נוסד 1973
הצצתי הרגע לבלוג לראשונה מזה חודשים באקספלונטר 7. אמאל'ה! טקסט התגובות עם רקע בצבע קקי ומופיעים שם חיצים קטנים של אלמנטים LI שלא אמורים להופיע!
עד עכשיו עבדתי על העיצוב עם Inspect Element של כרום ועם FireBug. יש למישהוא המלצות לכלים נרדפים לExploder או שאשאיר את העיצוב כמו שהוא?
סתם עצה כדי שיהיה לי משהו לתקוע רטרואקטיבית בתאריך 9-9-9-9-9 🙂
גיליתי דבר מאוד חשוב על סייטמאפס. יש לי מנוי על אלרטים ללינקים חדשים לבלוג שלי, אבל אני מקבל בהם אלרטים גם על פוסטים חדשים בבלוגים שבהם אני מופיע בבלוגרול או ברשימת המגיבים האחרונים בווידג'ט, אבל נראה שזה לא קורה כשמדובר בבלוג שמקפיד על סייטמאפס. נראה שבמצב כזה גוגל מבדילים בין תוכן הפוסט לבין מידע ווידג'טים קבוע (או משתנה בלי קשר לתוכן הפוסט). נראה לי שזה ה-SEO הראשון שאני רואה שבאמת חשוב להקפיד עליו בבלוג כי החיפוש בו הופך ליעיל פי כמה.
בברכת פרו ורבו ושנה טובה.
פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם על חופש התוכנה. היה שם ויכוח ורציתי להדגיש שההבדל אינו רק סמנטי. הסברתי על זה בקצרה בהרצאה באוגוסט פנגווין, אבל זה ראוי לעלות באופן מסודר על הכתב:
לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:
ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות:
- החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
- החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
- החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
- החופש לשפר את התוכנה ולשחרר את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו "הקתדרלה והבזאר" (PDF) אלא למובן האידאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.
(חיפשתי לכם לינק לקתדרלה והבזאר (למרות שכמאמר הוא קצת ארוך ומשמים) ונזכרתי פתאום בספר באותו השם, שדן למעשה בחרויות הנ"ל ואפילו תורגם לעברית והוספו לו מאמרים. יכול להיות שהייתי חוסך לעצמי כמה פוסטים בבלוג אם הייתי נזכר בו קודם, נו טוף, לפחות היה לי כיף לנסח את דעותי לתוך הבלוג)
ברור לכולם שחירויות 1-3 אינן פיצ'רים נפוצים של תוכנה קניינית, אבל רק שתבינו כמה רחוק מוכנים מיקרוסופט ללכת, אפילו חירות 0 איננה מובנה מאליה בעניהם. היה ניסיון, נדמה לי ברשיון אופיס 2003, לאסור על קונים להשתמש בfrontpage לשם ייצור אתרי פארודיה או שנאה נגד מיקרוסופט. הענין נפל כמובן מיידית בבית משפט על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אבל אי אפשר שלא להאשים אותם בנסיון.
הכלי שבחר סטולמן כדי לוודא שתשמרנה זכויות המשתמשים הוא רשיון שימוש מפורסם בשם GPL, וב-1997 נבחר התאור "קוד פתוח" לסוג הרשיונות האלו, אבל הרשיון הזה מבטיח את החרויות האלו ברמה הטכנוקרטית/משפטית, הוא לא נלחם עליהן בשמך בפרלמנט, הוא רק כלי אחד מתוך כמה להגשמת חזון חופש התוכנה. האמירה שיש זהות בין הכלי לבין החזון כמוה כאמירה שתכלית הדמוקרטיה מגולמת בהצבעה לכנסת. כאילו ששקיפות שלטונית, חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכויות על קנין וכל מני כלי חירות נוספים אינם עוד חלקים מהחזון של חברה חופשית או דמוקרטיה על צורותיה.
באותה צורה, תוכנה חופשית איננה רק קוד פתוח, היא ההתנגדות לפטנטים על תוכנה, היא ההקפדה על זמינות ותיעוד לכל משתמש, הקפדה על תקנים פתוחים, יצירת אקוסיסטמות ותרבות שיתוף כמו github, sourceforge ואחרים, הקפדה על ניידות מידע ועוד ועוד.
ולכן בהרצאה עשיתי הקבלה לחרויות שניתנות לי בדמוקרטיה:
אני מקווה אם כך שהענין הובהר, כי זה מתקשר לפוסט הבא 🙂
חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.
איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.
ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.
חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.
והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.
אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.
לפני כמה ימים כתבתי פוסט על כלכלת עזה, וביום שישי קיבלתי את חלק מהתשובות מכתב של הBBC בשיחת חברים. אני לא מבין למה לא מסבירים את העניינים האלו בתקשורת, וגם הוא הודה שהוא לא אוהב כל כך את הדילוג של ההסברים הקטנים כדי לדווח על הסנסאציות. זה היה בערך 12 שעות לפני שהתחיל מבצע "עופרת יצוקה" וקוויל תאר לנו קצת יותר בפירוט את המצב בעזה כדי לעזור לי לחבר את הקווים. החמאס לקח שם 70% מהקולות בבחירות דמוקראטיות. קצת בסחיטה, קצת בחנופה, אני לא חושב שמישהו במועצה המתמתנת והולכת של הפת"ח תיאר לעצמו כמה מיידית ואפקטיבית תהיה ההשתלטות שלהם על רוב המנגנונים. דבר אחד טוב אפשר להגיד על המהפך החמאסי בעזה, או אולי שניים:
1. אין יותר מיליציות קטנות וכנופיות שמפעילות נק"ל וטילים שלא על דעת החמאס, כל השליטה באלימות (או אי-האלימות) מרוכזת במקום אחד, ואפשר להצביע על גוף אשם מרכזי.
2. מערכת הבנקים נשארה עצמאית, וארגונים זרים של רווחה נסמכים עליה, כמו גם 70000 עובדי הרשות שאינם אנשי חמאס, והרבה תושבים אחרים.
מערכת הבנקים הזו נשארת עובדת בשקלים כי גם הגדה עובדת בשקלים, ויש אינטרס מצד רמאללה שעזה לא תתנתק ותהפוך לרשות נפרדת, והחלפת המטבע (נגיד לדולרים) תביא לחיתוך המערכת הפינאנסית הפלאסטינית (והמערכת השלטונית בעקבותיה) לשניים ולסוף התקווה שה"חמאסטן" של עזה יחזור להיות חלק ממדינה פת"חית חילונית ושקולה יותר. החמאס משלם את משכורות אנשיו בדולרים ולא שם קצוץ, אבל אנשי הרשות שיכולים לשמור על הסדר והתשתית המתדלדלת, אנשים שכבר מבינים שהחמאס לא טוב להם, האנשים האלו צריכים את השקלים (שלפי מה שהבנתי מדובר על סכומים שקרובים ל400 מליון ולא 100 כמו שהועבר) כדי לחיות ולהחזיק את תשתית המחיה בעזה, בציפיה ליום שהחמאס אולי יוחלף חזרה במישהו יותר מתון. עוד לפי קוויל החמאס נזהרים לא לדרוך על שארית אותם ארגוני הרשות והבנקים כי הם רוצים לשמור עדיין על קצת חזות של לגיטימיות דמוקראטית ולא להפוך כדבריו ל"שודדי בנקים", ולאבד את מעט האמון שנותנים להם עוד כמה מאנשי ארגוני זכויות האדם שברצועה, אנשי או"ם (יש שם ארגוני או"ם בפנים?!) ומתנדבים זרים אחרים. העובדה שבישראל נתפסת עזה כ"חמאסטן אחת גדולה" היא מוטעית. אני בטוח שאנשי עזה לא מתים עלינו, אבל משתמע שהם גם ממש ממש מצטערים היום על הכניעה ללחצים של החמאס בבחירות האחרונות. לפי מה שאומרים הכתבים הזרים, רוב אוכלוסית עזה חושקת שיניים עד שהחמאס ישנו כיוון בשל השפעה של מדינות האיזור או איזו הארה פנימית (כי להפגין נגדם זה לא רעיון מבריק כי הם שולטים בכל הנשק והכוח). אומרים על אנשי השמאל שהם נאיביים, שכל עזה באמת רוצה במותינו, אבל כשמדברים עם הרוב השקט מסתבר ששונאים או לא – אנשים פשוט רוצים לחיות בשקט, והרבה מהם הבינו שהחמאס לא נותן להם.
ואז התחיל המבצע אתמול. "עופרת יצוקה" היא משחק מילים שאולי שיעשע מישהו במטכ"ל, עופרת של תחמושת ועופרת יצוקה של סביבוני חנוכה. גיחי. אני רואה שלקחו מלחמה – אירוע שלוקח חיים של אזרחים וחיילים כאחד – ברצינות של צעצוע ילדים. או אולי הם רוצים שכל ילדי עוטף עזה, שיש להם טראומה מכל פעם שלמשפט תמים ישתרבב צירוף המילים "צבע אדום" עכשיו תהיה גם טראומה כל פעם שישירו שירי חנוכה? אבל סטיתי מהנושא. התחיל המבצע. רבים בשמאל העירו בציניות שאולי זה תזמון מתוכנן של ברק כדי לעזור לעבודה בבחירות (ובינתיים מהסקרים היום נראה שהוא באמת הצליח לפרגן לעצמו חמישה מנדטים), וגם אני תהיתי למה להתחיל עם שטיח הפצצות, שבמהלכו נהרגו גם המון אנשי משטרה (שהם פת"ח ולא חמאס, אגב), דווקא עכשיו ולא לפני חודש או בעוד חודשיים. אבל כיוון שכבר עשינו את זה (וניצלנו את כנס החמאס יפה אבל לא עד הסוף), נשאלת השאלה מה הלאה. כרגע מתפזר אבק ההפצצות, יכולת השיגור של קסאמים וגראדים הצטמצמה לחצי, החמאס משדר לעולם גופות ופצועים, כולל אבל גם אנשים שמשחקים פצועים לפני המצלמות. החמאס רוצה לצעוק לעולם שישראל לא מראה רחמים ולא נותנת להם לטפל באנשים, אבל המצרים אומרים בצורה גלויה שהם מחכים לפצועים ברפיח והחמאס לא מוציא פצועים לטיפול, ומצידנו אנחנו מזרימים לשם ציוד רפואי בטונות. אני חושב שלשם שינוי יש לנו הסברה טובה לעולם, ואולי הכי חשוב הוא שמובארק ואבו מאזן אומרים בגלוי: חמאסניקים הגזמתם, ההתקפה הזו לגמרי באשמתכם. אני מקווה שיש למלה שלהם משקל מספיק כדי להשפיע על שאר חברות הליגה הערבית. החמאס יתמוסס אם הוא יראה שאין לו יותר תמיכה, ושקט שיהיה פה, אולי אפילו שלום עוד 30-40 שנה.
אז מה הספקנו ביומיים? כמות יציאות הטילים צומצמה מאוד באופן זמני, אבל נשלפו גראדים שכבר מגיעים 65% מהדרך לתל אביב. החמאס משדר זעקות עזרה למנהיגים ערביים להגיב אבל הגישה של מצריים (ואולי מספר מנהיגים אחרים) היא מאיסה בסחטנות החמאסית (ובצדק, כי אחרת גם קיצוניים במצריים יחשבו שטרור וניסיונות הפיכה זה רעיון טוב) ואולי אולי ישראל עוד יכולה לצאת כאן נראית מאופקת ושקולה, ואני חושב שכעת הרוח לטובתינו ולטובת העזתים שאינם פרו-חמאס.
בכל זאת הצבא מתכונן להכניס עכשיו רגלים ושריון ויש כאן שאלה עדינה. החמאס בוודאי ברגעים אלו מכין מוקשי טנקים בגבול, ואולי מתכנן לפוצץ מגדלי פיקוח גבול צה"ליים בעזרת מנהרות מתחת, וכל יום שאנחנו לא נכנסים אומר שיש להם יותר זמן להתכונן. אבל מצד שני, אם יש סיכוי קלוש שהמכה הקרקעית הנוספת הזו תשנה את הטון או שתתחיל התנגדות אזרחית להתנהגות החמאס בתוך הרצועה, אולי יהיה לנו טיפה שקט וסיכוי למצוא מישהו חדש לדבר איתו שם. ההימור הוא כמובן על חיי השיריונרים שעכשיו מחכים על הגבול של הרצועה לקבל פקודה להכנס פנימה ולעשות הפרד ומשול, אבל אולי גם להפצע וליהרג. הרגשתי חצויה, אני לא יודע אם אנחנו יכולים לגלגל טנקים ולהצליח לחתוך את הרצועה לשניים או שלוש, להחליש את שליטת החמאס ולהצליח לארגן שם אנשי פת"ח שיקחו לידיים אחראיות יותר שלטון זמני עד בחירות חוזרות, והפעם אני מקווה בלי חמאס. אין דבר שאני מקווה לו יותר ממדינה שקטה שם. שישנאו אותנו אם אין ברירה, אבל לפחות שיעופו הקנאים הדתיים ומחרחרי המלחמות, ויתנו לאנשים לבנות לעצמם חיים שקטים ואולי עוד שני דורות גם יהיה לישראל ועזה שלום בינהן…
עוד דעות נבחרות על סביבון ההרס מהבלוגוספירה: נגד – יהונתן קלינגר ורם-און, בעד – אפי פוקס, יורים ובוכים – עבדיכם הנאמן, יובל דרור, וגל מור המבכה כמוני את העובדה שלא שומעים כמעט באף כלי תקשורת את שני הצדדים, אני מצטט מהפוסט: "איך זה שהנרטיב שמסופר בכל צד כל כך רזה? בישראל מספרים את הסיפור הצודק על 8000 רקטות ושמונה שנים של טיווח בלתי פוסק של ישובי הדרום ובעזה מספרים את הסיפור הצודק של המצור, הרעב והדיכוי. ולמרות ריבוי ערוצי התקשורת והאינטרנט החופשי, כל צד מעדיף לדבוק אך ורק בגירסה שלו. התקשורת לא צריכה "להימנע מפגיעה במוראל הלאומי", כאחת המסקנות התמוהות של רביב דרוקר ממלחמת לבנון, אלא למלא את תפקידה, לספר את הסיפור השלם."
אז אחרי שהצגתי את דעותי הנחרצות בנושא דב חנין ותל אביב, אני מציג את לבטי בנושא ברקת וירושלים.
אני לא גר בירושלים כבר 11 שנה. אני מבקר בה הרבה כי יש לי שם משפחה וגם עוד שלושה זוגות חברים. אחד מהם עוזב בעוד חודש. עצוב לי.
לופליאנסקי היה פודל מחמד לעומת מה שפרוש עלול לעולל למאזן בעיר. התקווה הלבנה הגדולה היה שנים ניר ברקת, מישהו שייצג את הצד החילוני של העיר בלי לעצבן את הדתיים והחרדים. מישהו שהיה מוסכם על השמאל והימין. מישהו שתמיד נראה שהוא בעד פלורליזם וחינוך ושמירה על צביון מודרני ואפשרות לחיים חילוניים בעיר הבירה שלנו. מישהו שכל כך ברור שהוא הדבר החילוני-מרכזי הכי טוב, שלא העבודה ולא הליכוד טרחו לשים מועמד ראוי יותר, ופחות או יותר החליטו להסתפק בכסאות מועצה בלבד.
טדי היה ראש עיר מצוין, ומנהל עיריה מחורבן. סלחנו לו על קצת לכלוך ועל צפרדעי הזבל הירוקות והמגעילות, כי הוא גייס תרומות ובנה דברים בטוב טעם והצליח לפייס צדדים ניצים. אולמרט לעומתו הצליח להבריח מקומות עבודה ולהביא קוני בתים עשירים ופרויקטים גרועים ומכוערים כמו הולילנד, שעוד לא גמר לרצוח את קו הרקיע של דרום מערב העיר, והרס רחובות הסטוריים ברחביה כי "אין לשכונה חשיבות הסטורית שמצדיקה שימור", והוריש את שארית מלאכת ההתנשאות והקצנת המלחמה הדתית-חילונית ללופליאנסקי, שפיזר עוד כסף על שטויות וכלום על תחזוקה, עיכב ומרח את הרכבת הקלה ועוד תקע במורד גרוננו גשר מכוער ויקר שלא קשור לאופי הארכיטקטורה והתרבות בעיר, ממוקם במקום שאי אפשר לראות את יופיו הארכיטקטוני גם אם היה תואם את העיר, ועוד יעלה תקציבי תחזוקה של מליונים לאורך השנים, מה גם שנתגלו פה כ"כ הרבה כשלונות בניה וביצוע, שאני אישית מפחד לנסוע מתחתיו. אה כן, והוא גם שונא הומואים.
אז לברקת היה צ'אנס להחזיר את העיר אולי צעד או שניים אחורה, לימי טדי היפים גם אם לא מושלמים, ובמקום זה, ברקת פתאום נראה מארגן הסכמים קואליציוניים שדורכים לאנשי השמאל בעיר על כל הבהונות וגם על ביצה או שתיים. שבועים שלפני הבחירות והוא יורה למעט שמאלני העיר שנשארו צרור יריות ביד שאמורה היתה להצביע לו בקלפי. אז אומרים לי חברים שלא אתרגש, זה רק דיבורים וגישושים, עוד לא ביצועים, האויב האמיתי הוא רק פרוש. פרוש באמת לא רק הקים את הר חומה ומתכנן אג'נדה עוד יותר חרדית מלופי, אבל אני לא צריך גם ראש עיר שמארגן קולות תמורת הקמת שכונה חרדית בלב שכונות ערביות במזרח העיר בשביל ליתור רצף התיישבות עד התנחלות מעלה אדומים. זה חרחור מלחמה מוזר ומטריד. מצד אחד הוא רוצה לאחד את ישובי מקיף ירושלים כמו מבשרת ואחרים כדי לפתור את בעיות התקציב שבעיר, ומצד שני הוא מדבר על עוד שכונה חרדית, שתקבל יותר משתשלם, כשלידה כפרים ושכונות שמוזנחות 40 שנה על ידינו (כן, כולל טדי) ועוד מי יודע כמה לפנינו. אם מישהוא שכח, האינתיפאדה הראשונה בשנות השמונים התחילה מהבערת צמיגים באבו טור, שני מטר ממרכז ירושלים, במחאה בין השאר על יחס מפלה ברמת שירותי העיריה בשכונה. חבית אבק השריפה הכילה הרבה מאוד דברים אחרים, אבל אם זכרוני לא מטעה זה היה מרכיב בפיוז שהצית. מה עובר לניר ברקת בראש?
