יום עסל יום בסל

אתמול התחיל ברגל ימין, יצאתי מוקדם בבוקר עם גיא מהבית, וכיוונו את חרטום המכונים צפונה. המטרה היתה זלילת פרות מתות בראש פינה אצל דוריס אהובתינו. לאחר שהזמנתי שולחן שבועיים מראש והודעתי לחברים שההזמנה סגורה, הכריזו עוד 8 אנשים שהם רוצים להצטרף ממש בשלושת הימים האחרונים. שיגעתי את הדוריסים בצפון בבקשה להגדיל את ההזמנה מעבר ליכולת שלהם אבל בסוף זה הסתדר – 8 אנשים אחרים פתאום חלו או מצאו משהו יותר טוב לעשות, והפכנו להיות חזרה 13 איש "בלבד". רשמים למטה:

בדרך צפונה, גיא ואני תכננו לעשות עצירה אסטרטגית בכרם מהר"ל. לי המהר"ל מזכיר את הגולם מפראג, הייתי בטוח שעם שם כזה יקב אמפורה תקוע אי שם באיזה כפר של דוסים ליד צפת, אבל כמה נחמד לגלות אותו על הכביש הישן לחיפה, בערך באמצע הדרך בין פורידיס לעין הוד. באנו במטרה מוצהרת: גילינו תגלית קטנה ומעניינת, הם מוכרים במחיר מגוחך ארגז בקבוקי רייטון 2002 חצי (375 מ"ל). 12 בקבוקים ב325 ש"ח, במקום 430 ש"ח לשישיה של בקבוקים רגילים. המעניין הוא שהבקבוקים הקטנים טעימים באופן יוצא דופן. הרבה יותר מהבקבוקים הרגילים. בערב שלפני פשוט פתחנו בקבוק אחד כזה והתמוגגנו. הטעמים הפירותיים שמתפוצצים בפה, ואחרי נשימה נדיבה של 20-30 ואפילו 40 דקות בכוס יצאה חגיגה עגולה ומדהימה. גיא הגדיר אותו "בורדולז" ולי אין נסיון עם יינות בורדו כדי להתווכח איתו. ישנה שם תערובת מצוינת של ארבעה זנים (80% קברנה סוביניון, 12% פטי סירה, 4% סירה ו 4% מרלו), משהו מושלם לא מהעולם הזה. בארץ התערובות האלו לא נפוצות אז אני לא מכיר את מה שאפשר לעשות איתן, אבל אם יש מה ללמוד מרוזמונט אסטייט "פאזל אדום" שיראז-גראנאש-מאטרו, או ערבובים כמו של סוסון ים. מצד שני יינות בפרובאנס שטעמתי כמעט ולא דיברו אלי, כמו השאטונף די-פאפ שהכיל 13-15 זנים שאת רובם לא הכרתי. מה שבטוח הבאתי כמה בקבוקים מהאזור איתי לארץ ונטעם עם חברים, זה יהיה אחרת מאשר טעימה בעמידה ביקב אני מניח.

נדדתי… חזרה לאמפורה: שאלנו את אנשי היקב איך זה ולמה בקבוקי החצי טעימים יותר מהרגילים, ולטענתם הם מבשילים יותר מהר בגלל יחס גודל בועת האוויר הקטנה לכמות היין בבקבוק (שהרי יש אותה כמות אויר לכוד בבקבוק ב375 כמו ב750). לטענתם אותו הרייטון בבקבוק מלא יבשיל שנה שנתיים אחרי כן לרמה כזו, ושנתיים נוספות אם זה היה מאגנום. למה מאגנום אם ככה? אז בהסבר כימי מאוד לא מדעי לפי מה שהבנתי יש לנו מולקולות טעימות בשם פנולים ביין, וחלק מתהליך ההבשלה הוא "התפלמרות" של הפנולים הללו, כלומר שרשורם לפולימרים ארוכים וטעימים יותר. ככל שהבקבוק גדול יותר הפולימרים יכולים להגיע לאורכים ארוכים יותר (יש כאן איזה כימאי שיאשר את זה?) ולכן הטעם משתפר, אבל ברבות הימים היין גם מתחיל להתחמצן ולהתקלקל והפולימרים הנחמדים הללו שוקעים לתחתית הקבוק ויוצרים עננים אטומים של "זץ" בתחתית. בקיצור – בקבוק קטן מבשיל יותר מהר ובקבוק גדול מבשיל יותר טעים. כך או ככה, הרייטון 2002 בבקבוקי 375 מנצח את אחיו ב750 מ"ל בלי תחרות (אפילו לא במחיר!), ולכן באתי לשם לקנות ארגז של 12. כמובן אני טמבל שלא מסוגל לא לטעום מעוד כמה דברים ולשבור נדרים ובלי להרגיש גמרתי שם עם 800 ש"ח קניה, ועל כרטיסי החבר שפתחו לנו נוסף בצד בכתב יד "VIP".

עוד נכנסו לאמתחת: ויוניה (Viogner) הוא זן מאוד מפונק ובעייתי לגידול. רק 4-5 יקבים מתעסקים איתו בכלל היום. היה לי נסיון גרוע עם בקבוק של היין הזה מיקב מאזור רמאללה בשם פסגות, אבל האחד של אמפורה הפתיע אותי מאוד לטובה. יש לו טעמים פירותיים אבל לא מוגשים ומתוקים מדי כמו בגוורץ, אבל מצד שני נעדרת החמצמצות של היינות הלבנים שכל כך לא מדברת אלי. אחרי כן גם טעמתי ודי אהבתי את השרדונה שלהם, שגם לא מובן לי מאליו, לקחתי עוד בקבוק אחד של הקברנה שלהם שהיה עמוק ונעים כמו בטעימה הקודמת, מיושן אם אינני טועה 24 חודשים ומעורבב עם 5% מרלו לריכוך קל. לבסוף אחרי שיכנועים "קלים" הימרתי עם בקבוק סירה 2003 רזרב שיושן 30 חודשים בחבית ויגיע לאופטימום רק עוד 6-7 שנים. 145 ש"ח זה הרבה בעיני ליין שלא יכולתי לטעום אפילו, אבל אמפורה זה יקב שאני אוהב את הסדרה האמצעית שלו אז אין לי ספק שלא אפול עם הסדרות הגבוהות. אני חושב שכרגע זה הבקבוק הכי יקר שיש לי בבית…

המשכנו צפונה לדוריס, התארגנו יפה עם השולחן, אבל לא יכולנו לברוח מההרגשה שההצלחה עלתה להם קצת לראש. למשל דמי חליצה של 25 ש"ח (לפי מה שזכרתי) עלו ל49 כמו בת"א, וכך למעשה גם כמעט כל התפריט. לפחות כאן לא רצחו לנו את הבשר כמו בת"א והוא היה עשוי לעילא כמו שזכרנו אותו מהפעם הקודמת. מדיום רייר היה אכן מדיום רייר, הסלטים לא רעים אבל לא מעניינים במיוחד, הטלה היה נהדר כמו שזכרנו והנקניקיות מופלאות. אחרי דין ודברים קטן עם מנהלת המסעדה גם ויתרו לנו על מחיר החליצה המוגזם, ושילמנו 100 ש"ח סה"כ על חליצה של ארבעה בקבוקים שהבאנו איתנו (פירוט יבוא). הסטייקים יפים וגדולים וטבעי לחלוק בהם בזוג או בשלישיה, ספיציפית היה לנו חולה אחד על אנטיביוטיקה שלא אכל הרבה והמלצר עוד העיז להזהיר אותנו שזה אומר 40 ש"ח על סלטים למי שלא מזמין בשר. הסברנו לו שהדג משתין ממקום אחר כשיש לך אדם אחד מ13 שחולק סטייק עם שכן ואנשים אחרים מרביצים גם מנה ראשונה וגם עיקרית. למה בכלל היה צריך להסביר לו דבר כזה? היו כמה קטעים מוזרים נוספים עם השירות. אחת הסועדות נכוותה בתנועת יד לא זהירה כי המחבת הלוהטת של הסטייק שלה הוגשה עם הידית כלפיה ולא כלפי מרכז השולחן, ועוד כ6-7 דקות חלפו לאחר שהערנו את תשומת ליבו של המלצר (אותו אחד ממקודם) ועד שהוא הביא לה קצת ג'ל אלוה-וורה לכוויה. עד אז היא נאלצה להחזיק קובית קרח במפית נייר מתפרקת כי אין מפיות בד במסעדה. אותו מלצר גם העיף לחיקה מזלג מלוכלך כשפינה את השולחן 10 דקות לאחר מכן. קונספירציה?

אבל סך כל החוויה לכולנו היה נהדרת. השארנו טיפ של כ300 ש"ח על חשבון של 1730 ש"ח. את הקינוח כבר זללנו במקום אחר…

אז למה "יום באסל" בכותרת? כי מאז יום חמישי היה לי כאב בירך ימין. חשבתי שמתחתי שריר אבל זה לא עבר. אתמול בלילה זה הגיע למצב שלא יכולתי ללכת בלי כאב והבוקר לא יכולתי ללכת זקוף בכלל. הרופאה אומרת "אישיאס" או במילים פשוטות מעכתי את הדיסק התחתון (L5) בגב. בקיצורו של ענין, וולטרנים, דיאטות, ושחיה כשיחזור הגב לתיקונו. אולי עוד יצא ממני איש רזה בסוף. אני מקווה שאצליח להתמיד בזה, ושלא יקרא לי מה שקרה לחברה הקודמת שלי אליה. ירדה כ60 קילו, נראית מצוין, בוודאי שהרבה יותר בריאה, אבל אוהבת את הגוף החדש שלה הרבה פחות…