ד"ר יובל מזכיר שביבי התחייב לחברים שלו, שהוא לא מעלה להם את המיסים. להפך, הוא מוריד יותר ממה שנראה אפשרי. הוא גם יפטר פה מכל השומן העודף ויביא אותנו למשק יעיל.
כי הרי רשות תשתיות אנרגיה ממשלתית זה לא יעיל. הממשלה לא תתן לכם אנרגיה יעילה, נכון? פחם מזהם אבל הוא מאוד זול. שבשבות זה לא יעיל, וממילא אין לנו רוחות רציניות בארץ, אנרגית גלים זה צעצוע עוד פחות יעיל, נשארה בעיקר אנרגיה גרעינית בתור מקור האנגיה הכי פחות מזהם, אבל מסיבות פוליטיות אנחנו לא נבנה פה כורים מטעם המדינה, אבל מה עם גוף פרטי? תחנת אנרגיה אטומית של האחים עופר, זה יכול להיות אחלה! אבל כל האישורים הנוראיים האלו, קרקעות… הגופים הממשלתיים הנודניקיים האלו… נתניהו יודע איך לעקוף את הכל – השוק הפרטי ינצח, לא?
בכלל הרבה יותר נכון להפריט כל מה שזז. חשמל פרטי בקליפורניה נכשל? קליפורניה פושטת רגל? הרי ברור שזה בגלל שיש להם מושל שחקן קולנוע טמבל ולא כלכלן מבריק.
אני אולי הטמבל חסר ההבנה בכלכלה, אבל יש גם איזה ירושלמי אחד בשם סטנלי שמסכים שיש בעיה. לא פלא שבנק ישראל לא מאושר – התקציב של ביבי ל־2009-10 ישאיר אותנו עם גרעון של מיליארדי ש"ח ב־2011-12 ויאלץ העלאה חזרה של המיסים. במילים אחרות, ביבי אולי מחשב שכרגיל ממשלה בישראל לא תחזיק קדנציה, אז הוא יוכל לרוקן עכשיו את הקופה, למכור את ישראל ב95% הנחה (כמו את החברה לישראל בזמנו) לאחים עופר ודומיהם – ושלממשלה הבאה ישאר הגרעון, חוסר השליטה, המחלות והברדק, וכמובן חוסר האפשרות שלא להעלות מיסים חזרה…
אומרים שהוא מבין משהו, הסטנלי הזה. אני עוד זוכר איך הוא ריכך יפה את מכת השוק שספגה אמריקה לכדי גל לא נעים אבל ניתן להתמודדות בשוק הישראלי, בעזרת משחקים חכמים ומושכלים של קניה ומכירה של מט"ח, ובחירה מדויקת של הריבית.
אז מה עושה ביבי שלא מאושר מזה שבנק ישראל לא תומך בו? לוקח לו את יכולת ההחלטה על הריבית ומעביר אותה לועדה שלא ברור לי מי ירכיב. אני תוהה אם גם בנק ישראל יופרט בסוף או יועמד לתחרות חופשית…
אני כמעט כבר מעדיף את מיידוף כשר אוצר, אתם יודעים? טוב, אולי לא את ברני, אבל מה דעתכם על ד"ר דיל-לא-נורמאלי-כולם-ירוויחו-מזה?
חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.
איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.
ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.
חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.
והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.
אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.
בבלוג של התנועה הירוקה תוכלו למצוא את "למה בעצם קיימות" הוא פוסט הקדמה לפוסט הזה, אתם מוזמנים להציץ בו. אני מעלה שם את הרעיון (המבהיל להרבה אנשים) שאין מנוס מלהגיע ליום שבו גידול האוכלוסיה העולמית יהיה חייב להגיע ל0%. אין מדובר פה באידאולוגיה אלא בעובדה מדעית פשוטה – כדור הארץ סופי והמשאבים הזמינים עליו סופיים. גם אם נשכלל מאוד טכנולוגיות של אנרגיות מתחדשות, נהפוך כולנו לצימחוניים, נמצא טכנולוגיות למחזור מושלם של מי קולחין… בסופו של דבר אין לנו כוכב לכת אחר לברוח אליו במערכת השמש כרגע, ולא ברור מתי יהיה, ומאיפה נשיג את הטכנולוגיה להעביר אליו מליארדי אנשים כשהאפשרות תהפוך להגיונית. צריכים אם כך להשאר חזרה עם רגליים על הקרקע ולחשוב איך שורדים את השלב הזה בחיי המין האנושי.
בקפיצת דרך של הדמיון, בואו נניח לרגע שעכשיו 2040 ושהצלחנו לפתור את כל בעיות ההלכה והתרבות הקשורות להגבלת ילודה – כלומר גידול האוכלוסיה נעצר מתוך אחריות הדדית ולא ממגיפות, רעב או מלחמות. נגיד גם שהצלחנו לעצור את ההתחממות ועלית פני הים, וכולנו חיים בעולם שכולו בר קיימא ובנוי מחומרים ברי מחזור. אילו שינויים יצטרכו לעבור החברה והכלכלה שלנו?
בריאות הציבור, רווחה ותעסוקה: ובכן, אורך החיים הממוצע עולה כל הזמן, נכון ל2008 מעריכים בעולם הראשון שתוחלת החיים של תינוק שנולד היא ארוכה ב4 חודשים עד שנה מזו של אחיו שנולד שנה לפניו. מדובר אם כך בדורות של אנשים שיחיו יותר שנים, ולכן אחוז האזרחים המבוגרים יגדל, לעומת קצב ילודה שיעצר. אנחנו מדברים אם כן על אוכלוסיה שגיל הממוצע והחציון שבה גבוהים הרבה יותר מהיום, וזה אומר לא מעט על אופי כוח העבודה, אורך שנות העבודה לעומת אורך שנות היציאה לגמלאות, מה שאומר שגיל היציאה לגמלאות יעלה ויתרחק. מה אנחנו עושים עם כוח עבודה מתבגר ומזדקן, כאשר קצב השינוי הטכנולוגי עובר בהרבה תחומים את יכולת עובד יותר מבוגר להתעדכן? או שמא טכנולוגיה ואוטומציה יפנו מקום להרבה אנשים לעסוק בתחביבים ולמידה במקום להמשיך לעבוד עד כלות הכוחות?
ומה עם מחלות זקנה? אם אחוז הצעירים באוכלוסיה קטן ואחוז הגיל השלישי גדל, ועדיין אין לנו מרפא לסרטנים שונים, עוורון מזקנה, אלצהיימר, ועוד המון צרות – הרי שיש לנו בעיה גם של טיפול באוכלוסיה המתבגרת, עומס על מערכת הבריאות, הגמלאות וכולי. שינויים כלכליים מרחיקי לכת יהיו חייבים לקרות ברווחה וכלכלת הבריאות, וכמובן מחקר רפואי חייב להדביק את הפער, אז אסור לוותר על השקעה כלכלית של המדינה במחקר רפואי.
באותו הנושא, לדעתי אסור גם שמחקר רפואי במימון משלם המיסים יקבל הגנת פטנט בצורה שתפגע בזכות החולים לקבל טיפול – וכוונתי, יכול להיות שפטנטים על תרופות יכולים לגרום לפער חברתי ותברואתי עוד יותר חריף אפילו מהקיים היום, ולכן יש לשקול לשנות את חוקי הפטנטים הרפואיים בצורה יסודית, ואולי אף לבטל את כל סוגי הפטנטים מלבד בנושאים מאוד מסוימים ברפואה והנדסת חומרים.
ובכלכלת הצריכה – העולם הקפיטליסטי של חברת השפע חי לפי פיחות מתמיד בערך הכסף וצמיחה של 7% בשנה. הוא מעודד אותנו לצרוך, הוא מעודד את היצרנים לייצר בזול ובכמויות כדי שנאלץ לקנות עוד כשדברים מתקלקלים ונזרקים, למעשה יש תמריץ לייצר מוצרים בלתי עמידים, וכיום אפילו לא נספר הזיהום הסביבתי בעלות התובלה… כדי שמעגל הצריכה הזה ימשיך, היצרן משכנע אותנו בהפגזה בכל החושים שככל שנקנה עוד נרגיש יותר שמחים, נהיה מעודכנים לפי האופנה, ובקיצור – שקר תרבות הצריכה הקלאסי.
אם אנחנו רוצים לזהם פחות, הרי שמוצרים בהכרח יעלו יותר, יעשו שימוש באריזות מתכלות שיוצרו קרוב ולא יובאו מרחוק, אבל לחלופין המוצרים שאינם מתכלים (חומרי בנין, בגדים, כלים, רהיטים) גם אמורים להחזיק יותר זמן מעמד ועדיף שיהיו מיוצרים מקומית וממוחזרים מקומית. המלחמה בגלובליזציה איננה רק בגלל מלחמה חברתית בחברות בינלאומיות, ואיננה רק מלחמה כלכלית בדיכוי של ידיים זולות במדינות עניות, זו גם מלחמה בזיהום שתובלה ימית ואווירית מסיבית גורמת. קנו כחול לבן, עכשיו אתם יודעים למה – כי בסוף זה גם יותר ירוק 🙂 אבל השתדלו להקפיד על מוצרים שהם באמת תוצרת הארץ, שייצורם אינו צורך כמויות אנרגיה או משאבים מתכלים אחרים בכמות מוגזמת, ועדיף שלא יהיה מבוסס על משאבים בלתי מתחדשים בכלל.
פוליטיקה, חוק וחברה: כדי להגיע למצב בו נשמרות באמת אמות מידה של אחריות חברתית ואקולוגית, חשוב שרוב האנשיםיהיו בעלי מודעות ויקפידו (ולכן חייבים חינוך), חייבים פיקוח על מי שאינו מקפיד (ולכן חקיקה פחות ליבראלית), ואי אפשר לצפות שלכל אזרח תהיה מודעות לכל הבעיות שעלולות להיות בשרשרת האספקה, אז צריך גם רגולציה הדוקה על יבוא ומסחר. זה אומר כלכלה מאוד מפוקחת ומנוטרת, די שונה מכלכלת שוק חופשית קלאסית, ו"תמחור" עלויות סביבתיות וחברתיות לתוך עלויות הייצור וההפצה. זה אומר גם אחריות הדדית בין התושבים, וזה אומר טיפול בענייני אי-שיוויון, כי ידוע שאי-שיוויון גורר פלגנות חברתית, אי-שיוויון תרבותי, חינוכי, ותברואתי.
ולסיכום: חינוך, אחריותיות וממשל: איך עושים את כל הפיקוח והשיוויון הזה בלי ליפול לסוציאליזם טוטליטארי? דמוקרטיה כערך תרבותי מהבית וחינוך לדמוקרטיה בבתי הספר. ממשל פתוח ושקוף שמאפשר לפקח שכל חלקי המכונה משתפים פעולה ולא מנסים לצבור כוח על חשבון האחר. ואיך בונים קיימות לתוך הכלכלה המודרנית? יש אנשים שמנסים. כמובן שגם בישראל. השאלה כמה גרוע עוד יהיה לפני שממשלה ישראלית תאמץ תוכנית אב, ולמה לא מתחילים מללמוד טיפה מגישות שאובמה מנסה להכניס בכיוון.
הייתי כאן מאוד פשטני וסכמטי (פירוט והבנה יותר מעמיקה תמצאו בלינקים) ואפילו נאיבי (ואפרט בפוסט אחר). אני מקווה שהפוסט הזה מצליח להתחיל להסביר למה קיימות איננה נישה אלא צו השעה להבנה של הכיוון אליו האנושות וישראל חייבות לחתור, ויפה עשור אחד קודם…
כן, אחרתי קצת את יום כדוה"א. הכנתי מקבץ חדשות הזויות להביא לכם מיום שטיפת האשמה הלאומי הזה, ושכחתי את הטיוטא לא שלוחה שבועיים-שלושה… נו טוף, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. יש כאן דוגמאות לשימוש בגרינווש, חלמאות של שטופים בגרינווש, ושאר ירקות.
יודעים כמה "מרכזי" זה גבעת שאול? כן, זה שווה ערך ל"מרכז" איסוף תל אביבי ברמת החי"ל, כולל בית הקברות ממול.
כמה ירוק המיזם? ובכן, הגישה לשם היא ברכב בלבד(?!) והם פתוחים בין 10 ל4 אחה"צ בימים א-ה. המרכז של סנונית מופעל ע"י עובדי מוזיאון המדע אז הוא עובד, רחמנא ליצלן, גם בשישי-שבת!
המרכז מעביר את מה שאסף ל"מחזור או שימוש חוזר". כלומר ספרים, בגדים ודברים אחרים יועברו לתרומות – אז במה זה שונה מכל איסוף קהילתי אחר במתנ"סים?.
ומה עם מה שאי אפשר למחזר? פעם (כשהיה לי כסף) השקעתי במסך מחשב מקצועי ויקר מתוך כוונה שיחזיק לי שנים. שבוע אחרי תום האחריות הלכה הפלטה היקרה ואחרי שבוע תקלה זהה גם קרתה למסך תאום שקנה חבר ביחד איתי (מסקנה אישית – אני לא קונה יותר NEC). הלכתי לחפש איפה ממחזרים או קוברים את המסך כי ידעתי שיש בו חומרים מסוכנים ואסור להפטר ממנו סתם כך. מה שגיליתי עלה על כל דמיון, נראה שכרגע אין בישראל חברה שתיקח את המסך ובאמת תטפל בו נכון. אפילו לא סנונית. המחיר המלא של טיפול נאות בחומרים המסוכנים שבמסכי LCD כולל קבורה מיוחדת בבטון וחומרים אחרים עולה בסביבות 20 אירו. הרשויות בטח לא מסבסדות את זה אבל גם לא מבקשים ממני 120 ש"ח דמי קבורת מסך (שהייתי משלם בשמחה אם הייתי יודע שאכן הוא יטופל נכון!). מסקנה – הוא ישלח כנראה לשטחים, יזרק במזבלת ויטפטף חומרים רעילים למים שההורים שלי שותים בירושלים (כמו שכנראה קרה עד היום עם כל האלקטרוניקה שנשלחה ל"מחזור", אז זה לא חדש). בישראל היום טומנים 90% מהפסולת, בדנמרק רק 40% נשלח לטמינה ואת השאר מצליחים לנצל בצורות שונות. אנחנו פחות חכמים? (אל תענו לי!)
אוספים שם זבל אורגני לקומפוסט. אין לי מילים.
אני חייב לחזור על זה – עריית ירושליים מצפה מתושביה לחצות את העיר באוטו מזהם כדי להביא כמה דפי נייר ושקית שמן טיגון עמוק משומש. האלווווו! מישהו בבית?
(אה… שכחתי, הם הלכו לחגוג בריקודים על החומה, שאת אורותיה שימון פרס כיבה לשעה(!!) שלמה!)
אתמול בערב היתה כתבה בערוץ שתיים על נוער במצוקה. לא, בעצם לא דיברו על נוער במצוקה – דיברו על ארגון על"ם שעוזר לו. רגע רגע, לא… טעיתי, דיברו על זה ש ארגון על"ם במצוקה בעצמו והוא על סף סגירה מחוסר תקציב ועוד מעט לא יוכלו לעזור לנוער במצוקה… לא, זה גם לא זה. אה! זה היה על המשכורת המוגזמת של נשיאת הארגון! אה… לא… זה היה על זה שנאווה ברק מתחתנת עם איש עסקים עשיר, זהו. עשר דקות שלמות ממהדורת ערוץ 2 הוקדשו לה. הוזכר בשקט שהיא מקבלת משכורת מלאה ושהארגון בצרות בזמן שהיא לא חסרה דבר. אף מילה על זה שמיזם הדגל המפואר של עלם אוכל אנרגיה ששורפת את תרומות שולחי הSMS בחשבונות חשמל ואחוזי התיווך של המפעילות הסלולאריות. האנרגיה שמבוזבזת כדי להאיר את הדגל ההזוי הזה לא אוכלת רק לתוך תקציבי עלם, אלא גם מתבטאת בזיהום האוויר בחסות תחנות החשמל, כדי להשאיר לילדי עלם את העולם הטוב ביותר שאנחנו יכולים להשאיר להם… ואתם חושבים שהם לא שמו לב? אנשים מסביבם אומרים את זה כבר לפני שנה ושנתיים ובטח אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה. אני ואתה נכבה את הנורה – לדעתי הם היו עושים טוב אם היו מתחילים עם דגל דלוק ומבקשים מאנשים שיתרמו מה שיותר מהר כדי לכבות את כל הנורות – כך היתה נשמרת 50% מהשפיות ו80% מהכסף בחשבון הבנק של עמותת על"ם. בשארית הכסף הם מדפיסים כרטיסי פרסום של נערות ליווי (רק לי זה מציק?) – אני יכול להתערב שזה גם נייר מהסוג שמאוד לא משתלם למחזר.
לצד פרסי הגלובוס הירוק מחולק גם גלובוס שחור. השנה ברשימה ארגון מחזור בכבודו ובעצמו. מי שמכיר את הרקע לא מופתע.
לא כל מה שמניתי פה זה גרינ-ווש (שזה ניצול ציני של הרצון הטוב והנאיביות של אנשים), חלקו נובע מטמטום או אדישות. הנה עוד כמה מיתוסים על קיימות.
האם הגיע סופו של האייפון? ניב קלדרון טוען שכן. אני מחכה שהאבק ישקע ויתהדק היטב לפני שאביע דעה בעד ונגד הג'יפון (יש לבטא מלרע) או אחליט אם לקנות אחד. בינתיים יש רק דגם אחד של HTC בשוק, קיוויתי שלקראת הקריצמס יצאו הרבה יותר יצרנים עם אנדרואידים אבל עברו כמעט שלושה חודשים ובינתיים שקט מופתי. לא ברור גם אם היציאה המהירה של HTC היתה לטובתם, קראתי כמה תלונות על איכות חומרה בעייתית אבל קשה לקבל מידע מאוזן, אם המוצר אכן פזיז וחצי מבושל או שאלו פשוט חובבי גאדג'טים שימצאו פגם בכל דבר.למישהו יש אחד כזה כבר בארץ?
בינתיים עבר עוד גל הדף על הבורסות, בחירות אמריקניות, והווב עבר להתעסק בדברים אחרים, הג'יפון נעלם לגמרי מהכותרות, ואין לי מושג אם זה טוב או רע 🙂 הניחוש והתקווה שלי: המערכת הזאת תשטח את השוק, נראה איך סוניאריקסון יתמודדו ישירות ראש בראש עם יצרנים סיניים זולים, ואיך נוקיה יאלצו לבלוע צפרדע גדולה עם העיכוב של פתיחת סימביאן ולצאת עם טלפונים שיריצו אנדרואיד או יתמכו בשתי המערכות. זה אומר גם שהרבה יצרנים יתמקדו במחיר החומרה ולא רק בשיתופי פעולה עם ספקים ונעילת קושחה. כבר היום HTC נמכר ב$400 בלבד ללא נעילה והגבלות כדי לעודד מפתחים, ואני מאמין שאנחנו צפויים לראות גל של חומרות שיתנו בעצם את רמת הפתיחות של אופנמוקו (אני מקווה!). יהיה מעניין, רק נשאר לקוות שהכלכלה תתייצב ויהיה לנו את הכסף לקנות אחד מהם…
לפני כמה חודשים מפעל מולטילוק (מנעולי פלדלת לפני שנמכר לחברה שוודית) הודיע שיוכנס לתוך הקו הירוק. תמיד היתה אצלי בבית השאלה האם לקנות תוצרת השטחים (באופן מובהק, אני תמיד נמנעתי מלקנות דברים כמו ירקות גוש קטיף ויין מחברון למשל), אבל כאן היה מדובר במפעל שהעסיק המון תושבי גדה, וההחלטה השוודית הזאת קצת תמוהה, כי היא פוגעת במקומות עבודה של תושבים שאינם מתנחלים. יש את המשחק העדין כאן של איפה עובר הקו הדק בין תעשיה שמנצלת את הכיבוש ותעשיה שמועילה לכבושים ומרגיעה את השטח. אני יושב כאן וקשה לי להחליט מה עושים בתחום האפור של שקלים ישראליים שמושקעים בשטחים. כמה אחוז מהרווח או ממקומות העבודה או המשכורות צריך להגיע לידיים של תושבי הגדה הפלסטיניים כדי שמפעל שם יהיה לגיטימי בעיני? אני לא יודע לתת תשובה מוחלטת.
הנושא עולה בצורה הפוכה השבוע בכותרות, הבנקים בעזה רעבים למזומנים, ישראל מחזיקה אצלה סכומי מליונים של שקלים שאינם שלה, ואמורים לעבור לעזה. בגלל סתירות אתיות ברורות הבנקים מהססים להעביר אותם, למרות ההסכמים וההוראות הממשלתיות. הבנקים מצד אחד מצווים ע"י האו"ם והנגיד פישר להעביר תרומות בינלאומיות לעזה, ומצד שני הם פותחים את עצמם לתביעות מצד נפגעי טרור, משפחת שליט וגורמים אחרים שטוענים (לא בלי בסיס) שהכסף הזה רק מעשיר את החמאס וסביר שישמש יותר את מאגרי הנשק מאשר עזרה הומניטארית. עזה היום הרי עדיין אוטונומיה שתלויה בישראל, הם משתמשים בשקלים, אספקת חשמל של חח"י, מים של מקורות, וכל יבוא ויצוא חייב לעבור דרכנו, כולל מזון, ציוד רפואי, דלק, רכבים וכולי. ברור שיש כאן סתירה רצינית בין מצב המלחמה לבין המחויבות החוקית והאתית לדאוג לרווחת חיי האנשים, המחויבות שלנו בפני האו"ם והרשות הפלסטינית שבחרה בחמאס באופן פחות-או-יותר דמוקרטי אחרי שנחתמו איתנו כל ההסכמים הנ"ל.
לא ברור לי לחלוטין למה לישראל יש ענין שעזה והגדה יהיו חייבים להמשיך להשתמש בשקלים בתור המטבע הרשמי. אני לא כלכלן, אני בטוח שיש לזה הסבר הגיוני. בינתיים כיוון שזה המטבע שבו הם משתמשים ואנחנו יושבים להם על הצינור, כמו שאנחנו חונקים להם את אספקת החשמל והמים, אנחנו מצד אחד מחריפים כך את הבעיות ההומניטריות ויוצרים לנו אויבים, ומצד שני אם הכסף הזה עובר פנימה אנחנו לא יכולים לשלוט למה הוא ישמש, וזה הטיעון שמככב בדעת הקהל – אסור לנו לממן מנגנוני טרור וכולי. הענין הוא שהכסף שמועבר לשם הוא לא כספים של ישראל או משלם המיסים, אלו כספים שאינם שלנו שאנחנו אמורים להעביר ומסרבים מטעמים אתיים, אבל בעסקים כמו בעסקים – אם אתה לא מתנהג בהגינות, איך אתה מצפה שישקלו להתנהג איתך בהגינות. כל עיכוב וגרירה פירושם שאנחנו מאבדים עוד ממעט פעילי השלום שעוד היו בעזה, ומצד שני כל עיכוב מצד החמאס בקידום החזרת גלעד שליט או מסירת מידע על שלומו גורמים לרובנו לאבד בהם אמון שאי פעם תהיה כאן נורמאליזציה. לפעמים נראה שהחמאס רוצה רק בלאגן לצורך בלאגן, ולא לצורך עצמאות. כל פעולה שלא ננקוט תביא אותנו לנקודת lose-lose אחרת. איך אפשר לגרום לעזתים במצב כזה להפוך חזרה את השלטון למשהו שפוי שיאפשר לנו לעזור להם?
לא, אני לא דואג שהחמאס ישתמש בכסף הזה לקניית נשק. לא נראה לי שהשטרות האלו יעניינו את מי שמבריח להם נשק וחומרי גלם דרך גבול מצריים. למבריחים הם יכולים לשלם בדולרים מהכספות בשווייץ. אנחנו יכולים להעביר להם שווה-ערך של הכסף הזה באוכל, ציוד רפואי ושאר מצרכים דרושים שאי אפשר לייצר מהם נשק, אבל כרגע עניין מצוקת המזומנים משמעו שאין העברת משכורות, בנקים נסגרים ולאנשים אין כוח קניה. כשהכלכלה נעצרת אנשים סובלים, ואנשים שסובלים מאבדים אמון וסבלנות והופכים להיות יותר קיצוניים. אין לנו שום הבטחה שהכסף ישאר ביד החמאס ולא יועבר לתשלום לעובדים ויעיר את הכלכלה, יכול להיות שהוא יטופטף לשוק בזרזיף שם כדי ליצור רושם ששוב ישראל מתעללת באוכלוסיה שם מרחוק, אבל מה האלטרנטיבה? ומצד שני אני לא מבין מה מונע מהחמאס להדפיס בעצמו כסף כדי לשחרר את צנורות הכלכלה שם, כסף שהערבונות שלו הם הכספות שלו בחו"ל, במקום להיות תלוי בשטרות של שקלים? האם יש כאן בעיה מסחרית-כלכלית או שמא זו עוד דרך לעשות מכת יח"צנות על גב ישראל?
המון סימני שאלה, ומהתקשורת אני לא מצליח להבין את הכל. מישהו מסוגל להסביר לי את זה?
