תגית: ילד

פורסם ב

תלמידים מדודים

באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"ה: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך זה מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"ה. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

בלר כותבת (הציטוט המלא בלינק):

ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.

לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.

[…]

עניתי:

פרופ' בלר היקרה,

המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.

אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.

אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.

לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.

כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.

אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.

עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.

באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:

(וזה אולי יזכיר לחובבי טד גם את ההרצאות של גבר טאלי).

אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:

למי שחיכה לראות את שאר ההרצאות מהכנס, אני ממליץ גם על ההרצאות של שטיינברג, ברזין, שפירו והולמן.

אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.

פורסם ב

כמה מילים על סרטי החודש

שנה ומשהו חיכו זוגתי ובנה לאיירבנדר (הסדרה-שקראו-לה-אווטר-אבל-קאמרון-גנב-לה-את-שם-הסרט), ואז לפני כחודשיים ראינו את הקדימון ועיקמנו את האף, לאיפה הלכה המגניבות של הדמויות ותנועות הלחימה? ואז לפני חודש גיליתי שמביים אותו מ. נייט שאמשלאמאלמיין, והרגשתי שהולך להיות חרא של סרט. היום דישדשתי בעגבניותרקובות וגיליתי שאכן חציר העם – ניקוד 8 ולא יותר. אני ממליץ למי שעדיין קצת ילד ואוהב אנימה, להציץ בסדרה המקורית במקום זה. אני חושב שעל הסרט אני אוותר.

לצידו ולא במפתיע קיבל טוי סטורי 3 ציון גבוה אבל הופתעתי שגבוה כל כך! 99% לסרט לגיל הרך שכלל תכנים מאוד לא רכים – כמעט שעתיים(!!) שכללו התעללות קשה נגד דמויות אהובות, מוות, אלימות, הזנחה, בגידה וסצנה כואבת במיוחד לצפיה שבה מובלים כוכבי הסרט למשרפה על סרט נע, אושוויץ-סטייל. האם בני 5-10 צריכים לקבל אלימות בעוצמות מייקל ביי כדי להיות מוכנים יותר טוב לחיים? האם מועיל להם בגיל הזה לקבל מוות בכלל ומוות מתוכנן-מראש של צעצועים (איך תתרגמו planed obsolecense?) בצורה כל כך מוחצנת ומוקצנת? מדהים שרק שלושה מבקרים כתבו נגד הסרט מתוך כ-250 ביקורות שספר עגבניותרקובות (אחד מהם מספר גם על ההתקפה הנוראית שחטף על ביקורתו המנומקת, ג'יזס). אני ממליץ על הסרט אבל לא לילדים קטנים. עד כמה ש"צעצוע של סיפור 2" היה אפל ומדאיג, מספר 3 עוקף אותו פעמיים בסיבוב. אני יצאתי ברגשות מבולבלים מהסרט, וכועס על כך שאינו אפילו PG, שלא לדבר על PG13. אל תבינו אותי לא נכון, הסרט גם מצחיק ומרגש לטובה, אבל אני אדם שלא בוכה גם כשצריך (והפתיע את עצמו בפרק הסיום סוחט הדמעות של ד"ר הו לפני חודש), אבל טוי סטורי 3 כברר ממש תקע לי גוש בגרון, וזו מתקפה רגשית שאני לא מאחל לילדים בני 10. 8 בסולם הכללי, ציון 5 כסרט לילדים.

ואולי זה המצב הנכון ואני מזדקן? אולי כשפותחים וקוראים בעיתוני מדע על קטאסטרופות אקלים מתקרבות, בעיתוני כלכלה על קטסטרופות כלכליות, בפרסומים אחרים על משבר המשאבים, משברים פוליטיים, משברי תרבות, ילודה וכולי, אולי הסרטים האלו, האלימים לילדים, רק מכינים אותם לעולם האמיתי של עוד 20-30 שנה, ואני כנביא-זעם לא קטן צריך להגיד להם בכלל תודה? אנחנו חיים בזמנים מאוד משונים, אני חייב לציין.

פורסם ב

גם ההורים אשמים

קראתי את נתאי על חיפוש האשמים בדריסת שניאור חשין והרגשתי להביא את תגובתי גם כאן בבלוג. נתאי אומר שמעבר לבחור החמד שדרס אפשר להאשים גם את ההורים, אבל לדעתי אי אפשר להאשים רק את האיש והוריו כשלאיש יש עבר כ"כ עשיר של הרשעות והוא עדיין על הכביש.

אולי מישהו זוכר לפני כמה שנים את אותו בחור מתוק ויקטור זרגריאן, שדרס שוטר ב-170 קמ"ש, איים על העדים לשתוק, רץ לשטוף את האוטו ולתקן אותו? קיבל 6 שנים בלבד.

אז הוא ערער, השופטים בעליון קיבלו את העירעור והורידו את העונש ל4 שנים בלבד. חבר ציין באוזני אתמול את העובדה המטרידה שמישאל חשין היה בהרכב השופטים.

אכן האשמה בהורים, אבל אני לא מדבר רק על ההורים המילוליים אלא גם אלו הרוחניים. מערכת בתי המשפט שלנו שלא טורחת להעניש ומערכת הענישה שלא טורחת לשקם, וכמובן מערכת החקיקה שלא מתקנת ומוסיפה לפעמים פשעים מקוריים משלה. אני לא יודע איך העיתונים רצים היום לצטט את פסיקתו של חשין מאותו פס"ד, עד כמה הוא היה מזועזע, אבל ב-Ynet (לא בדקתי באחרים) נותנים לינק לפס"ד המקורי של שש השנים, ומציליחים לשכוח לציין שבמו ידיו קיצר בית המשפט העליון את העונש באותה הפסיקה. גם העיתונות בארץ כנראה לא משהו.

אני מצטער, כבוד השופט חשין, אני רוצה להיות עצוב בשבילך, אבל אני בעיקר כועס היום.

תיקון מאוחר: מבדיקה מדוקדקת יותר הסתבר שחשין לא היה בצוות השופטים שהפחית את העונש של זרגריאן, אלא בעירעור של השותפים לדבר עברתו, ערעור שצוות השופטים דחה. אם כך הבעיה שלי היא עדיין עם מערכת בתי המשפט ככלל, ולא עם חשין בפרט.

פורסם ב

הזהרו מפיטריות ההימלאיה, ילדים!

הספקן שבי התעצבן היום. לפני כמה ימים ריטוותה הגר בדיחה חביבה של עידוק על הפרעות קשב, בתגובה קפץ מישהו עם עצה ריקה, שנראתה כמו טרוליזם מוזר, אז לחצתי לראות מי האיש. זרם הגוגל בוז של יוסף זילברפרב נראה כמו שרשרת ספאם אחת ארוכה לתכשירים טבעיים, ובלטו לי כמוסות הלינצ'י שהוא מפרסם, ולטענתו עוזרות בטיפול בבעיות קשב וריכוז, ומשפרות את הזיכרון. הוא גם מזכיר לפחות שמדובר בתוסף מזון ולא בתרופה. הלכתי לקרוא עליהן בויקיפדיה ונראה שמדובר בצמח מרפא אמיתי עם הוכחות ליעילות בטיפולים ספציפיים לסרטן. חפרתי עוד קצת ולא מצאתי מילה אחת מהיימנה לגבי טיפולים ב-ADD, אז בחרתי לי הודעת טוויטר אחת מהזרם שלו ועניתי לו:

yosi777: טיפול טבעי, יעיל ובטוח בהפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות – adhd http://bit.ly/a81kBC‎
I A – אני לא יודע מה זה אומר דור שלישי, ואני תוהה אם יש מחקרים מדעיים שמגבים את כל הטענות שאתה שוטח כאן לגבי הגנה על תאי עצב (אולי זו תרופה גם לטרשת נפוצה?) והסדרת הפעולה המוחית.

תוכל להפנות אותי בבקשה למקורות מידע יותר מדויקים ומדעיים מהדפים השיווקיים שלך?‎
יוסף זילברפרב‎ – נעים מאוד שמי יוסי זילברפרב מה שמך?‎
I A – אני ע', הידוע גם כ-ע' הספקן. הלכתי לקרוא קצת על הפטריות שלך וגיליתי שיש להן כל מני תכונות מעניינות, אבל לא אף אחת מאלו שאתה מציין, ולכן ביקשתי גיבוי מדעי לטענות.‎
יוסף זילברפרב‎ – שמע חביבי! אם אתה רוצה שאני יעזור לך להבין ממה מורכבת כמוסת לינצ'י, קודם כל כנס לפרופיל שלך והחלף את הכינוי בשם הפרטי ושם המשפחה שלך.
אני מבקש שזו תהיה הפעם האחרונה שאתה שולח לי דואר זבל ומתחכם איתי והחמור מכל שאתה מסתתר מאחורי כינויים חסרי משמעות.‎
I A – א. לא שלחתי לך דואר זבל, אלא עניתי על הודעה פומבית שלך בגוגל באז, ושאלתי שאלה עניינית. אם היה זבל פרסומי הרי שזה זרם הגוגל באז שלך שדוחף טיפולים על לינקים לכל מני אתרים המפרסמים את מרכולתך.

ב. אין לי כינוי חסר משמעות, מה שאתה רואה הם ראשי התיבות של שמי האמיתי. זכותי לא להחזיק בפרופיל ציבורי עם שמי המלא בגוגל. אם ירווח לך, שמי הפרטי הוא עירא. הבלוג שלי נמצא גבוה בתוצאות החיפוש בגוגל אחרי השם הזה כי הוא לא כל כך נפוץ.

ג. לא "התחכמתי" ולא ביקשתי שתגיד לי ממה התרופה מורכבת (סליחה, "תוסף מזון"), את זה כבר מצאתי במקומות אחרים ברשת. מה שביקשתי הוא שתציין בבקשה קישורים למחקרים מדעיים שמוכיחים שהכמוסות האלו עושות את מה שאתה טוען.

ד. לא הטלתי רפש ולא שלחתי "דואר זבל", רק הטלתי ספק בטענותיך. אחרי המתקפה ששלפת במקום ליידע ולשכנע, אני עלול להתחיל להטיל ספק גם בכוונותיך.
יוסף זילברפרב‎ – ראשית, טרם התחלתי להסביר לך על כמוסות הלינצ'י.
דבר נוסף אתה בא לתקוף אותי כאילו שאני צריך להתגונן מה גם שאתה מסתתר מאחורי השם המלא שלך.
גם בבלוג שלך אתה מסתתר מאחורי כינוי או ראשי תיבות?
גם אם אתה מחליט שאתה מטיל ספק זה בסדר.
אבל אם באמת אתה מתעניין במוצר אין לי בעיה לתת לך הסברים.
עד עכשיו לא נראית כאחד שמתעניין אלא כאחד שמתחכם.
אגב, מה שם הבלוג שלך ולפי איזה מילות חיפוש אתה מופיע ראשון?‎
I A – http://ira.abramov.org/ אבל אני לא מבין למה זה קשור.
אני לא מסתתר, אלא שואל שאלה פשוטה: אנא תן קישור למחקר מדעי שמראה שפטריות לינצ'י/לינג-ז'י/ריישי יכולות לעזור לבעיות ADD וזכרון כפי שטענת במספר אתרים שאליהם קישרת בזרם הגוגל באז שלך.
יוסף זילברפרב‎ – כמוסות לינצ'י מורכבות מלינצ'י המכונה גם ריישי ומקורדיספס סיני. אני מצרף לינק לשמות הבוטניים של 2 "פטריות הקיסר" הללו.
http://www.time2focus.com/index2.php?id=12725351
לפי השמות הבוטניים תקרא מחקרים באתר מחקרי רפואה – PubMed
שבוע נפלא.

בשלב זה אכן עליתי לPUBMED, ועניתי לו תשובה, תשובה שלצערי השמוק מחק, אז הנה שחזור מהזכרון של מה שכתבתי:

בדקתי, אבל לא מצאתי כלום לגבי "ganoderma lucidum memory", כלום לא עלה גם בחיפוש "ganoderma lucidum attention disorder", אבל כן מצאתי לא מעט בחיפוש "ganoderma lucidum cancer" כמו שהמאמר בויקיפדיה כתב.

חיפשתי הלאה באתרים אחרים, הרבה פחות מדעיים, וראיתי שהכמוסות מוצעות לטיפול בשפעות, בירידה במשקל, בעליה במשקל, מאיידס, בלחץ דם נמוך, בלחץ דם גבוה, בראומטיזם, בהפטיטיס A, B ואפילו C, ובקיצור תרופת פלא להכל, מה שרומז לי שאולי היא לא מטפלת בעצם בכלום, וזה מדליק אצלי נורות אזהרה.

בשני אתרים נידחים מצאתי התייחסות ל-ADD אבל לא טענות מפליגות על תיקון עצבים כמו שאתה טוען, ובשני אתרים אחרים היו אזהרות שבשום פנים ואופן אסור לתת את התרופה לילדים ולמתבגרים, מה שאתה מציע במפורש.

מר זילברפרב, אולי תאות לספר מה הוא הרקע שלך ברוקחות, למה אתה טוען את מה שאתה טוען לגבי הפטריות האלו ועוד בניגוד לאזהרות? נשמע לי שהתרופה הזו אינה מועילה במקרה הטוב ועלולה להיות מסוכנת במקרה הרע, אבל אני לא רואה התייחסות לכך באתרים שאתה מפזר ברשת.

בערב הגעתי הביתה ומצאתי שההודעה נמחקה מהשרשור, אז הוספתי תגובה אחרונה. מעניין כמה זמן היא תחזיק היא החזיקה פחות משעה ונמחקה:

I A – חיפשתי, אין שם, עניתי, מחקת. מעניין.

אני יכול לזרוק פה כמה מילות SEO, לטעון כי יוסף זילברפרב ספאמר, להעריך כי לפי מה שקראתי נראה שיוסף זילברפרב שרלטן או ‎להביע את דעתי כי יוסף זילברפרב מוכר פטריות מסוכנות לילדים, אבל אני אסתפק בלבקש מכל אחד ואחת מכם להפעיל את הראש ולבדוק טוב טוב לפני שאתם קונים מאנשים אקראיים ברשת חומרים שלא ברור מה הם עושים.

אם מדובר בחומר שמשפיע על המוח (לטובה או לרעה), הרי שצריך שיהיה עליו פיקוח, אישור FDA וחובת מרשם. אם אין צורך במרשם, הרי שיש סיכוי טוב שהוא אינו עושה אפילו את מה שהוא טוען. במקרה הזה נראה שפטרית הפלא אכן עושה משהו, זה אפילו לא פלאסבו, ולמעשה זה עלול להיות מסוכן.

פורסם ב

עובד טוב זה עובד מת

אני לרוב לא אוהב את מה שמייקל מור מוציא תחת ידיו, הוא מייצר תאוריות קונספירציה בסרט נע ללא נקיפות מצפון, ולא מעט אנשים העידו שהוא הוציא את דבריהם מהקשרם לצרכיו. אני צופה בסרטים האלו לפעמים בעיקר כדי לגלות את הכשלים הלוגיים ולהבחין אילו משחקי מסרים סמויים וסתירות הוא מפעיל כדי להזריק את דעותיו לצופים בצורה לא הגונה. אבל למרות קורטוב מלח היתה לא מעט אמת ב"קפיטליזם – סיפור אהבה". הסרט הזה לא היה צריך להמציא הרבה קונספירציות כי באמת יש כאלו פה ושם, הוא פשוט מרכז כמה סיפורים קיצוניים למדי שממחישים כמה כלים של שוק כלכלי יכולים ליצור נזק כשאין עליהם פיקוח – אם יש "יד נעלמה" הרי שהיא זו שמוחצת את האנשים בתחתית הסולם ולא מצילה אותם. באחד מהקטעים בסרט הוא מראה כיצד הרבה חברות, כולל חברות בלו-צ'יפ מכובדות, מוציאות לטענתו פוליסות חיים על עובדיהן כאשר הן המוטבות, במילים אחרות החברה מרוויחה אלפי או מאות אלפי ולפעמים מליוני דולרים מזה שעובד שלה ימות, וזה לא כסף שמשפחתו תקבל או משהו. להוסיף עלבון על פשע, השם של הפוליסות האלו בז'רגון הביטוחי הוא פוליסת dead peasants, או "פשוטי-עם מתים". לפי הויקיפדיה האנגלית, פוליסות "פשוטי-עם מתים" נמצאות בשימוש כנראה אצל רבע מחברות "פורצ'ן 500" ומבטחות 5 מליון עובדים.

כמו שמייקל מור אומר בסרט, חוק הביטוח אומר שאדם לא יכול להוציא ביטוח על רכוש של מישהו אחר, שכן אז יש לו אינטרס שאותו הרכוש יהרס או יגנב. אבל כאן חברה מוציאה פוליסה שמהמרת נגד חיי עובד שלה לטובתה, ואולי מעסיקה אותו בתנאים שמסוכנים לבריאותו! אין לי מושג למה זה חוקי בארה"ב, או למה חברות הביטוח מוכנות לזה, אבל שמחתי לגלות שיש לפחות משרתי ציבור שמוטרדים מזה שם. הנה אחת מכמה כתבות שכיסו את הסיפור אחרי שיצא הסרט:

השבוע נזכרתי בזה בעוד הסיפור של פוקסקון נמשך בכותרות. כאן המצב מוזר אבל שונה. למי שלא מכיר, מדובר בחברה הסינית המייצרת בתנאי העסקה מחפירים את שלל מוצרי iPxxx הניידים של אפל וחברות אחרות. החברה משלמת למשפחת הנפטרים פיצויים בגובה משכורת של 10 שנים (כ-$16K כי מדובר במשכורת שהיא הרבה יותר נמוכה מממוצע השוק הסיני), ומספר לא קטן של עובדים החליטו שכלכלית עדיף למשפחתם שיתאבדו מאשר שימשיכו לעבוד. אחרי 10 מתאבדים החברה החתימה עובדים על הבטחה לא להתאבד בחוזה, אבל עוד עובדת קפצה מהגג לפני שבעל החברה החליט שעדיף בעצם להרים את השכר ב-20%…

עדכון: עדיין יש קופצים…

בנקודה זו אפשר להשוות את זה כמובן לפלסטינים נורמטיביים אך עניים שמשוכנעים לבצע פיגועי התאבדות בתמורה להבטחת ארגוני הטרור לדאוג כלכלית למשפחותיהם אחרי מותם. הכסף לא מסובב את העולם, אבל הוא גורם לאנשים לאבד את עצמם לדעת. עוד תוצר נאה של מדיניות אי שוויון מודרניות, במקרה האחרון כלכלי וגם פוליטי, אבל במערב כבר מטשטש ההבדל בין השניים, לא?

אני חוזר לציטוט של אסימוב, אני חושב שהבאתי אותו אולי פעם בבלוג:

Bill Moyers: What do you see happening to the idea of dignity to human species if this population growth continues at its present rate?

Asimov: It's going to destroy it all. I use what I call my bathroom metaphor. If two people live in an apartment, and there are two bathrooms, then both have what I call freedom of the bathroom, go to the bathroom any time you want, and stay as long as you want to for whatever you need. And this to my way is ideal. And everyone believes in the freedom of the bathroom. It should be right there in the Constitution. But if you have 20 people in the apartment and two bathrooms, no matter how much every person believes in freedom of the bathroom, there is no such thing. You have to set up, you have to set up times for each person, you have to bang at the door, aren't you through yet, and so on. And in the same way, democracy cannot survive overpopulation. Human dignity cannot survive it. Convenience and decency cannot survive it. As you put more and more people onto the world, the value of life not only declines, but it disappears. It doesn't matter if someone dies."

הציטוט הזה יכול להיות מיוחס לצריכת יתר, פיצוץ אוכלוסין, או מה שתרצו. בשבילי זה גם מדבר על מה שקורה לאנשים בקצה הרחוק המכוער של קפיטליזם חזירי שמגיע לשלב חוסר הבושה.

ולבסוף – זהו העתיד הקפיטליסטי של ילדינו, לפי השוק האמריקני. שעה וקצת של צפיה פוקחת עיניים למי שלא מודע לבעיה. לא לבעלי קיבה רגישה.

פורסם ב

הרפתקאותי ברחוב סומסום

הידעתם שרחוב שומשוםהוא במרחק הליכה מהבית שלי?

פוסט של טליה עם הרבה קטעי ססאמי סטריט העלה בי נשכחות לפני כמה חודשים, ודרך שיתופיה ברידר הגעתי לעוד ועוד הופעות של כוכבים בתוכנית. חבל שרחוב סומום הישראלית לא הגיעה להשקעה כזו.

יש לי בן דוד ניו-יורקי שהיה שנים בובן (puppeteer), ואף פעם לא היה לי משעמם כשהייתי מבקר אצלו. הוא היה עושה מופעי יחיד וזוג עם במה ניידת, והיו לו גם מופעים ענקיים לבמות עם 9 מפעילים, חלקם בבובת תחפושת של גוף שלם. כדי לאחסן את הכל הוא שכר פאב ישן (שהוא הפך למחסן) ואת הדירה שמעליו בשכונה איטלקית חביבה בברוקלין. מלבד האוסף המרשים שיש ללארי בבית של בובות נדירות, משחקי ילדים וקופות חיסכון יצוקות בנות מאה (וזה הרבה לפני שהומצא Ebay), יצא לי דרכו לפגוש פסיכים אחרים מהמקצוע, לבקר בלופטים של בוני בובות מקצועיים בסוהו, ועוד. ערב אחד הוא הזמין אותי לאירוע מצומצם של The NY Guild of puppeteers. מישהו מצוות ססאמי סטריט (שאז צולם עדיין בניו-יורק) הביא קסטה של 10-15 דקות "פיספוסים" מהסט של ססאמי סטריט. מצחיק נורא לראות בובה מתבלבלת בשורות ומתחילה לקלל או לריב עם הבמאי. בחלק מהמקרים זה אפילו לא בכוונה, המפעיל באמת נשאר בתוך הדמות 🙂

אבל אחד הקטעים המופלאים היה טייק פספוס לקטע הזה של שיחה בין אלמו לרובין ויליאמס. הפספוס לא ביוטיוב לצערי אז אני אתאר לכם אותו: אלמו החמוד יושב על הגדר, מנדנד ברגליו (זו אחת הבובות המוצלחות שלהם, אין מה להגיד) ומסתכל בשעמום במקל שבידיו. ויליאמס עובר וכדי לשכנע אותו שמקל זה הדבר הכי שווה שיש, הוא מאלתר כל מיני שימושים למשחקי דמיון נפלאים עם מקל מטאטא (אני זוכר שיותר חביבים אפילו מהטייק הנ"ל שנכנס לתוכנית). אלמו מתלהב, ורובין מסיים "אבל אתה יודע מה אני אעשה עם המקל המופלא הזה, אלמו? אני אתן אותו לך!". "ואאאווו!" – אומר אלמו – "תודה תודה תודה מיסטר רובינס!!".

ויליאמס מסתכל עליו בפרצוף קפוא ופתאום אומר ברגיעה מפחידה: "מיסטר רובינס? מיסטר רובינס?? אתה יודע מה אני אעשה, אלמו? אני אקח לך את המקל הזה!" – ואכן שולף אותו מבין ידיו של אלמו הקטן, מסתובב בהפגנתיות ויוצא מהפריים. אלמו הקטן מסתובב אל המצלמה, מתכווץ אל תוך עצמו בבושה ואיכשהו בשפת הגוף שלו המפעיל מעביר את הפתאטיות והרחמים העצמיים החמודה והנוגעת ביותר ללב שאפשר לדמיין, אפילו האיש הכי ציני בקהל (אם היה שם אחד) היה חייב לעשות "אווווו!".

מלבד זה היה שם זוג בובנים רוסיים שנתקעו שם בלי כסף לחזור הביתה וכדי לגייס אותו הם מכרו זוג בובות יד רוסיות מסורתיות בגילוף עץ ידני שלארי קנה אחת מהן, ועוד כל מיני סיפורים מעניינים. למחרת, לארי לקח אותי לאולפנים של ססאמי סטריט. שם הוא הכיר כמה וכמה אנשים מהצוות כי יצא לו לעבוד עם ג'ים הנסון אי שם בשנות השישים בהתחלת הקריירה. יצא לי לגעת באלמו (או יותר נכון, אחד מהם) ולדחוף את ידי לתוך אחת מהתרנגולות (זה נשמע לא טוב, בעצם). היה יום מגניב, אבל אחרי כמעט 20 שנה, אני בקושי זוכר מה היה שם, טוב שנשארו תמונות! בין השאר תראו כאן את פרד גארבר בתור הכלב בארקלי, ואת קארול ספיני, הלא הוא ביגבירד ואוסקר הגראוץ'. לא להאמין שהאיש הזה, או-טו-טו בן שמונים, ועדיין נכנס לתוך התחפושת הענקית הזו, מכופף גב (על החזה תראו את המוניטור שמראה לו איך נראית ההופעה שלו בצילום) ונוסע על סקטים בזמן שהוא מפעיל את פי הציפור בתנועה מאוד לא נוחה מאחורי הגב. פשוט מרשים לראות מה שאנשים עושים למען האומנות שלהם…

Ira, Larry and a ChickenSpinny wearing BigbirdHalf BarkleyMuppets Restaurant Scene

ולסיום קטע מתוך ערב הצדעה לג'ים הנסון שנפטר לפני 20 שנה בדיוק (גיליתי לגמרי במקרה אחרי שפרסמתי את הפוסט). תוכלו למצוא נוספים בטיוב הקרוב לדפדפנכם…