלי תיק שאין לא שיניים ברשות המבצעת ואין לו פנאי לחובותיו ברשות המחוקקת.

אז מי ישמור עליהם?

לפני כמה חודשים הוקרן בארץ הסרט "השומרים", שם מתייחס הסיפור למין האנושי בתור חבורת אפסים רופסים, לא מאוחדים עד שיש להם אויב משותף (ואני לא בטוח שזו לא הסתכלות אופטימית מדי). אבל במציאות היום לא צריך אויבים ברורים שיגרמו נזק, צריך רק הזנחה פושעת שנמשכת מספיק זמן, וזו בעיני כבר שחיתות שבמחדל. גם אם ח"כ אינו לוקח כספי ציבור אבל מורח אותי פשוט דרך מחדלים וחוסר אחריותיות, הרי בעיני כמוהו כבוגד באמון, נקודה. הציבור צריך להיות אכפתי וליזום את הדחתו, אבל הציבור לא דורש להדיח אף אחד, וגם אם היה רוצה, אין לו את הכלים שהדמוקרטיה אמורה לתת במצבים כאלו. לצערי גם אנשים לא מתאגדים ביחד לדרוש לעצור מפולת שנובעת מחוסר אחריות, כי אבדה הדבקות, כל ישראל כבר לא ערבים זה לזה ובהחלט לא כל ישראל חברים. האיכפתיות ההדדית נמסה לה, כי אין קהילה, וכאמור אני מאמין שרק אם נבנה קהילות ונגיע ל"איכפתיות עולמית", או לפחות לאכפתיות שבטית, לאומית, או משהו.

אנחנו מתעלמים כשחוקים דופקים מיעוט שלא קשור אלינו אישית, ולכן מעטים פוצים פה לבכות על צרות בערים אחרות. אבל השקט לנוכח הבעיות הלאומיות שיוצר חוק ההסדרים החדש ושאר הוראות השעה החדשות של נתניהו מטריד אותי לא פחות, ואלו דוגמאות ברמה הלאומית. המשברים שהכי יכאבו לכולנו יבואו ברמה עולמית.

לכן בכלכלה גלובלית, טכנולוגיה גלובלית ובעיות אקלים גלובליות, הצורך בהכרה בהדדיות חשוב מתמיד. סתם דוגמא פשוטה: לפי מרבית ההערכות, מסתמן שיותר מחצי מכמות הנפט הגולמי בקליפת כדור הארץ כבר נוצלה. אם נעבור לאנרגיה חלופית או אם לאו, אנחנו כרגע בירידה בכמויות שיצליחו להפיק, והכמויות השנתיות ירדו בשני העשורים הקרובים בצורה די דראסטית. כמה מהר אנחנו שותים את הנפט? ובכן, צריכת הנפט העולמית כרגע היא בערך 2.5 ליטר לאדם ליום. כיון שאני מניח שכל אחד מכם משתמש ביותר מזה (אם בנסיעה באופן ישיר ואם דרך המזון והמוצרים שמגיעים אליו הביתה), אז ברור לכם שכולנו צורכים יותר מחלקנו הצודק מעוגת המשאבים בלי להרגיש.

המשמעות של קצב הגדילה וניצול המשאבים של המין האנושי, היא הרי שהגענו לשלב שבו ניצול יתר של משאב כאן והיום הוא צמצום אפשרויות ואיכות חיים של מישהו במקום אחר או אנחנו עצמנו בעשור הבא.

והרי באותה צורה אנחנו לא מרגישים איך במחיר הזול של מוצרי הצריכה שלנו מגולמים תנאי העבודה והחיים של המזרח הרחוק, או איך שהעברנו את התעשיה המזהמת לשם, ובאותה רוב האמריקנים לא מרגישים איך הם זורקים על סין את כל הזיהום הכלכלי שלהם גם כן.

האם אתם עוצרים וחושבים על זה כשאתם קונים תוצרת סין זולה במקום לחפש תוצרת מקומית?

האם אתם חושבים על המחיר שגובות המלחמות על בוץ הקולטן באפריקה כשאתם קונים גאדג'טים חדשים להחליף את אלו שעוד לא התיישנו?

האם אתם עוצרים לחשוב אפילו על נותני השירות המקומיים שלכם כשאתם יושבים בבית הקפה השכונתי?

האם לדעתכם ניתן בכלל להפריד דמוקרטיה, צדק חברתי ופעילות אקולוגית? כי לי מאוד קשה.

באחד החלקים הבאים בסדרה אני אציג כמה רעיונות על מה יכולה היתה קהילה מאורגנת להשיג, לפחות ברמה הארצית, בנושא שקיפות ואחריות מהממשל.

-------
  1. ידעתם שרוחמה היתה השרה לענייני קישור בין הכנסת לממשלה? בדיחה או אמת?[^]

3 Replies to “על אחריות ודמוקרטיה: מתי נתבגר?”

  1. יש שני מודלים של דמוקרטיות: הנשיאותית והפרלמנטרית. בנשיאותית יש בדרך כלל הפרדה מלאה בין הרשות המחוקקת למבצע (כמו בארצות הברית) ובפרלמנטרית הרשות המבצעת היא חלק מהמחוקקת (כמו הבריטית). לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות, ויש מדינות בהן יש שילוב של שתי השיטות (כמו צרפת). למעשה, מלבד ארצות הברית קשה לחשוב על דמוקרטיה משיאותית מתפקדת לאורך זמן, אולי דרום קוריאה. בישראל השיטה היא פרלמנטרית, ולכן אין בישראל (כמו ברוב העולם הדמוקרטי) הפרדה בין הרשויות. הרצון לשלב הפרדת רשויות במשטר פרלמנטרי נראה לי כמו (עוד) הימור לא מוצדק.

    1. יש הרבה מודלים של דמוקרטיות, ואף אחד מהם לא מושלם. בסה"כ אני גם לא חושב שרפובליקה ומשטר נשיאותי זה טוב, במיוחד לא בישראל, ולכן מפחיד אותי רצונו של ליברמן לשנות את שיטת הממשל. הלוואי שהיה לי פתרון יותר מוצלח, מלבד לתקן את הקיים ולא להחליף למשהו שנראה כיעיל יותר למושחתים מאשר לעם.

      אבל עדיין יש כמה דברים שראוי להם להשתנות, כמו שכתבתי בפוסטים הקודמים בסדרה (שקיפות), וממשיך בפוסט הזה ובבאים (אחריותיות, פיקוח העם, משילות). למשל עד היום קשה לי לקבל את המוסד המוזר הזה שנקרא שר בלי תיק, ויש עוד כמה דברים שזקוקים לניעור.

  2. גם שר בלי תיק זה לא המצאה ישראלית, אם תסתכל בוויקיפדיה תראה שזה דבר שקיים בהרבה דמוקרטיות שישראל יכולה ללמוד מהן. למעשה, בהתחשב בשיטת הממשל בישראל, זה אפילו סביר, כי זה מאפשר לשנות את יחסי הכוחות בממשלה (כי הרי החלטות בממשלה מתקבלות בהצבעה) בלי לפצל את התיקים לרסיסי תיקים לא מוצדקים (מה גם, שבישראל להבדיל משאר העולם, יש שרים בלי תיקים ובעלי אחריות).

כתיבת תגובה