תמיד יש פוץ (על טכנולוגיה ומוסר)

איזה אחד צלם פרסם תגובה (אל תטרחו אפילו לצפות) לסרון שמדגים טריק עיבוד תמונה חביב שפירסמו שני ישראלים ביוטיוב:

האלגוריתם חביב וחכם, ולחלק מהפיצ'רים שלו דורש פורמט תמונה מורחב שכולל מידע מטא וכל מיני, ובכללי ברור כי אינו מופעל היום על אף דפדפן ומצוין שאינו מיועד לכל תמונה.

בא אותו המגיב וטוען בלהט שהוא "נפגע אישית" מהאלגוריתם החביב וחסר הכוונות המוסריות. האלגוריתם בא להשחית לו את התמונות ולדפוק לו את הקומפוזיציות! האלגוריתם פוגע לו בציפור הנפש!

לכל מי ששכל בקודקוד ברור שזו פונקציה של הדפדפן, והיוזר יכול יהיה לקבוע לעצמו אם להפעיל או להפסיק את הפיצ'ר, על אפו וחמתו של מציג התמונות, גם אם יהיה מטא-דטה כלשהוא בקובץ או בקוד העמוד שירמזו כי אפקט הRETARGET אינו רצוי, אין מי שחייב יהיה לציית לכך אם לא בא לו. זו החלטה של היוזר איך לראות את הדף, ויוכיחו ADBLOCKER, גריזמונקי וחברים.

כמה אייטמים מרצפת חדר החדשות

כמה שאני עסוק… אוך! לא יוצא לי להציץ בגרגרן הרססים שלי, אלא אם באיחור ניכר. הנה כמה אייטמים שצדו את עיני ולא יודע כמה שמו לב אליהם…

* גוגל עשו ללקוחות שלהם "ויברח" וכיבו את השאלטר על הסרטים שמכרו עד היום אונליין. אם אין שרת DRM אי אפשר להקרין והלקוחות לפחות פוצו במעין זיכוי קטן של מה ששילמו על הסרטים האלו. אם רשימת המעוצבנים של לקוחות ITUNES לא היתה מספיק ארוכה, קיבלנו עוד הוכחה שDRM זה רע.

* הרב יעקב אריאל של ישיבת "בית אל" מצטרף לדעת הרב דב ליאור מקרית ארבע בפסיקתו לפני חצי שנה שמותר להולך רגל לחצות באדום בשבת וחג "כשאין סכנה". כמה פעמים הייתי במרכז ירושליים בערבי שישי ללא תאורות רחוב באמצע קינג ג'ורג' (הפסקת חשמל או חסכון בתקציב העירייה?), וכמעת דרסתי חרד בקפוטה שחורה וללא מחזירי אור שהלך בהתרסה במרכז המסלול? לא סופר כבר. "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד מאוד" לא תופס כבר כמו פעם.

* אחלה דרך להתחיל את חיי הנישואין: זוג שהתחתן באופקים "דפק מסיבה" יקרה של כ180 אלף ש"ח. למרות שמצד הכלה הגיעו יותר אורחים סוכם מראש (בחוזה חתום!) שהורי החתן ישלמו למעלה משני-שליש מחיר הארוע (כנראה יש להם יותר בבנק). בסוף המסיבה שמו הורי החתן את הכסף ביד מעלי האולם אבל הורי הכלה דפקו ברז. לטענתם הם התנגדו כל הזמן לנישואין וטענו ש"השידוך השפיל אותם". גם אני הייתי מרגיש מושפל אם ביתי הייתה מתחתנת למישפחה עשירה משלי ומזמין למעלה ממספר האורחים שלהם ולא משלם על זה. באמת לא בסדר. במשפט הציגו את החוזה ותמונות של אב הכלה המאושר רוקד ומנשק את אבי החתן מאושר. השופט פסק לאידיוט לשלם להורי החתן 66 אלף ש"ח במקום ה50 שממילא היה חייב לפי החוזה. אני בתור הכלה הייתי מנתק ומכחיש כל קשר עם זוג הורים כזה מטומטם ורשע. פשוט מדהים.

* המערכת המוניטרית של סקונד לייף מתפוררת. מישהו מופתע? אפילו בעולם אידאלי בלי נכים ומקרים סוציאליים, צבא, מערכת משפט וחינוך – קפיטליזם טהור פשוט לא עובד 🙂

* המחזמר "אבניו Q" תורגם לעברית והשבוע החלו החזרות בבית לסין, בין המשתתפים עידן אלתרמן ומיכל ינאי.

השקת קאריניאן, רוזה ולבן בויתקין

חדר החביות

גיא הקדים אותי לכתוב על טעימה שהוא לא היה בה. חוצפן 🙂 אבל אני הייתי ויש לי הוכחות….

קריניאן 2005הוזמנתי באימייל מסודר לקחת את ארגז הקריניאן העתידי שקנינו. אחרי שטעמתי אותו כבר הצטערתי ששני בקבוקים מתוך השישה הם של שי… הקריניאן החדש רק מתחיל להראות מיהו ומהו, עוד שנתיים (או שלוש) יגיע השיא האמיתי שלו ותעלם מעט המרירות שיש בסיומת, קשה לחכות! הריח טיפה סגור עדיין אבל מלא ריחות מבטיחים ואדומים של פירות מרוכזים, תותי שדה ושאר פירות אדומים. בפה מתפרצים רימונים וטיפה תות שדה, אולי רמז של נקטרינות, פשוט טעם מלא ועשיר, וקשה להחזיק אותו בכוס ולראות לאיפה הוא מתפתח, אבל שווה את ההמתנה אם הצלחתם. פשוט לא נגמר 🙂

שלישית מסע ישראלי
גיא הוסיף על הלבן והוורוד. מרעננים כיפים וקיציים, ראויים גם ב8 וגם ב12 מעלות, אין כאן בעיה של חוסר בארומטיות, הגוורץ והויוניה מככבים ונותנים יופי של חמצמצות מעניינת ולא מוגזמת אבל טעמים חלקים וארוכים מצד שני, פשוט מושלמים שניהם! הלבן לכיוונים של מישמש, ליצ'י, אשכוליות ושאר פירות לבנים. בורוד נוכחות הזגים עדינה אבל מוסיפה תות שדה ומורידה מהחמצמצות של הענבים הלבנים, מדובר ביין יחודי בטעמים פירותיים מחד אבל לא חסר עומק, מתאים לשתיה לבד או עם ירדות ודגים ואפילו עם בשר! פשוט גאונות בכוס וראוי להכלל בתפריט היינות שלכם בבית… אולי מגיע לשוק דור חדש ומרענן של רוזה טוב לשם שינוי? דרינקינג נותן לא מעט ביקורות רוזה… מעניין מה הוא יגיד 🙂

מכונת מילוי ביקב ויתקיןאסף פז בקצרים וסנדלים
באתי בסנדלים ומכנסיים קצרים לאירוע וזה היה לגמרי במקום – גם היינן המבריק שלנו אסף פז הופיע בדיוק ככה להשקה בעצמו… אני בעד הדרך הפשוטה ולעניין שיש למושבניקים האלו למכור את היין שלהם (ואנחנו מכורים!)

שביל הכוסות
הבעיה האמיתית היחידה כאן היא שהיקב ייצר השנה רק 600 בקבוקים של ורוד, וכמעט כולם מכורים מראש למסעדת סושי סמבה. למעשה רק מאה הוצעו למכירה במגבלה של שישה לאדם, וכמובן אני קניתי 1% מהתוצרת, עוד אחוז הלך לשי ועוד אחד לגיא, ולפחות עוד חמישה ארגזים "עפו" מול עיני. המשך הטעימה היום ב16:00 ואם לא תגיעו בזמן, יכול להיות שכבר לא יהיה לכם ורוד… (אלא אם כן תגיעו ליומולדת שלי)

כל התמונות בעמוד כאן הן כמובן שלי, ואולי עוד כמה יעלו בקרוב אצל גיא…

צילום בסקוטלנד

gorillapod הוא הגאדג'ט הכי מגניב שראיתי שנים. במחיר 400 ש"ח טיפה יקר בארץ (אני מדבר על הגרסא הכי מסיבית שלו שמחזיקה 3 קילו), אבל עדיין שווה. אני אקח אחד איתי לסקוטלנד במקום חצובה גדולה וכבדה.

חשבתי איך הגב הדפוק שלי יסחוב גם DSLR וגם גוף EOS3 בשביל שקופיות אבל ידידי הצלם ציון אפרתי הזהיר אותי שאין מה לדבר על וולוויה בסקוטלנד, ובמיוחד בספטמבר, כי מדובר במדינה קרה ומעוננת, והצבעים היחידים שיקפצו כראוי מהצילום יהיו בעזרת פוטושופ בלבד. אני אשמח לשמוע ממישהו דעות נוגדות (שי?).

אם אני מוותר על גוף פילם אני לוקח איתי את הDSLR בלבד, את ה12-24 בשביל תמונות רחבות, ו70-200 (או את ה2.8 שלי או 4L בהחלפה עם חבר כדי לחסוך 600 גרם). נשאלת השאלה אם גם לקחת את ה85/1.8 הנהדרת לפורטרטים בכלל ותנאי אור נמוכים בפרט, ואת ה28-75/2.8 בגלל הטווח הנוסף הנוח (והיא שוקלת מעט).

לדעותיכם אגיל ועם עצותיכם אעלוץ.

בקבוק ארך צוואר

הנה פוסט שמתבשל כבר שבוע וחצי… מצטער על העיכוב אבל היה לי שבוע קצת פסיכי בעבודה ותקלות עם השרת שלי 🙂

בשבוע שעבר, התכנסתי עם גיא ושי לטעימת ברבנים. כדי להשאר מפוכחים פרסנו את הטעימה לאורך הערב ופיזרנו את הכוסיות בין שלושת פרקי סיום העונה של Heroes, והרבה פסטה טובה…
שורה של ברבנים
דורות במשפחת ביםלסדר של הביקורות כאן אין חשיבות מיוחדת. נפתח בזה ששלושתינו די בורים בויסקי אמריקני, ואת רוב החומר שאני מספר כאן למדתי רק עכשיו מויקיפדיה (ורק אחרי הטעימה – אולי צריך טעימה חוזרת? :-)). אנחנו חולים על סינגלים סקוטיים והטעימה הזו לא שינתה את זה. הויסקי האמריקני הוא בעל מסורת מכובדת בשנים, מזקקות החלו לפעול בסוף המאה ה18, וג'ורג' וואשינגטון היה אחד המזקקים הכי גדולים. טעמיו השונים מגיעים מהגידולים שהמתיישבים בחרו לגדל , שלא היו מאוד דומים לשעורה המקורית של הויסקי של אירלנד וסקוטלנד. למעשה שעורה משחקת תפקיד קטן ביותר בויסקי האמריקני, ורובו עשוי שיפון, תירס וחיטה. לאחר 215 שנות ייצור פחות או יותר, המזקקות גאות בהיסטוריה הקטנה שהם עושים עם הזמן.

כדי להכניס את קהל הקוראים לאווירה, שילבתי כמה שירי שתיה מקנטאקי 🙂 מבית היוצר של גארת' ברוקס.

[MEDIA=8]
[MEDIA=9]ג’ורג’ דיקל - הרבה מילים
מי שמקפיד מבחין בין:

* בורבון ויסקי (או ברבן אם בא לכם), נקרא ע"ש מחוז בורבון בקנטקי ומכיל לפי חוק לפחות 51% תירס (ולרוב בסביבות 80%). כדי להחשב ל"סטרייט ברבן" הוא מיושן לפחות שנתיים לפי חוק, אבל לרוב כארבע שנים. אחרי היישון הוא לרוב מדולל ל40% אלכוהול (מה שקרוי drinking whiskey), להבדיל מבקבוקים מדולללים ל45%, 50% או לא מדוללים כלל, ולעיתים מכונים בחיבה sipping whiskey ועלותם (ומחירם) אכן גבוהים יותר, וכך גם התוויות שלהם שמכוונות למתג אותם בנפרד. למרות שמייצרים אותו בכמה מדינות (פחות מאשר בעבר), רובו המוחלט של הויסקי מיוצר בקנטאקי. מסורות (הנתונות להרבה ויכוחים) מספרות שהמזקקות בקנטאקי קמו לאחר שמזקקים רבים ברחו מהמיסים שהושתו עליהם בפנסילבניה. בכך יש כאן איזו אלוזיה לסיפור הויסקי הסקוטי, שיוצר רובו ככולו פעם בדרום סקוטלנד עד הכיבוש האנגלי שגרם למזקקות להתפזר בהיילנדס ובאיים וככה הרווחנו כולנו טעמים מגוונים וחדשים. רשימת מזקקות הברבן היא ארוכה מאוד, בטעימה זו הצצנו על אליהו קרייג, הבן היל, מייקר'ז מרק, ג'ים בים לבן ואחרים.

* ויסקי שיפון המבוסס על 51% שעורת שיפון לפחות (השאר תירס ושעורה מלותתת), וזה כולל את ווילד טרקי המפורסם, הג'ים בים הצהוב, הבן היל "ריטנהאוס", ואחרים, חלקם בטעימה כאן. ידוע בטעם יותר מריר ויותר פלפלי מהברבן, הנחשב גם "כבד" ומתקתק יותר מהשיפון, ולכן ברמנים שאוהבים להקפיד על מנהטן "יבש" ילכו על שיפון ולא על ברבן, אור רכס כותב שהוא מעדיף מנהטן עם מייקר'ז מרק ואנחנו התרשמנו בטעימה שהוא אכן אחד היבשים שיש בין כל הבורבונים, יותר יבש אפילו מהשיפונים שטעמנו.

* ויסקי טנסי הוא למעשה ברבן (51%+ תירס) שעובר שלב נוסף של סינון "תהליך מחוז לינקולן". רק שתי מזקקות למעשה מייצרות היום את הויסקי בצורה הזו, ג'ק דניאל'ס המפורסם, וג'רג' דיקל (ראו בטעימה).

* ויסקי תירס – 80% תירס ומעלה, מזוקק כרגיל אבל לא מיושן בחביות חרוכות. לפעמים בחביות משומשות, או חביות לא חרוכות לחצי שנה קצרה אבל לרוב אינו מיושן כלל. לא מיוצג בטעימה זו ולכן מן הסתם לא טעמתי כזה מעולם. הערות יתקבלו בשמחה.

* ויסקי קנדי בא בכל מני הרכבים, לא עומד בתקני אחוזי הרכבים כמו האמריקנים וכל מזקקה מערבבת חומרי יסוד אחרים. בקנדה הם נקראים לרוב "ויסקי שיפון" אבל כיון שחלקם לא מכילים למעשה 51% שיפון הם לא מסומנים ככאלה מחוץ לקנדה, כדי לתאום לתקן האמריקני. עוף מוזר אחד שיש לקנדים (אותו לא טעמתי עוד מעולם) הוא "קוויבק מייפל ויסקי" שעשוי מזיקוק של יין מייפל. קרובים שלי מגיעים החודש ממונטריאול לביקור, נראה לי שאני עומד לבקש בקבוק :-)[MEDIA=10]
[MEDIA=11]
ועכשיו לטעימה! רשמי הטעמים והריחות משולבים ממה שגיש, שי ואנוכי טעמנו ורשמנו, לפני שלמדתי את כל מה שכתבתי בהקדמה לעיל (לטוב או לרע, זו היתה טעימת הדיוטות במובן מסוים). כל התמונות בעמוד הזה צולמו ע"י עבדכם המאומן ויוגדלו אם תדגדגו אותן נכון. לא על כל הבקבוקים מצוין מספר שנות היישון, ולכן לא את כולם יכולתי לפרט. את הטעימה עשינו בכוסות יין קטנות כדי לרכז יותר ארומות, אבל ניסיתי אחד או שניים גם בלואו-בול או בשוט, הטעמים שונים רק במעט.
באפאלו טרייס - 45%
באפלו טרייס, קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, מבוקבק ב45% במחוז פרנקלין. אחד מאתרי הזיקוק הוותיקים בארה"ב. זכו אצלנו פה אחד לויסקי עם התוית הכי יפה.
ריח – טרפנטין קל (משותף להרבה ברבנים), טיפה ריח פורט.
בפה – סמיך, טעם חם ושמנוני, עם מתקתקות קשה להגדרה, שי טען שמזכיר לו פלאן (הקינוח המקסיקני), יובש ועיקצוצים בלשון, סוף בינוני. נחמד מאוד.

ג’ורג’ דיקל - 45%
ג'ורג' דיקל – טנסי "סיפינג" ויסקי, 45%. מזוקק בקנטאקי ומבוקבק בקונטיקט. מהחביבים עלי בטעימה בגלל מתקתקות המייפל. "טנסי ויסקי" הוא ברבן שכאמור עבר סינון פחם קר מיוחד שרק דיקל וג'ק דניאל'ס משתמשים בו, וזה הולך ככה: לוקחים ערמת קורות מייפל, שופכים המון ויסקי 70% אלכוהול (קשה לי להאמין אבל ככה כתוב!) ושורפים לפחם, גורסים עד שמתקבלים שבבים קטנים בגודל שעועית ואז מסננים את הויסקי אחרי הזיקוק בדרך לחבית. התהליך מעדן את הטעם, מוסיף טיפה מתיקות (כנראה לא כל העץ שרוף לגמרי, אלא מכיל קרמל מייפל) ומתחיל את תהליך היישון במכת פתיחה של טאנינים ושאר מחלות. את ההבדל ניתן להרגיש…
באף – פירות יבשים, יותר אלכוהולי מ"וולר" שהיה הראשון שטעמנו, קרמל, מייפל רמוז (יותר בולט בלואו-בול) וקינמון.
בפה: טעם עגול, חיטה, "קוואקר", מייפל עדין, מרירות קצת יותר ארוכה משאר הטעמים אבל בסה"כ סיום קצר. אני גאה בעצמנו שזיהינו את המייפל לפני שקראנו על תפקידו בתהליך, אנחנו בדרך הנכונה לפלצנות מושלמת 🙂
אליג’ה קרייג - 47% - 12 שנה
אלייג'ה קרייג – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 47% אלכוהול מיושן 12 שנה. כנראה הבקבוק הכי יפה בטעימה, מתגאים בייצור באצוות קטנות "small batch", ומתכון סודי ויחודי של השמרים בתחילת התהליך. אליהו קרייג היה כומר בפטיסטי שהקים במחוז בורבון את המזקקה הראשונה (לפי הסיפורים) בקנטאקי, ומשם נקבע השם בורבון. הויסקי המודרני שעל שמו מזוקק ע"י מזקקת הבן היל.
באף – אצטון, אגסים מתוקים.
בפה – תפוחים, עץ מאוד עדין וללא עפיצות, מתיקות, מוקה? סיום בינוני ארוך.
מורי וג'אקסון לא מסכימים בדעתם עליו, מה שמראה כרגיל שעל טעם ועל ריח יש הרבה דעות. גיא טוען שהוא פשוט ויסקי גדול. כדי להראות כמה גדול צירפתי תמונת המחשה. ניתן למצוא אותו בבארים פה ושם, למשל ראיתי אותו על המדף בנורמה-ג'ין.
הבן היל - 40%
הבן היל תווית לבנה – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 40% אלכוהול, עלה כ80 ש"ח בסופר בארץ. קניתי אותו בגלל הסקרנות ולבישול אבל הוא לא רע לשתיה. מזוקק וגם מבוקבק במחוז נלסון שבקנטאקי, הבקבוק ארוך הצוואר האופייני, מיועד ככל הנראה לשתיה ולא לסתם לגימה, הוא כל כך "פושט" שהוא אפילו לא מוזכר באתר הבית שלהם בין המותגים היותר ידועים שהם מזקקים.
באף – סוכריות, וניל, לימוני משהו והמון קרמל.
בפה – פאי תפוחים חמצמצים, טעם התירס ה"ברבני" הנפוץ והמתקתק וטיפה מרירות בסיום קצרצר. מצוין לשתיה בלי חשבון במסיבה, מצוין לערבוב קוקטיילים.
ג’ים בים ‘לבן’ - 40%
ג'ים בים "לבן" – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי – 40% אלכוהול וארבע שנות יישון, מהמזקקות הידועות והוותיקות. אין הרבה מה להוסיף…
אף – לימון עדין, מתיקות, ליצ'י, אפרסק מיובש? עדין מאוד.
פה – עץ, מרירות בצדדים אבל לא באחורי הלשון (זה חדש לי!), וסיום קצרצר. לשי הזכיר משהו בטעם זייתים דפוקים. נו טוב.
ג’ים בים ‘צהוב’ שיפון - 40%
ג'ים בים "צהוב" שיפון – סטרייט ראי ויסקי, 40% וכנראה 4 שנים (לא מצוין).
באף – דבש, חמצמצות, אגסים
בפה – יבש, חסר עומק וסיום מאוד קצר. טעם אצטוני-מתקתק מוזר.


מייקר’ז מארק - 45%
מייקר'ז מרק – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 45% אלכוהול, לא מצוין גיל. מספרים בגאווה שהוא מיוצר ידנית ומעולם לא עבר לייצור סדרתי המוני ואכן כל בקבוק גם חתום לחוד בשעווה נוזלית שיוצרת מראה לא אחיד לבקבוקים, אבל מצד שני הם נפוצים בהמון בארים ובדיוטי פרי, אז שלא יקשקשו לי על ייצור עבודת יד.
אף – קרמל, אגסים.
פה – המון טאנינים, אגסים, סיום בינוני-ארוך, טעם עגול נחמד מאוד אבל מאוד יבש ועצי יחסית לברבן.
פאפי ואן וינקל 15 שנה - 53.5%
פאפי ואן וינקל פאמילי ריזרב 15 שנה – 53.5% אלכוהול. משפחת ואן וינקל מייצרת את הויסקי שלהם כבר שלושה דורות ומתגאים ביישון הארוך שהם נותנים לויסקי שלהם. למעשה על הבקבוק מצוין בגאווה שזו הגרסה הצעירה לויסקי המסורתי 20 שנה שלהם, הריכוז והיישון בולט בצבע הכהה של המשקה (גרסת 20 שנה מדוללת ל45%). הוא בהחלט אחד הפייבוריטים שלי בטעימה. הדבר היחידי שלא ברור לי הוא מה הקשר בין הדמות הספרותית ריפ ואן וינקל ושם המזקקה, מלבד שם המשפחה המשותף. נו מילא. את המזקקה מכרו לפני כ5 שנים למזקקת באפלו טרייס, אבל המסורות כמובן נשמרות… המזקקה הזו מקבלת כמה מהציונים הגבוהים ביותר במבחני טעימה והם טורחים לציין את זה לא מעט, למרות שבויסקי מגאזין ג'אקסון ואחרים מחלקים להם ציונים סביב 8/10
אף – קרמל, באטרסקוץ' דומיננטי, אלכוהול וטרפנטין חזקים, תפוחים צהובים.
פה – הטעמים דומים לארומה אבל המון טעם עץ, טיפה אגרסיבי, גיא טוען שממש תוקפני מדי לו. הצחיק אותי כשקראתי את התיאור שלהם, איך שיותר שנים בחבית מרככות לדעתם את הטעם. עוד לא טעמתי ויסקי שהתרכך לו טעם העץ עם השנים…
ריטנהאוס שיפון - 50%
ריטנהאוס 100 פרוף – סטרייט ראי ויסקי, 50% ללא ציון גיל – הגרסא היותר נדירה של ה40% שלהם לפי מה שקראתי ברשת.
אף – פרחים, אגסים, היחידי בלי התקפת אצטון או טרפנטין בטעימה אני חושב!
פה – חביות, תפוחים, חמוץ מתוק, סיום בינוני ארוך. גיא טען למרירות מוגזמת, אבל אני לא מרגיש אותה בכלל. הייתי בשמחה מחזיק כזה בקבוק בבית, הפייבוריט שלי לטעימה הזו.
וו. ל. וולר - 45% - 7 שנים
אחרון חביב – וולר ספיישל ריזרב – קנטאקי סטרייט בורבון – 45% ושבע שנים בחביות. טוענים אף הם לעבודת יד. וולר היה סוחר משקאות ומזקקה, ו-ואן וינקל דלעיל היה עובד שלו כשהחליט להקים עסק עצמאי. מרגישים את הדומה והשונה שבסגנון.
אף – דבק (אצטון?), תפוז, באטרסקוץ', צימוקים, משמש מיובש.
פה – טעם עץ, המשמש טיפה נשאר אבל כמעט נעלם, ה"אצטון" נותן מכה ובורח, סיום בינוני ומתקתק. אף אחד מאיתנו לא התלהב.

ולסיכום: הייתה חוויה מעניינת לטעום, ולמרות שטוב לדעת שיש לקנטאקי מה להציע חוץ מכרעי העוף של הקולונל. אני עדיין נוסע לסקוטלנד בספטמבר… אבל בינתיים גארת' ברוקס בשיר אחרון, "כנגד החיטה". אני מסכים, עדיף שעורה 🙂 [MEDIA=12]

פשפש בחנות חרסינה – עלילות עירא ברברשת

פעם פעם פעם מישהו אמר שנוסטלגיה תמיד תמכור. אתםם זוכרים את זה? כן זה היה פעם. ואיך שהוא צדק! פי… האנשים האלו היו צודקים פעם… אני זוכר איך… טוב אבל אני נסחף. לא באתי לדבר על נוסטלגיה אלא לספר אותה. הרבה מהקוראים שלי לא מסותבבים בבלוגוספירה ולא יודעים שמדי פעם יש גל פוסטים באותו הנושא. בשבוע שעבר הסתובב אחד של השתפכויות נוסטלגיות על "איך גיליתי את האינטרנט". התחילה את זה כרמל, אותה אני מכיר עוד כ"carmel" מ-IRC, בחיתוליו של ערוץ ישראל בEFנט, והמשיכו את זה עוד כמה אנשים, ועכשיו כרמל גם הוסיפה פרק חביב וחשוב נוסף.

אני זוכר את ה"פונג" האנאלוגי שהיה לשכנים עוד בסוף השבעים. מאוחר יותר כשלחברים שלי היו קומודורים ותואמי אפל אבא שלי קנה ב83 מפלץ בשם Apple /// שעד היום עדיין עובד במוזיאון עתיקות מחשוב. ב85 נוסף לו apple //c מתוק וסוף סוף אפשר היה לשחק משחקים נורמליים ולתכנת (התוכנית הראשונה שלי שציירה פרקטלים של מנדלברוט נכתבה עליו בבייסיק ואח"כ קומפלה כי לא הייתי חזק אז באסמבלי), ולמעשה כשכבר לא מעט חברים שלי קיבלו מההורים "מינטה" 286 אני הייתי עדיין עם מחשב 8 ביט אבל מאושר עד הגג. על 128K היו לי יותר צבעים מEGA, עכבר עם תוכנות ציור, סאונד יותר טוב, חיבור לטלוויזיה, ואפילו תוכנת DTP. אבל בכיתה י"ב (1990) התעקשתי ואכן לכבוד סיום הבגרות קנינו 386. התעקשתי שיהיה DX ודיסק כפול בגודל משאר החברים שלי – 80 מגה! כי אני התכוונתי להכנס חזק לענייני הפרקטלים שלי. בהמשך אפילו קניתי לו 387 שהאיץ את העניינים פי 6.

עכשיו יש לי חור בזכרון. אני זוכר שקניתי מודם בהתלהבות. 2400 קטן אבל אפקטיבי, אבל לא זוכר מי קישר אותי לביביאס הראשון או איך מצאתי את המספרים הראשונים לחייג. אני מניח שזה היה המוכר בחנות? וכך התחיל רומן עם הביביאסים. היו שתי רשתות מסחריות ואחת חופשית שהתחילה ב1991 כאסופה חסרת צורה של ביביאסים עצמאיים שקיבלה חיבור לפידונט. הדואר היה זורם לאט כי היו עושים רק חיוג אחד בלילה להעברת הדואר (באמצע היום היו מחירי הבזק פסיכיים), ועץ הניתוב היה בעייתי כי בקצהו היה הביביאס של ירון מינץ שהיה לפעמים נתקע לארבעה ימים כשהוא בחו"ל. התאספה אספה, באו טרומר ושקד (השמות המלאים שמורים במערכת אבל הרבה יודעים מי הם) והציעו "רינג", מערכת שפידונט לא אמורה להכיל, שתשלח דברי דואר ביותר מנתיב אחד, פנטגרם של חמישה ביביאסים ומסביבו עוד עשרה שכל אחד מהם מתקשר לשניים מחברי ה"רינג" המרכזי. היה כאן תיחכום ודיוק של השעות הנכונות להתקשר כשהקווים של האחרים פנויים והרבה עבודה מסודרת אבל זה היה הצלחה אדירה. לפתע הדואר שלנו זרם יותר מהר, וזה היה בדיוק בזמן כי התחילו להגיע עוד אנשים. המצב שבו יותר אנשים ברשת הניב יותר תעבורה בקבוצות הדיון ואנשים כבר לא קראו דואר אונליין כי היה יותר מדי. נכנסו חבילות מעניינות כמו "בלוווייב" והרבה אנשים העדיפו את "גולד-אד" ולכן פתחו לעצמם "פוינטים" שהם מערכת דומה לביביאס מבחינת הדואר אבל שלא מקבלת שיחות נכנסות. במילים אחרות תחשבו על מצב שבו אנשים מקימים לעצמם שרת SMTP בבית במקום לקוח POP כי יש כלים יותר יפים לקרוא ולכתוב דואר 🙂 ברשת הזו היו גם לא מעט כותבים מוצלחים , שאנשים בבלוגוספירה מכירים בתור תומר ליכטש, גדי שמשון, דובי קננגיסר ואחרים.

במצב כזה היתה הצפה של מודעות לטכנולוגיה. יותר אנשים היו ברשת הקטנה והשמחה שלנו, חינכנו אותם להשתמש ב-PGP וכך יכולנו לעשות הצבעות רבות בהמון נושאים ולעצב את הרשת בצורה יפה. נפתרו גם בעיות עם מודרטורים בקבוצות דיון שהיו משותפות עם הרשתות המסחריות (אקסלנט וקיקס), אבל אז צצה בעיה מצחיקה. אחד הechos (קבוצות הדיון) שאיחד שיחה ללא נושא מוגדר בין חברי כל הרשתות, נקרא באופן שאז היה טבעי לכולם, INTERNET. ואי שם בהתחלת 1994 או סוף 93 אנשים התחילו לראות שם מדי פעם הודעות פרטיות נשלחות ע"י מאן דהוא, והכתובת אליה יועדה ההודעה לא היתה שם אלא מחרוזת צפופה עם שטרודל באמצע. מעטים יודעי דבר היו צועקים על הטמבל שהוא התבלבל. זו כתובת ביטנט ואין לרשת שלנו קשר לשם, היו אומרים לו. אני שמעתי דבר וחצי על זה כי שירתתי בצבא עם אחד בשם חנן (ראו פרק ב' אצל כרמל, לינק בתחילת המאמר), שהיה אמריקני במקור ובשביל לשמור על קשר עם ההורים היה לו חשבון בביביאס אמריקני גדול בשם קומפיוסרב אבל עם מודם 1200 מסכן, ולקומפיוסרב היה חיבור ל"אינטרנט" הזה.

אחרי מספר שבועות גם באולטינט שמעו שמסתבר שלביטנט קוראים גם אינטרנט בכל מני מקומות בעולם, וזה גדול עלינו, לכן עדיף שנחליף את השם לALLNETS_CHAT. העניין עבר ברוב גדול בהצבעת PGP אבל השותפים (קריא חבורות הביביאסים המסחריים של סער בליץ וחיים שו-אסמו) לא הסכימו. בא ג'יבי וכתב תוכנה מתוחכמת שהמירה שמות של ECHO בדרכו בין הרשתות, ואח"כ גם אכפה החלטות מודרטורים ומחקה טרולים. משהו מגניב למדי, אנטיספאם של המאה הקודמת.

ועכשיו אני סופסוף מגיע לפואנטה. למרות שהפכתי לביביאס ואפילו חבר ברינג המרכזי והחשוב, לא הכרתי את עולם המחשבים האמיתיים. כאן נכנס מר שקד, בחור מבריק שהיה צעיר ממני בשנתיים ועם הרבה זמן פנוי של תלמיד חרוץ מ"ליידה" שברור לו שהוא פשוט האדם הכי מבריק ביקום וכולנו נמלים. אחרי ביקור או שניים למעבדות האוניברסיטה הוא כבר שלט יפה ביוניקס, ידע מה זה NNTP ולימד את ידידנו המשותף ירון בלום ז"ל איך להתחבר לסנונית ובהמשך ארגן כמה חשבונות יוניקס פרוצים. מספיק הרי לגנוב פעם אחת את קובץ הPASSWD ממישהו שהשאיר מסוף פתוח ויצא להפסקת קפה (לא היו אז קבצי SHADOW) ובעזרת 486 וכמה שעות עבודה הסתבר ש80% מחשבונות עובדי האוניברסיטה לעולם לא נכנסו לשימוש ועדיין היו עם הסיסמא הראשונית. לקחנו חשבונות של דוקטורים ממדעי הרוח, אני זוכר היה אחר פרוקצ'יה, חשבתי שיש לו שם מצחיק ואז לא ידעתי עוד מי זה 🙂

אבל מה עשינו עם החשבונות? לשלוח דואר לא היה למי ולא היתה פואנטה לשלוח גם בשם מישהו שפרצת לו את החשבון. לא, גם אתרי תוכנה לא היו אז (לא שידענו מהם) וב92 גם לא היה ווב. אנחנו השתמשנו בחשבון של פרופסור פרוקצ'יה כדי לבנות גשר חד כיווני מNNTP לECHO. הצפנו כל ביביאס שרק רצה בדיונים טכניים על דברים שלא ידענו עדיין מה הם, על פיסיקה, קבוצות דיון של הומור, לימדנו אנשים מהו ה"אינטרנט אורקל"… אבל לא העזנו לעשות את זה גשר דו כיווני כמובן כי זהכבר היה מסוכן.

ההתכתבות עם אנשים היתה עכשיו תחביב מטריף. עיקמתי קצת חוקי צבא (ואולי קצת בטחון שדה) כדי להיות מחובר גם מהצבא לאולטינט. בזמן המשמרות הארוכות ולא מעט ריתוקים. ככה עברה תקופת הצבא איכשהוא, ועברתי לעבוד ב"בינת". שקד כבר התרוצץ תקופה ארוכה עם חבילה ענקית של דיסקטים בכיס והסביר שיש לו להראות לי מערכת הפעלה מגניבה שהיא חינם לגמרי להראות לי. לא הבנתי למה היא כ"כ הרבה יותר גדולה מחמשת הדיסקטים של חלונות 3.11 ואפילו אין לה מי יודע מה גרפיקה (סוף 1994 להזכירכם) אבל אמרתי שיום אחד אני אציץ עליה. את TRUMPET WINSOCK הכרתי כי השתמשנו בטלנט כדי לשלוט מרחוק על ציוד, והיה נחמד לדפדף בLYNX המוגבל של סנונית (יכולנו לחייג "חינם" ולגלוש בגופר! איזה ימים!). שמעתי שקיימים גם דטהסרב ואקטקום, אבל כדי להתחבר היית צריך אישור שזה לצרכי מחקר אוניברסיטאי או סיבה רצינית כלשהיא. כשנפתח האינטרנט להתחברות חופשית פתאום הצטרפו גם "שני", "קו מנחה" והכל במחירים בלתי אטרקטיביים בעליל (תראו מה היה ב1997!), אבל החיבור היה עם תוכנת טרמינל פשוטה לחשבון יוניקס שנתן לקרוא דואל בPINE, ועם טיפה תוספת מחיר הרשו לך להריץ LYNX. לא ראיתי צורך כיוון שהיה לי בעבודה, ובדיוק קיבלנו חבילה של נטמנג', והיה שם כלי משונה שהתפוצץ תכופות עם שממית מסתובבת שהתחבר דרךהWINSOCK לאותם אתרים שגם LYNX התחבר אליהם, וקצת הקל על הדפדוף כי אפשר היה לעבוד עם עכבר. היו אפלו אתר או שניים עם טיפה תמונות אבל זה האיט את הגלישה, אז אחרי שהבנו את הגימיק, כיבינו את ההורדה של התמונות. המידע המעניין היה ממילא הטקסט, אז למה להאיט?

החברים שלי מהביביאסים שאלו אותי למה טוב הטראמפט הזה. הרי עם היוניקס אפשר לדבר רק בפקודות. בתעוד של טראמפט היה כתוב שאפשר להתחבר בSLIP אבל באקטקום אמרו לחברים שלי שאין להם טכנית איך לספק להם חיבור כזה בזול, או איזה תירוץ אחר. באיזה שלב הופיע גימיק חביב בשם SLIRP והפך את היוצרות. פתאום כל אחד היה יכול להתחבר בPPP ורשת אולטינט התחילה להעביר תוכנות WINSOCK שונות. יום אחד הזדמן לי להגיע לדטהסרב לתקן מודם של איזה חברה ששימש לה גיבוי לנל"ן. באתי לבקר עם חבר טוב בשם דורון שאיתו שירתתי ואח"כ גם עבדתי בבינת. אני זוכר שכשהיינו שם אחד העובדים בא בלחץ לבוס וסיפר לו שהם הורגים את כל העותקים של SLIRP והוציאו הזהרות למשתמשים אבל אנשים מורידים עותקים חדשים ומריצים אותם בשמות מזוייפים וקשה לתפוס את הפושעים, והם בעצם משתמשים באינטרנט כאילו היה להם חשבון SLIP שהוא יקר פי שלוש! דורון גם הכיר לי באותה הזדמנות את רוני ושניהם הראו לי מה זה IRC. הרבה אנשים הכירו אותם בלי להכיר אותם. הם היו Jane1 ו-diablo. היו עוד כמה אנשים מפורסמים יותר ופחות בחבורה של בערוץ "ישראל". אחד ורדי ועוד כמה חברים כתבו תוכנה נחמדה שעבדה דומה לIRC אבל לא צריך להיות כל היום בערוץ עמוס, וזה היה גראפי! ולחלונות! ICQ היה שוס רציני, וכמעט כמעט הרג לי את חווית הIRC.

אז שכנעתי את הבוס שלי שלבינת צריך שיהיה חיבור אינטרנט ושרת למכור אתרים, סיפרתי לו גם על מערכת הפעלה פלאית לPC שתחסוך לקנות את מחשב הSUN שהוא חשב שנצטרך. עוד לא ידעתי מה ואיך עושים אבל קיבלתי אור ירוק, נל"ן כבר היה, מחשב התקבל גם, וקראתי לידידי שקד שיעזור. מצויד בדיסקטים של לינוקס הוא ישב עם המחשב שלושה ימים בבית ובסוף בא איתי להתקין אותו. לא היה לי מאיפה נכנסים למערכת ואיך יוצאים כי ההתקנה הראשונה הזו היתה פרנואידית לחלוטין. שקד שם את הכל בCHROOT, קונספט שהיה לי מאוד קשה להבין. מערכת "כאילו" מתחת למערכת האמיתית. הוא הסביר לי שזה יהיה כ"כ בטוח שאף אחד לא יפרוץ. אף אחד גם לא הצליח לגרום לזה לרוץ לצרכים יעילים והמיזם נקבר.

בסוף 1995 עזבתי את בינת, הפכתי לעצמאי, טיפלתי בשרת קטן של רשות המחקר של האוניברסיטה העברית, התקנתי שני שרתים בכנסת ובעיקר עבדתי בבית ספר גילה, שבזכות עקשנותי בשנה שלפני כבר היה מחובר לאינטרנט. החלטתי שאני פותח ספקית אינטרנט קטנה ללקוחות ולחברים וקניתי נל"ן לנטמדיה. פריים ריליי של 64 קס"ש בלי CIR עלה $170 בזק ועוד $500 על התעבורה. בשלב מסוים מצאו בית חם על הלינוקס אצלי בבית אתרים כמו לינוקס-IL ומגאזין רשת בשם מוניטור של גדי שמשון.

השאר היסטוריה… דרך אולטינט הכרתי את אודי, שהכיר לי את אבא שלו, שהכיר לי את אלי שטרנהיים, שסידר לי ויזה לארה"ב ושם עבדתי שנה וחצי בצנטרום של הפיילה, עמק הסיליקון בשנות הבועה, ומשם הכל היסטוריה…