מניפסטים? אהם….

כרמל כתבה מניפסט, או לפחות ככה היא קוראת לזה. המילה הזו גדולה עלי. בילדותי הייתי בשומר הצעיר ודיסקסנו את המניפסט הקומוניסטי. היום ההשראה שלי מגיעה יותר מהכיוון של מניפסט גנו, כל אחד מאלו השפיע (יותר ופחות) על מהלך חייהם של מאות אלפי עד מאות מליוני אנשים (ואחד מהם על מדינות שלמות).

אז לא מניפסט, אבל מעין הצהרת כוונות אולי? אני מסכים לגמרי עם כרמל, כאן זה הבית שלי ואני מסתובב בו חופשי. אבל עם כל הכבוד זה לא עד כדי כך בית. האנלוגיה של עירום שהיא נתנה לא תופסת פה (למרות שאני נודיסט בנשמתי). אני לא אספר כאן יותר מדי על החיים הפרטיים שלי ועל מצבי רוח, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, כי קוראים את הבלוג הזה אולי גם לקוחות, ולך תדע לאיזו קריירה אמשיך בעתיד – אולי דברים שכתבתי פה עד היום אפילו הם לא לעניין. רוני פעם סיפרה לי איך היא התחלחלה כשדז'ה-ניוז (היום גוגל-גרופס) עלה לאוויר. פתאום הודעות NNTP שנכתבו על מים ולא היו אמורות לשרוד יותר משבוע חזרו לנשוך אותך בתחת 3-4 שנים אחרי שחשבת שאין להן ביט של זכר. אפילו מIRC יש מי ששומרים ומפרסמים ציטוטים…

הייתי רוצה לכתוב על רגשות פה. במיוחד כשעובר עלי שבוע קשה או שאני צריך עצות בנושאים רומנטיים או מה שלא יהיה. אבל ה"לך תדע" עוצר אותי. לה עושים? לפתוח בלוג אלמונימי בבלוגלי, או להשאיר את זה במעגל החברים, דרך טלפון ואימייל ישיר? האם נכון לי בכלל להשתפך רגשית מול זרים? המון שאלות טובות שישארו תיאורטיות. זה לא שאפשר להפריח בלון ניסוי ואז למשוך אותו חזרה, הידיעה כבר נמצאת בעשרות קוראי רסס, אולי בגוגל קאש וארכיון האינטרנט? זה כמו שאנשים אומרים לי "עד שלא יהיו לך ילדים לא תדע עד כמה זה כיף והדבר הכי מדהים בחיים". אני מכיר הרבה אנשים שלא מפסיקים להתבכיין על זה שאין להם יותר חיים מאז הילדים, ואחרים שלא מכירים את אחד ההורים שלהם מאז שעזב בגיל 3 וזה משפיע להם על החיים גם 30 שנה אחרי. ילדים זה לא בלון ניסוי, אבל פתאום גם המילה הכתובה לא. דעות וחולשות שכתבת עלולות לחזור בבומראנג שנים אחרי. אני כנראה כבר לא אלך לפוליטיקה, אבל לרוב האנשים כאן זה יכול בהחלט לגרום צרות בעבודה (במיוחד אם יש להם חיים נון-קונפורמיסטיים בצורה כלשהיא). לפחות בתחום ההי-טק, אין אדם שהולך לראיון עבודה בלי לגגל את החברה אליה הוא מתראיין וכל מראיין חכם גם מגגל ראשית את האדם שבא לראיון. אין סודות. האח הקטן עינו פקוחה.

אז כאן זה לא הסלון שלי, ולמרות תחנוני המעריצות אני לא אסתובב כאן עירום, אבל זו החצר הקדמית, ואם תבואו לשבת ליד שולחן הפלאסטיק הלבן שיש פה, ולקשקש אני אשמח להצטרף.

עם הבגדים.

לסלון האמיתי שלי מוזמנים בהחלט רוב קוראי (כי לא מעט מהם אני מכיר IRL עוד לפני הבלוג) ושם אפשר ומומלץ לדסקס בעירום ועל עירום.

עדכון: כדי שפחות אנשים יבכו לי שויסטרד תוקע להם את הדפדפן, הריני מכבה את כל הגרפיקה והפיצ'רים. ממילא המלל זה הדבר היחידי שבאמת חשוב פה.

7 Replies to “מניפסטים? אהם….”

  1. בסבביש לשולחן הפלסטיק. עם בגדים, בסדר, אם אתה מתעקש, אבל קצרים ברשותך. חם.

    ואפשר לכתוב ולו רק בשביל להוציא את זה. בשביל לנסח. גם (ובעיקר) לעצמך. ולא צריך בלוג בשביל זה. תקח מחברת, יש יפות באופיס דיפו. או סתם קובץ וורד פושטי, שרק ישאר אצלך במחשב ואף אחד לא יראה עד שלא תרצה לשתף באופן אישי, אחד על אחד, מישהו קרוב.

    תודה על הקרבת הגרפיקה, אבל לא המלל הוא החשוב פה. זה האיש שכותב את המלל. תעשה את ההפרדה בבקשה. בשבילו (הכותב) באים הנה. מלל יש בעולם הזה הרבה יותר מדי גם ככה.

    לא, העולם לא תמיד צריך לדעת הכל כל הזמן. אבל מותר להוציא ולפרוק. לא חייבים החוצה, אפשר רק עד מכונת הכביסה.

  2. אני רוצה את הממשק האדום שלי בחזרה!!!!

    כנראה שאני היחידי שניסה אותו.

    מכיוון שאנשים הם רק קליפות של בצל שהליבה שלהם עשויה מקליפות נוספות של בצל …הממ לא יודע מה רציתי להגיד כנראה שגם אני עשוי מקליפות של בצל!!! אבל השאלה החשובה היא האם זה בצל צהוב, לבן או אדום???? ואני בחרתי בבצל אדום אז תחזיר לי את הקליפה האדומה שלי בבקשה!!!

  3. כן. לא לכל אחד יש פיצה קטנה בבית שיכולה להתמודד עם הוויסטרד.
    בעוד כמה שנים אני מניח שבאמת יהיו מחשבים חזקים יותר כברירית מחדל, ואז אולי זה יעבוד כמו שצריך.

Leave a Reply