ציד מכשפות

קראתי את גל מור על ציד מכשפות, ובתגובות ירדן לוינסקי על כך שדי להאשים את המדיום ולעבור לדבר על החברה שאחראית על ההפגזה הלא מאוזנת וחסרת הרחמים נגד פיצה שרגא.

ברור שזו אשמת החברה, רק ששמועות טלפוניות נכתבות על מים ומופצות למעט אנשים בכל פעם, ואילו בלוגים ופורומים (ואימייל המוני עם יד מהירה על ההדק) גורמים להפצה רחבה יותר ולרוב שורדים, לפעמים קשים לתיקון (הרבה מערכות פורומים לא נותנות לך למחוק הודעות רטרואקטיבית). אז זו אשמת האנשים שרוצים לרכל ולחלוק את הפחדים עם אחרים, או אשמת המדיום?

"האח הגדול" הוא מספוא בהמות, שלא בא להעביר ידע או לחדש משהו יצירתי, הוא רק מנצל את יצר המציצנות האנושי שחייב לעצור ליד תאונה ולהסתכל. פורנוגראפיה נטו. מפיקי טלוויזיה ואנשי פרסום יודעים את זה ומנצלים את זה עד תום. האם זו אשמת האנשים שרוצים להציץ לאחרים, או אשמת המדיום?

רעיונות, חוויות, מוסיקה ובדיחות הם דברים שאנשים אוהבים לחלוק עם חברים. אם המלצות או את החוויה עצמה (טקסט, מוסיקה, סרט…). לפני שלוש מאות שנה סופרים התחילו לפחד שיעתיקו את ספריהם וביקשו הגנה חוקית מהעתקה בטכנולוגית הדפוס. לפני מאה שנה פחדו מלחינים ממכירת תקליטים. 25 שנה אח"כ פחדו משידור מוסיקה בטכנולוגית הרדיו. 25 שנה אח"כ פחדו מהחלפת סלילים והקלטות בין המאזינים. 25 נוספות עברו והזעם יצא נגד קלטות בטאמקס וקלטות טייפ (ומשה קרוי ודן בן אמוץ הכריזו ש"ספריות ההשאלהשודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים"), והנה חלפו עוד 25 שנה ותעשיית המוסיקה מפחדת מהאינטרנט… כולם הצטרפו לפזמון: האם זו אשמת האנשים שרוצים להחליף חוויות או אשמת המדיום?

בשישי ראיינו לערוץ 10 את חבורת הפושעים הצעירים שעקצו זקנים אמריקניים בלפחות שני מליון דולר. ברור שהם עברו על החוק ופגעו באנשים בצורה חסרת לב, אבל אותם האנשים גם לא הפעילו שום שיקול דעת, או התייעצו עם רואה חשבון או נציג חוק לפני ששלחו עשרות ומאות אלפי דולרים לבנקים במדינה זרה. פשוט ניצלו את הנאיביות שלהם, אבל גם את תאוות הבצע. טוב, כאן ברור שהם לא אשמים שהם טמבלים, או לפחות אשמים אבל העונש שהם שילמו אינו פרופורציונאלי. מעניין אם ההגנה של הפושטאקים הצעירים תהיה "אבל הם רצו לתת לנו את הכסף, מי אנחנו שנגיד לא?".

וכאן אני אזכיר ולא ארחיב על מנגנוני שליטה באנשים על בסיס פחד (שלטונות טוטאליטאריים, דתות ממוסדות וכולי).

הפתרון הוא חופש ביטוי מחד, ומאידך חופש בחירה וחינוך לחשיבה ביקורתית.

האם אתה מעדיף לסמוך על שמועה מחברים או על מידע מוצלב מאנשי תקשורת, רופאים, אנשי מקצוע אחרים במקביל?
האם את מעדיפה שיצנזרו את האח הגדול מהמרקע, או שיווצרו התנאים שיבטיחו את שרידתם של אופציות תרבותיות כמו קול המוסיקה, 88FM, ערוץ 8, תכניות תרבות בערוץ הממלכתי שיתנער וינסה לחקות את הBBC, ומחלקת התרבות של גל"צ?
האם אתם מעדיפים תעשיית מוסיקה/קולנוע/טלוויזיה/ספרים מכורה לכסף עד שהיא דוחפת שינוי לרעה בחוקי זכויות יוצרים, מרגלת אחרי מליוני משתמשי אינטרנט ומרעיבה אמנים, או שיעברו כבר לשירותי מנויום זולים ואפקטיביים לכולם, שיועילו לאמנים, יבטלו את ציד המאזינים ויכניסו לפרופורציות את המלחמה המוזרה של אנשי התיווך בשניהם?

עוד על חשיבה ביקורתית ומוסיקה כשירות מנויים בהמשך השבוע (וגם ויסקי!). שבוע טוב…

10 Replies to “ציד מכשפות”

  1. אני מאוד מתלבט עד עכשיו אם לכתוב את התגובה הזו.

    אני מסכים שכולם צריכים לקבל חשיבה ביקורתית, אבל אנחנו מחונכים לאפקט העדר.

    למשל קח את כל הנושא הזה של קצב. אני עד היום לא באמת יודע (גם אתם לא) מה היה שם ! אתם יודעים מה שהתקשורת, קצב והמתלוננות (שזה בכלל נחשף בגלל ניסיון של א' במעשה פלילי של סחיטה של קצב), וכבר כולם רוצים לראות גזר דין בלי משפט, ומתלוננים על זה שלא כזה פשוט להעמיד לדין, שלא לדבר על מתן גזר דין, רק לדעתי אסור להרשיע את קצב, לא בגלל שהוא לא אשם (אין לי מושג אם הוא אשם, ואם הוא אשם, ולא היה האלהום הציבורי, לדעתי הוא צריך היה לקבל מאסר ממושך במקרה ה"טוב" ובמקרה הרע משהו הרבה יותר חמור), אלא בגלל שהוא הורשע ללא משפט וכל תוצאה, אם הוא יצא זכאי או אשם, לא בהכרח תהיה בגלל עודף/חוסר בראיות, אלא בגלל כל הנושא הציבורי.

    למה אני מעלה את הפרשה הזו ? בגלל שבפיצה שרגא זה בדיוק מה שקורה ! אני גם קראתי את הכתבה בלמה רשת, אבל אני שמעתי רק צד אחד בסיפור, ומניסיון עצמי, מה שאני רואה ומה שהבן אדם השני רואה, אלו שני דברים שונים.

    אז הפח הגדול, חברות התקליטים, אונס בשידור חי (חכה יש את הסרט עם ארנולד שוורצנגר מאמצע שנות ה80 על תוכנית ראילטי שנלחמים על החיים) או כל דבר אחר שנובע מאסקייפסיזם, גורם לאנשים להפסיק לחשוב ולהפסיק לבקר את מה שבאמת צריך, וזה את השילטון ואת מה שקורה מסביבנו. אנשים מעדיפים לברוח מהכל מאשר להתמודד, ובגלל זה המשפט הבא צריך להיות מאוד מפחיד עבור כולנו:

    You don't have to burn books to destroy a culture. Just get people to stop reading them. — Ray Bradbury

  2. אני לא יודע מה אתה מתלבט, ברור שיש כאן עניינים לא פשוטים. גם במקרה קצב וגם במקרה רמון היו ניפוחים חסרי פרופורציות של החוקרים וגורמים אחרים כדי לעשות תיאטרון מהתפיסה של אישיות ציבורית ולהרוויח דעת קהל חיובית. נראה לי שבשני המקרים דאגו כל כך שהצדק יראה שלא שמו לב שחוסר צדק נעשה.

    ספציפית לגבי פרשת קצב, עם קצת עיון בסדר האירועים כפי שדווחו בעיתונות, אפשר להבין שקרה פה משהו הרבה יותר פשוט: מר קצב הלא נכבד זיין מהצד. זה הכל. היה לו רומן, הבחורה ניסתה לסחוט אותו, הוא לא נכנע לסחיטה אז היא רצה בבכי למשטרה עם סיפור שבכל פעם שהיא מספרת אותו משתנה (בינתיים 4 גרסאות אם אינני טועה), ולמולה יש מכתב אהבה ששלחה לו, והקלטה של נסיון הסחיטה.

    אני לא אומר שקצב איש טוב וזך, אני אומר שהחקירה היתה בעלת אינטרסים של מוביליה ושל המפכ"ל ותודלקה ע"י אגואים פגועים של סקרים מתמשכים על איבוד אמון הציבור במשטרה, גרמה לכל הגורמים מצד התביעה לטפס על עץ גבוה מדי ועכשיו אין ברירה אלה להתפדח כל הדרך למטה. מה שעצוב לי זה שכתבים רואים את כל העובדות בשטח מהיום הראשון ולא עצרו את כדור השלג, כי צהוב מוכר עיתונים ולכן כל נסיון להעלות גרסה כזו של הסיפור תעצר בשולחן העורך. הבעיה שהעם קנה את כל סיפור האונסים והמעשים המגונים למרות כל הפרטים שפורסמו בעיתונים בפירוט בהתחלה, אבל נקברו בימים והשבועות שאחרי כדי להמשיך לתחזק את עוצמתו המיתית של סיפור שער על אונס בעברו של האזרח מספר אחת. זכרון קצר.

    http://www.smarter.co.il/work/%D7%A1%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA:-%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%9F-%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%91%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%90-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%A7%D7%A6%D7%91/19864

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=802673

  3. מה זה "אנחנו מחונכים לאפקט העדר"? במשפט הזה גלומה כל הבעיה כולה. מי זה "אנחנו"? מי החליט שכולם, או הרוב "מחונכים לאפקט העדר"? זו סתם אמירה שאינה מבוססת, וזה מקור להרבה דברים רעים אחרים שנאמרים ומתרחשים.

    מחאת הפייסבוק פשוט הופכת את הכל לקל מדי. לא צריך לעשות יותר כלום, רק להצטרף לכל מיני קבוצות מטופשות. וזו לא אשמת הטכנולוגיה, זו בהחלט אשמת חוסר החינוך. ולא רק אנשים צעירים נופלים בפח הזה. אבל מצד שני, למי אתה יכול לבוא בטענות, כשגם מקורות "מוסמכים" כמו עיתונים ואמצעי תקשורת אחרים מספקים לך מידע כוזב, אינטרסנטי ומבולבל על ימין ועל שמאל? למי נשאר להאמין?

    העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים – אלה שאומרים "אלה הם פני הדברים" ואלה ששואלים "האמנם?". זה יותר קשה ופחות כיף להיות ספקן, אבל זה לפחות מבטיח שלא תחשוב שבמבה הורגת ילדים בלי שבאמת ביררת את זה.

  4. כמו שאמרתי. ההיבריס, הפחד, הנאיביות ותכונות אחרות גורמים לנו לרוץ להאשים ולהודיע על כך לאנשים. הטכנולוגיה היא כאן כלי, אבל ספיציפית אחד שמנציח את זה. במקום "פה לאוזן", יש לנו כאן גם גורם מתווך של בלוג, חברשת (SocNet) או פורום שלא שוכחים כלום, ויחזרו על דעותינו (זמניות ושגויות ככל שיהיו) עוד חודשים/שנים/נצח מאוחר יותר באוזני כל משתמש מנוע חיפוש.

    לגבי למי להאמין: לאף אחד ספיציפי אם אין ברירה. בשביל זה המוח שלנו יודע להצליב עובדות. אם יש משהו שמריח לנו חשוד כהטיה, פרובוקציה, היסטריה וכולי, הולכים ושואלים מידע מעוד מקומות ומסיקים מסקנות מהצלבת המידע, אכן קשה להיות ספקן, אבל לדעתי בסוף משתלם.

  5. אה, שכחתי להגיד לגבי אפקט העדר: ישראלים יחסית עם של אינדיבידואליסטים בהשוואה לעמים אחרים, אבל בהחלט יש לנו את זה בעם. אני שמח להגיד שאני אולי מרצה כאן למקהלה כי רוב חברי קוראי הבלוג הם לא אנשי עדר, אבל יש בהחלט טעם רע בפה כשקוראים כמה מעט אנשים בתכל'ס קמים ומנסים לשנות משהו כשמשהו לא אתי ולא לענין מתבצע לנגד עיניהם. כמה אנשים שוכחים פוליטיקאים גרועים שמפשלים ומצביעים להם שוב, וכמה אנשים מצביעים למפלגה רק לפי קבוצת הכדורגל שהם חובבים (לא, אני לא צוחק. עשו כבר כמה פעמים בדיקה כמה מאוהדי בית"ר י-ם שמצביעים כמעט כולם ליכוד באמת מחזיקים בדיעות ליכוד או ימינה, והתוצאה מפתיעה. הלוואי שהייתי רק מוצא את הנתונים האלו לתת פה לינק)

    לבסס את מה שקוראים לו אפקט העדר זו באמת בעיה. יש רמות שונות של מעורבות רגשית, ולא אצל כולם הן זהות, למשל להצביע למפלגה רק כי אני אוהד קבוצת כדורגל זו החלפת סדרי חשיבות תמוהה. הרבה אנשים יקנו כמו עדר מותג אופנה או יעריצו שחקן חתיך תורן אבל כשזה מגיע למשהו אחר שאכפת להם כמו פוליטיקה או דת יכול להתחיל ויכוח ולו רק לשם הויכוח. כל אחד מאיתנו נכנע בדברים שהוא פחות מעורב רגשית והולך לפי העדר בדברים מסוימים, ובדברים עם מעורבות רגשית גבוהה יותר הופך לאינדיבידואל. זה הופך את החיים ליותר נוחים כשמדלגים על חלק מההחלטות, ולא חסרים אנשים בעולמינו שמשאירים לעצמם מעט מאוד החלטות בחיים ונותנים את הכוח לבחור ביד המשפחה, החברים, השבט, העם או המנהיג.

    לקום ולהיות ספקן, כמו שציינת, זה באמת קשה ומכביד. אם אתה עוצר והעדר ממשיך, חושב לך אם זה נכון ואולי ממשיך בכיוון אחר, לפעמים חלק מהעדר שלא המשכת איתו יכעס, או יעלב, או יאבד בך אמון או ענין וכולי. הרגשת הסיפוק שלאחר מכן, כשאולי מסתבר שצדקת, לא תמיד מפצה על העימותים שהיית צריך לעבור לפעמים עם הזולת על דעתך השונה. הכי גרוע זה אם יסתבר שהצדק איתך והמשמעות היא תוצאה שלילית. למשל אני רוצה להאמין שבניגוד להערכתי – ישראל כן תישאר מדינה חופשית (ובערך דמוקראטית) גם עוד 10 ו-15 שנה. כנ"ל בהערכות מצב האקלים המתחמם של הכוכב שלנו. הלוואי ואתבדה…

  6. קשה להיות ספקן.

    לדעתי, בימינו זה אפילו בלתי אפשרי. יש יותר מדי מידע מכדי שתוכל לקרוא את הכל, ובאיזשהו שלב אתה חייב להפסיק. אתה יכול להיות מומחה לדבר אחד, או שניים, אבל לנקוט דעה בכל דבר? אתה מציע לקבל "מידע מוצלב מאנשי תקשורת, רופאים, אנשי מקצוע אחרים", אבל מה קורה אם אתה מטיל ספק באנשי תקשורת (שנשלטים ע"י משפחות ההון) וברופאים (שמקבלים מתנות מחברות תרופות) ואולי באנשי מקצוע אחרים (שיש להם "הטיה מקצועית",כמו לכל איש מקצוע.)

    את הרמאים הצעירים צריך לשלוח לכלא לזמן ארוך ומרתיע. גם כל יועץ השקעות שלא סיפר לך את כל האמת כשבחרת קרן פנסיה. וכל מוכר בחנות חשמל שאמר לך שיש לו כזאת טלויזיה בבית.

  7. הסיבה שאני מפחד להגיד דברים כאלו, היא בגלל שהם לא פופולרים במיוחד, ובניגוד לטכנולוגיות שבהם אני הורג פרות קדושות ויוצר המבורגרים, סטקים ושאר המטעמים (ואנשים משום מה לא אוהבים לאכול אותם.. כנראה שאני לא יודע לבשל טוב), כאן מדובר במשהו שאם אתה לא מאמין במה שהרוב אומר, אז זה הסוף שלך פחות או יותר.

    הקישור לתפוז שהצגת כאן מציג הרבה מאוד את הדעות שלי בנושא הזה. הסיבה היחידה שאני לא שותף לכל העדר בנושא הזה, היא שראיתי איך ניסיון לסחוט על רקע מין מתנהל כשהייתי בצבא, וראיתי מה קורה למפקד (אני לא הייתי מפקד) שמנסה להתמודד עם חיילות שמנסות לעשות מה שהן רוצות. ואחרי שראיתי 2 דוגמאות לכך, אני לוקח כל תלונה שכזו בערבון מוגבל מאוד.

  8. עירא, מסכימה עם כל מילה שלך, ויותר. מבחינתי, חינוך לחשיבה ביקורתית הוא אחד הדברים החשובים ביותר שאני יכולה (וצריכה) לעשות כהורה.

  9. אז מה האלטרנטיבה?

    נניח קיבלתי את הדואר על הפיצה. אין לי זמן ללכת לבדוק או לשאול את שרגא בעצמי. אז לא נרשמתי לקבוצה בפייסבוק, ואני אף פעם לא מעביר אימיילים לרשימות תפוצה. אבל במקביל אין לי כלים להעריך את אמינות האימייל. ונניח שהדברים נכונים – לא ראוי שיפיצו אותם?

    בניגוד מוחלט יש את סיפור קצב. במקרים של נבחר ציבור, יש להעדיף את ההכרך של נקיון הדרג השולט על זכותו לשתיקה. יש לתת לנבחר שתי אופציות: או בירור פומבי ומהיר (ככל הניתן) של הנסיבות, שבו הנבחר או יזכה את עצמו או יפליל את עצמו (מעיין חקירה פומבית ע"י הרשויות – כולל הקרנה של חקירות), או שיתפותר וינהל את ההליך הפלילי הרגיל כאדם פרטי. כמובן שפומביות כזו לא תחול על הקורבנות, אם יש כאלו (ברוב השחיטויות זה לא רלוונטי. אצל קצב, כמובן שכן).

    למישהוא יש הצעות קונסטרוקטיביות?

  10. א. סיפור הפיצה, כמו הרבה מכתבי שרשרת, אני מראש חושד בו. אם הוא נשמע לי מספיק חשוב כדי להיות שווה התייחסות, אני הולך להצליב מידע עם "לא רלוונטי", "סנופס" וחיפוש בגוגל, ומפעיל את השכל, פשוט מאוד. ככלל שמועות שמתייחסות לחברה או שירות ספיציפי תמיד עלולות להיות גם הוצאת דיבה או משהו שיצא מפרופורציה.

    ב. כנ"ל מכתבי חיפוש תורמי דם והזהרות מדוגמיות בושם רעיל או מחאות נגד קניונים באושוויץ. אם אין על זה תאריך, או לינק למקורות אחרים לידיעה או כל הצלבה אחרת, אני חושד בהפרחות היסטריה ויראליות.

    ג. לפעמים אין מקור אחד אמין, אבל כשמצליבים מקורות וקוראים בין השורות מתגלים בקיעים בסיפור, אז נאלצים לעשות עבודה "בלשית".

    ד. אני לא חושב שהעובדה ש- Ignorance is bliss אומרת שמומלץ להתעלם מדברים שעלולים להשפיע על חייך. אפילו אם אין לך איך לשנות אותם, כדאי להתכונן להתמודדות איתם. מצד שני זה אומר שאתה מתעלם מהמון "סנסנציות" עיתונאיות שלא מזיזות לך. למשל אני מדלג על סיפורי קצב, כי הרבה יותר מעניין אותי מה הממשלה מתכוונת לעשות לגבי חברות "מחזור" חומרים מסוכנים של אלקטרוניקה שבעצם מסיעות את הפסולת הבעייתית לשטחים ושם היא נקברת (או נשרפת) בצורה לא מתאימה וכימיכלים מסוכנים מתשחררים לאוויר או לאדמה ולמי התהום של אקוויפר ההר והדורות הבאים יאכלו אותה בגדול. אני מסתובב כבר שבועיים עם גופה של מסך LCD באוטו ומיואש לגלות שאין דרך נכונה להתפטר ממנו בארץ :-(

    ה. ואם בכ"ז חזרה לסיפור קצב: כמו הרבה סיפורים דומים (אם סיפור רמון ואם סיפור קלינטון-לוינסקי), אם היה המואשם שם את האמת, כואבת ככל שתהיה, על השולחן מראש, לא היתה המדורה גבוהה כל כך, והסיפור היה עובר הרבה יותר מהר מהמריחה שבסוף נוצרת. מה שאתה אומר חושף את הבעיה – הנבחר לא יוותר על כסאו אם יש אמת בהאשמות, העיתונים לא יוותרו על הכותרות גם אם יש שקר ברור בהאשמות או בגודלן, וכך גם המשטרה. השיטה של להביא 10 מוטרדות כשבסוף מסתבר שרק לאחת וחצי מהן יש קייס וגם הוא קצת מפוקפק זו שיטה של סחיטה ורמאות. אולי אפשר לעשות את זה לאדם בתוך חדר החקירה, אבל להפציץ עם זה בעיתונים זה ממש נמוך. הבעיה שהאפקט נוצר, המשטרה והעתונות חסרות אחריות, ורוב העם לא רואה את זה כי יש לו זכרון של דג זהב. יותר קל לזכור את המסר הקצר של "קצב אנס" מאשר לזכור את מגילת השתלשלות האירועים, ואת זה שהיתה מתלוננת אחת, אח"כ 2, אח"כ 10, אח"כ 3 ובסוף שוב אחת, או לזכור שאותן שמועות על זרם מתלוננות היה גם נגד רמון וסיפורי עבר אחרים. אנשים זוכרים בסוף את הסיסמא כי הם מעדיפים לא לזכור פרטים ולחשוב יותר לעומק. כך יוצרים אפקט עדר ומכבים לעם את הביקורת וההגיון.

    את שיא הטמטום שאליו מביאה התנהגות העדר מהשנואות עלי, תנועת ה"פוליטיקלי קורקט" ראיתי לא מזמן בידיעה שהובאה בהיתוך הקר. איזו אוניברסיטה קנדית שאירחה ועודדה פעילות ותרומות לטיפול בסיסטיק פיברוזיס, חוזרת בה כי המחלה מפלה: CF פוגעת בעיקר בגברים וכמעט רק בלבנים. נשים ושחורים עוד עלולים לחשוב שלא אכפת מהמחלות שלהם…

כתיבת תגובה