לפני כמה ימים בא אלי חבר עם המשפט "Only people give meaning". אני לא בקטע העמוק של פילוסופיה, אז מיד השבתי בצחוק בפראפרזה על סיסמת הNRA: "כלומר רובים לא הורגים אנשים, אלא אנשים נותנים את המשמעות 'מוות' לפעולת הרובים?". "לא, " הוא אמר, "יש רובד מתחת, זה אומר שמשהו חשוב/ראוי לעשותו רק אם הוא משפיע על אנשים בצורה חיובית".
אני מסכים עם המשפט, אבל זו לא מהפכה מחשבתית בשבילי. אני שנים רציתי להיות שם בשביל אנשים, כי לעזור לאנשים עושה לי כיף, והכי כיף לי לעזור לאנשים לעזור לעצמם. מי שמכיר אותי אישית או קצת עוקב אחרי הבלוג הזה יודע שאני מחפש לעשות הסבת קריירה מזה זמן. אני לא מוכן יותר לעזור למכונות, אני רוצה לחזור לעזור לאנשים. על כן אני מחפש משרות כמדריך ואולי בהמשך כמורה, או כל דבר שבדרך לשם ויביא אותי לכיוון: מנהל ידע, יועץ-מלווה ולא יועץ-מיישם. האצבעות שלי פשוט מתדרדרות למצב גרוע שלא מאפשר לי להקליד הרבה ((שזה רק חלק מהסיבות להתמעטות הפוסטים פה בבלוג לאחרונה. ולא, זה לא קארפל סינדרום, בדקתי.)).
שאלו אותי איפה הייתי ומה עשיתי בארבעת החודשים השקטים האחרונים, אז ככה… פעלתי פוליטית למען מפלגה שלא מתרוממת בינתיים, ניסיתי להרים קריירה חדשה באמצע נפילה של שוק, התראיינתי לעבודות שלא צלחו, רדפתי אחרי צ'קים שלא שולמו (או ישולמו), נלחמתי בחור בבנק שרק מעמיק, התאהבתי קלות, נכזבתי, טיפלתי בכמה בלגנים בחיי האישיים והשתפרתי לי מחד פנימית אבל מאידך בינתיים לא חיצונית/חומרית, על הדרך הרביתי חוכמה בנושאי תרבות דיון והבאה של דיעות לקונצנזוס וקונצנזוס לפעולה, התאכזבתי מישראלים אבל לא התעודדתי מאף עם אחר, חגגתי לסבא שלי יום הולדת 103 ((פוסט בקרוב, נשבע. זה בטיוטות!)), חשבתי על מוסר יהודי והומניסטי, הלכתי לכנסים והרצאות, חפרתי ברשת ללמוד כמה נושאים חשובים ובינהם דמוקרטיה מקוונת, שיטות למידה, מטאקוגניציה ועוד דברים מרתקים, הייתי חצוי בדעותי הפוליטיות, הלכתי לחוגי בית, רבתי עם אנשים שאני מעריך, התאכזבתי מאנשים שהערכתי, גיליתי גיבורים חדשים, גיליתי גישות חדשות ומעוררות תקווה, הצבעתי והמשכתי לעמוד בקור לשכנע מצביעים אחרים, ניסיתי להרים פעילויות שיקדמו בנושא דברים שחשובים לי ואולי יחברו אותי לרעיונות לקריירה, דיברתי עם אנשים מעניינים, הבטחתי לכתוב אבל בעיקר התחלתי טיוטות ((כרגע בבלוג יש 23 טיוטות בהמתנה)), התלוננתי על כאבי הידיים אבל עוד לא הלכתי לטפל בהן, ובינתיים דחיתי ואף הזנחתי לצערי התחייבויות למשפחה וחברים. בין לבין הייתי גם צריך לשבור קופת גמל, להתרוצץ לסידורים שונים ולהחזיק "אצבע בסכר" לשני פרויקטים חברתיים שלא מכניסים לי כמובן גרוש ((למעשה את כתיבת פוסט הבלוגולדת הזה אני מסיים בשש בבוקר של יום המחרת ומפרסם אותו בתאריך אתמול כדי שיצא התאריך המקורי אליו כיוונתי…))…
אז הנה תכנית לאביב (פסח שמח!), ולכבוד יום ההולדת הרביעי של הבלוג הזה (שהוא השלישי או הרביעי שלי, תלוי איך סופרים). ראשית אני משיק היום באיחור של כמה חודשים את הבלוג המקצועי שלי, וזה אומר שאני אפעיל לראשונה בחיי שני בלוגים במקביל, ואני עוד לא יודע איך נכון לחלק בינהם את התכנים. שנית אני מתכוון לעבור על כל הטיוטות ולפרסם מה שעוד טיפה רלוונטי (אפילו אם זה יהיה כבר מיושן). שלישית אני מאוד אשתדל להשלים בחודש את כל הפערים והחובות האישיים (ואם יש לכם הרגשה ששכחתי אחד אתם מאד מוזמנים להזכיר לי במייל אישי), לפחות כל עוד אין לי הכנסה מסודרת, אני יכול לחזור לעסוק במה שחשוב, וזה לעזור לחברים ולהשקיע בסביבה, כי זה מה שנותן לחיים שלי משמעות 🙂
דיון אצל אחד טל ירון על מלחמות עזה (אחד מתוך אלפי בלוגרים מרתקים שאני לא מגיע לקרוא אם לא מצאתי לינק בטעות), הוליד את הציטוט המצוין של אפי פוקס: "אם תמשיך לנתח את מצב האומה על פי הבלוגוספירה הישראלית, דב חנין היה ראש ממשלה, ירושלים הייתה קיימת באגדות, צה”ל היה מונה שני אנשי מילואים, שאול מופז היה מוצא להורג, לוואלה לא היה אפילו יוזר אחד, ג’ימייל היה מחליף את דואר ישראל, הדרכמה הייתה מחליפה את השקל, אקספלורר היה פריט לאספנים וחברת אוטומטיק (מפתחת וורדפרס) הייתה קונה את מיקרוסופט."
נדמה לי שזו פראפראזה שחוזרת ומשתכללת בכל פעם, אבל לפעמים זה נכון 🙂
בתור אחד שחוטא בזה מדי פעם בחלק מהנושאים (למרות שלרוב במודע) כי אני פשוט בן אדם, אני חושב שזה מגדיר גם הרבה דעות סקטוריאליות. אנשים שמסתובבים כל היום ומשתמשים בחברי הקבוצה הקטנה והתומכת שלהם בתור Sounding board תיבת תהודה (תודה רוגל) בלי להתאמץ יותר מדי לחפש ביקורת. אני חושב על איך שהווב על שפע דעותיו ועושר המידע שבו, מציף אותנו בסופו של דבר ומאלץ אותנו לפלטר בצורה לא אופטימלית את המידע ולוותר על חשיבה ביקורתית בחלק מהמקרים. אחרת זה פשוט לוקח יותר זמן, מעייף או מדכא, או כולם ביחד.
בקיצונות השניה אני חושב על אנשים שבוחרים במופגן בצמצום מקורות המידע והניתוח בהקשר לדיון חסר תוחלת שהיה לי השבוע בתגובות לפוסט אצל רם און, אנשים שקנאותם הדתית/אידאולוגית לא מאפשרת להם לראות תמונה גדולה יותר או ללמוד מההיסטוריה העולמית, הלאומית, ולפעמים אפילו המשפחתית או האישית. אני לא רואה את ברק ואולמרט באמת מאמינים שהפלישה הזו משפרת את מצבה של ישראל, או מקדמת פיתרון קבע בטחוני. אני מרגיש ששוב הם עושים את מה שיתפס כפופולארי כשהם פונים לרגשות העמוקים והבסיסיים של העם – הפחד והעלבון והכעס – ובוחרים בצעדים שהם בוחרים כדי לתת סיפוק מיידי ולא פתרון בר קיימא. היכולת לדחות סיפוקים ולראות תמונה רחבה נחשבת לאחד מהסממנים העיקריים של פרויד להתבגרות, אם אינני טועה. נראה שישראל אם כך מתנהגת כילד בן 7 והחמאס כבן שנתיים וחצי. מה מועילות לנו 4000 שנה של קיום כעם (פחות או יותר) אם יכולת הסקת המסקנות שלנו מהעבר וראייתינו לעתיד מסתכמות כולן בחלון של חודשיים-שלושה ותו לא? כאילו רק מיעוט שבמיעוט שוקל תוצאות לפי הבנה של אלפי שנות תיעוד של בחירות ותוצאות (=ניסוי וטעיה) ומציע תכנון של שנים ועשרות שנים קדימה, ודוקא המיעוט הזה מבוטל ע"י הרוב כ"אוטופיסטים/הזויים/רשעים/טמבלים שחיים בבועה".
נזכרתי מיד בסצנה האהובה עלי ביותר מבבילון 5. מאחורי גבו של ג'קאר, נגנב יום אחד מחדרו יומן הרעיונות שלו, מועתק ומופץ כפילוסופיה קדושה. הוא מעוצבן לגלות יום אחד שכת של אלפי אנשים סוגדים לו כגורו ולא מוכנים להפעיל את ראש. כשהוא נכנע ומסכים להרצות להם, המסר שהוא מנסה להעביר הוא כזה של חשיבה עצמאית והם פשוט ממאנים לקלוט אותו. הוא נשאל על מהות האלוהים, והוא מנסה להסביר במשל כי אלוהים הוא איפה שאנחנו מחפשים להתפעל ממנו. התלמידים שכפו עצמם עליו מביטים מזוגגי עיניים באלוהים שלהם ולא רוצים להבין, אז הוא נשבר ביאוש ונותן להם הגדרת קיצ' שאיננו אוהב כדי להוריד אותם מהגב. כך בשתיים-וחצי דקות נהדרות מסוכמת אחת מהבעיות העיקריות של המין האנושי.
אתם מוזמנים לענות במישור הפילוסופי 🙂
רק כדי לסגור את המעגל, מה שאמרתי בדיון בלינק שפתח את הפוסט: אני נגד המשך המבצע הזה, אווירי ובוודאי קרקעי, אבל אין לי בדיוק מושג מה כן יכול לפעול. אולי אני נאיבי, אבל אני חושב שצריך לסייע לאבו-מאזן, כל עוד דמותו המרגיעה נמצאת שם, לגדל מחליפים, ולקדם את עצמאות הגדה למדינה רגועה, מתקדמת ואחראית. אנחנו צריכים לתת לחמאס ולאנשי עזה היכולים להתמרד נגדו, איזו דוגמא של אלטרנטיבה עובדת – גזר במקום מקלות. שייראו שעל רגיעה והגיון מקבלים פרסים, ולא על אלימות. (כן, זה סופר-פשטני ואני מדלג כאן על המון שלבים אבל נראה לי שזו השאיפה שצריכה להיות מול עיננו).
אתם יכולים גם לענות לי במישור הפוליטי-עכשוי אבל זה פחות מעניין, כי זה כבר נדון לעייפה בכל רחבי הבלוגוספירה.
טנאנט הוא שחקן מוכשר, גבוה וחתיך בן 37 שמזכיר טיפה את מראה הילדון של האמונד מטופ-גיר. הוא משחק ברויאל שייקספיר קומפני, בעבר הופיע גם ברויאל נאשיונאל ת'יאטר ובכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה. הוא ממוצא סקוטי עם מבטא כבד וחביב, והתפרסם דווקא בגלל כמה תפקיד "הדוקטור" בסדרה הבריטית "Doctor who". על הסדרה הזו כתבו כבר הרים, וויקיפדיה נתנה לה "פורטל" משלה. בשם הסדרה נתקלתי לראשונה בביוגראפיה של דאגלס אדמס, שכתב לה גם כמה פרקים, ומהמעט שיצא לי לראות בעבר ביטלתי אותה כתוכנית ילדים קצת אינפנטילית, מעין מדע-בדיוני-חינוכי זול לבני 8-12 כדי לעודד אותם להתענין במדע, אבל חברים שכנעו אותי לצפות בכ"ז בגלגול האחרון החדש של הסדרה, ולאורך חצי השנה האחרון הפכתי למעריץ שרוף ואנילאהמשוגעהיחידבארץ 🙂
"הדוקטור" התחילה באמת לפני 45 שנה (לא טעות!) כסדרה חינוכית של הBBC, ועם הזמן הפכה לדרמת נוער ולסדרת קאלט. אחרי 26 שנים של ריצה רצופה נפל הרייטינג בסוף שנות השמונים, כשל נסיון התנעה אחד ב1996, אבל ההתנעה החדשה ב2005 הצליחה מאוד. החזרה למסך היתה אולי בעקבות לחץ קהל לחזור לנאיביות של מלחמה בכוחות רשע "פשוטים ומובנים" כקונטרה למחלוקת ההשתתפות במלחמת עירק. אולי גם בעידוד סקר אנשי התעשייה שבחר אותה בשנת 2000 במקום השלישי והמפתיע ברשימת הסדרות הבריטיות הטובות בכל הזמנים (שמתם לב כמה הבריטים אוהבים קומדיות?). שיפור בתקציב, טכנולוגיות CG ובעיקר כותבים מצוינים תחת שרביטו של סר ראסל ט. דייויס ועלילות משופרות הביאו את הסדרה לרמה שהיא יכולה להתחרות בהפקות מודרניות (ובעיקר סדרות אמריקניות), מכוונת גם לגילאים יותר מבוגרים, נותנת עומק לדמויות שעד כה היו טיפה שטוחות, וזה כולל קונפליקטים רגשיים יותר משכנעים במקום פאתוס פשוט, הומור יותר מבוגר, מסרים פוליטיים של חופש, פלורליזם, הומניזם ואפילו אתאיזם(!) ובצורה מיותרת אבל לפחות קצת מתוחכמת עדיין דבקים בחלק מהאויבים האיקוניים ומגוכחים-לעיתים של סדרות העבר כמו הדאלקים (מוטאנטים גזעניים עם תסביך נחיתות/עליונות בתוך טאנקים אישיים עם מטרות השמדה פאשיסטיות וחסרות פשרה), הסייברמן (רובוטים מפחידים עם תסביך עליונות ומטרות השמדה או סיפוח פאשיסטיות וחסרות פשרה ואולי ההשראה ל"בורג" של סטאר טרק TNG) ועוד כמה (עליהם לא אפרט ואספיילר אבל רק אציין שיש לרובם תסביך עליונות פאשיסטי ויצר השמדה חסר פשרות). לשמחת כולם הדמויות האלו שומרו/שודרגו במידה כדי להשתלב בסגנון הסדרה החדש ולא ליצור דיסונאנס של פער מוזר מדי מול תדמיתן הנאיבית-שטחית משהו בסדרות הישנות. אני אישית מעדיף את הפרקים שלא נוגעים לדאלקים, מאסטר וסייברמנים, הם תופסים שליש מפרקי הסדרה כמעט, שזה מציק אבל לא מעיק. אני מניח שפשוט צריך טיפה מסורת?
בויקיפדיה תוכלו למצוא עוד על הרקע של דמות הדוקטור, למרות שנשמר תמיד הרבה בערפל. הדוקטור הוא שריד אחרון לגזע "אדוני הזמן" החייזרי בעלי שני לבבות ויכולת פניקסית להתגלגל מחדש במקום למות. למרות זאת הוא נראה כאדם, מתנהג כבן 30 ולא 900, מתאהב וכואב, מתעצבן וחומל, ובעיקר לא אוהב לדבר על עברו. איפשהוא בין 1996 ובין 2005 אומרים לנו שהתרחשו "מלחמות הזמן" הנוראות שבסופן הושמדו כל אדוני הזמן והדאלקים, ונרמז גם כי השמדת העמים הכפולה היתה באשמת הדוקטור עצמו אבל את זה עוד לא הבהירו. למרות זאת הדאלקים חוזרים להעיק מדי פעם, הדוקטור משמיד אותם שוד עד האחרון שבהם, והופ מופיעים עוד. האם יופיעו עוד אדוני זמן או שכולם מתו? ומה עם נכדתו של הדוקטור מהעונה הראשונה? כנראה שהדאלקים הם בכל זאת גזע נעלה על אדוני הזמן כי מהם כבר לא שומעים פיפס. משחקים כאן עם דמות גיבור טראגי עם עבר עצוב, אבל לרוב מלא תקווה ורצון טוב, וגם אקסלסטון וטנאנט (שני "גילגולים" של הדוקטור בסדרה הנוכחית) מצליחים להעביר את זה בצורה מעניינת אבל די שונה.
אז איזה דוקטור אתם אוהבים יותר? כיון שבאופן מכוון ניתנת יד חופשית לכל אחד מהשחקנים לפרש לעצמו את הדמות, הדוקטורים לא רק שונים מאוד במראה, הם גם שונים באופי, ולכל אחד מוקדש ערך ויקיפדיה שמנתח את האופי האישי שלו. רוב האנשים שיוצא להם להתקל בסדרה החדשה מעדיפים את טנאנט (אקא הדוקטור העשירי), אבל אני מאוד חיבבתי את הדוקטור התשיעי, אקסלסטון, שפרש מיד אחרי עונה אחת (וחבל), הוא היה יותר משעשע, למרות שלפעמים ליצני וילדותי, אבל יודע להזכיר לנו שהוא כבר בן כמעט אלף שנה וכבר ראה הרבה דברים כואבים. טננט לעומתו מתחיל את העונה שלו קצת חצוי ביחסו לרוז, שהרי הוא חצי מאוהב בה אבל מפחד שיקרה לה משהו במסעותיה איתו, והאופי שלו לשארית העונה נשאר קצת מכונס, דכדוכי, רציני לעיתים, ואפילו ציני ומריר עד כמה שהבמאי מרשה. זה לא שהוא לא צוחק ועליז יותר, אבל זה נראה כאילו זה קורה לו לעיתים הרבה יותר רחוקות, או כשהוא ממש מתאמץ – זה מוזר כי זו לא דמות שמזכירה כמעט בכלל דוקטורים קודמים ולבטח איננה תואמת את אופיו האישי של טננט, לא יודע מאיפה זה בא, אולי מדמותו של מאלדר מתיקים באפלה? זו לא דמות גרועה, אבל היא מרחיקה אותך כשאתה מתחיל ליצור אמפתיה, ומקרבת ברגע שאתה כמעט מתייאש לחקות שהאופטימיות תחזור. מסתורי ומטלטל ויכול להיות גם מעמיס רגשית (שזה טוב בדרמות, אבל כאן זה מד"ב לנוער ומבוגרים צעירים…), ולכן אני מתגעגע בכל זאת לאקסלסטון. מה קורה אותו מאז? נראה שאחרי כמה הצלחות קולנועיות הוא החליט שהוא מנסה את מזלו בהוליווד, התארח מאז בכמה פרקים של "גיבורים", נתן קמאו חמוד בתוכנית של שרה סילברמן בתור לוחם חללי בשם Doctor Laser Rage ושיחק בכמה סרטים שיצאו בשנה הבאה. נתגעגע אליו.
במאמצים להפוך את הדוקטור למושך גם לקהל המבוגר, הדוקטור גם מתאהב. בסדרות העבר היו מתלווים למסעותיו אנשים בני זמנינו כמו מדענים ובלשי משטרה, אבל בסדרה הנוכחית המלוות הן חתיכות צעירות מדור Y והמתח המיני/רומנטי בהחלט בשימוש ברור בסדרה. הקהל הותיק התרעם קצת, אבל העובדות בשטח מוכיחות שיצא מוצלח והרייטינג בהתאם. במקביל יצר דייויס גם משהו לדור המעריצים ה"מבוגרים" יותר, ספין-עוף בשם טורצ'ווד, משהו בין גברים בשחור ותיקים באפלה מעורבבים עם קריצות ל"הכי גאים שיש" (הסדרה שהביאה את דייויס לזרקורים) ועונות "באפי" האפלות של זיונים פרועים עם ספייק (ובמקרה או שלא, אפילו ג'ון מארסטרס קופץ לבקר בתור מניאק דו מיני עם מכונת זמן ואינטרסים מנוגדים). העלילות לא יותר מעניינות בעיני, הדמויות לא יותר עמוקות, אבל יש הרבה סקס אז זה "למבוגרים". לא יודע אם זה יחזיק מים ואם תהיה עונה שלישית. בואו נגיד שאני לא אתפלא אם לא תהיה.
לפני כחודש, בעת מעמד הזכיה בפרס הבאפטה השנתי, הודיע טנאנט שישחק רק בעוד עונה אחת (שאפילו לא ברור אם תהיה עונה או רק שלושה-ארבעה ספיישלים), הבנות התעלפו מגודל האכזבה וחרושת השמועות התחילה לגבי זהותו של הדוקטור הבא. שיא המתח חל כאשר יצא הקדימון לספיישל חג המולד באמצע נובמבר, שם פוגש הדוקטור של טנאנט עוד "דוקטור" אחר. קרה כמה פעמים בסדרה שהדוקטור פוגש גילגול אחר של עצמו בגלל ביקור לא זהיר באותו זמן ומקום, אבל האם זה חקיין או באמת הדוקטור הבא (והמלווה עתידית החדשה שלו)? לפי ויקיפדיה מדובר בחקיין, אבל הביביסי תחמנים וקראו לפרק "הדוקטור הבא" וישאירו את קהל הצופים הבריטי במתח עד לפריים טיים המטורף של ערב קריסטמס ב6 בערב, ומורידי הביטורנט אני מניח שעתיים אחרי… אני חושב שהרבה ארוחות חג באיים הבריטיים יתחילו השנה מאוחר מהרגיל 🙂
כמות המידע מאת מעריצים ברשת על יקום הדוקטור היא מכובדת, חוצה את האטלנטי גם לארה"ב, מתחרה רק בזאת של סטאר טרק, ואני לא בטוח שלא עוברת את כמות ההקדשה של מעריצי מלחמת הכוכבים. כוכבי התוכנית מתקבלים בזרועות פתוחות גם על ידי קהל מבוגר שגדל על הסדרה בילדות, וטנאנט שיודע להיות ג'וקר לא קטן, שמח תמיד לרדת על עצמו ועל התפקיד בקטעי פארודיה חביבים. ביוטיוב אפשר למצוא בין שירבולי המעריצים הרבים אפילו שרבול דוקטור+טופ-גיר של מעריצים מבין עובדי הביביסי. ההומור והנוסטלגיה משחקים כאן יד ביד לבדל את הקהל הזה מהאחרים, ולמרות העובדה שמדובר בסדרה ש(בעברה) היא קצת "גבי ודבי" של הביביסי לנוער עם חורי עלילה ומשחק שלפעמים מתדרדר בין חפיף לגרוע (לשמחתי לא בעונות האחרונות), יש משהו שובה לב בסיפור המורכב והשזור בנאמנות לאורך 26 עונות ישנות ועוד ארבע חדשות. זה גורם לדברים נחמדים כמו השילוב חסר העוררין של פאדיחות מהווי התוכנית בעלילה: הדוקטור יכול לעבור גלגול לגוף חדש (כי צריך להחליף שחקנים), חללית הטארדיס יכולה להחליף צורות כדי להשתלב בסביבה אבל היא "נתקעה" בצורת תא טלפון-חירום משטרתי משנות השישים בגלל תקלה (כי לביביסי לא היה תקציב לבנות לה צורות אחרות), כל מנעול נפרץ וכל מכונה מסובכת מתקנים בקלי קלות עם מברג גלי הקול, אבל לתיקון מנועי ספינות חלל, מכונות זמן ונטרול נשקי-על או רובוטים מרושעים במיוחד – לעולם יהיה היפוך קוטביות זרם הנויטרונים הפתרון לבעיות השעה (כי השחקן שכח את השורות שלו, בעיה שנדמה שקרתה לא מעט גם בסטאר-טרק) ועוד כהנה פתיתי תרבות. על רקע מסורת פתרונות "אלגנטיים" כאלו במד"ב הבריטי אפשר להבין איך דאגלס אדמס פתר בקריצה את בעיות התרגום בעולם "המדריך" עם דג בבל המפורסם, אולי זה היה פשוט הומאז' קטן? 🙂
לרקע נוסף, כמו על החללית המוזרה שלו (שמתנהגת כיצור חי ולפעמים נרמז שהיא חולקת את נישמתו של הדוקטור כדי לפעול), גשו לויקיפדיה. יש אפילו הרבה ערכים בעברית. לפי מה שקראתי התוכנית משודרת ביס, ובמקביל כמובן מוצגת גם בטורנט טראקר הקרוב לבתיכם… קריסטמס שמח, דוקטור יקר!
חוץ מארבעה-חמישה חברימשלי שאינם בפייסבוק מסיבות שונות, אנשים לרוב לא מבינים למה אני מתעצבן על היותו גן סגור ונסיון להקים ווב אלטרנטיבי פרטי: התמונות, המפגשים והפוסטים שם לא נגישים לי, ה"קונקט" שלהם לבלוגים מאופשר רק לבעלי חשבון שם, ובנוסף לשאר הסיבות פשוט לא בא לי בזבוז הזמן הזה של "אוננות פייסבוק". הבלוג (הפתוח!) שלי מעסיק אותי גם ככה יותר מדי. דוגמא: למה אני שולח פוסטים (ברבים!) ב2:30 בבוקר 🙂
א. אנשים לא לומדים, הרשת צריכה להיות יותר פתוחה וצריך לתת יותר כח למשתמשים לבחור מה מתאים להם, כמו שאמר אבי דור (האינטרנט) המזוין: "קוביות נרדמות מסודרות בסל ואין שם אף ילד שיבנה מהן מגדל. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור".
קראתי את גל מור על ציד מכשפות, ובתגובות ירדן לוינסקי על כך שדי להאשים את המדיום ולעבור לדבר על החברה שאחראית על ההפגזה הלא מאוזנת וחסרת הרחמים נגד פיצה שרגא.
ברור שזו אשמת החברה, רק ששמועות טלפוניות נכתבות על מים ומופצות למעט אנשים בכל פעם, ואילו בלוגים ופורומים (ואימייל המוני עם יד מהירה על ההדק) גורמים להפצה רחבה יותר ולרוב שורדים, לפעמים קשים לתיקון (הרבה מערכות פורומים לא נותנות לך למחוק הודעות רטרואקטיבית). אז זו אשמת האנשים שרוצים לרכל ולחלוק את הפחדים עם אחרים, או אשמת המדיום?
"האח הגדול" הוא מספוא בהמות, שלא בא להעביר ידע או לחדש משהו יצירתי, הוא רק מנצל את יצר המציצנות האנושי שחייב לעצור ליד תאונה ולהסתכל. פורנוגראפיה נטו. מפיקי טלוויזיה ואנשי פרסום יודעים את זה ומנצלים את זה עד תום. האם זו אשמת האנשים שרוצים להציץ לאחרים, או אשמת המדיום?
רעיונות, חוויות, מוסיקה ובדיחות הם דברים שאנשים אוהבים לחלוק עם חברים. אם המלצות או את החוויה עצמה (טקסט, מוסיקה, סרט…). לפני שלוש מאות שנה סופרים התחילו לפחד שיעתיקו את ספריהם וביקשו הגנה חוקית מהעתקה בטכנולוגית הדפוס. לפני מאה שנה פחדו מלחינים ממכירת תקליטים. 25 שנה אח"כ פחדו משידור מוסיקה בטכנולוגית הרדיו. 25 שנה אח"כ פחדו מהחלפת סלילים והקלטות בין המאזינים. 25 נוספות עברו והזעם יצא נגד קלטות בטאמקס וקלטות טייפ (ומשה קרוי ודן בן אמוץ הכריזו ש"ספריות ההשאלהשודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים"), והנה חלפו עוד 25 שנה ותעשיית המוסיקה מפחדת מהאינטרנט… כולם הצטרפו לפזמון: האם זו אשמת האנשים שרוצים להחליף חוויות או אשמת המדיום?
בשישי ראיינו לערוץ 10 את חבורת הפושעים הצעירים שעקצו זקנים אמריקניים בלפחות שני מליון דולר. ברור שהם עברו על החוק ופגעו באנשים בצורה חסרת לב, אבל אותם האנשים גם לא הפעילו שום שיקול דעת, או התייעצו עם רואה חשבון או נציג חוק לפני ששלחו עשרות ומאות אלפי דולרים לבנקים במדינה זרה. פשוט ניצלו את הנאיביות שלהם, אבל גם את תאוות הבצע. טוב, כאן ברור שהם לא אשמים שהם טמבלים, או לפחות אשמים אבל העונש שהם שילמו אינו פרופורציונאלי. מעניין אם ההגנה של הפושטאקים הצעירים תהיה "אבל הם רצו לתת לנו את הכסף, מי אנחנו שנגיד לא?".
וכאן אני אזכיר ולא ארחיב על מנגנוני שליטה באנשים על בסיס פחד (שלטונות טוטאליטאריים, דתות ממוסדות וכולי).
הפתרון הוא חופש ביטוי מחד, ומאידך חופש בחירה וחינוך לחשיבה ביקורתית.
האם אתה מעדיף לסמוך על שמועה מחברים או על מידע מוצלב מאנשי תקשורת, רופאים, אנשי מקצוע אחרים במקביל?
האם את מעדיפה שיצנזרו את האח הגדול מהמרקע, או שיווצרו התנאים שיבטיחו את שרידתם של אופציות תרבותיות כמו קול המוסיקה, 88FM, ערוץ 8, תכניות תרבות בערוץ הממלכתי שיתנער וינסה לחקות את הBBC, ומחלקת התרבות של גל"צ?
האם אתם מעדיפים תעשיית מוסיקה/קולנוע/טלוויזיה/ספרים מכורה לכסף עד שהיא דוחפת שינוי לרעה בחוקי זכויות יוצרים, מרגלת אחרי מליוני משתמשי אינטרנט ומרעיבה אמנים, או שיעברו כבר לשירותי מנויום זולים ואפקטיביים לכולם, שיועילו לאמנים, יבטלו את ציד המאזינים ויכניסו לפרופורציות את המלחמה המוזרה של אנשי התיווך בשניהם?
עוד על חשיבה ביקורתית ומוסיקה כשירות מנויים בהמשך השבוע (וגם ויסקי!). שבוע טוב…
גוגל מתחילים להאיט את הקצב. כן, אפילו החברה עם מרווח הנשימה ומתחי הרווחים הכי נדיבים בשוק מבינים שימים קשים באים. האם זו עצת כלכלנים להדק חגורות או אולי זו עצת המשווקים לא להראות מתרברבים בתקופה שהשוק שוקע? המאמר סופר גם כמה פרויקטים שנסגרו לאחרונה, כמו סרצ'מאש ולייבלי ורומז שעוד הרבה פרויקטים פנימיים בחממה הפרועה (מה שהם קוראים לו לפעמים Dark Matter) הולכים להיקצץ.
אני לא יודע הרבה על איך הדברים מתנהלים בפנים, אבל יש דליפות של סיפורים. המוזר ביותר שיצא לי לשמוע אישית היה בכנס הגריד בהתחלת השבוע, בהרצאה על מנוע האפליקציות של גוגל, המנחה הדגים את הגדרות הפרויקט דרך YAML ומימוש בפייתון, עם חיבור למנוע טבלאי שאיננו מסד נפוץ על מנשק SQL, והרבה מהקהל ישבו מבולבלים על הAPI המוזר ואי היכולת המוחלט לעשות משהו באפליקציה שלא כלול במערכת המאוד מצומצמת של מנשקים. אני אמרתי לעצמי בלב שזה נראה אמיץ, שובר הנחות יסוד בבנית אפליקציות ווב והכל כדי לעשות הסתרה מושלמת מהמפתח של שלל הבעיות של פיתוח לקלאסטר, שיתוף זכרון מטמון ושאר אתגרים. זה נכון שזה עושה את כל זה, ולטוב או לרע שובר תאימות אחורית עם כל פלאטפורמה קיימת למעשה (כלומר אי אפשר בקלות לעשות PORT של נגיד וורדפרס או דג'אנגו, הרבה יישומים יצטרכו מימוש מאפס). עד שקם מישהו מהקהל ושאל מה עם ג'אווה, והתשובה היתה שזה יהיה בגרסא הבאה. "אבל בכל זאת למה פייתון, שאל האיש, והתשובה היתה מוזרה: "כי אתה יודע איך זה בגוגל, אין אצלנו מנהלי פרויקטים… שכרו את גווידו, אז זה מיושם בפייתון… מי שמסוגל ורוצה להרים את הפרויקט הוא זה שמחליט ומוביל…"
כשאני בא מעולם התוכנה החופשית, כמו רבים בגוגל, כולל בהנהלה כמו כריס די-בונה ואחרים, הרעיון הזה שמי שהתחיל את הפרויקט מקבל אוטומטית את הנהגתו נשמע הגיוני מאוד, כשזה בחוץ בקהילה. יכול להיות שזה עובד לגוגל חלק מהזמן (ראו פרויקט אורקוט), אבל יש דברים שחברה מסחרית לא יכולה לשחרר בהם את הרסן לחלוטין, וצריך peer review, לא ככה? ככל שהמשיכה ההרצאה ואנשים חכמים ממני שאלו שאלות אינטיליגנטיות, נראה פתאום שGoogle App Engine הוא מוצר אלפא קונספטואלי בקושי, ויצאנו בהרגשה שהוא רחוק מלהתחרות במוצרי קלאוד אחרים. אני מאחל להם שיתחילו לעשות נקיונות של "חומר שחור" בלי לאבד יותר מדי עובדים מאוכזבים בדרך. אולי להטיל קצת משמעת על גיקים יגרום לפרויקטים מסוימים לא לקרות, אבל המעט שכן יקרה יהיה יותר ממוקד ומהוקצע? מי יודע. הניסוי המעניין והאוטופי של גוגל בניהול פרויקטים ואנשים הולך ומצטמצם, ואני מקווה שמומחים בתחום יגידו יום אחד אם הוא היה לטובה או לא, ואם זה ישנה את הדרך שבה יתנהלו חברות בעתיד (כשנצא קצת מהמיתון הנוכחי).
מעניין גם איך הצעדים הבאים הולכים להשפיע על מרכזי פיתוח אחרים כמו החממה ההרצליינית של מיקרוסופט או מעבדות גוגל ואינטל העולמיות. מתוצאות הניסוי של Xerox PARC יצא הרבה טוב, אבל לא בגלל שזירוקס התכוונה לשחרר כל כך הרבה ידע והמצאות לעולם, אלא בגלל שההנהלה לא השכילה לרשום פטנטים, והממציאים שלא ראו את הפרויקטים שלהם מבשילים פשוט עזבו עם המצאותיהם לחברות אחרות כמו אפל, 3COM ועכשיו גוגל, והעולם בסוף הרוויח. אם גוגל לפחות תשחרר פרויקטים פנימיים שנסגרו וויתרו עליהם לקהילת הקוד הפתוח, אני אסכים שלא הכול אבוד, והידע האנושי ישרוד ואולי יעזור יום אחד למשהו. יהיה חבל לזרוק לפח את כל שנות האדם האלו.
עדכונצ'יק ארבע שעות אחרי: אני רואה שגל מור כתב בתגובה לאותו המאמר מה-WSJ בערך עשר דקות אחרי שלחצתי "פרסם" 🙂
גל מנמיך מאוד מערכם של הפרויקטים הנ"ל, אותו dark matter שמתהווה ב20 האחוזים המיתולוגיים של משרת עובדי הפיתוח בגוגל (או שמא זה כלל העובדים כולל אנשי מכירות ועובדי נקיון?), אבל אני חוזר ומדגיש – זו הדרך היחידה לעמוד בקצב השינויים הפסיכי של אפליקציות הרשת, ודרישות הקהל המקוון. אם לא תמציא את המחר, אז חמש-מאות סטארטאפים ימציאו חמש-מאות רעונות, והשלושה שישרדו יכולים לגנוב לך נפחי שוק. הפתרון הוא לקנות את השורדים כשהם כבר יקרים, או לפתח המון רעיונות ניתנים לזריקה בעצמך, מעין 500 סטארטאפים מובנים בתוך החברה, ולתת לחוק הג'ונגל להתיר לטובים מבינהם לנצח. אורקוט שגל כל כך לא מחשיב, היה פעם גדול יותר ממייספייס ופייסבוק ביחד. פרויקטים אחרים שיצאו מחממות כאלו הם הרבה מהפיצ'רים הנוחים של ג'ימייל, או רעיונות שהתקפלו לתוך iGoogle או מוצרים אחרים, שבוודאי על רובם אין לנו מושג אם פותחו כהנחיה מלמעלה או שנולדו בשעות הפנאי ואומצו ע"י ההנהלה. אני בטוח שאפשרויות רבות בגוגל לאבס ואחיהם הקטנים כמו ג'ימייל לאבס התחילו גם הם מהחוקרים ולא ממנהלי המוצר. החברה הזו לא הייתה מגיעה למה שהיא היום בלי אותם פרויקטי מחמד.
בנוסף, החברה כידוע תומכת בכסף וכוח אדם בפרויקטים של קוד פתוח ומחלקת דפדפן חופשי וחינם. הם לא עושים את זה מאידאולוגיה חסרת בצע לחלוטין, הם מעודדים אנשים לפתח את הרשת ולייצר עוד מידע ואפליקציות יותר חזקות ומשוכללות כדי שלהם בתור מנוע חיפוש יהיו יותר אתגרים לפתור לפני המתחרים, וכדי שיהיו דפדפנים יותר יציבים ומהירים כדי שהקהל יוכל להשתמש במוצרי החברה. בסוף חלק מההשקעות האלו החזיר את עצמו וגם כיסה את העלויות של הפרויקטים שנזרקו, אז עד עכשיו זה עשה לגוגל הרבה טוב. השאלה אם הטקטיקה הזו תחזיק מים גם כשהשוק בירידה, על זה אומר הWSJ שקצב המנגינה הולך להשתנות, אבל אני מקווה שלא יבוטל. המדיניות הזו של חממה בלי חשבון אולי תצטמצם למדיניות של חממה עם מבוגר אחראי ויד מכוונת, אבל לדעתי לא תבטל לחלוטין. ביום שגוגל יסגרו את החממה הזו, הם יהפכו לעוד יאהו מאוד מהר. לא חראם?
הוא משחק ברויאל שייקספיר קומפני, בעבר הופיע גם ברויאל נאשיונאל ת'יאטר ובכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה. הוא ממוצא סקוטי עם מבטא כבד וחביב, והתפרסם דווקא בגלל כמה תפקיד "הדוקטור" בסדרה הבריטית "Doctor who". על הסדרה הזו כתבו כבר הרים, ו
שיפור בתקציב, טכנולוגיות CG ובעיקר כותבים מצוינים תחת שרביטו של סר