על טמפל גראנדין שמעתי לראשונה לפני כ-15 שנה באיזו תוכנית תעודה בערוץ שמונה או משהו דומה, והסיפור נשמע כבר אז שונה ומענין – בחורה אוטיסטית שהצליחה להתגבר על מגבלות שונות בתקשורת עם הסביבה וגדלה להיות מדענית בעלת שם עולמי. היום חייה מתחלקים בין קריירה של מרצה על אוטיזם ובין קריירה של מומחית לגידול וניהול חיי בקר וחזירים, בחוות ועד משחטות. כיום מחצית ממתקני הטיפול בחיות משק בארה"ב עובדים לפי העקרונות שניסחה בזכות ראייתה ותובנותיה המיוחדות.
(ההרצאה תורגמה בהתלהבות ל23 שפות כולל עברית). בהרצאה גראנדין מתייחסת לסרט שנעשה על פי הביוגרפיה שלה אבל עד שלא זכה ל-14 מועמדויות ושבעה פרסי אמי לא הלכתי לחפש אותו. מדובר בסרט של HBO, באורך 110 דקות, ששואל מ-A beautiful mind את הרעיונות הויזואליים של הדגמת צורת החשיבה של גראנדין. נכון, האמת קצת שופצרה לצורך הדראמה, קלייר דיינס הרבה יותר יפה מגראנדין, לא כל ילד אוטיסטי מסוגל לתקשר ולחשוב באותה הרמה, אבל הסרט עדין מרגש ומעורר מחשבה.
הדבר היחידי שהטריד אותי היה בטקס האמי, כשהמפיקה עלתה לבמה לקבל את הפרס, וקישקשה משהו על כך ש"בימים אלו, כשהאוטיזם מתגבר כמו מגפה", בעוד היא עומדת ליד גראנדין על הבמה. לו רק היה המסר בסרט הזה יותר בולט שאוטיזם איננו מתגבר, שכל המחקרים מראים שהוא איננו נגרם מחינוך קלוקל או חיסונים, וכי לאורך 50-60 השנים האחרונות, אחוז האוטיסטים זהה בכל שכבות הגיל.
שנה ומשהו חיכו זוגתי ובנה לאיירבנדר (הסדרה-שקראו-לה-אווטר-אבל-קאמרון-גנב-לה-את-שם-הסרט), ואז לפני כחודשיים ראינו את הקדימון ועיקמנו את האף, לאיפה הלכה המגניבות של הדמויות ותנועות הלחימה? ואז לפני חודש גיליתי שמביים אותו מ. נייט שאמשלאמאלמיין, והרגשתי שהולך להיות חרא של סרט. היום דישדשתי בעגבניותרקובות וגיליתי שאכן חציר העם – ניקוד 8 ולא יותר. אני ממליץ למי שעדיין קצת ילד ואוהב אנימה, להציץ בסדרה המקורית במקום זה. אני חושב שעל הסרט אני אוותר.
לצידו ולא במפתיע קיבל טוי סטורי 3 ציון גבוה אבל הופתעתי שגבוה כל כך! 99% לסרט לגיל הרך שכלל תכנים מאוד לא רכים – כמעט שעתיים(!!) שכללו התעללות קשה נגד דמויות אהובות, מוות, אלימות, הזנחה, בגידה וסצנה כואבת במיוחד לצפיה שבה מובלים כוכבי הסרט למשרפה על סרט נע, אושוויץ-סטייל. האם בני 5-10 צריכים לקבל אלימות בעוצמות מייקל ביי כדי להיות מוכנים יותר טוב לחיים? האם מועיל להם בגיל הזה לקבל מוות בכלל ומוות מתוכנן-מראש של צעצועים (איך תתרגמו planed obsolecense?) בצורה כל כך מוחצנת ומוקצנת? מדהים שרק שלושה מבקרים כתבו נגד הסרט מתוך כ-250 ביקורות שספר עגבניותרקובות (אחד מהם מספר גם על ההתקפה הנוראית שחטף על ביקורתו המנומקת, ג'יזס). אני ממליץ על הסרט אבל לא לילדים קטנים. עד כמה ש"צעצוע של סיפור 2" היה אפל ומדאיג, מספר 3 עוקף אותו פעמיים בסיבוב. אני יצאתי ברגשות מבולבלים מהסרט, וכועס על כך שאינו אפילו PG, שלא לדבר על PG13. אל תבינו אותי לא נכון, הסרט גם מצחיק ומרגש לטובה, אבל אני אדם שלא בוכה גם כשצריך (והפתיע את עצמו בפרק הסיום סוחט הדמעות של ד"ר הו לפני חודש), אבל טוי סטורי 3 כברר ממש תקע לי גוש בגרון, וזו מתקפה רגשית שאני לא מאחל לילדים בני 10. 8 בסולם הכללי, ציון 5 כסרט לילדים.
ואולי זה המצב הנכון ואני מזדקן? אולי כשפותחים וקוראים בעיתוני מדע על קטאסטרופות אקלים מתקרבות, בעיתוני כלכלה על קטסטרופותכלכליות, בפרסומים אחרים על משבר המשאבים, משברים פוליטיים, משברי תרבות, ילודה וכולי, אולי הסרטים האלו, האלימים לילדים, רק מכינים אותם לעולם האמיתי של עוד 20-30 שנה, ואני כנביא-זעם לא קטן צריך להגיד להם בכלל תודה? אנחנו חיים בזמנים מאוד משונים, אני חייב לציין.
BP מתקשים לטפל בדליפת המידע (או שמא מדובר בסתם תאורית קונספירציה הזויה? האמריקנים אוהבים סיפורים על אנשים חובשי חליפות שחורות או חליפות בידוד (hazmat) לבנות).
אני לרוב לא אוהב את מה שמייקל מור מוציא תחת ידיו, הוא מייצר תאוריות קונספירציה בסרט נע ללא נקיפות מצפון, ולא מעט אנשים העידו שהוא הוציא את דבריהם מהקשרם לצרכיו. אני צופה בסרטים האלו לפעמים בעיקר כדי לגלות את הכשלים הלוגיים ולהבחין אילו משחקי מסרים סמויים וסתירות הוא מפעיל כדי להזריק את דעותיו לצופים בצורה לא הגונה. אבל למרות קורטוב מלח היתה לא מעט אמת ב"קפיטליזם – סיפור אהבה". הסרט הזה לא היה צריך להמציא הרבה קונספירציות כי באמת יש כאלו פה ושם, הוא פשוט מרכז כמה סיפורים קיצוניים למדי שממחישים כמה כלים של שוק כלכלי יכולים ליצור נזק כשאין עליהם פיקוח – אם יש "יד נעלמה" הרי שהיא זו שמוחצת את האנשים בתחתית הסולם ולא מצילה אותם. באחד מהקטעים בסרט הוא מראה כיצד הרבה חברות, כולל חברות בלו-צ'יפ מכובדות, מוציאות לטענתו פוליסות חיים על עובדיהן כאשר הן המוטבות, במילים אחרות החברה מרוויחה אלפי או מאות אלפי ולפעמים מליוני דולרים מזה שעובד שלה ימות, וזה לא כסף שמשפחתו תקבל או משהו. להוסיף עלבון על פשע, השם של הפוליסות האלו בז'רגון הביטוחי הוא פוליסת dead peasants, או "פשוטי-עם מתים". לפי הויקיפדיה האנגלית, פוליסות "פשוטי-עם מתים" נמצאות בשימוש כנראה אצל רבע מחברות "פורצ'ן 500" ומבטחות 5 מליון עובדים.
כמו שמייקל מור אומר בסרט, חוק הביטוח אומר שאדם לא יכול להוציא ביטוח על רכוש של מישהו אחר, שכן אז יש לו אינטרס שאותו הרכוש יהרס או יגנב. אבל כאן חברה מוציאה פוליסה שמהמרת נגד חיי עובד שלה לטובתה, ואולי מעסיקה אותו בתנאים שמסוכנים לבריאותו! אין לי מושג למה זה חוקי בארה"ב, או למה חברות הביטוח מוכנות לזה, אבל שמחתי לגלות שיש לפחות משרתי ציבור שמוטרדים מזה שם. הנה אחת מכמה כתבות שכיסו את הסיפור אחרי שיצא הסרט:
השבוע נזכרתי בזה בעוד הסיפור של פוקסקון נמשך בכותרות. כאן המצב מוזר אבל שונה. למי שלא מכיר, מדובר בחברה הסינית המייצרת בתנאי העסקה מחפירים את שלל מוצרי iPxxx הניידים של אפל וחברות אחרות. החברה משלמת למשפחת הנפטרים פיצויים בגובה משכורת של 10 שנים (כ-$16K כי מדובר במשכורת שהיא הרבה יותר נמוכה מממוצע השוק הסיני), ומספר לא קטן של עובדים החליטו שכלכלית עדיף למשפחתם שיתאבדו מאשר שימשיכו לעבוד. אחרי 10 מתאבדים החברה החתימה עובדים על הבטחה לא להתאבד בחוזה, אבל עוד עובדת קפצה מהגג לפני שבעל החברה החליט שעדיף בעצם להרים את השכר ב-20%…
עדכון: עדיין יש קופצים…
בנקודה זו אפשר להשוות את זה כמובן לפלסטינים נורמטיביים אך עניים שמשוכנעים לבצע פיגועי התאבדות בתמורה להבטחת ארגוני הטרור לדאוג כלכלית למשפחותיהם אחרי מותם. הכסף לא מסובב את העולם, אבל הוא גורם לאנשים לאבד את עצמם לדעת. עוד תוצר נאה של מדיניות אי שוויון מודרניות, במקרה האחרון כלכלי וגם פוליטי, אבל במערב כבר מטשטש ההבדל בין השניים, לא?
אני חוזר לציטוט של אסימוב, אני חושב שהבאתי אותו אולי פעם בבלוג:
Bill Moyers: What do you see happening to the idea of dignity to human species if this population growth continues at its present rate?
Asimov: It's going to destroy it all. I use what I call my bathroom metaphor. If two people live in an apartment, and there are two bathrooms, then both have what I call freedom of the bathroom, go to the bathroom any time you want, and stay as long as you want to for whatever you need. And this to my way is ideal. And everyone believes in the freedom of the bathroom. It should be right there in the Constitution. But if you have 20 people in the apartment and two bathrooms, no matter how much every person believes in freedom of the bathroom, there is no such thing. You have to set up, you have to set up times for each person, you have to bang at the door, aren't you through yet, and so on. And in the same way, democracy cannot survive overpopulation. Human dignity cannot survive it. Convenience and decency cannot survive it. As you put more and more people onto the world, the value of life not only declines, but it disappears. It doesn't matter if someone dies."
הציטוט הזה יכול להיות מיוחס לצריכת יתר, פיצוץ אוכלוסין, או מה שתרצו. בשבילי זה גם מדבר על מה שקורה לאנשים בקצה הרחוק המכוער של קפיטליזם חזירי שמגיע לשלב חוסר הבושה.
ולבסוף – זהו העתיד הקפיטליסטי של ילדינו, לפי השוק האמריקני. שעה וקצת של צפיה פוקחת עיניים למי שלא מודע לבעיה. לא לבעלי קיבה רגישה.
יש לי בן דוד ניו-יורקי שהיה שנים בובן (puppeteer), ואף פעם לא היה לי משעמם כשהייתי מבקר אצלו. הוא היה עושה מופעי יחיד וזוג עם במה ניידת, והיו לו גם מופעים ענקיים לבמות עם 9 מפעילים, חלקם בבובת תחפושת של גוף שלם. כדי לאחסן את הכל הוא שכר פאב ישן (שהוא הפך למחסן) ואת הדירה שמעליו בשכונה איטלקית חביבה בברוקלין. מלבד האוסף המרשים שיש ללארי בבית של בובות נדירות, משחקי ילדים וקופות חיסכון יצוקות בנות מאה (וזה הרבה לפני שהומצא Ebay), יצא לי דרכו לפגוש פסיכים אחרים מהמקצוע, לבקר בלופטים של בוני בובות מקצועיים בסוהו, ועוד. ערב אחד הוא הזמין אותי לאירוע מצומצם של The NY Guild of puppeteers. מישהו מצוות ססאמי סטריט (שאז צולם עדיין בניו-יורק) הביא קסטה של 10-15 דקות "פיספוסים" מהסט של ססאמי סטריט. מצחיק נורא לראות בובה מתבלבלת בשורות ומתחילה לקלל או לריב עם הבמאי. בחלק מהמקרים זה אפילו לא בכוונה, המפעיל באמת נשאר בתוך הדמות 🙂
אבל אחד הקטעים המופלאים היה טייק פספוס לקטע הזה של שיחה בין אלמו לרובין ויליאמס. הפספוס לא ביוטיוב לצערי אז אני אתאר לכם אותו: אלמו החמוד יושב על הגדר, מנדנד ברגליו (זו אחת הבובות המוצלחות שלהם, אין מה להגיד) ומסתכל בשעמום במקל שבידיו. ויליאמס עובר וכדי לשכנע אותו שמקל זה הדבר הכי שווה שיש, הוא מאלתר כל מיני שימושים למשחקי דמיון נפלאים עם מקל מטאטא (אני זוכר שיותר חביבים אפילו מהטייק הנ"ל שנכנס לתוכנית). אלמו מתלהב, ורובין מסיים "אבל אתה יודע מה אני אעשה עם המקל המופלא הזה, אלמו? אני אתן אותו לך!". "ואאאווו!" – אומר אלמו – "תודה תודה תודה מיסטר רובינס!!".
ויליאמס מסתכל עליו בפרצוף קפוא ופתאום אומר ברגיעה מפחידה: "מיסטר רובינס? מיסטר רובינס?? אתה יודע מה אני אעשה, אלמו? אני אקח לך את המקל הזה!" – ואכן שולף אותו מבין ידיו של אלמו הקטן, מסתובב בהפגנתיות ויוצא מהפריים. אלמו הקטן מסתובב אל המצלמה, מתכווץ אל תוך עצמו בבושה ואיכשהו בשפת הגוף שלו המפעיל מעביר את הפתאטיות והרחמים העצמיים החמודה והנוגעת ביותר ללב שאפשר לדמיין, אפילו האיש הכי ציני בקהל (אם היה שם אחד) היה חייב לעשות "אווווו!".
מלבד זה היה שם זוג בובנים רוסיים שנתקעו שם בלי כסף לחזור הביתה וכדי לגייס אותו הם מכרו זוג בובות יד רוסיות מסורתיות בגילוף עץ ידני שלארי קנה אחת מהן, ועוד כל מיני סיפורים מעניינים. למחרת, לארי לקח אותי לאולפנים של ססאמי סטריט. שם הוא הכיר כמה וכמה אנשים מהצוות כי יצא לו לעבוד עם ג'ים הנסון אי שם בשנות השישים בהתחלת הקריירה. יצא לי לגעת באלמו (או יותר נכון, אחד מהם) ולדחוף את ידי לתוך אחת מהתרנגולות (זה נשמע לא טוב, בעצם). היה יום מגניב, אבל אחרי כמעט 20 שנה, אני בקושי זוכר מה היה שם, טוב שנשארו תמונות! בין השאר תראו כאן את פרד גארבר בתור הכלב בארקלי, ואת קארול ספיני, הלא הוא ביגבירד ואוסקר הגראוץ'. לא להאמין שהאיש הזה, או-טו-טו בן שמונים, ועדיין נכנס לתוך התחפושת הענקית הזו, מכופף גב (על החזה תראו את המוניטור שמראה לו איך נראית ההופעה שלו בצילום) ונוסע על סקטים בזמן שהוא מפעיל את פי הציפור בתנועה מאוד לא נוחה מאחורי הגב. פשוט מרשים לראות מה שאנשים עושים למען האומנות שלהם…
שוב אני חוזר לארגז הטיוטות שבנפתלין. התחלתי לכתוב טיוטא, ואז חיברתי את זה להסטוריה המשפחתית שלי, ואז הגיעה הכתבה בערוץ 2 על סבא שלי כדי לסגור קצוות, ואז קרו מלאנתלאפים דברים והטיוטא נזנחה בקצה רשימת הטיוטות. אז קיצרתי קצת את הנושא, במקור היה "דמוקרטיה, הומניזם, אתאיזם, מוסר יהודי והפוליטיקה הישראלית". אוף, נושא כבד, אה? כמה מילים? לא לדאוג, אני כותב כאן מאמר אישי, לא מנסה להקיף את הכל. הרי אפשר על הכותרת הזו לבד להקים עוד שלושה בלוגים נפרדים. אחרי כן שוב שכב הפוסט הזה שנה שלמה בנפתלין שוב והנה אני שולף ומפבלש אותו…
חזרתם? ובכן לפני חודש חגגנו לסבא משה 104, הפוסט הזה הוא חצי-המשך לפוסט מלפני שנתיים על יום ההולדת ה-102 שלו. שם זרקתי כמה פרטים קטנים על המשפחה של סבי. בן ציון הקצב (אביו של סבא) היה איש מאוד סובלני (לא ששמעו אז כל כך על כפיה דתית, ובקושי היו חילונים ממילא), שנולד וגדל בעיר העתיקה ויצא למאה שערים ועדיין חי בתוך קהילה שמרנית וצפופה. הוא היה פתוח לדיעות וחדשות מהעולם. בביתו גרה לאיזו תקופה בת דודה סטודנטית שלמדה בסמינר למורות ((שמה היה ציפורה גולדברג, סבא טוען שהיא אמה של עדי רבן מקול ישראל אבל אני לא אחתום על זה)), והביאה איתה מאזור השפלה משבים רעננים של סיפורי מהפכות אזרחיות ברוסיה. לפעמים היתה נפגשת חבורת אקטיביסטים בסלון, ובן ציון נשבה ברעיונות הסוציאליזם, עד כדי שיום אחד קם ונסע במיוחד לועידת ההקמה של ההסתדרות. בגלל שהאירוע היה בעל אופי חילוני למדי הוא רק הקפיד לא להצטלם בתמונה הקבוצתית המפורסמת של הכנס, שמא יגלו את הדבר מי מלקוחותיו. אז הנה הניצנים של מוסר חברתי חילוני, סבא שלי כבר "התפקר" לחלוטין, מכר טריפה במרכז העיר ושונא את החרדים.
מצידה השני של המשפחה, אבא שלי גדל בחיפה בית חילוני למדי אבל עם סבא שהיה רב. לא היתה לו שום בעיה, והרבה רספקט ליהדות; אבל אחרי 40 שנה כירושלמי, הוא שונא כמובן את כל מה שקשור לכפיה דתית. אצלי זה כבר היה מתורגם לתגובה אוטומטית שלילית לכל דבר שקשור בדת. בגיל 13 דעותי היו מספיק מגובשות והחלטתי לא לעלות לתורה, אבא שלי צחק שהוא היה מאוד רוצה לדקלם את "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ולא נתתי לו את ההזדמנות… ברבות השנים אני התקצנתי עוד יותר, והצד הזה שלי עדיין צץ כשמדובר בדיונים על מדיניות ציבורית, אבל ה"זבנג" לראש הגיע כאשר הבנתי שאני הפכתי לקנאי מדי בכל נושאי האתאיזם גם בתחומים האחרים.
אז למה מוסר יהודי? הנושא עלה כאן לפני שנה, בעקבות פעילותי למען הירוקה-מימד. את החשיפה למצע והרעיונות יכולתי לקבל לפני שנים, הרי מימד לא קיימת מאתמול, אז מה פתאום "גיליתי את אלוהים" רק עכשיו? ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם היה איזה עב"מ שכזה בשנות ה90, לא? טוב, אני ידעתי שמלכיאור עושה דברים חיוביים בכנסת אבל לא זכרתי מה בדיוק, ושמעתי על האיחוד עם התנועה הירוקה, אבל לא הייתי מגיע לחוג הבית ב31 לדצמבר אם אלון דוד לא היה יוצר איתי קשר. את השיחה המחוממת שהיתה שם צילמה כרמל וייסמן, לשימחתי את החלקים המחוממים היא חתכה החוצה ונשאר העיקר: הרב מלכיאור בעד הביטול של חוקי דת, הוא בעד תחבורה ציבורית ירוקה בשבת, הוא אדם פרקטי ופרגמטי, והכי חשוב – הוא מבין שכפיה דתית מייצרת אויבים וסקטוריאליות.
אני יצאתי מאותה פגישה חשדן, בגלל שהמילים "הפרדת דת ממדינה" אינן על הפרק. בגלל שהוצאת לימודי הדת מהחינוך הממלכתי אינה על הפרק (להפך, דיברנו שם בהרחבה על תוכניתו לאחד את הפלגים לזרם חינוך ממלכתי אחד), ויצאתי בהרגשה שעוד לא תם החיפוש, זה נשמע חיובי אבל זה לא מושלם. בדרך החוצה טרחתי בכל זאת לפלס דרכי בין האנשים כדי ללחוץ את ידו ולאחל לרשימה הצלחה בבחירות. הרב מלכיאור תקע בי מבט עייף ושאל אם אני סתם נימוסי, עניתי לו שאין לי כרגע הרגשה שאצביע בשבילם, אבל אני רוצה רשימה שכזו בכנסת בלי קשר. הלכתי הביתה בהרגשה שאני צריך לחפש הלאה, אבל דבריו המשיכו להדהד לי בראש. הקליק בא אחרי שיתופי פעולה נוספים בזכות שוקי גלילי, בזכות פגישה נוספת עם ערן בן ימיני, בזכות קריאת המצע, בזכות מה שקראתי ושמעתי הלאה על הרב מלכיאור, על יונינה (מס' 4 ברשימה) ומה ששמעתי מהם הלאה בכנס התנועה בגני התערוכה (שחבל לי שלא הועלה במלואו ליוטיוב).
היום כשאני מסתכל על ריצ'ארד דוקינס או ירון ידען מדברים עם דתיים או על דת ונגעל מהסגנון הדפוק של חשיבה סגורה. אני לא מדבר על חשיבה סגורה כניגוד ל"השארת פתח לאפשרות של אלוהים" אלא חשיבה סגורה כחוסר התחשבות בסולם הערכים של האחר, מוטעה ביסודותיו ככל שיהיה בעיני. המוזר הוא, שדווקא מומרים כמו ידען ודוקינס מסוגלים להיות פוגעניים כל כך, איפה שאני, שנולדתי בבית לא מאמין, מסוגל לתת קצת יותר מרחב סבלני לשיחה, אף אם לא סובלני. העובדה שאני מכבד אמונות של אחרים אינה סותרת את העובד שאלחם בחלק מהן בעזוז אם הן עומדות להפוך למדיניות ציבורית.
FLYING SPAGHETTI MONSTER!
(מפלץ ספגטי מעופף)
PIE SAUCUS DOMINE
(ריבונו של רוטב העגבניות)
RAMEN
(אמן)
החיבור והגשר מגיע מתקופת בית הספר. אז לא התנגדתי לשיעורי תנ"ך או תושב"ע. לא אהבתי אותם – אני מודה – אבל לא סבלתי מהם בצורה שונה מאשר שיעורי ספרות או הסטוריה. משהו מהם חילחל; אני מוצא שאני מדבר עם חברים, גם חילונים וגם יותר מסורתיים, ואני רואה שאני בהחלט יותר בקיא מהאדם הממוצע גם בלי שפתחתי תנ"ך כבר שנים, שלא נדבר על דפי תלמוד וגמרא מימי חטיבת הביניים והבגרות בתנ"ך. מצאתי ברבות הימים שאהבתי יותר את המוסר הזה של היהדות הישנה מספרי התושב"ע, אותם הדברים ההגיוניים שהיוו קרקע מוסרית משותפת בדיעותיו של הרב מלכיאור, מאשר הפונדמנטליזם המודרני שמייצגת רוב העדה החרדית ובקצה הקיצוני שלה נטורי קרתא ופסיכים אחרים.
(הסיפור האחרון הוא כמובן ליצמן, השר-שאסור-לו-להיות-שר-במדינה-חילונית-אז-הוא-רק-סגן-שר הבריאות, שבשם הvoodoo שלו רוצה כ-140 מליון ש"ח לשפוך על העברת חדר מיון בגלל כמה קברים. אני לא חותם על עצומות, אבל אני מסכים שזה טמטום אם יסתבר שכל הכסף הזה ילך רק על שינוע הבנין ולא על ציוד ופונקציונליות. האיש לא שמע על פיקוח נפש? כיוסוי מצוין תמצאו עוד אצל אילן ואחותנו ואן-דר-גרף)
מה שאני בעצם מנסה להגיד כסיכום לפוסט הארוך הזה, הוא שבעוד שאני מתנגד לדוגמות דתיות וממסד דתי, אין לי בעיה עם מאמינים שמבינים שהומניזם צריך להיות התשתית המוסרית ולא הלכות שלופות מאיזה ספר עתיק. מאתר היואיזם אני חותם בקלות על הרבה אמירות שנתקבצו שם, אולי במיוחד על זו של צ'רלס צ'פלין וזו של הוומבאט שמסכמות את זה יפה, או זו של קרל סאגן, ב"נקודת תכלת":
ולמי שצריך גרסא עם כתוביות במקום קולו הדרמטי של קרל, נסו את הגרסא הזו.
רציתי לסיים באקורד היותר מבודח של "רקדו, קופים, רקדו!" אבל לכבוד חודש השואה השנתי שמתחיל בימים אלו, חשבתי שמן הראוי להיות יותר רציני בנושא…
ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם 