ט.עי.ם

כן, אפילו אני נכנעתי לאתר הזה. לא יודע עדיין אם זה לגמרי מתאים לי אבל כמות הלינקים שאצלי בדפדפן כבר מכריעה את יכולות הדפדפן להתמודד, ואיתו משתגע גם Google browser sync. מה לעשות שיש לי יותר מדי לינקים בעץ הסימניות?

ט.עי.ם הוא קצת איטי, ורחוק מאוד מלהיות מושלם, אבל יש לו אינטגרציה עם השואש ודפדפנים אחרים וזה כרגע הפלוס הכי גדול שאני רואה אצלו. סושיאל בוקמרקינג זה נחמד אבל אני מחפש בעצם פתרון לניהול מרכזי של הסימניות שלי בצורה שקופה לשואש, וזה אומר בר סימניות בשני לבלים לפחות ולא כפתור בודד לגישה למדריך שלם, לדוגמא.

כמובן שיש גם עשרות תוספים לניהול Google Bookmarks מתוך השואש, אבל אין כאן את הקטע השיתופי (סימניות הן אישיות בלבד) והבנתי שמנשק השימוש הוא לא אידאלי. בנוסף זה אומר להזיז עוד חתיכה מהחיים הדיגיטליים שלי אל גוגל ובזמן האחרון זה מתחיל לגרד. מצד שני דל.יש.ס נקנו הרי ע"י יאהו, אז האם יש כאן הבדל בכלל? 🙂 אם ללכת על שירות כמו של גוגל שאין לו צד שיתופי (חוץ מלמחקרים חודרי-הפרטיות של גוגל) אז כבר הייתי מעדיף מוצר חופשי שיעבוד אצלי בשרת עם LAMP ונגמר.

אם למישהו יש המלצות, אני אשמח לשמוע.

איך קוראים למלכוד הזה?

מאז יוסוף הלר, כולם פולטים "מלכוד 22" על כל מלכוד שהוא. אבל הרי יש כל מני מלכודים, הרשימה ארוכה.

כרגע אני מתכנן את הטיול לסקוטלנד, ואיתי אני מתכוון לקחת מחשב כף יד עם תוכנת GPS. אפשר לקרוא לי גיק גאדג'טים רציונלי – אני קורא ומתלהב אבל אני לא רץ לקנות ואני לא יושב שעות על רשימות SPEC כדי להשוות כל תכונה קטנה, במיוחד אם אין לי צורך אמיתי במוצר. עד היום הסתדרתי יופי בארץ ללא GPS ולכן אני לא רואה בזה פואנטה, אבל לטיולים הוא מאוד נוח. אתה הולך יום שלם לאיבוד (בכוונה!) בהרים היפים, או בכבישים לא מסומנים באיזור כרמים על גדת הנהר, וברגע שאתה רוצה לחזור לתרבות ולחפש מסעדה או מלון אתה מדליק את הGPS ותוך דקות מוצא חזרה את הדרך לעולם התרבותי.

אם כן, אני צריך מכשיר רק לשבועיים, ואין מי שישאיל לי אחד, כי כל החברים משתמשים בשלהם.
לקנות משומש? לך תדע אם הוא לא יעשה בעיות באמצע הטיול.
לקנות חדש? אם כבר אז כבר. אחד גם עם GPS אבל גם WIFI כדי לבדוק דואל בנקודות חמות. זה קצת מייקר. אני רוצה גם תמיכה בSDHC וכל התקנים החדשים אבל זה עדיין לא נתמך ברוב המכשירים בשוק.
והופ… הנה קפץ המחיר של הצעצוע בכמה מאות שקלים. בעסה. במיוחד אם רוצים את כל התמיכות… WM6, GPS, WiFi, BT, GSM, BDSM…

החיים קשים 🙂

BlogFerence

BlogFerence הוא "כנס בלוגרים" בשיחדש. אפילו כנס הבלוגרים הבינלאומי הראשון, מעיזים להכריז. חיפוש קצר בגוגל מגלה כי לא כצעקתה. גם הבינלאומיות היחידה בו היא שחלק מהמרצים מגיעים מחו"ל, אבל לא המשתתפים.

שמתי לב לקיומו באחד האמשים, נראו לי מאד הפאנלים ביום הראשון אבל יום הסדנאות השני נראה פחות מרשים. הגעתי לטופס ההרשמה באתר, מילאתי פרטים למכביר, וכשלחצתי "שלח" קרא הדבר הכי פחות צפוי. לא קיבלתי הודעת שגיאה, ולא הודעת שליחה, קפץ לי חלון תוכנת הדואל עם הפרטים שמילאתי בהיכון לשליחה בדוא"ל, ועוד עם השם שלי בעברית בקידוד לא נכון. מדובר להזכירכם ב"אוניברסיטה של המחר" בשיתוף עם נענע, טורפי אתר הבלוגים המוביל בארץ (עד שבלוגלי יעקפו אותם אינשאללה). את המכתב עם הפרטים האלו (לאחר שלחצתי שליחה) קיבלה מזכירת בית הספר לתקשורת של המוסד הנכבד ידנית וענתה שאתקן את הקידוד.

אתמול, יום שישי, יומיים בלבד לפני הכנס, קיבלתי אימייל שהשיבוצים סופיים, ובתוך המייל לינק לאתר הכנס שהוא עמוד ובתוכו עוד לינק לקובץ אקסל גדול. קובץ האקסל החביב פירט עד האות האחרונה את כל באי הכנס בקובץ חסר כל הגנת פרטיות. גם אנשים שאולי ביקשו שעל תג המשתתף שלהם לא יופיע שמם אלא רק שם הבלוג או מזהה אחר, אנשים שאולי רצו לשמור על אלמונימיות שהיא חלק בלתי נפרד מעולם הבלוגים לפעמים, כל האנשים האלו פורטו בפרוטרוט בקובץ, כמעט וחסרה רק התמונה ומספר הטלפון. עוד נתון תמוה ביותר שעלה מקובץ האקסל הנ"ל הוא שהדבר הכי מעניין בכנס – סט הפאנלים של היום הראשון – סגור לכמעט חצי מנרשמי הכנס (וליתר דיוק אושרו רק 243 נרשמים מתוך 463), וחלקם אפילו לא התקבלו גם לסדנאות היום השני, או במילים אחרות, אנשים אלו יחפשו את חבריהם גם ביום הראשון וגם ביום השני. לא יותר קל היה לשלוח להם מייל אישי ולהגיד להם "מצטערים אתם בחוץ"?

(למי שלא רוצה לחתת עכברו עד לתוכנית הכנס, הפאנלים של היום הראשון דנים בבלוגים ככלי פוליטי, הפסיכולוגיה של כתיבת בלוגים, האינטראקציה בין העיתונות לבלוגוספירה, ואילו היום השני רובו סדנאות שיווק של מיקרוסופט או דיונים בנושאים הטכניים של הפקות AV ביתיות לVLOG, ואולי עוד דיון או שניים בנושאים יותר מעניינים)

אחרי פאדיחה טכנית, פאדיחה בעבירה על פרטיות המשתתפים, הגיעה העת לכסות מהר על הפאדיחות במייל משונה שאומר ש"בשל תקלה טכנית" הרישומים ליום השני נדפקו, והכנס יהיה פתוח לכולם בכל הסדנאות "על בסיס מקום פנוי" – וקובץ האקסל השערוריתי הוסר מאתר הכנס. הניסוח היה כ"כ מבולבל שלרגע חשבתי שמותר לי לבוא גם ליום הראשון, אבל לא כן היא. מסתבר שמי שנרשם היה צריך לדעת את זה לבד. מי שלא הספיק לראות את האקסל לפני שהוסר צריך לזכור עכשיו בע"פ אם כשהוא נרשם היה כתוב בטופס ש"הרישום ליום הכנס הראשון סגור" או לא. אני לא זכרתי. במקרה יש לי את האקסל. אני לא יכול להגיע ליום הראשון (גם גדי שמשון ויהונתן קלינגר לא, אני בחברה טובה), וליום השני התקבלתי אבל לאו דוקא לסדנאות שמאוד עניינו אותי. אני חושד שאני הולך לעבוד אם ככה באותו היום.

מי ברשימה? חנן כהן, אפי פוקס, יריב חבוט, שרון גפן, איילה, קוקסטה, קלינגר, שמשון ואחרים.
מי בכלל לא רשום? זרובה וייסברג, שושנה, חנית, תום סלע, שוקי גלילי, עידו קינן, יובל דרור והרבה מאוד אחרים.

מי שיגיע ליום הראשון (מחר) ויספר לנו מה קרה בפאנלים הסגורים על אינפורמציה פתוחה, נודה לו יפה מראש. אני אישית מאוד התאכזבתי מהארגון המוזר, אני מקווה לפחות שתוכן טוב יזרום ויתועד מהפאנלים, למרות שאני לא מעיז לקוות לרגע שהם יתועדו בוידאו ויועלו גם לרשת אח"כ.

טעימת יינות 90+ ויינות זוכי מדליות בדרך היין

(עוד פוסט של גיא, כי אני אוהב יותר את הסקירות שלו על טעימות 🙂 )

ביום חמישי האחרון, ה-28.6, נערכה טעימת יין בדרך היין ברעננה, שכללה יינות שציוניהם, עפ"י דניאל רוגוב (D.R), רוברט פארקר (R.P) ו-Wine Spectator (W.S), הם מעל 90. הטעימה הורכבה מיינות ישראלים ויינות תוצרת חוץ, ובמחיר סביר של עד 55 ₪ (כולל כוס משודרגת שקיבלנו מתנה וזיכוי ע"ס 10 שקלים לקניה מיינות הטעימה), קיבלנו טעימה סבירה.
אני כותב טעימה סבירה, כי היינות לא היו יינות גדולים במיוחד, אבל נתנו תמורה יחסית יפה לכסף.
את הטעימה שאני אתאר כאן, אני אסדר לפי קטגוריות של יינות לבנים ואחריהם אדומים וקינוח (לפי סדר היורד מהאיכותי ביותר ועד לפחות איכותי, לטעמי האישי). בנוסף, היו יינות של טעמתי, בעיקר בשל כמות והחלטה לא לנסות את כל ההיצע שעמד בפניי. אני בטוח שמי שהיה שם וירצה לחלוק רשמים, יוסיף אותם בבלוג. את היינות שלא נטעמו אני ארשום בסיום.

אז מספיק עם הקדמה. נתחיל ביינות הלבנים:
היין הדומיננטי והנחמד ביותר באותה קטגוריה, היה לדעתי יין ויוניה-מרסאן ד'ארנברג 2003 (ידוע בשמו Hermit Crab). היין קליל מאוד, ונרשמו ריחות של לימונית ופרחים, ובטעם היה ציפורן מודגש. הוא בהחלט היה שונה משאר היינות הלבנים שהיו בטעימה. יין זה קיבל ציון 90 ע"י W.S.

הבא בתור היה יין שרדונה שאבלי אופייני של Olivier Leflative, בציר 2004. הטעות היחידה שעשיתי היה לשתות אותו אחרי היין של ד'ארנברג. הטעם של היין האוסטרלי האפיל על חברו הצרפתי, ורק אחרי טעימה של חתיכת סושי נאותה, אפשר היה להבחין באיכותו. היין, כאמור אופייני לאיזורו בחוסר העץ שבו. הוא היה עדין, חמצמץ ומרענן. W.S נתן ציון 90 ליין.

השרדונה של ברבדו, 2006, היה נחמד מאוד, וגם הוא היה ללא עץ. הטעם שלו היה ארוך, ומילא את החיך בטעמיו האופייניים של הזן. רוגוב כיבד את היין בציון 91.

הוויוניה 2005 של רמת הגולן (סדרת ירדן) היה בעל ריחות וטעמים של אפרסקים בשלים (הרבה יותר בשלים מאשר היה בבציר 2004), אבל הטעם היה קצר וקצת מאכזב לטעמי. רוגוב נתן ציון 90 ליין.

אחרון והכי פחות חביב בקטגוריה זו, היה אבני החושן שוהם של בנימינה 2003. אין לי מושג למה היין קיבל ציון 90 ע"י דניאל רוגוב, אבל הוא היה פשוט אנמי. אין לי דרך אחרת לתאר זאת. טעם קצר, ללא ריחות יוצאי דופן. שום דבר מלהיב, בקיצור.

נעבור לעולם האדומים:
הבחירה ביין המצטיין של הערב היתה קשה עבורי. היו כמה יינות שהתחרו על התואר והנה הם:
ספרד – Pasquera 2003 – טמפרניו 100%, ששכב כשנה וחצי בחביות עץ אלון אמריקאיות, והיה פשוט מצוין. זהו היין שאיתו העדפתי, בסופו של דבר – לסיים את הערב. יין מלא, עם טעם שממשיך ללוות אותך כמה דקות טובות אחרי כל לגימה. W.S נתן ציון 90 ליין. זהו אחד היקבים האהובים עליי.

איטליה – La Spinetta Barbera Gallina 2004, עם ציון 90 ע"י R.P. יין שמלא טעמים של פירות בשלים, שממשיכים לענג אותך לאורך זמן. יצאנו עם שישייה שלו מהטעימה הזו.

אוסטרליה – ד'ארנברג The Laughing Magpie 2004 – שילוב משוגע לחלוטין של ויוניה ושיראז.
אין לי מושג מאיפה הקריצו את היין הזה, אבל הוא טוב מאוד ומשוגע כמו שהוא נשמע. ציון 92 ניתן ליין ע"י פארקר.

יין טוב מאוד נוסף היה יין צרפתי – Domaine Les Pallieres Gigondas 2003 , שטבע בטעמי פירות יער ופלפל. עדיין סגור למדי, אבל כבר קיבל ציון 91 מ-R.P.

בצד הישראלי, היין המצטיין היה זה של יקב טוליפ. גם ה-Mostly Shiraz (שכולל בתוכו שיראז, קברנה, מרלו ופטיט ורדו) וגם הסירה רזרב היו פשוט נהדרים. הראשון הוא בלנד נהדר מ-2005 שנותן פייט יפה לריטון רד 2002 של אמפורה. הוא עגול, מלא בפרחים ומוכן לשתיה. היין קיבל מדליית זהב בתחרות "אשכול הזהב".
השני הוא יין עגול לא פחות, עם ציפורן מודגש בטעם, ובעל ריח אופייני לסירה. דניאל רוגוב נתן לו ציון 90 מוצדק בהחלט.

יין נוסף שהייתי מגדיר כטוב, היה הקברנה 2003 של רמת הגולן (סדרת ירדן). אני כבר לא מופתע היום מדברים טובים שמגיעים בסדרה הזו. ציון 93 בהחלט הלם את היין. בפה היתה הרגשה נפלאה של תפוחים חמוצים-מתוקים.

היו יינות בינוניים, מאיטליה וצרפת, שלדעתי היו פשוט סגורים מדי לטעימה מסוג זה, אבל לא היתה לי מספיק יכולת לאבחן אם הזמן יעשה להם טוב. הראשון היה La Spinetta Barbera Bionzo 2004, שקיבל ציון 91 ע"י R.P. היין היה מריר מאוד, אבל מלא ובעל גוף עמוק.
הצרפתי היה שטונף דו פאפ, Vieox Telegraphe Telegramme 2003. ציון 91 ע"י רוגוב. היין היה מאוד ונילי, והיו מודגשים בו גם פירות יער ופלפל.

הרשימה הפחות מכובדת, שסוגרת את רשימת האדומים, היא של יינות ישראלים. חלקם ירדו מגדולתם, וחלקם כאלה של יקבים שמעולם לא התחברתי אליהם גם לפני כן. לא ברור לי למה הם קיבלו את הציונים המכובדים שהם קיבלו:
יקב רקנאטי הציג 3 יינות – מרלו רזרב 2004, קברנה רזרב 2004 ופטיט סירה-זינפנדל 2005. הם קיבלו ציונים של 90, 91 ו-90 בהתאמה ע"י דניאל רוגוב.מלבד הריח יוצא הדופן של הקברנה, אין לי מילה אחת טובה לומר על היינות. הם היו רגילים מאוד, אופייניים לזנים שאותם הם ייצגו, אבל חסרי מעוף וטעם ארוך.
ססלוב היה יקב שדווקא אהבתי עד לפני כמה שנים, אך בשנים האחרונות, אותי אישית הוא מאכזב. הסדרה היחידה שעוד אהבתי היתה סדרת הרזרב של היקב, אך הפעם גם את זה הם הצליחו לקלקל. על ציון 91 (שוב רוגוב), כל מה שטעמתי בקברנה רזרב 2003 היה מרירות וסבון כלים. את הסדרה הנמוכה ניסיתי לפני מספר חודשים (אדום מריאג' 2004, שקיבל כאן ציון 91), והיין היה פשוט וחמצמץ.
בנימינה הצליחו גם הם לאכזב אותי שוב, כפי שעשו בעבר. אבני החושן תרשיש 2003 של היקב, היה אמנם בעל ריח ייחודי של טופי ומתיקות מעניינת (91), אבל הטעם היה בעוכריו – מישהו החליט לתת ליין הזה לשכב בחביות עץ לזמן ארוך מדי. העץ השתלט על טעם היין ולדעתי "הרג" אותו כליל.

יין הקינוח היחיד שנטעם באותו ערב, היה Hights Wine 2004 של ירדן (91). זהוב, ומתקתק. אני לא כל כך איש של יינות קינוח, אז קשה לי לשפוט.

כמובטח, הנה רשימה של יינות שלא טעמתי באותו ערב (אחדים מהם נטעמו בעבר וחלקם לא):
ברבדו מרלו 2005 (92)
ברבדו קברנה 2004 (91)
כרמל קיומי קברנה 2004 (91)
כרמל קיומי שיראז 2004 (91)
יתיר ק.מ.ש 2003 (מדליית זהב ב"אשכול הזהב").
אמפורה מרלו 2003 (90)
אמפורה קברנה (90)
ססלוב אדום מריאג' 2004 (91)

מניפסטים? אהם….

כרמל כתבה מניפסט, או לפחות ככה היא קוראת לזה. המילה הזו גדולה עלי. בילדותי הייתי בשומר הצעיר ודיסקסנו את המניפסט הקומוניסטי. היום ההשראה שלי מגיעה יותר מהכיוון של מניפסט גנו, כל אחד מאלו השפיע (יותר ופחות) על מהלך חייהם של מאות אלפי עד מאות מליוני אנשים (ואחד מהם על מדינות שלמות).

אז לא מניפסט, אבל מעין הצהרת כוונות אולי? אני מסכים לגמרי עם כרמל, כאן זה הבית שלי ואני מסתובב בו חופשי. אבל עם כל הכבוד זה לא עד כדי כך בית. האנלוגיה של עירום שהיא נתנה לא תופסת פה (למרות שאני נודיסט בנשמתי). אני לא אספר כאן יותר מדי על החיים הפרטיים שלי ועל מצבי רוח, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, כי קוראים את הבלוג הזה אולי גם לקוחות, ולך תדע לאיזו קריירה אמשיך בעתיד – אולי דברים שכתבתי פה עד היום אפילו הם לא לעניין. רוני פעם סיפרה לי איך היא התחלחלה כשדז'ה-ניוז (היום גוגל-גרופס) עלה לאוויר. פתאום הודעות NNTP שנכתבו על מים ולא היו אמורות לשרוד יותר משבוע חזרו לנשוך אותך בתחת 3-4 שנים אחרי שחשבת שאין להן ביט של זכר. אפילו מIRC יש מי ששומרים ומפרסמים ציטוטים…

הייתי רוצה לכתוב על רגשות פה. במיוחד כשעובר עלי שבוע קשה או שאני צריך עצות בנושאים רומנטיים או מה שלא יהיה. אבל ה"לך תדע" עוצר אותי. לה עושים? לפתוח בלוג אלמונימי בבלוגלי, או להשאיר את זה במעגל החברים, דרך טלפון ואימייל ישיר? האם נכון לי בכלל להשתפך רגשית מול זרים? המון שאלות טובות שישארו תיאורטיות. זה לא שאפשר להפריח בלון ניסוי ואז למשוך אותו חזרה, הידיעה כבר נמצאת בעשרות קוראי רסס, אולי בגוגל קאש וארכיון האינטרנט? זה כמו שאנשים אומרים לי "עד שלא יהיו לך ילדים לא תדע עד כמה זה כיף והדבר הכי מדהים בחיים". אני מכיר הרבה אנשים שלא מפסיקים להתבכיין על זה שאין להם יותר חיים מאז הילדים, ואחרים שלא מכירים את אחד ההורים שלהם מאז שעזב בגיל 3 וזה משפיע להם על החיים גם 30 שנה אחרי. ילדים זה לא בלון ניסוי, אבל פתאום גם המילה הכתובה לא. דעות וחולשות שכתבת עלולות לחזור בבומראנג שנים אחרי. אני כנראה כבר לא אלך לפוליטיקה, אבל לרוב האנשים כאן זה יכול בהחלט לגרום צרות בעבודה (במיוחד אם יש להם חיים נון-קונפורמיסטיים בצורה כלשהיא). לפחות בתחום ההי-טק, אין אדם שהולך לראיון עבודה בלי לגגל את החברה אליה הוא מתראיין וכל מראיין חכם גם מגגל ראשית את האדם שבא לראיון. אין סודות. האח הקטן עינו פקוחה.

אז כאן זה לא הסלון שלי, ולמרות תחנוני המעריצות אני לא אסתובב כאן עירום, אבל זו החצר הקדמית, ואם תבואו לשבת ליד שולחן הפלאסטיק הלבן שיש פה, ולקשקש אני אשמח להצטרף.

עם הבגדים.

לסלון האמיתי שלי מוזמנים בהחלט רוב קוראי (כי לא מעט מהם אני מכיר IRL עוד לפני הבלוג) ושם אפשר ומומלץ לדסקס בעירום ועל עירום.

עדכון: כדי שפחות אנשים יבכו לי שויסטרד תוקע להם את הדפדפן, הריני מכבה את כל הגרפיקה והפיצ'רים. ממילא המלל זה הדבר היחידי שבאמת חשוב פה.

גאווה ודיעה קדומה

חשבתי ברצינות לנסוע לירושלים למצעד היום. זה כבר מזמן לא מאבק על זכויות להטב"ים אלא מאבק על מדינה חילונית ושפויה. הקיצונים מבעירים את ההמונים ועכשיו גם לא בוחלים בפגיעה בטבע כדי להדגים איזה אלימות הם היו מתים להרשות לעצמם להגיע, והמשטרה מעריכה שהם גם מסוגלים.

אני מאוד רוצה להפגין היום, ולמחות על המכות החוזרות והנשנות שחוטפות זכויות האזרח שלי, אבל האמת היא שאני מת מפחד מהעצרות האלו…


מצחיק? תחשבו עוד פעם. יש אדיוטים בכנסת שעדיין חושבים שהומוסקסואליות זו בעיה שניתן להגמל ממנה.

ובנושא קרוב-רחוק, חנית ורבים אחרים כותבים על איך שהמדינה מאבדת דמוקרטיה וחופש כל יום. בדיוק הרגע קראתי שגם ת"א תהפוך להיות עיר ללא פרטיות. על זה בדיוק ההרצאה של דוקטורוב מדברת – איך שהמצלמות בלונדון לא עוצרות ולא מאטות את הפשיעה. פושעים נעצרים אחרי מעשה ומפנים את הרחוב לפושעים אחרים, אבל את הכסף הזה אף אחד לא משקיע בחינוך כדי למנוע את הפשע מראש.