הרפתקאותי ברחוב סומסום

הידעתם שרחוב שומשוםהוא במרחק הליכה מהבית שלי?

פוסט של טליה עם הרבה קטעי ססאמי סטריט העלה בי נשכחות לפני כמה חודשים, ודרך שיתופיה ברידר הגעתי לעוד ועוד הופעות של כוכבים בתוכנית. חבל שרחוב סומום הישראלית לא הגיעה להשקעה כזו.

יש לי בן דוד ניו-יורקי שהיה שנים בובן (puppeteer), ואף פעם לא היה לי משעמם כשהייתי מבקר אצלו. הוא היה עושה מופעי יחיד וזוג עם במה ניידת, והיו לו גם מופעים ענקיים לבמות עם 9 מפעילים, חלקם בבובת תחפושת של גוף שלם. כדי לאחסן את הכל הוא שכר פאב ישן (שהוא הפך למחסן) ואת הדירה שמעליו בשכונה איטלקית חביבה בברוקלין. מלבד האוסף המרשים שיש ללארי בבית של בובות נדירות, משחקי ילדים וקופות חיסכון יצוקות בנות מאה (וזה הרבה לפני שהומצא Ebay), יצא לי דרכו לפגוש פסיכים אחרים מהמקצוע, לבקר בלופטים של בוני בובות מקצועיים בסוהו, ועוד. ערב אחד הוא הזמין אותי לאירוע מצומצם של The NY Guild of puppeteers. מישהו מצוות ססאמי סטריט (שאז צולם עדיין בניו-יורק) הביא קסטה של 10-15 דקות "פיספוסים" מהסט של ססאמי סטריט. מצחיק נורא לראות בובה מתבלבלת בשורות ומתחילה לקלל או לריב עם הבמאי. בחלק מהמקרים זה אפילו לא בכוונה, המפעיל באמת נשאר בתוך הדמות :-)

אבל אחד הקטעים המופלאים היה טייק פספוס לקטע הזה של שיחה בין אלמו לרובין ויליאמס. הפספוס לא ביוטיוב לצערי אז אני אתאר לכם אותו: אלמו החמוד יושב על הגדר, מנדנד ברגליו (זו אחת הבובות המוצלחות שלהם, אין מה להגיד) ומסתכל בשעמום במקל שבידיו. ויליאמס עובר וכדי לשכנע אותו שמקל זה הדבר הכי שווה שיש, הוא מאלתר כל מיני שימושים למשחקי דמיון נפלאים עם מקל מטאטא (אני זוכר שיותר חביבים אפילו מהטייק הנ"ל שנכנס לתוכנית). אלמו מתלהב, ורובין מסיים "אבל אתה יודע מה אני אעשה עם המקל המופלא הזה, אלמו? אני אתן אותו לך!". "ואאאווו!" – אומר אלמו – "תודה תודה תודה מיסטר רובינס!!".

ויליאמס מסתכל עליו בפרצוף קפוא ופתאום אומר ברגיעה מפחידה: "מיסטר רובינס? מיסטר רובינס?? אתה יודע מה אני אעשה, אלמו? אני אקח לך את המקל הזה!" – ואכן שולף אותו מבין ידיו של אלמו הקטן, מסתובב בהפגנתיות ויוצא מהפריים. אלמו הקטן מסתובב אל המצלמה, מתכווץ אל תוך עצמו בבושה ואיכשהו בשפת הגוף שלו המפעיל מעביר את הפתאטיות והרחמים העצמיים החמודה והנוגעת ביותר ללב שאפשר לדמיין, אפילו האיש הכי ציני בקהל (אם היה שם אחד) היה חייב לעשות "אווווו!".

מלבד זה היה שם זוג בובנים רוסיים שנתקעו שם בלי כסף לחזור הביתה וכדי לגייס אותו הם מכרו זוג בובות יד רוסיות מסורתיות בגילוף עץ ידני שלארי קנה אחת מהן, ועוד כל מיני סיפורים מעניינים. למחרת, לארי לקח אותי לאולפנים של ססאמי סטריט. שם הוא הכיר כמה וכמה אנשים מהצוות כי יצא לו לעבוד עם ג'ים הנסון אי שם בשנות השישים בהתחלת הקריירה. יצא לי לגעת באלמו (או יותר נכון, אחד מהם) ולדחוף את ידי לתוך אחת מהתרנגולות (זה נשמע לא טוב, בעצם). היה יום מגניב, אבל אחרי כמעט 20 שנה, אני בקושי זוכר מה היה שם, טוב שנשארו תמונות! בין השאר תראו כאן את פרד גארבר בתור הכלב בארקלי, ואת קארול ספיני, הלא הוא ביגבירד ואוסקר הגראוץ'. לא להאמין שהאיש הזה, או-טו-טו בן שמונים, ועדיין נכנס לתוך התחפושת הענקית הזו, מכופף גב (על החזה תראו את המוניטור שמראה לו איך נראית ההופעה שלו בצילום) ונוסע על סקטים בזמן שהוא מפעיל את פי הציפור בתנועה מאוד לא נוחה מאחורי הגב. פשוט מרשים לראות מה שאנשים עושים למען האומנות שלהם…

Ira, Larry and a ChickenSpinny wearing BigbirdHalf BarkleyMuppets Restaurant Scene

ולסיום קטע מתוך ערב הצדעה לג'ים הנסון שנפטר לפני 20 שנה בדיוק (גיליתי לגמרי במקרה אחרי שפרסמתי את הפוסט). תוכלו למצוא נוספים בטיוב הקרוב לדפדפנכם…

10 Replies to “הרפתקאותי ברחוב סומסום”

    1. ללמוד עברית מתרגום של סרטים זה גרוע יותר אפילו מאשר ללמוד היסטוריה מויקיפדיה. יש לך מילון עברית בבית בכדי לגבות את זה? אני אהמר שהמילה הנכונה אולי אפילו לא קיימת רשמית (מפעיל בובות?).

      אבל בוא רק נחשוב על הצליל לרגע, והאסוציאציות המיידיות…
      בובן בובנאי
      בובן בובנאי

      אני מעדיף "בובן" :)

  1. מדהים. נגעת באלמו?! איזה כיף לך. הייתי מתה לסיור ברחוב סומסום שלפני 20 שנה.

    ואני אוסיף פיסת מידע אנקדוטלית לחלוטין: ג'ים הנסון נהיה אלרגי לפליס עם השנים :)

  2. @טליה, נגעתי גם באלמו וגם בקאונט אבל לשבריר שניה. כשבובה עולה אלפי דולרים לייצר, לא סמכו גם על איש בן 18 שהגיע דרך מכר. אין בסטודיו הקטן והדחוס שלהם מקום לקהל, היינו צריכים לקפוא בשקט מופתי בעמידה מאחורי צוות הצילום כשהיו מתחילים טייק, וכל הביקור היה קצר מאוד, פחות משעה אם אני זוכר נכון.

    זכרי שהבובות צריכות להראות טוב אבל גם להיות קלות ומאווררות כדי שיהיה אפשרי לעבוד איתן שעות ארוכות באורות האולפן הקופחים. במיוחד הבובות הגדולות מאוד עדינות, עד כדי כך שאת הסנאפלופוגוס תלו במרומי תקרת הסטודיו (חבל שלא צילמתי) ולא במחסן עם שאר הבובות, מה גם שבזמן שביקרתי הגב שלו היה שבור ולא היה תקציב לתקנו עד לעונה הבאה, זה היה תקציב PBS, אחרי הכל. אני אפילו לא יודע כמה התכנית בכלל רווחית ולא נעשית כמעט רק מאהבה, אני רק מניח שיש סיבה טובה שחברת "ססאמי וורקשופ" הופרדה כלכלית מ"הפקות הנסון". כמה עצוב שקשה לחיות טוב מלעשות טוב בעולם הזה…

  3. זו לא היתה הכוונה :-)
    אבל מהסתכלות מהצד אני מתרשם שאת מצליחה לחיות ממה שטוב לך לעשות, ועל זה אני מרגיש קנאה מסוימת…

    אין מה לעשות, השכן תמיד ירוק יותר (וזה הרי לא קל להיות ירוק).

  4. את הסיפור הבא שמעתי מבתם של הגיבורים, אז אני מניח שיש בו יותר אמת מבדיה.

    באבן יהודה הוחלט על בניית שכונה חדשה. המועצה המקומית רצתה להגדיל את מעורבות התושבים החדשים במתרחש בעיר ולכן קיבלה החלטה שהתושבים עצמם יקבעו את שם הרחוב שבו הם מתגוררים.

    זוג שרכשו בית בשכונה החדשה היו אמן וליצנית. הם היו מהראשונים שנכנסו לביתם החדש. ניגשו למועצה המקומית והודיעו שתושבי הרחוב החליטו לקרוא לו "שומשום". הפקיד בעירייה קיבל את החלטתם בלי לערער ובלי להבין את הבדיחה וכך היה.

    הדיירים הבאים שהגיעו להתגורר בשכונה נדהמו לראות ששם הרחוב שלהם הוא "שומשום" ושהם צריכים לספר לקרוביהם וידידיהם שהם גרים ב"רחוב שומשום". אבל את הנעשה אין להשיב והרחוב נקרא כך עד היום.

    הנה, מצאתי גירסה דומה של הסיפור

    http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/967/036.html

  5. עירא – אהבתי את התמונה הצעירה שלך!
    עזוב את עניין התרנגולת. על זה נדבר בארבע עייניים, בלי שזוגתך תשמע.
    אני בטוח שיש פרטים שאתה יכול לספר..

    פוסט מגניב ביותר!

כתיבת תגובה