אני מעלה לכם כמה מתכונים בתמונות כי אם לא הפוסטים האלו, אני כמעט ולא מוציא את המצלמה מהתיק…

כרגע מתכונים, מחר אעדכן עוד תמונות של “אחרי הגריל” שאצלם הערב, כדי שתוכלו להנות מהמוצר המוגמר גם כן. התמונות כרגיל גדלות לגלריה כשלוחצים עליהן. תהנו!

מתאבן ראשון - בננה בבייקון. דמיינו שאתם בהוואי. השילוב של מלוח, מתוק ומעושן זה ה"סוד" של המתכון. [caption id=“attachment_4574” align=“aligncenter” width=“300” caption=“מרכיבים לבננה בבייקון: בננות, קיסמים, וחזיר שלא למד לברוח מספיק מהר”] [/caption]

לבקשת הקהל, למתכון הבא מצורפים “סקרינשוטים” :)

המתכון הוכן לכבוד יום הולדתו של גיא, ולכן הפוסט הזה מוקדש לכל מי שביום ההולדת שלו מעדיף לטרוף חיות מתות עם חברים במקום ללכת לקולנוע.

חלק הבשר שאני מכין היום מוכר כאסאדו (למי שמעשנים אותו כמניפות מעל אש פתוחה) או שפונדרה (למי שדוחפים אותו לקדרה עם המון ירקות), אמריקנים מכירים אותו גם כ־ Short Ribs. אני מכין אותו בין לבין - המון שעות בתנור אבל בצליה “יבשה”, כלומר לא טובע בתוך רוטב, ולא “קונפי” (בישול בשומן העצמי). הרעיון הוא מאוד פשוט - קרקעית הכלי מרופדת בתפודים, הבשר מזליף את הכולסטרול הרע למטה ונשאר עם הכולסטרול הטעים, התפודים יוצאים כמו תפודים מחמין ירושלמי טוב. פינה כלכלית לחסכנים: הבשר הוא אולי הבקר הכי זול שיש בשוק כרגע (45 ש"ח לקילו בטיב טעם, 50 ש"ח לקילו אצל הקצב המועדף עלי, פרה פרה, שלא ביקשו ולא שילמו לי לכתוב את זה), אבל לא לטעות. אם בד"כ אני מחשב 300 גרם בשר לאדם בחבורה ממוצעת, או 400 בחוגים שאני מסתובב בהם, אבל אסאדו הוא ברובו עצמות ושומן, אז אני מחשב יותר לפי 600 גרם לאדם, ואז המחיר למנה דומה לבשר צלי טוב (עדיין זול יותר מסינטה או אנטריקוט, כמובן). [caption id=“attachment_4380” align=“alignnone” width=“640” caption=“קלוזאפ על הבשר”] [/caption] שלב א’ מרצפים את הסיר ב"רצפה צפה" של תפודים (ואפשר גם בטטות). אפשר לזרוק גם שיני שום וענפי תימין. אפשר גם בצל, למי שאוהב. קרדיט לקונסטרוקציה הולכת למתכון הזה. [caption id=“attachment_4377” align=“alignnone” width=“640” caption=“התחלת סידור התפודים”] [/caption] [caption id=“attachment_4378” align=“alignnone” width=“640” caption=“סידור התפודים מתחת לבשר”] [/caption] שלב ב’ שוטפים את הבשר משאריות ניסורי העצם (ומלח אם קניתם בשר מוכשר, אבל אני מציע שלא). שלב ג’ מכינים רוטב ומושחים את הבשר. אסכולה אחת אומרת פשוט ועוקץ (שום כתוש, פלפל שחור, רוזמרין/תימין/זעתר, מלח גס, פלפל שאטה/צ’ילי/סחוג, שמן זית), אסכולה אחרת היא המתוק חריף (רסק/קטשופ/צ’ילי מתוק, דבש/סילאן, שום כתוש, סויה, בלסמי). אני הלכתי על הל טחון, צ’יפוטלה, סויה, צ’ילי סילאן, תימין, טיפטיפה כוכב אניס, פלפל ירוק ושחור, דבש ושום. למעשה עשיתי שתי גרסאות של הרוטב כי היו לי שני סירים למלא, אז אחד מהם טיפה יותר צ’ילי וקטשופי, השני יותר פלפלי ודבשי. את הבלילה הטעימה הזו מושחים בנדיבות על הבשר, ומי שיש לו לילה להכין את זה מראש, אפשר להשאיר בזה את הבשר כמרינדה, אבל זה לא הכרחי. אני שם את זה על התפודים בסיר עמוק על הצד (העצמות ניצבות) כדי שמקסימום שומן יזלוג למטה (לא לדאוג, הבשר מאוד שמן, הוא לא יתייבש). שימו לב רק שיש חתיכות שמנות יותר ושמנות פחות, חלקו אותן בצורה אחידה כמה שאפשר על פני השטח, ובין הסירים (כמו שתראו, לי יצאה כמות מספיקה לשניים). שלב ד’ שמים בתנור שחומם ל- 220-250 מעלות למכת חריכה למשך 30-45 דקות, ואז מורידים ל- 100-120 מעלות לעוד 6-10 שעות, תלוי כמה אתם ממהרים. אני מניח שלא מזיק לפתוח את זה פעם אחת באמצע ולהוסיף טיפה יין אדום, אבל זה לא ממש נחוץ.

האקדמיה ללשון מפרסמת: 220 מונחים חדשים בתחום היין, פרויקט שהשתתפו בו כמה מפעילי היין הבולטים בארץ, ועל המילון המשובח הזה שמענו רמז רק יומיים לפני כן בטעימת יינות עתידיים של יקב ויתקין מאסף פז (יינן ויתקין) ומירה איתן (יין וגורמה) שהיו שותפים ביוזמה.

אני והחברים מאוד נהננו, ומי שיש לו הכנסה (או לחלופין אין לו הכנסה ואיבד לרגע שפיות כמוני) לא יצא בלי איזו רביעיה או שישיה של בקבוקים עתידיים. אולי בהמשך אכתוב גם על היין (בינתיים אסתפק בלרמוז לכם שכל אוהב יין שלא יקנה שישיה של הפטיט סירה יצטער על זה מאוד עוד שנתיים, או שלוש, או ארבע, כש"המפלץ" הזה יתחיל להגיע לשיא…), בינתיים אתן לתמונות לדבר… עדכון 25 למרץ: בקריאות עידוד של “אסף! תעשה לי יין!” כתבו על זה בשבילי שכני לשולחן הטעימות. אני מסכים יותר עם ההבחנות של גיא אבל גם יפה ציין ליאור את הגישה המיוחדת והנהדרת של אנשי יקב ויתקין לשיווק (למעשה לפי עדותם של אסף, שרונה ודורון - יש להם ויכוחים חוזרים עם אנשי השיווק שלהם בנושא, ולכן אנחנו אוהבים אותם).

נראה שטראנטינו אהוב על בעלי בארים בארץ, אחרי “טראנטינו” בת"א ו"האטורי האנזו" בהרצליה (ויש אולי אחרים) נפתח לאחרונה בר בשם מיה (על שם מיה וואלס מפאלפ פיקשן) בירושלים. אני מספר לכם עליו עוד להפני שיצא לי לבקר שם בעצמי כי יש שם עכשיו חודש ויסקי שכדאי לכם לדעת עליו מראש ולא רק לקרוא ביקורת אחרי, וגם כי הוא הוקם ע"י אחיה של ידידה ירושלמית, שהלשינה לי על חודש הויסקי הנ"ל.

אני גאה להיות פיינשמעקר קולינארי.

זה לא שאני לא מסוגל להנות מאוכל פשוט ולענין, אבל אני לא אוהב שמאכילים אותי עבודות בעיניים. יש הרבה קסם ואיכות דוקא בפשטות, אני מאוד מסכים עם הערכים של ארגון “סלו-פוד” העולמי, על החשיבות של שמירת סביבות אקולוגיות, ולא לערבב בהן כימיכלים, זנים שלא שייכים, יותר מדי הנדסה גנטית שאולי משפרת את העמידות בשיווק גלובלי אבל מאבדות את הטעםם הלוקאלי. המגוון הזה הוא לא רק טעים, אני מאמין שיסכימו איתי מדענים שהוא גם תורם לשרידות של גידולים שונים.

אני לא יודע איך להתייחס לציטוטים שנזרקו לכיווני לאחרונה. בשני אירועים בזמן האחרון (ביעור החמץ בדאנסינג קאמל ולפני יומיים במסיבת יום העצמאות), שתיתי כמות אלכוהול מעבר למה שאני רואה כנורמלי והגון, ומאפשר לעצמי להגיע למצב טיפה יותר “שמח ומשוחרר” בין החברים שלי. אני לא עושה את זה הרבה (כולל שני האירועים הנ"ל אנחנו מדברים עדיין על פחות מ10 פעמים בחיים בינתיים) כי לרוב זה לא מתאים לי להרגיש ככה, ובוודאי שזה פשוט לא בריא. הענין זה שלפחות 3 בחורות שונות אמרו לי שהן מאוד אוהבות אותי ככה. האם זה דבר נכון להגיד? אם היתה לי בעית אלכוהות הרי שזה אולי היה מעודד אותי להמשיך ב"דרכי הצודקת", אבל גם אם אין לי - הרי שהן אומרות בעצם שאני אדם מסוגר וצרך עזרה חיצונית של חומרים לא בריאים כדי להיות נחמד וחברותי, וזה עצוב לי לשמוע. או אולי זה אומר שאני פשוט לא מרגיש מספיק חופשי עם אנשים אצלי בחבורה ואני לא מודה בזה אפילו לעצמי לגמרי?

יש לי שבת “פנויה” יענו לא קבעתי שום דבר חברתי, ולכן אני מתפנה לאסוף את הניירת לדו"ח מס 2007, ועובר על כמה טיוטיות שהתחלתי והגיע הזמן לסיים ולהוציא כבר, כי או-טו-טו הן יהיו אנאכרוניסטוית או שאני כבר לא אזכור את הפרטים…

למשל הפוסט הזה, על “רובינשטיין, מסעדת קצבים”. איך לא הכרתי את המוסד? אולי כי מעולם לא הייתי תלאביבי או חוב"תי.

אחרי שאכלתי שם וסיפרתי לחברים, כולם אומרים לי “כן בטח, ותיקים בעסק!”. הכל התחיל כשקיבלתי מהם הזמנה בדואר. לרוב אני נוטה לזרוק דואר זבל כבר מהתיבה עוד לפני שאני חוזר למכונית, אבל הברושור שלהם נראה רציני ואמרתי שאתן להם צ’אנס. אחרי שבועיים סופסוף הגיע היום המתאים וקפצתי עם אפי לשם לארוחת ערב קצת מאוחרת. המקום הוא במרכז המסחרי/קולנוע החדש בפולג, המתהדר בכמה מסעדות (כולל מקס ברנר אחד והוטרז(?)!) וחניה גדולה. המקום בעל תקרה גבוהה ואופנתית אבל לא רועש מדי, הכסאות יפים ונוחים אבל מעץ קשה ואת גיא זה מעצבן את העצמות, אבל בסה"כ עיצוב פשוט ולענין… כמו שאני אוהב את זה. בגלל שבאנו בהתראה קצרה מצאנו את עצמנו ליד הבר, שזה לא אידאלי, אבל אפשרי בהחלט.

עכשיו חזרתי מ מסיבת “ביעור חמץ” המסורתית השנתית של מבשלת “הגמל המרקד” שבתל אביב. למי שלא מכיר, לפני כמה שנים פתח עולה צעיר אמריקני את המבשלה במסורת המיקרו-מבשלות שמציפה את ארה"ב בשני העשורים האחרונים (זוכרים את הבירה של דרו קארי בסדרה?) - והיום הטרנד החדש הוא שלצד יקבי בוטיק ומיקרו-מבשלות צצות גם מיקרו-מזקקות של ויסקי (מילא וודקה ותזקיקים אחרים, אבל ויסקי עוד צריך ליישן וזה תהליך ארוך ויקר, אז ריספקט!)

בדאנסינג השנה כמו בשנה שעברה, הקהל טעם מברזים של הבירה הרגילה של המבשלה (סטאוט, פיילאייל הודי, פיילאייל אמריקני, חיטה), אליהם נוספו שני טעמים (בייצור סדיר?) של בראון אייל ואייריש רד, ובמקביל היו ארבעה ברזים של הבירה המיוחדת שלכבוד הארוע, אתרוגים בחיטה, לימון בפייל-אייל אחד, צ’ילי חריף בשני (לא זוכר מי זה מי), ווניל (ולדעתי גם אקסטרא קפה) בסטאוט. האתרוגים היה מעניין אבל לא יותר מזה, אני חשבתי שהבירה שלהם באופן כללי השתפרה למדי בשנה הזו, למרות שסטאוט הם עדיין עושים מאוד מוזר (אבל את זה אני אומר כמעט על כל סטאוט שאינו גינס). בהמשך הערב נמזג גם “מרטיני מרור” ששנה שעברה פיספסתי, זה ליקר (כנראה על בסיס פינלנדיה) של לימון וחזרת. לא וואסאבי אלא ממש מיצוי מגניב וטעים של שורש חזרת. ולקראת 10 בערב נפתח ברז חבית “הגולם”, בירה בצבע הבראון-אייל (לא לשאול אותי סגנונות, אני לא מומחה) עם חוזק אלכוהול בערך כפול. זו הייתה כמות האלכוהול הגבוהה ביותר שצרכתי בערב אחד מזה כשנתיים או יותר, וכדי להפיג אותה טיילתי ברגל בתל אביב, אכלתי המבורגר מדמם-כביום-הרצחו וקצת פאטה כבד ((כדי להשלים את כמעט כל הדברים שהרופאים אומרים לי שאסור, במיוחד אחרי שבבוקר הייתי קצת חולה ולא יצאתי ללקוחות)) ודפקתי שלוש שעות שינה באוטו ((שאינני בטוח שמספיקות לחוק אבל יצאתי ועשיתי לעצמי בדיקת תגובות ויציבות ובחלטתי שזה “מספיק טוב” בשביל להגיע למיטה שלי)) והנה אני כאן כדי לכתוב לכם על זה. לא ברור למה אני לא במיטה.

Boing Boing TV הוא אחת מהפינות החביבות עלי בבוינגבוינג. כתבות על אמנים, גיקים, טכנולוגיה, פוליטיקה ליבראלית, והכל מעורבב ומוגש באינטימיות וברצון טוב והרבה הומור (לרוב סוראליסטי משהו). לאחרונה הוא עושה צרות ונגן ה-MP4 המשולב באייטמים לא מופיע כראוי בשואש 2 (אין בעיות עם שואש 3 או אקספלונטר). שלחתי את זה בתור הערה קטנה בתגובה לכתבה (אפילו לא טרחתי ללכת לחפש כתובת לבעיות טכניות). תוך פחות מחצי שעה כבר קיבלתי אימייל משני ז’ארדן בעצמה (מהכותבות של בוינגבוינג שעושה גם כמעט את כל ראיונות השטח שלהם, אישיות בפני עצמה עם עבר צבעוני בעולם העיתונות הטכנולוגיות באינטרנט) עם CC: לנשיא קאסטפאייר שמספקת את אפליקצית הסטרימינג, ומיד גם תשובה בCC: ממנו. השבתי לו בפרוטרוט על איך ומה בדקתי (כמובן שכמו גיק אחראי ביצעתי בדיקות טיפה יותר יסודיות לשם שלמות, כמו בדיקה עם התקנת שוא"ש בתולית, נתתי את כתובת הIP הקבועה שלי כדי שיקל עליהם לגלות אותי בלוגים), ונראה שהבעיה תוקנה. מהירות ורצינות ויחס אישי. ככה קונים אותי :-)

ביום חמישי טעמנו יינות ישראליים בדרך היין, ואז ביום שישי התארגן מפגש של מועדון הפקק להרבה יותר מדי אוכל ויינות אוסטרליים וניו-זילנדים, כפי ש דווח שצל גיא וגם אצל דרינק’לה…

אני הייתי עסוק בלבשל ולהנות ולא רשמתי רשמים כמוהם (ביין אני סומך עליהם יותר מעל עצמי ממילא :-)) אז אני מצרף את התמונות שלי להשלים את הדיווח’ לחצו על שי משמאל כדי להגיע לתמונות.

הכנתי רוטב לסלט ומנת שרימפים, המתכונים להלן, ואולי שי יוסיף לנו את שלו:

הייתי בכמה מקומות חביבים החודש ולא כתבתי מילה. הייתי המון בעבודה על כל מני דברים ולא הגעתי לזה, אז הנה פוסט מסכם ולא ממצה…

\* הייתי במסעדה לבנונית מצוינת, ערבסקה בצומת סגולה, גיא כתב עליה כבר.

\* הייתי שוב ב מסעדה של ארז קומרובסקי בהרצליה וכרגיל נהניתי עד מאד.

\* הייתי בהופעה של Puppet Folk Revival שהייתה מצויינת, עם כרמל שסיפרה לי עליהם ועוד חברים טובים. שכחתי כמה כיף הופעות חיות וכמה זמן לא הייתי בהצגת תאטרון (יאללה מי בא?). אחד היתרונות הבודדים שאני רואה בלגור בת"א :-)

המוסד למדעי הטיל שבבית יהושע שמח לדווח כי נתקבל שם הזוכה בפרס דארווין לשנת 2007. הטקסני החביב היה חובב אלכוהול. ההבדל הקטן הוא שהוא אהב לצרוך אותו הפוך. מהרקטום. אבל עם הקפדה על יין איכותי, כי מה שגמר אותו היה זוג בקבוקי שרי. טוב שלא איזה סינגל-מאלט בחוזק חבית.

מדעני המוסד נהנו השבוע משפע סינגל מאלטים בחתונת אחד מחברי המוסד. שניים. זה המון לחתונה. אחרי ארדבג 10 ולגבולין 12 מצוינים הגיע תורו של בלנד מוזר בשם ג’וני בלו. המוזר היה שלמרות הדם הכחול הזורם בעורקיו (ליבו הוא רויאל לוכנגאר) נטען כי הטעם היה פשוט רע ומיותר. מר וחמצמץ ולא מעניין. כותב שורות אלו השאיר אותו בכוס, ואילו מדען אורח מניו זילנד בחן את האפשרות לשימושים אלטרנטיביים בנוזל העכור - “Maybe I should try to drop my pants and stick my d*ck in the glass because it sucks so hard”.

לפני כשנה התוודעתי למועדון בויסקי הישראלי. נרשמתי דרך האתר שלהם וציפיתי לתומתי שמדובר באמת בעמותתחובבים כמוני שמרימים ארועים בשביל הכיף. בהמשך מסתבר שמדובר בעיקר בטל חוטינר ועוד אדם בשם יונתן (שכחתי את שם משפחתו) שעובדים בשביל דיאג’ו ומארגנים את הכל בתור עוד ערוץ שיווק. אין לי בעיה עם זה בכלל שמשווקים לי בצורה של מועדון לקוחות, אבל למה להציג את זה בתור מועדון מעריצים או איזו אגודה? לא ברור…

יונתן מספר כבר כמה שנים על תוכניות להביא לארץ כמה חביות ליישון כדי לראות מה עושה האוויר והאקלים בישראל לויסקי המתבגר בחבית. למשל הוא העלה רעיון של לתקוע כמה חביות במערה על גדות ים המלח (הצעתי את השם “גלן-גדי” אבל טענתי שלדעתי האיינג’לז יחגגו חזק מדי על החבית בכזה אקלים חם. אכן הגיעה החבית הראשונה והושמה אחר כבוד במרתף המלון הסקוטי בטבריה. אני בתור חבר המועדון לא שמעתי על כך מראש וגם לא הוזמנתי לטקס. מדובר אגב בחבית בת שנתיים ממזקקת האי אראן, מזקקה שעוד לא יצא לי לטעום ממנה. היא די חדשה, בת 10-11 שנה אם אני זוכר, וכל מה שראיתי יוצא ממנה (על מדפי ברים בסקוטלנג) היה 10 שנים ב8 פינישים שונים. פיניש זה דבר שעושה טוב לויסקי במקרים נדירים בלבד (למשל חלק מהסדרה של גלנמורנג’י), ובחלק מהמקרים ממש הורס אותו. לצערי גיליתי שהאופנה המוזרה הזו הולכת מאוד רחוק עם ויסקי מיושן בחביות בירה, או גלנפידיך “קאורן” מספיי שמיושן בחבית מאיילה (התוצאה לא מדהימה) אבל לרוב מדובר מיין.

בתים מבפנים הוא סופ"ש של סיורים (אני מניח בשיתוף מחלקת התרבות של ירושלים או משהו), בכמה מהבניינים היותר מעניינים בבירה. חלקם לא פותחים את דלתותיהם לקהל הרחב ביומיום (הבית השוודי, מנזר רטיסבון, הפאטריארכיה היוונית, בניינים במגרש הרוסים ואחרים) וסיורים בשכונות ממילה ושכונת הבוכרים לראות פרויקטים של שימור בסקאלה רחבה. הסיורים חינם וחלק לא מבוטל מהם מועבר ע"י האדריכל שבנה או (לישנים יותר) האדריכל האחראי לשימור של המקום, מטובי משרדי האדריכלים בעיר. שווה לצלמים, ארכיטקטים ושוחרי תרבות והסטוריה באופן כללי. הסיורים רובם בשישי, 19/10 וחלקם בשבת 20/10(סליחה שחר, אבל אני כנראה אהיה בירושלים כל הסופ"ש)

ראנדל מונרו התבדח על פורנו של בחורות עם גיטרות במקלחת אבל הלך ובאמת פתח את הדומיין המדובר ו הקוראים שלחו לו תמונות. אני אומר לכם, זיי פראנק שינה משהו אצל האנשים :-)

קשקושים על תוכן, קישורים, וקשרים

אני מאוד משועשע מזה שיש כמה בלוגרים שם בחוץ שעוד מתעסקים בכלל בזה. חנית (דק"ר) התחילה מבלוג אישי ומדי פעם הפניה לתגלית WP חמודה והיום הבלוג שלה עבד רק לעניני טכנולוגיה ובלוגינג. כבר בקושי רואים משהו אישי בבלוג. אחרים גם הם עוסקים המון באופטימיזציות ומראה וSEO ומשמעות הבלוגוספירה חברתית ואחרת, ויאדה ויאדה… זה מרתק אותי לכמה דקות בחודש, פוסט אצל כרמל ‘ד"ר בלוג’ ויסמן או משהו קטן אחר, אבל כמה אפשר לעסוק רק בסטטיסטיקות או פוסטים על ההתעסקות בסטטיסטיקות?! לא בשביל זה אני מנוי לפוסטים של שכני בבלוגוספירה. אני רוצה לשמוע על הרפתקאות בחו"ל או המלצות על אירועים או קטעים חביבים מהחיים, או שירים… למה אני מרגיש בודד בציון שלא בודק את הסטטיסטיקות יותר משלוש פעמים בשנה? אני היחידי שמעניינות אותו תגובות ענייניות בבלוג יותר מאשר סטטיסטיקה של קוראים?

מזמן לא נגעתי כאן בצרכנות, פה ושם יצא לי להתקל לאחרונה בשירות טוב שרציתי להמליץ. ראשונה היא תמי מ"יש מיין". עסק של אדם אחד (עד כמה שראיתי) ומתקתק כמו שעון. כשהתייאשתי מכל האחרים שניסו למכור לי מקררי תצוגה במקום מקררים לשמירת בקבוקים לאורך שנים, או לדחוף לי דגמים יקרים שלא בצדק או שלא לצורך, תמי ענתה בסבלנות ולעניין, וניכר שהיא גם מכירה את שוק היין ולא רק את המקררים (בחלק מהמקומות אפילו לא ידעו לתת לי פרטים טכניים בסיסיים עליהם). כשהזכרתי כלאחר יד שכרגע הבקבוקים מתחממים בסלון באמצע הקיץ היא הציעה לתת לי בהשאלה עד להספקה מקרר טיפה קטן יותר ממה שקניתי ששוכב אצלה לתצוגה, ככה לפני שעוד דיברנו 7 דקות ולפני שנפגשנו. גם כשבאתי לבקר בתצוגה שלה בבנימינה קיבלתי שירות אדיב ולענין. אני יודע שרובכם לא בשוק למקררי יינות אבל עדיין, ראיתי את זה חשוב לציון :-)

מישהו כבר כתב, נדמה לי תומר ליכטש, על השמות הנהדרים של ספאמרים, ואיך הוא אוהב להשתמש בהם לדמיין דמויות לסיפורים קצרים. אני חייב לציין שעולה לי לפעמים חיוך כשאני רואה את הנושאים, במיוחד כשהם מצליחים לעבור את הספאמאסאסין שלי ואז גם את זה של ג’ימייל. “טקילה ברוקס” ניסתה למכור לי עכשיו ויאגרה, והצליחה להסתנן עם אימייל בעל הנושא הבא:

LET:account,password,shop,did you forget?,are you forget?,why are are forget?,damn you forget}

אז כל הכבוד, טקילה.. זכית לתהילת עולם :-)

אבא שלי אוהב לשלוח לי URLים בדואר. אתם מכירים איך זה הולך… לפעמים הגאדג’טים המוזרים האלו מצחיקים נורא. האמכר-שלמר מוכרים פיצ’יפקעס בסגנון הזה יותר מ100 שנה לפני השארפר אימאג’… תקלטו: מכשיר שמייצר בלוק קרח יבש בדקה בתנאי שטח (בטריה של אוטו?), רק חסר שיכתבו שהוא “שובר את הקרח במסיבות”…

יקב שלם במכשיר בייתי אחד - יסחט, יתסיס, יפקח לך על התסיסה ורמת הסוכר, יישן לך את היין בטמפרטורה הנכונה וישלח את כל הנתונים לPC שלך בWIFI כדי שתוכל לעקוב אחרי התהליך עם גראפים יפים ובסופו תקבל בערך 24 בקבוקים תוצרת בית אחרי שנה. מגיע עם חבית אלון, 48 בקבוקים למילוי וענבים כתושים מוקפאים מעמק הנאפה כדי להתחיל מהנאגלה הראשונה עם ענבי איכות. הגדרה חדשה למיקרו-יקב…

איפה עוד בעולם מבעירים דברים קדושים? אני לא מדבר על קטורת בכנסיות, אני מדבר על המקבילה של להעלות את ספר הסידור או תהילים באש בגלל שהוא קדוש. אולי זה קורה בוויקה או במסורות של הלוויות ויקינגיות, אבל כאן באיילה חומר הבערה הקדוש (לחובבי ויסקי) הוא האדמה עליה אנחנו דורכים. הכבול הגמיש הזה הוא לא בוץ מת, אלא אלפי שנים של צמחים נרקבים דחוסים בשכבות. יש לו ריח אחר מהבוץ שאתם מכירים מהמילואים, יש לו טקסטורה אחרת מהבוץ של החורף במושבים. תחשבו יותר דומה לאדמת הכבול באיזור אגמון החולה, רק שכאן הכבול מכיל אצות שנשטפות לחוף, תפרחות של heather שאני לא סגור מה שמה בעברית, וצמחים מקומיים אחרים, שמעניקים טעם עשן שונה ומעניין, יוד מהאצות, מלח מהים, ושנים (אלפי שנים!) של דה-קומפוזיציה ורה-קומפוזיציה, ואלוהים יודעת מה…

בעצם קשה לי לכתוב כרגע פוסט שנה טובה, כי עד כמה שאני רוצה לאחל אותה לכל חברי, אני יודע שאיחולים לא יחזיקו תמיד.

בראשון בערב דיברתי עם אחד מחברי, שגילה לפני שבוע שאביו חולה בסרטן מתקדם. סרטן ריאות ששלח גרורות כבר למוח ועוד איברים. את זה הוא מגלה פחות מחודש לפני החתונה, ולמעשה את הנסיעה לקפריסין לרישום האזרחי עשה בשהיה של 4-5 שעות בידיעה שלאביו נותר אולי שבוע לחיות (מאז הסתבר שמדובר בחודשים ספורים). בשנה אחת הוא מתחתן ואולי אפילו הופך לאבא בעצמו, אבל בגיל 34 הוא עומד לאבד אבא, ואת אימו לקח הסרטן כבר כשהיה בן 19. אין לי מושג איך לאחל לו. עצוב מאוד להתייתם, אבל לרוב האנשים זה לא קורה לפני גיל 50. אין לי איך לדמיין כזה דבר. אבל מה שבטוח במדינה מוכה כמו שלנו, כשיום הזכרון בא צמוד ליום העצמאות, כשיום לפני ראש השנה ושאר חגי תשרי חברת חשמל מקפיצה מחירים, אין לנו אלא לקבל הכל בבת אחת ואיכשהוא לשחות במעלה הזרם.

גיא מכריז על עצמו בגאווה כי הוא רומני, משפט אחרי זה הוא יודה שהוא לא אוהב חצילים, דקה אחרי זה יסתבר שהצד של אימו הביא את רומניה למטבח ועוד מחקר קל יספר לכם שבעצם רק הסבתא מרומניה. אבל הסבתא זה הצד המבשל וזה העיקר…. המורשת המשפחתית שלי דילגה על אבא שלי, אבל אחותו ואחותי מבשלות (ואופות) עדיין ממטעמי המטבח של סבתא. הוריו של אבי הצבר נולדו שניהם באותו איזור (בוקובינה) כמו סבתו של גיא, רק שהם נולדו כ15 שנה קודם כשהאזור היה עדיין בשליטה אוסטרו-הונגרית ודבר גרמנית. הבישולים אותו דבר רק עם שמות אחרים, כי השלטון והשפה השתנו אולי אבל לא המצרכים במטבח. את הכרוב הממולא היה “הולישקעס” והממליגה היתה פולנטה אבל רוב המאכלים סה"כ מאוד דומים. היום אגב, אם ארצה דרכון רומני אין עם מי לדבר, כי כפרי הולדתם של סבא וגם של סבתא נמצאים מאחורי הגבול האוקראיני, ובאזור מסוכן ביותר לתיירים, גם אם הייתי רוצה לבקר שם.

קיבלתי תלונות שאני לא מעדכן מספיק.

א. קפוץ לי.

ב. הנה סיפור אורנג’ קטן להתחיל איתו את השבוע…

פעם פעם חשבתי שדור שלישי זה מגניב. זה היה בדצמבר 2005 ולקחתי לשבוע נוקיה 6680, אבל האיטיות והבאגים של הסימביאן הביאו לי את החורפה וביטלתי את העסקה. לפני שבועיים גיליתי שאני ממשיך לשלם חבילת גלישה חודשית לדור שלישי למרות שאין לי מכשיר מתאים ולמרות שדרשתי לא להשתייך לאחת עוד כשקניתי את המכשיר. שיחה לאורנג’ סדרה את זה מאוד מהר (למרות שבאמצע ניסו למכור לי חבילת GPRS למרות שברור שאינני גולש) ואכן השבוע קיבלתי זיכוי בחשבון החדש. זיכוי של 425 ש"ח, בלי ריבית. שאלתי אותם מה נהיה ואמרו לי שזה מה שיש, אבל לא ניסיתי להתווכח, כי היה שם ענין אחר. החשבון הגיע בדואר רשום ואילץ אותי לכתת רגלי לדואר, ואז בתוכו מצאתי גם הודעה חביבה שהודיעה לי כי “מחיר שליחת SMS עודכן ל39אג’ פלוס מע"ם”. לא “התייקר” או “הוזל” אלא “עודכן”. במקרה אני זוכר שהוא עלה קודם 3 אגורות פחות. כסף פיצי אבל מה אכפת לי לשאול מה הסיפור?

במוצ"ש החלקתי באלגאנס לתוך חניון קניון שבעת הכוכבים באוטו החדש שלי (מאתמול גם מבריק אחרי שטיפה). האוויר בפנים היה ממוזג ויפה, אבל בחוץ בחניון עמד ענן כבד של 90% לחות ולא יודע כמה מעלות. עברתי על השומר המנומנם מחום תוך הרמת הידיים הסמלית לבדיקת מתכות אבל עברתי בשער והוא לא צפצף אז הוא התעלם ממני ונתן לי לעבור. פתאום הוא קרא לי רגע לחזור וכבר גיחכתי בתוכי על רמת האבטחה-בכאילו בארץ, אבל הוא רק רצה לקרוא את הכיתוב על החולצה שלי. שנים לא הסתובבתי עם חולצת T אבל גיא קנה לי אחת ליום ההולדת בזו הלשון:

ידידי מארק נוהג להתבדח לפעמים כי הוא נקרוזואופדופיל, שאפשר לדמיין את זה כאדם האוהב לקיים יחסים עם חיות צעירות מתות. הנה הטוויסט האוסטראלי:

לדוד משה היתה חווה אייה אייה או, ולאשתו היה תחביב של גידול חיות אקזוטיות. קנה לה דוד משה גמל (שאינו חייה כ"כ אקזוטית באוסטרליה לפי מה ששמעתי, אפילו מארגנים שם מרוצי גמלים סטייל ערב הסעודית, אבל לא עם רובוטים). הגמל החביב היה מסתובב בחווה ו מנסה למחוץ כבשים ועיזים, מצחיק, לא? הרי התינוק (בן עשרה חודשים) לא אמור להיות מזיק כשהוא עדיין יונק ולא הגיע לבגרות מינית, אבל מה אתם יודעים? יום אחד אדון גמל תינוק זרק את אימו המאמצת לרצפה, דרך על ראשה וניסה לז… אותה. הפתעה?

אתמול נפל לי אסימון…

בשוק מסתובבים בקבוקי ויסקי של המון מזקקות שונות ומתגאים ב"יישון כפול" ולפעמים אפילו משולש. מה שנקרא בשפת העם גם “פיניש”. למשל פעם חשבתי שגלנמוראנג’י “מדירה פיניש” אומר באמת שהוויסקי יושן 10 שנים בחבית ברבן רגילה ואז עוד חצי-שנה-שנה בחבית מדירה. אך לא כך היא! הצצה על בקבוק “דיסטילר’ז אדישן” לאגוולין פדרו חימנז מגלה שגילו 16 שנה((בדיוק כמו האח ה"פשוט" והזול יותר, לגאוולין 16 הרגיל (שטעים ממנו, אגב) )) - כלומר 14 שנה יושן בברבן קאסק ואז עבר לחימנז!

כמה שאני עסוק… אוך! לא יוצא לי להציץ בגרגרן הרססים שלי, אלא אם באיחור ניכר. הנה כמה אייטמים שצדו את עיני ולא יודע כמה שמו לב אליהם…

\* גוגל עשו ללקוחות שלהם “ויברח” וכיבו את השאלטר על הסרטים שמכרו עד היום אונליין. אם אין שרת DRM אי אפשר להקרין והלקוחות לפחות פוצו במעין זיכוי קטן של מה ששילמו על הסרטים האלו. אם רשימת המעוצבנים של לקוחות ITUNES לא היתה מספיק ארוכה, קיבלנו עוד הוכחה שDRM זה רע.

סאן וIBM לוחצים ידיים - סאן כבר הפכה את מערכת ההפעלה שלה לקוד כמעט לגמרי פתוח, עכשיו הם מדברים על פורטים נוספים שלה לכיוון המיינפריימים של אחת המתחרות הגדולות שלה. זאת בערך 10 חודשים אחרי שג’אווה שוחררה תחת הGPL והופכת אף היא לקומודיטי. האם סאן כ"כ בטוחה במוצרי החומרה שלה שהיא מרשה לעצמה להתפזר? אם כך אז למה היא עדיין מוכרת שרתים מבוססי אינטל וחלקם מריצים גנו/לינוקס? ולמה היא משחררת את הדיזיין של המעבד שלה תחת הGPL?! ((אני האחרון שיתנגד כמובן, אבל אני לא מצליח לעקוב אחרי התכנית העסקית שלהם))

לא עובד עליכם… זה ספר אמיתי שמצאתי אצל ידידתי דניאל. כל פעם מחדש אני דהום כשאני קורא איך אנשים עוד מאמינים בשטויות על " כישוף" או מרפאים חוצניים, גלגול נשמות וקבלה ואפילו לא למצוא בינהם סתירה, ומסתפקים בהסברים, לפעמים ילדותיים, על מיסטיקה ורגש. את הלינקים בפיסקה זו למשל מצאתי בבלוג של חץ, אדם בגילי, שכמוני התעסק בעבר בלינוקס ותוכנה חופשית ויום אחד עושה תפנית לעולמות של הארי פוטר, אבל בחיים האמיתיים, והוא עדיין מחזיק מעצמו אדם רציונאלי. כמוני הוא חושב דברים לא הכי טובים על הרבה מהמיסטיקנים אבל בעוד אני חושב שהם משלים את הקהל בכוחות מומצאים הוא טוען שיש להם כוחות והם משתמשים בהם שלא כהלכה. מדהים אותי איך אפשר לפקפק ולהאמין באותו זמן באנשים העוסקים ולא להבין שיש כאן רמאויות הרבה יותר פשוטות. הכוח היחידי שכאן מגיע לשימוש הוא לא כוח מאגי אלא כוח סוגסטיה ולפעמים טיפת שטיפת מוח מסוימת. אני ואחרים (ובמיוחד אנשים כמו ג’יימס ראנדי) מאמינים שבדרנים כמו אורי גלר שטוענים לכוחות עושים יותר נזק כי הם גורמים להנצחה של הדעות ההזויות האלו ודוחפים עוד אנשים להסתמך על מיסטיקנים, אבל חץ מוצא טיעונים “צרופים” למה השירות של אותם השרלטנים הוא חשוב ו ראוי לתשלום. חץ עצמו לא טוען לכוחות או יכולות, ואינו מציע שירותים כלשהם, אז מה הצורך העז להגן על העוסקים בתחום? למה החברה המודרנית, שהתקדמה כ"כ יפה בריאותית וכלכלית וחברתית בזכות מדע וטכנולוגיה במאה וחמישים השנים האחרונות, רוצה כל כך לשמר ולפאר את אגדות הילדים ההזויות האלו?

ביום שישי התקשר חבר לשאול אותי אם אני בסדר. הוא דאג שמא הייתי במגדלי עזריאלי בעת הפיצוץ (שעד אותו הרגע לא שמעתי עליו). מסתבר שדוכן השווארמה שבו אני סועד לפחות פעם-פעמיים בשבוע נמחק בפיצוץ גז, ואני מקווה ששמעתי נכון ולא היו נפגעים.

עזריאלי בנין מודרני, עוד מעט בן 10, יש בו הרבה אמצעי בטיחות כמו זוג פירים של מדרגות חירום וכיוצא בהללו, אבל מה לעשות שאין איך לעמוד מול הטמטום האנושי. הפירים האלו הרבה פעמים משמשים את המסעדות בבסיס המגדל העגול כחניה לעגלות מצרכים מטונפות שחוסמות את המעברים ולרוב יש שם ריח מעורב של מזון מקולקל (ולפעמים עגבניות קווצ’ות מרוחות על הרצפה מחכות לאירוע חירום שיגרום לקהל להחליק שם). בנוסף ביציאה מהמדרגות בקומות החניון יוצאים לתוך מסדרון בלתי מאוורר עם ריח עובש חזק באוויר שלדעתי לא התחלף כבר עשר שנים. מעניין אם יש שם כל מיני נבגים מדליקים באוויר כמו שב"האוס" תמיד הולכים לחפש בבית החולה.

אבל אני כן חוגג יומולדת. אתמול הייתה מסיבה חביבה אצלי בחצר ושלשום ארוחה חביבה מאוד עם המשפחה((אכלנו ב"פרי מגדים" במזכרת בתיה, אבל אין לי מה לכתוב עליה כ"כ. גיא הודיע שאולי הוא יכתוב משהו)). הסופ"ש התחיל בביקור בטיב טעם, שפעם קראתי לה “המכולת השכונתית שלי” ונפגעתי בשמם מההשתלטות המוזרה של גאידמק, אבל כמה שלא ארצה להגן עליהם, הם ביאסו אותי ביותר הפעם. כמעט כל מוצר שהיה שווה על המדפים הוחלף בשלושת החודשים האחרונים בנחותים ממנו. פעם היו למשל חרדל דיז’ון במבחר מחמישה יצרנים שונים, היום אפשר למצוא רק משניים, וגם הם היותר זולים (גם באיכותם), כנ"ל טחינה, פחות מבחר בירות ועוד הרבה דוגמאות. מה שנשאר זה מחלקת היין המצוינת של ג’יל שהתייקרה פלאים((לא מעט בקבוקים יותר זולים ב10-20% בדרך היין ושאר מקומות)), ומחלקת הבשר של שי.

גיא הקדים אותי לכתוב על טעימה שהוא לא היה בה. חוצפן :-) אבל אני הייתי ויש לי הוכחות….

הוזמנתי באימייל מסודר לקחת את ארגז הקריניאן העתידי שקנינו. אחרי שטעמתי אותו כבר הצטערתי ששני בקבוקים מתוך השישה הם של שי… הקריניאן החדש רק מתחיל להראות מיהו ומהו, עוד שנתיים (או שלוש) יגיע השיא האמיתי שלו ותעלם מעט המרירות שיש בסיומת, קשה לחכות! הריח טיפה סגור עדיין אבל מלא ריחות מבטיחים ואדומים של פירות מרוכזים, תותי שדה ושאר פירות אדומים. בפה מתפרצים רימונים וטיפה תות שדה, אולי רמז של נקטרינות, פשוט טעם מלא ועשיר, וקשה להחזיק אותו בכוס ולראות לאיפה הוא מתפתח, אבל שווה את ההמתנה אם הצלחתם. פשוט לא נגמר :-)

שלשום קיבלתי פתק בתיבה ללכת להוציא דואר רשום מסניף הדואר. חשבתי שזו החבילה מאמאזון אבל זו אכן הייתה מעטפה רשומה. דרישה לתשלום ממשרד עורכי דין על חוב לחברת נזק בינלאומי.

יש איזה צבי רוזן מנתניה ואיזו אלונה רוזן מבת ים. בין אפריל ליולי 2004 היה להם חשבון ADSL עם נזק בינ"ל עם יוזר שלא שמעתי עליו מעולם לצורך עסק בשם “קופי קולג’” שלא שמעתי עליו בעולם, על קו בזק באיזור 03 שבו לא גרתי מעולם ושולם מבנק איגוד שבו לא היה לי מעולם חשבון. למרות זאת במכתב ניתנו לי 7 ימים לשלם 1952 ש"ח כי “לצורך שימוש בשירותי [נזק בינלאומי] פנה מר עירא אברמוב והוסף כאיש קשר וכמשתמש”. הקטע המדהים שהיש לי אותו הסרט (לא זוכר אם אותם השמות) עם בזק לפני כשנה. משהו הזוי מאוד. מחלקת הכספים של נזק בינלאומי חזרה אלי (העו"ד עוד לא) ואחרי שעות בHOLD אישרו שאני לא קשור ואחרי עוד טיפה סחיטה גם הובטח לי שישלח אלי מכתב בדואר שמאשר שאני לא קשור שיגן עלי מפני עיקולים שונים שהעו"ד עלול עדיין להפעיל. ימ"ש של הבאג או האדיוט האנושי שהכניס אותי לתביעה המטומטמת הזו, אבל אם ציפורן שלהם תיגע לי בחשבון הבנק אני אקרקס להם תביעת פיצויים שתקנה לי צמוד קרקע ושני חתולים “רוסי כחול” גזעיים ואחד בורמזי.

אניטל התחילה סופסוף למכור BMC לתחנות עבודה. מדובר בכרטיס שפעם היה נמכר במאות דולרים לשרת אבל עכשיו בייצור המוני אפשר להכריז עליו כהגיוני גם לתחנות - איש תחזוקת הרשת יכול להתחבר למכונה מרחוק ישירות דרך החומרה, לשלוט במסך, מקלדת, עכבר וכפתור הכיבוי בלי להגיע לשולחן המשתמש, התחנה אפילו לא צריכה להיות דלוקה ומערכת ההפעלה יכולה אפילו להיות בתקלה שלא מאפשרת לה לצאת לרשת, אבל הכרטיס עוקף את כל אלו. בגלגול הדסקטופי של המוצר אינטל גם נותנים פיירוול חומרה קטן (נדמה לי, הטקסטים שלהם נוראיים ושיווקיים, אין מידע תכלס) כדי להפריד תחנות שחטפו וירוס לפני שידביקו את השכנים. בקיצור יותר שליטה ריכוזית לצוות הIT.

Carraig Fhada היא החווה של הארי וסאלי אנדרווד על איילה. אני וגיא פחדנו שלא נמצא שם בזמן בית בגלל פסטיבל הג’אז, אבל מצאנו אותם ועוד איזה מקום… שופופו: כן, הבית האחרון על הצ’ופצ’יק של לשון המגדלור של מפרץ פורט אלן בדרום איילה, 3 קילומטר מלגאוולין, כיף של מיקום… (אני לא משלה את עצמי שהם חתכו בעורמה שת שלושת הבתים שמימין לאזור התמונה, זה עדיין מקסים).

זהו. לא רציתי להשוויץ, אבל הייתי חייב. ננחת במוצ"ש באי, נשים את הדברים בחדר, וננסה לתפוס ארוחת ערב או הופעת ג’אז. ההופעות של הפסטיבל מתקיימות במזקקות ואולי גם במחסני החביות עצמם. מעניין מה זה עושה לאקוסטיקה וכמה חזק שם ריח הויסקי. אני אשאיר את זה כתרגיל לקוראים :-)

תשכחו כל מה שידעתם: וויסקי בן 5 לוקח בהליכה זקנים בני 27 שנה ויותר?

ג’ים מקיואן לקח בידיים את ברוכלדי שעמדה סגורה כ6 שנים, הרים השקעות של מליונים, למד את נבכי הסודות של השיטות השונות של הזיקוק, ועכשיו מתחילים לצאת ניצוצות. כל מה שברוכלדי מוכרת עד היום בשוק זה עדיין מהסטוקים הישנים שבחביות (עכשיו יצא לראשונה 18 שנה לפי הכתבה), אבל המזקקה נסגרה ב1996 ומקיואן פתח אותה מחדש רק ב2001, עכשיו התחילו לצאת הבקבוקים החדשים שזוקקו ע"י מקיואן בדודים משופצרים, בעיבוי יצירתי ובחביות מאוסטרליה. האמונה והאגו מתחילים לפרוע צ’קים - ברוכלדי “פורט שארלוט” הצוציק בן חמש שנים (זהירות PDF), בוקבק עכשיו בחוזק חבית ומרשים בתחרויות את ותיקי השוק. רבותי וגבירותי - המזקקה הזו ראויה למעקב צמוד, נראה לי שאני וגיא מאוד נהנה בביקור שם :-)

גם אתם מתגעגעים להירוז כמוני?

טוב, לא ממש מתגעגע כמו “נו על מה הם עוד יחשבו?” כמו עם לוסט.. :-)

כמה סרטים שראיתי לאחרונה וחשבתי להקדיש לכל אחד מהם פוסט אבל לא הגעתי לזה: \* 16 Blocks - נסיון לשלב את מקליין של DIE HARD עם סיפור צדקני. זה לא הולך. הרגישו חופשי לוותר אם עוד לא ראיתם. \* My Super Ex-Girlfriend - סרט דבילי לחלוטין, אומה תורמן היחידה שעוד איכשהוא מחזיקה את הסרט, אדי איזארד בתפקיד שלא נותן לו להתבטא… גם עליו אפשר לדלג. \* Hot Fuzz - מעט גיקים מכירים את Shaun of the dead בארץ כי לא מקרינים דברים כאלו בטלוויזיה. זהו סרט הקולנוע השלישי של אדגר רייט (שבד"כ מביים לטלוויזיה) ושוב בכיכובו של סיימון פג וכמה הצצות של קומיקאים בריטיים מצוינים וטימוטי דלטון שמסתבר שיודע גם לשחק בקומדיה. אני לא רוצה להרוס כלום מהסרט, אני אנסה לסכם: שוטר כוכב מגיע לעיירה שקטה ו… מה שממשיך משם הוא בין קומדיה לפרודיה ואני לא יכול פשוט לספר כלום חוץ מזה שאני וגיא התפתלנו מצחוק שעתיים. עבודת צילום ועריכה מבריקים, ציטוטים מסרטים אחרים, אם יש, לא הצלחנו לזהות, אבל הסיטואציות מעלות כ"כ הרבה אסוציאציות נהדרות. אין לי מושג אם ומתי יגיע לקולנוע בארץ… \* ואחרונים חביבים, פריי ולאורי הנהדרים, ערכתי לגיא היכרות עם אחת הסדרות החביבות עלי משנות התשעים המוקדמות " Jeeves and Wooster" שהעלתה את פריי ולאורי מדרגה מ"מצחיקנים צעירים" לדרגת שחקנים כוכבים, ובהמשך נחרוש מחדש גם את A bit of Fry and Laurie. כבוד לקלאסיקות.

בהמשך לפוסט הקודם… \* סימפי וסמארקי לא הלהיבו אותי. לאתר סימפי יש שירות עם אותם הפיצ’רים בערך כמו ט.עי.ם אבל הוספת הלינקים בו אינה נוחה באותה מידה ואין לתוספים שלו תמיכה בTOOLBAT, ולכן נפל מהפרק. \* צ’יפמארקס גם הוא לא מבושל לחלוטין, ולא הצליח להתמודד עם רשימת הסימניות הארוכה שלי. יש לי את הסורסים בשביל להתקין אותו אצלי על השרת אבל ממה שראיתי הוא עוד לא בשל מספיק בשבילי. \* מיסטר וונג לא ענו לי וגם לא פתחו עדיין את השירות… ניסיתי להרשם שוב מכתובת אחרת (אולי הם נלכדו אצלי כספאם?) \* Annotea נראית ממש כבדה ולא שייכת. היא מיועדת יותא לאיסוף ביבליוגראפיה למחקר מדעי ולא לאיסוף סימניות. \* קונוטיאה עושה אכן דבר דומה אבל יותר מהוקצע. עדיין לא מה שאני צריך.

מערכת הדואל של האוניברסיטה העברית עוברת לג’מיל. כך בהודעת דוברת המוסד וכך כבר עודכן גם בדפי במידע שלו. זה נשמע לי מוזר שמוסד כזה מגלגל החוצה את השירות הבסיסי הזה. אבל לא שמעתי את זה בעיתונים, זה יצא בשקט בשקט רק לסטודנטים של האוניברסיטה ועובדיה הזוטרים (נראה שהדואר של של המרצים והעובדים הקבועים נשאר במערכת הישנה). הרבה קללות כבר נכתבו על המערכת הישנה של HUJI, אבל לפחות המערכת נשארה בתחומי המוסד עד היום. מדובר להעביר 24K תיבות החוצה לג’מיל כבר עוד כשבועיים, ועוד 100K תיבות של בוגרי המוסד בהמשך.

דיקסי גריל בר היא מסעדה שיוצא לי להגיע אליה רק פעם בשנה בערך, אבל לא ברור למה כ"כ מעט. למעט נפילות בודדות בהיסטוריה, זו מסעדה מצוינת שיודעת לשמור על רמה גבוהה, לאחורי הקלעים נמצאים שמות מהמובילים בענף כמו חיים כהן, אירית שנקר ואילן סומך, והמקום פתוח 14 שנה ברציפות באותו המקום, שבארץ זו לא יציבות מובנת מאליה. יופי של בשרים ומאכלי ים, התוספות והמצעים לא מוזנחים, שרימפס על מצע ריזוטו שאכלתי שם היום היה מופלא. אמנם מנה ראשונה קטנה, אבל מושקעת וטעימה להפליא, כבר כמעט וחשבתי שאין ריזוטו נורמלי במסעדות בארץ :-)

אני נדהם כמה האי הקטן הזה של 1000 תושבים כל כך פעיל ויעיל :-)

פסטיבל איילה 2007 בדיוק הסתיים, ואת פסטיבל הג’אז נפספס ביום אם לא נמצא סידורים ללינה, אבל לא חסרים אירועים ולפחות בכל יום שני בערב יש קבלת פנים יפה לאורחים שהגיעו מרחוק עם מוסיקה מקומית, סיפורים וויסקי כמובן. כך מספרים לי בעיתון האיליץ’. המפגש קורה כל יום במזקקה אחרת, בשבוע שבו ננחת שם זה יהיה בקילכומן. יש גם משחק הבדמינגטון השבועי ומפגש מועדון הברידג’ ואני מתפלא איך אין גם איזה LUG או משהו :-)

סרט חדש של JMS מגלגל שתי עלילות תוך 75 דקות. אותם שחקנים (מינוס ג’קאר הנהדר כי קטסולאס נפטר בשנה שעברה). הדעות בין מתלהבות מאד לבין ‘נו מילא, סטראז’ינסקי ידפוק לנו שוב איזה “ריינג’רס”’. בקרוב באתר טורנטים בקרבתכם :-P

היום הלכתי עם גיא ושי ל"מת לחיות 4", ולפני הסרט עולה הזהרה לבל יקליטו יושבי האולם את הסרט (יענו מה שנקרא CAM באתרים המדוברים). שי מיהר להוסיף “למה להם לבזבז זמן לצלם כשזה פשוט נמצא כבר באינטרנטים, וציין שהם יכולים לשים שם פשוט את הלינק לטורנט וחסל :-) הסרט חביב וחסר אמינות עלילתית כרגיל אבל כיף בלתי פוסק של שעתיים. אני ממליץ בחום. בינתיים תהנו מ ראיון של קווין סמית (שגם משחק בסרט) עם ברוס ויליס. מומלץ…

יצרתי קשר עם הוצאת שטיינהארט קציר, שתחת המותג “העולם” מייבאים לארץ ומתרגמים הרבה ממדריכי הטיולים ובינהם הלונלי פלאנט הפופולארי. 168 ש"חים בשביל הזמנה מיוחדת של המדריך הסקוטי, לא פחות, שיגיע עוד שבוע לארץ. מהדורה עברית לא יצאה מאז 2001 כי כנראה אף אחד לא קנה אותה. הצצה מהירה באמאזון מצאה לי את אותו הספרון ב$15, ועוד $7 משלוחה, ועדיין זה חצי המחיר ובאותה מהירות הגעה של שטיינהארט קציר.

דא עקא, כי אני לא מסוגל לקפוץ להזמין באמאזון בלי לשפוך כספים על ימין ועל שמאל. אם הספרון עולה חצי המחיר הרי שאפשר להוציא את אותו הסכום ולקנות שניים! אבל מי היותר טוב? קוראים את ביקורת הקונים על הלונלי, אח"כ ראף גייד, אח"כ פודור, אח"כ BAA (פרומר) ועוד יש את אייוויטנס של DK ואת הירוק של מישלן… כל אחד מהולל ועל כל אחד מהם יש גם ביקורת שלילית אחת לפחות, ובכל אחד מהם יש משהו שאין באחרים… והפיתרון הנכון הוא כמובן לקנות שלושה (ואף אחד מהם לא הלונלי בסוף :-))

gorillapod הוא הגאדג’ט הכי מגניב שראיתי שנים. במחיר 400 ש"ח טיפה יקר בארץ (אני מדבר על הגרסא הכי מסיבית שלו שמחזיקה 3 קילו), אבל עדיין שווה. אני אקח אחד איתי לסקוטלנד במקום חצובה גדולה וכבדה.

חשבתי איך הגב הדפוק שלי יסחוב גם DSLR וגם גוף EOS3 בשביל שקופיות אבל ידידי הצלם ציון אפרתי הזהיר אותי שאין מה לדבר על וולוויה בסקוטלנד, ובמיוחד בספטמבר, כי מדובר במדינה קרה ומעוננת, והצבעים היחידים שיקפצו כראוי מהצילום יהיו בעזרת פוטושופ בלבד. אני אשמח לשמוע ממישהו דעות נוגדות (שי?).

Openmoko יוצא לשוק בתזמון מעניין, 10 ימים בערך אחרי פיצוץ האייפון הגדול. ב$300 (או כערכת מפתחים ב$450) יהיה לך טלפון פתוח להתעלל איתו ברשת הGSM בעזרת לינוקס מוטמע, מסך מגע גדול למדי 2.8", לשימוש באצבע או סטיילוס, המילה מולטיטאץ’ לא מופיעה, מעבד סמסונג SOC במהירות 266מ"ה, USB אבל רק 1.1, כולל בתוכו אנטנת GPS, ותומך GSM 2.5 (בלי EDGE, רק GPRS), בלוטות’ 2.0, וחריץ מיקרו SD. ערכת המפתחים כוללת גם רפרנס בורד, בטריה נוספת, כבלים מיוחדים למיניהם, זוג כרטיסי זכרון ותיר נשיאה מרשים מאוד. אני מקווה שנראה ממנו תוצאות מגניבות :-) בסה"כ רק טיפה יותר מתקדם (מבחינת רשת) מה6230 שלי, אין מהירויות דור שלישי אבל ביננו GPRS מספיק ל99.99% מהאוכלוסיה, ובל נשכח ש$300 לטלפון עצמאי, עם GPS, בייצור קטן, בלי הסכמי שיווק עם רשתות ושהולך נגד הרבה מוסכמות שוק זה זול ומגניב. 266מ"ה אולי גבולי לאנימציה תלת מימדית כמו באיפון אבל אני בטוח שמישהו כבר ינסה לחקות את המפלץ החדש של השוק. אני מקווה שלא יתקעו שם וילכו על משהו מקורי שיצליח ועל פיצ’רים שחברות הסלולר לא יאהבו שיש למשתמש.

Port Charlotte Distillery תתווסף בשנים הקרובות לאוסף הגדל של מזקקות משובחות על איילה. לפני חודש היה טקס החניכה מחדש. ברוכלאדי קנו את כל הציוד של מזקקה שנידונה לסגירה והריסה ואיחסנה אותו מאז 2003 תוך ניהול מגעים עם גורמים שונים, ולבסוף הוסכם לקנות את הבניינים המקוריים של מזקקת Lochindaal בפורט שארלוט שמושבתת מאז 1929 והפכה למוסך רכב ואכסנית נוער.

ברוכלאדי מספרים בגאווה שזו תהיה מזקקה ירוקה וה"Carbon footprint" שלה יהיה 0. מה זה אומר לעזאזל? שלא ילתתו שם עם כבול אלא על גופי חימום חשמליים ממקורות חשמל סולאריים? בלי עשן טבעי? אני יודע שהרבה מזקקות היום שולטות באופן מלאכותי ומדויק על כמות וסוג העשן שמייבש את השעורה אבל זה עדיין בה משרפה של כבול או פחם… למישהו יש מושג על מה הם מדברים? או שאני אצטרך לחכות חודשיים כדי לברר…. :-)

ישו וחיות אחרות, הוא השם החדש (זמני? סופי?) של הבלוג של גיא, אותו הגיא שהתארח אצלי לכמה בלוגים (בעיקר על יין) בחודשים האחרונים. הוא יודע לכתוב ויש לו על מה. חוץ מבדיחות שחוקות על שלמה ארצי, הוא יספר לכם על אלכוהול, אוכל, רוק קל וכבד, ג’אז וסקס (אני מקווה). לא זרקתי אותו מכאן, חי יהוה! רק רמזתי לו שהגיע הזמן שיצא מהבית כי יש לו מה להגיד :-)

עדכון: שם הבלוג שונה לSabbath Monkies וטוב שכך :-)

בשיטוטי באתרים סקוטיים נתקלתי ב ראיון עם רולינג לגבי סיום כתיבת הספר השביעי, שיוצא עוד שבועיים. מסתבר שהיא מודה ברצח של שתי דמויות מרכזיות (אבל היה לה קשה עם זה. היא שתתה חצי בקבוק שמפניה ונורא בכתה ונמרחה לה המסקרה!). היא עדיין טוענת שהדמות של הארי לא מבוססת על אף אחד (תוך התעלמות סדרתית מקומיקס של גיימן על ילד-עם-צלקת-במצח-שמגלה-שהוא-קוסם ועוד מראי מקום אחרים). את מילות הספר האחרונות היא כתבה לבדה בבית מלון עם השמפניה דלעיל והמון טישיואים. קשה להיות מליארדר.

כן, אפילו אני נכנעתי לאתר הזה. לא יודע עדיין אם זה לגמרי מתאים לי אבל כמות הלינקים שאצלי בדפדפן כבר מכריעה את יכולות הדפדפן להתמודד, ואיתו משתגע גם Google browser sync. מה לעשות שיש לי יותר מדי לינקים בעץ הסימניות?

ט.עי.ם הוא קצת איטי, ורחוק מאוד מלהיות מושלם, אבל יש לו אינטגרציה עם השואש ודפדפנים אחרים וזה כרגע הפלוס הכי גדול שאני רואה אצלו. סושיאל בוקמרקינג זה נחמד אבל אני מחפש בעצם פתרון לניהול מרכזי של הסימניות שלי בצורה שקופה לשואש, וזה אומר בר סימניות בשני לבלים לפחות ולא כפתור בודד לגישה למדריך שלם, לדוגמא.

מאז יוסוף הלר, כולם פולטים “מלכוד 22” על כל מלכוד שהוא. אבל הרי יש כל מני מלכודים, הרשימה ארוכה.

כרגע אני מתכנן את הטיול לסקוטלנד, ואיתי אני מתכוון לקחת מחשב כף יד עם תוכנת GPS. אפשר לקרוא לי גיק גאדג’טים רציונלי - אני קורא ומתלהב אבל אני לא רץ לקנות ואני לא יושב שעות על רשימות SPEC כדי להשוות כל תכונה קטנה, במיוחד אם אין לי צורך אמיתי במוצר. עד היום הסתדרתי יופי בארץ ללא GPS ולכן אני לא רואה בזה פואנטה, אבל לטיולים הוא מאוד נוח. אתה הולך יום שלם לאיבוד (בכוונה!) בהרים היפים, או בכבישים לא מסומנים באיזור כרמים על גדת הנהר, וברגע שאתה רוצה לחזור לתרבות ולחפש מסעדה או מלון אתה מדליק את הGPS ותוך דקות מוצא חזרה את הדרך לעולם התרבותי.

BlogFerence הוא “כנס בלוגרים” בשיחדש. אפילו כנס הבלוגרים הבינלאומי הראשון, מעיזים להכריז. חיפוש קצר בגוגל מגלה כי לא כצעקתה. גם הבינלאומיות היחידה בו היא שחלק מהמרצים מגיעים מחו"ל, אבל לא המשתתפים.

שמתי לב לקיומו באחד האמשים, נראו לי מאד הפאנלים ביום הראשון אבל יום הסדנאות השני נראה פחות מרשים. הגעתי לטופס ההרשמה באתר, מילאתי פרטים למכביר, וכשלחצתי “שלח” קרא הדבר הכי פחות צפוי. לא קיבלתי הודעת שגיאה, ולא הודעת שליחה, קפץ לי חלון תוכנת הדואל עם הפרטים שמילאתי בהיכון לשליחה בדוא"ל, ועוד עם השם שלי בעברית בקידוד לא נכון. מדובר להזכירכם ב"אוניברסיטה של המחר" בשיתוף עם נענע, טורפי אתר הבלוגים המוביל בארץ (עד שבלוגלי יעקפו אותם אינשאללה). את המכתב עם הפרטים האלו (לאחר שלחצתי שליחה) קיבלה מזכירת בית הספר לתקשורת של המוסד הנכבד ידנית וענתה שאתקן את הקידוד.

(עוד פוסט של גיא, כי אני אוהב יותר את הסקירות שלו על טעימות :-) )

ביום חמישי האחרון, ה-28.6, נערכה טעימת יין בדרך היין ברעננה, שכללה יינות שציוניהם, עפ"י דניאל רוגוב (D.R), רוברט פארקר (R.P) ו-Wine Spectator (W.S), הם מעל 90. הטעימה הורכבה מיינות ישראלים ויינות תוצרת חוץ, ובמחיר סביר של עד 55 ₪ (כולל כוס משודרגת שקיבלנו מתנה וזיכוי ע"ס 10 שקלים לקניה מיינות הטעימה), קיבלנו טעימה סבירה. אני כותב טעימה סבירה, כי היינות לא היו יינות גדולים במיוחד, אבל נתנו תמורה יחסית יפה לכסף. את הטעימה שאני אתאר כאן, אני אסדר לפי קטגוריות של יינות לבנים ואחריהם אדומים וקינוח (לפי סדר היורד מהאיכותי ביותר ועד לפחות איכותי, לטעמי האישי). בנוסף, היו יינות של טעמתי, בעיקר בשל כמות והחלטה לא לנסות את כל ההיצע שעמד בפניי. אני בטוח שמי שהיה שם וירצה לחלוק רשמים, יוסיף אותם בבלוג. את היינות שלא נטעמו אני ארשום בסיום.

כרמל כתבה מניפסט, או לפחות ככה היא קוראת לזה. המילה הזו גדולה עלי. בילדותי הייתי בשומר הצעיר ו דיסקסנו את המניפסט הקומוניסטי. היום ההשראה שלי מגיעה יותר מהכיוון של מניפסט גנו, כל אחד מאלו השפיע (יותר ופחות) על מהלך חייהם של מאות אלפי עד מאות מליוני אנשים (ואחד מהם על מדינות שלמות).

אז לא מניפסט, אבל מעין הצהרת כוונות אולי? אני מסכים לגמרי עם כרמל, כאן זה הבית שלי ואני מסתובב בו חופשי. אבל עם כל הכבוד זה לא עד כדי כך בית. האנלוגיה של עירום שהיא נתנה לא תופסת פה (למרות שאני נודיסט בנשמתי). אני לא אספר כאן יותר מדי על החיים הפרטיים שלי ועל מצבי רוח, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, כי קוראים את הבלוג הזה אולי גם לקוחות, ולך תדע לאיזו קריירה אמשיך בעתיד - אולי דברים שכתבתי פה עד היום אפילו הם לא לעניין. רוני פעם סיפרה לי איך היא התחלחלה כשדז’ה-ניוז (היום גוגל-גרופס) עלה לאוויר. פתאום הודעות NNTP שנכתבו על מים ולא היו אמורות לשרוד יותר משבוע חזרו לנשוך אותך בתחת 3-4 שנים אחרי שחשבת שאין להן ביט של זכר. אפילו מIRC יש מי ששומרים ומפרסמים ציטוטים…

חשבתי ברצינות לנסוע לירושלים למצעד היום. זה כבר מזמן לא מאבק על זכויות להטב"ים אלא מאבק על מדינה חילונית ושפויה. הקיצונים מבעירים את ההמונים ועכשיו גם לא בוחלים ב פגיעה בטבע כדי להדגים איזה אלימות הם היו מתים להרשות לעצמם להגיע, ו המשטרה מעריכה שהם גם מסוגלים.

אני מאוד רוצה להפגין היום, ולמחות על המכות החוזרות והנשנות שחוטפות זכויות האזרח שלי, אבל האמת היא שאני מת מפחד מהעצרות האלו…

מצחיק? תחשבו עוד פעם. יש אדיוטים בכנסת שעדיין חושבים שהומוסקסואליות זו בעיה שניתן להגמל ממנה.

חבר הפנה אותי לאנציקלופדיה “דעת” המקוונת, וצחק שהערך “אתאיסט” לא נמצא, אבל חיש קל מצאתי את ה אפיקורוס. אני קורא שם את הקטע שמסומן “תוספתא מסכת שבת” וחושב איך זה שבעברית אין מילה לג’יהאד. כתבתי להם “הערה” לערך, כי לא יכולתי להתאפק פשוט. “מהכתוב כאן משתמע שאדם שנולד ליהדות לפי שיוך משפחתו ומרגיש כישראלי ובן העם היהודי אך מתרחק מהדת ומתנגד לסמליה וכופר בעיקר, או במילים אחרות ישראלי אתאיסט שכמותי - ראוי להיות מופקר למאכולת אש או שאר אסונות ושנאה ואולי גם פעולות איבה של ממש מידי מאמינים?”

German teen unplugs pensioner’s ’noisy’ life support machine, או איך שאני קורא לידיעה: “אפשר למות מהרעש הזה”. למזלו של הפנסיונר המסכן היתה בחדר גם מכונה שעושה “בינג!” וצוות האחיות הציל את המסכן.

ונשאלת השאלה. בגרמניה, בקולומביין קולורדו, בבאר שבע או בעזה. יכול להיות ש טמטום או אלימות הם תוצאה של אדישות ההורים או אולי גם משהו לקוי במערכות החינוך? לשיפוטכם הקטע האמנותי הבא, מסיבת סיום בגן ילדים כלשהוא. לפי הדגלים כנראה בחמאסטן. איזה מתוקים!

ראיתי לי שהבלוג אינו מתעדכן בימים האחרונים, וכי הגיע הזמן להחיות אותו. איזה נושא יכול לעורר כל כך הרבה אהדה בבלוג הזה מלבד דת? והפעם - האפיפיור, הוד כלשהו, החליט לצאת למלחמה בתאונות הדרכים, כפי ש פורסם היום, לא פחות ולא יותר. מלחמת קודש ממש. כדאי אולי לשים לב לעניין התפילה תוך כדי נהיגה. אין ספק - אם זה לא יציל אותנו, שום דבר כבר לא יציל.

זה רק אני או שהוא שכח גם לצאת בהודעה לאיזה אל יש להתפלל במקרים כאלה…?

טוב.. אז ביקורת המסעדות של עבדאללה יוצאת לדרך מחדש. והפעם מסעדת פויקה, אותה ניסינו לראשונה אמש. הרבה זמן אני שומע על המסעדה הזו הרבה דברים טובים, ואתמול, בעזרתו האדיבה ובארגונו של שי, תפסנו שולחן לשישה. אקדים ואומר שכל מה שאמרו על המסעדה הזו נכון, כך שמי שירצה יוכל לעצור כבר עכשיו.

גאידמק רוכש את השליטה ברשת טיב טעם, ובהמשך גם מפעל מזרע יהפוך לכשר, כי ארקאדי רוצה להיות ראש עיר הבירה. עד כאן הבטחות שהוא רוצה להיות מחוץ לפוליטיקה.

מי האיש הזה לעזאזל? הוא היה יהודי בכלל עד שהתחילו לרדוף אחריו באירופה? למה הוא מנסה להכנס לי לגופי שלטון? למה הוא נכנס לי לצלחת? איפה אני אעשה עכשיו קניות בשבת? אני אצטרך להדרים כנראה גם לרעננה בשביל בשר טוב. רשת אחת קמה לעם בציון שיישנה בשר כמו שצריך, שהביאה יינות לא כשרים איכותיים מכל העולם, שנתנה ייצוג על המדפים למותגים קטנטנים שלא נכנסים לסופרים של נוחי דנקנר, שפתחה בשבת. ועכשיו בפלוץ קטן הכל מתפוגג. טרייביטש החליט למכור את ט"ט, קיבוץ מזרע עומד לדעתי להפסיד המון כסף, ובעיקר הקהל יפסיד את חופש הבחירה שלו.

טוב.. אז בעקבות המלצתו של ליאור בבלוג שלו, נסענו גם אנחנו לבקר ביקב של הפלטרים אתמול אחה”צ. מושב צופית היא פינת חמד קטנה ונחמדה באיזור השרון, וביתם של משפחת פלטר היא ירוק להפליא, והדגיש את המשמעות של יקב ביתי. באופן כללי, היינות שלהם היו לא רעים, אבל גם לא משהו שנפלתי בגללו מהכיסא.

גם הפוסט הזה נכתב על ידי גיא:

טוב.. אז שמענו שזו השנה השלישית שהולך להיערך פסטיבל ג’אז בקיסריה. אקדים ואומר שבשנה שעברה היה פסטיבל דומה בתאריכים דומים, עם הרכבים שונים. גם בשנה שעברה הלכנו, מספר חברים ובני משפחה, לראות הופעה של להקה הולנדית, שמבצעת שירי ג’אז ובלוז של ניו אורלינס, משנות ה-30 וה-40 העליזות. להקת ביג-בנד רצינית, שנתנה הופעה בלתי נשכחת. הארגון לפני שנה, היה הצד החלש של העניין. מספר הכיסאות שהושמו מול הבמה היו מועטים בהרבה, ונאלצנו לסחוב כיסאות מהבמה הקטנה רק כדי לשבת בצד. אבל ההופעה היתה בהחלט שווה את זה. להקה מדהימה, שנתנה תצוגה יפהפיה של דיקסי, והדרן שארך עוד חצי שעה. חבורה מבוגרת, שאפשר היה לראות בבירור שהם נהנים לנגן ביחד, וזה הגיע למצב שהקהל, בזמן ההדרן, פשוט קם והתחיל לרקוד במעברים ובצידי הבמה. ואני מדבר על קהל באמת מגוון. מכל הגילאים.

פעם פעם פעם מישהו אמר שנוסטלגיה תמיד תמכור. אתםם זוכרים את זה? כן זה היה פעם. ואיך שהוא צדק! פי… האנשים האלו היו צודקים פעם… אני זוכר איך… טוב אבל אני נסחף. לא באתי לדבר על נוסטלגיה אלא לספר אותה. הרבה מהקוראים שלי לא מסותבבים בבלוגוספירה ולא יודעים שמדי פעם יש גל פוסטים באותו הנושא. בשבוע שעבר הסתובב אחד של השתפכויות נוסטלגיות על “איך גיליתי את האינטרנט”. התחילה את זה כרמל, אותה אני מכיר עוד כ"carmel" מ-IRC, בחיתוליו של ערוץ ישראל בEFנט, והמשיכו את זה עוד כמה אנשים, ועכשיו כרמל גם הוסיפה פרק חביב וחשוב נוסף.

רפאל פוגל שאל אותי לפני שבוע-שבועיים מהן עשרת המסעדות ומהם עשרת היינות האהובים עלי בארץ. הבחירה היא קשה למדי ואני לא הולך לדרג או לספור שיש בדיוק 10, כי זה מגוחך :-)

מקומות שבהם אני אוהב לאכול, לא לפי שום סדר מיוחד…

\* לחם ארז בהרצליה - המסעדה המקורית שקדמה לרשת הסנדוויצ’יות. ארז קומרובסקי מלך בחיבור טעמים מפתיעים של מרכיבים טריים וטבעיים ומקומיים. מחליף כל כמה שבועות את התפריט - תמיד יש הפתעות טובות ואף פעם אין פספוס.

הפוסט הזה מחכה כבר שבוע וחצי, ליאור ביקש שאכתוב בעצמי על הטעימה, למרות שאין הרבה מה להוסיף אחרי הסקירה המצוינת של גיא.

היקב מוציא שני בקבוקים “בסיסיים” מצוינים בשם “מסע ישראלי”, אני אוהב שהם מקפידים על שמות פשוטים ובעברית. “מסע ישראלי לבן” שהוא בלנד משתנה של ויוניה, פרנץ’ קולומבאר וגוורצטרמינר. של 2005 פירותי עם חמצמצות הדרית רמוזה של אשכוליות שמגיעה מהגוורץ, ב2006 היא אפילו יותר בולטת (אחוזי גוורץ גבוהים יותר). קניתי בקבוק בשמחה רבה, ואקנה עוד שניים כשיושק ה2006.

פה ושם מתחילים לצוץ פוסטים של אורחים בבלוגוספירה הישראלית. אני משחרר כאן בלון ניסוי ראשון. ביום חמישי הייתי הרוג מעייפות, אז ידידי לכוס היין גיא ושי הלכו בלעדי לטעימה בכפר ויתקין. ממה שאני קורא, אני חושב שעשיתי טעות :-) המקלדת עוברת לגיא…

Three Wood של אאוכנטושאן, הסקוטים בטח מבטאים את זה אוחצ’ן. אתמול יצא לי לטעום בנורמה-ג’ין את הגרסה הזו, המיושנת שלוש פעמים שלהם. לטעום ויסקי בפעם הראשונה ולא מהמאלט ה"רגיל" שלהם זה תמיד קונפליקט בעיני…

יקב וילה וילהלמה. שמעתי עליו רק השבוע לראשונה. מושב בני עטרות הוא שמו החדש של יישוב טמפלרים גרמניים בן מאה שנה שנקרא וילהלמה בזמנו, ע"ש הקייזר וילהלם שבא לביקור בארץ ובין השאר התפעל מפועלם של החברים ליישוב והכנת תשתיות בארץ. לטמפלרים יש המון הסטוריה חיובית בארץ - קווי “דיליז’אנס” מוסדרים בין הערים, הרבה מאוד מתשתית שיטות הבניה המודרנית באבן, שיטות חקלאיות שפותחו במיוחד להתמודדות עם האקלים המקומי, מגדירי צמחים וחיות מקומיים… למעשה עליה שניה ושלישי הסתמכו לא מעט על עזרה מהטמפלרים בעצות ותוצאות מחקר. מצד שני הסיפור המוזר של הטמפלרים השאיר לרבים טעםם רע בסופו - הם נשארו נאמנים לאמא גרמניה, המשיכו לשלוח את בניהם להתגייס במלחמת העולם הראשונה על סף הכיבוש הבריטי, אח"כ הקימו קינים של ההיטלר-יוגנד בשנות השלושים והתגייסו לצבא שוב לכבוד מלחמת העולם השניה, מה שגרם כמעט אוטומטית לסגר והגליה של רוב הקהילה ע"י הבריטים לאוסטרליה, ושל עוד קומץ אחרון ע"י ההגנה, עם הקמת המדינה.

- פיהוק - “אתה עייף?” - “למה, יש לאמא שלך פטנט אחר?”

5 שעות באוטו לא חייב להיות סבל, הרצנו קטעים, התפעלנו מנופים, הייג’ינקס וטומפולרי. צריך לדעת עם מי לנסוע, וצריך לדעת מה לחפש. עד סוף השבוע האחרון לא ממש אהבתי את אילת, אבל עכשיו אני רואה אותה שונה :-)

הרגע קיבלתי טלפון מיקב אמפורה. כלקוח ותיק הציעו לי את מבחר יינות היקב בהנחה (המחיר שתקבלו אם תבקרו ביקב, אבל עם משלוחה עד הבית). לא מעט מחברי ומשתחתי התלהבו במוני מהרייטון רד בבקבוקי ה375מל, ונראה שעוד 4 ארגזים כאלו ייקנו.

איפה במקום אחר בעולם נותן יקב לא כשר הנחה על יין לא כשר לקונה אתאיסט רק בגלל חג יהודי דתי? :-)

הנה שיעור מקוצר בקפיטליזם. היצע וביקוש.

בספטמבר נסעתי לחו"ל, במקרה באופן נדיר באותו שבוע, לראשונה מזה כשלוש שנים, היו מספר קטן של בקבוקי לגאבולין 16 על המדף במחיר מציאה הוגן של $60. לפני חודש מכר לי טל חוטינר, היבואן שלו בארץ (בלי קשר ליבוא של הדיוטי פרי, ובמכירה מיוחדת לחברי מועדון הויסקי) במחיר עדיין לא רע של $80 + מע"מ, זכרו שזה אחרי מכס, והמחיר הרגיל שלו בדרך היין או אצל חינאווי הוא פי שתיים, 800-900 ש"ח!

(מתנצל על הקפצת הפוסט, זיי פרנק שינה מאגר לתוכניותיו הישנות משום מה) נושאים שבא לי לפתוח עליהם דיון ואני לא מגיע לכתוב עליהם אפילו חצי פוסט. דוחה ודוחה מקוצר זמן. למשל האיי-פון של אפל, מכשיר נז"ק שגם מנגן ואפילו מתחבר לרשתות סלולאריות בתור פיצ’ר צדדי, אחרי שאפילו סטיבן קולבר הביע את מורת רוחו מהצעדים האחרונים של אפל, אחרי המכתב של סטיב ג’ובס, יש לי מה להגיד קצת בנושא ואני לא מגיע לזה.

הבטחתי בפוסט הקודם לספר על היינות ושכחתי…

Islay שאלה אותי אתמול, איך זה שקיבלתי בקבוק ויסקי חדש ואני מחכה במקום לפתוח על המקום. כמובן שהסקרנות אוכלת אותי, וברור שבקבוק ויסקי זה לא כמו יין שיתחמצן ויתקלקל אם לא גומרים אותו באותו היום. עדיין יש משהו חגיגי ושונה בטעם של משהו חדש שעוד לא ניסית, והטעם משתנה מאוד עם מצב הרוח והחברים שחולקים איתך את הרגע. לא, אין כאן שום “רוחניות” ובולשיט, נוכחתי לדעת באמת ובתמים שאותו משקה בימים שונים יכול להיות משעמם או מרתק בתלות במצב הרוח, ויש מחקרים מדעיים שיגבו את זה.

מירב מיכאלי חושפת את כעסה על קצב, ומסתבר שהיא כועסת עם החזה.

פאריס “אופס איי דיד איט אגאיין” היורשת לבית הילטון (תנשלו אותה כבר שתפסיק להעיק!) מתגלה כ חובבת סמים ומסיבות עוד יותר פרועות ממה שדמיינו, הפעם זה לא מטושטש או בחושך.

אולי נעשה החלפות? זכותה של פ’ לפרטיות כי היא עשתה שטויות וכי היא לא מעניינת לי את קצה הסבתא, וזכותה של א’ (אורית? אורלי? אירנה? אמרו לי ושכחתי) לקבל כבוד על האומץ להגיש תלונה נגד מי שבינתיים מצטייר (אפילו אם עוד לא הואשם) כאחד הנאלחים שבפוליטיקאים שהיו לנו עד היום. גם פשע, גם יואשם כנראה באונס שזה גרוע יותר מכל מעילה או שחיתות בעיני, וגם נאחז בקרנות המזבח - למרות שכהונתו ממילא מיד נגמרת, והוא סידר לעצמו פנסיה שמנה במיוחד (אני מחפש ולא מוצא מראה מקום לכתבה בנושא).

אתמול בערב היה אירוע טעימת יין בדרך היין, רעננה. אין מצב שאני יודע לתת ביקורות יפות כמו של ליאור אז אני אניח למקלדת שלו להתבטא. אני אזכיר רק באיבחת אצבע את הבקבוקים שמשכו את תשומת ליבי לטוב ולרע

הטקסט הבא קרוב לליבי (בריאותית ומשפחתית) והוא נכון וחשוב. הוא הופץ ברשת בתור מכתב שרשרת עם קובץ פאואר פוינט ענק. אני לא אוהב מכתבי שרשרת ולא פאואר פוינט, אבל התוכן חשוב, אז הנה הטקסט עצמו ( הכותבת המקורית עירית ברק, 29.9.2006). אם אמצא את הלינקים למחקרים המוזכרים, אוסיף אותם, אתם מוזמנים לסייע לי להפוך את הטקסט הזה ליותר מבוסס.

“משתלם” זה מושג שנכנס לי מאוד מוזר ללכסיכון השיחות על מזון ומשקאות. יותר נכון זה קיים שם באחורי המוח אבל אני לא אוהב להתייחס לזה ככה. כשהייתי קטן אוכל היה תמיד חלק מביטויי האהבה בבית, האכל של סבתא, האוכל של אמא, ארוחת שישי משפחתית אם זה בבית או בחוץ, אף פעם זה לא נמדד בכסף. למדוד אוכל בכסף זה כמו למדוד את האהבה שלך למישהו בכסף. בררר.

ייריות ראשונות לפי עין הדג. הרטרו עושה (שוב) קאמבק :-) האסברו הולכים לעשות בוכטה.

(האימבד הוסר כי הוא שבר לי את העיצוב)

אני מצלם את כל התמונות שלי בRAW. מהרבה סיבות. הבעיה שזה אומר עוד שלב או שניים לפני שאני מעלה תמונות לרשת גם כשאני רוצה להעלות אותן מהר. זה תמיד נדחה ונדחה כי אני מחפש את הזמן לעשות את המיון כמו שצריך ולהעלות את הטובות בלבד. ככה עד היום לא גמרתי להעלות את הטיול לצרפת, בקושי סיימתי את המיון והעריכה של החתונה של אביטל וגלעד, עדיין חייב לג’אז-נ-רול את צילום ההופעה שלהם, ויום ההולדת של סוף השבוע (גיא בן 32!) ירד מכרטיסי הפלאש של המצלמה רק ביום רביעי ועדיין לא קיבל מעבר חטוף אחד. אני צריך להתבייש לי. את היום ומחר אני מקדיש לקריאת BACKLOG בגרגריוס ולמיון והעלאת תמונות לרשת. מבטיח!

רוחמה אברהם שולפת חוק פופוליסטי ל הפסקת מכירת אלכוהול בשתיים בבוקר. הסטטיסטיקה טוענת שמקרי האלימות ותאונות דרכים בלילה ירדו ב50% במדינות שבהן הנהיגו את החוק. אני בתור אדם שבד"כ יוצא מהפאב בסביבות 1-1:30 הכי מאוחר לא נפגע מזה. מצד שני אני יכול לדמיין את בעלי הפאבים נפגעים גם נפגעים.

בעודי מאוכזב מרמת הבישול במסעדות (ולא הכי זולות) בצרפת, סימסתי לחברים בארץ את התיסכול. “אל תדאג”, אמרו לי. “מתכננים טיול אוכל לשנה הבאה”. חברים טובים יש לי, דיאטה אי אפשר לשמור איתם, אבל מי צריך בריאות? :-)

בעודינו מתכננים טיול חוצה אירופה למיטיבי לסת ל2010, זרק שי כפפה לזירה - לשנה הבאה ב “אל בויי” בקוסטה בראבה. שי הודיע שהוא מזמין שולחן לשישה ומי שיבוא יבוא.

יש מקומות שקשה להתאכזב מהם ושומרים שנים על רמה גבוהה. זה צוות טוב במטבח, ובעלים שיודעים לדרוש. ככה זה בדיקסי (למרות שלאחרונה יש שם גימגומים) וככה זה באודאון. בהרצליה ספיציפית הערב. היה לשמחתי פחות רועש ופחות מעושן מהרגיל, הבשר כרגיל איכותי ביישונו וגם הוכן נכון, המנות האחרונות נהדרות (רק חבל על הטעם הנפלא של הבשר ש"ברח" לי מהר מדי :-)). קרן המלצרית החמודה והמבינה שלנו עזרה מאוד (הי, מלצרית שהכירה את היינות ששאלנו עליהם, ומכירה טוב את כל המנות! התעייפתי כבר ממלצריות שלא טועמות כלום ועושות לי פוזה של “עזוב אותי באימ’שך, אני כאן רק בשביל להגיש”).

אני חייב להגיד משהו על הכוסות שהבאתי מצרפת.

חברת ARC שהביאה לעולם את קנקני הקפה האלגנטיים והדקיקים להדהים של “בודום” ועוד כמה מוצרי סרוכית מרשימים, הביאו אותה בהפוכה עם חומר עמיד להדהים שנקרא קוורקס ו כוסות OpenUp מבית המעצבים של מיקסה.

נרשמתי לניסוי ב אתר מקוון שמנפיק בשבילי חשבוניות וקבלות. עבדתי איתו איזה חודש והייתי מרוצה רק חסרו לי תשובות לכמה שאלות. למשל איך אני מקבל עותק מרוכז של כל המידע שלי מהשרת (כרגע רק חלק מהשאילתות ניתנות כקבצי EXCEL) לגיבוי או אם ארצה לעזוב את השירות, והשאלה השניה היא לגבי החתימה הדיגיטלית על החשבוניות המופקות, הסיבה לגאוותם על השירות ולטענתם להיותם השירות היחיד בארץ המציע הפקת חשבוניות אונליין. הפקתי שלוש חשבוניות מס דרך השירות שלהם אבל לא באה לצידן או בתוכן (כחלק מהPDF) שום חתימה.

חזרה בארץ, גיליתי את הבעיה הרצינית של הדתיים עם השרוולים ב(נת)בג 2000, יש רק מזוזה קטנה בקצה השרוול, אין יותר לרדת מהמטוס במדרגות ולנשק את האספאלט.

ההליכה הארוכה אכן מגוחכת ומעצבנת מחדש אבל היה כיף להתאחד מחדש עם שני הסינגל-מאלטים שקניתי בדיוטי-פרי ביציאה. שתי סיבות טובות לחזור לארץ :-)

אני מתבייש לי בשקט. איחלתי להרבה אנשים בטלפון שנה טובה, אבל לא טרחתי למצוא תמונה של רימון ולהשקיע 5 דקות פוטושופ בברכה. זה הרי כל כך מעושה אבל מצד שני חביב ומצופה ממך… טוב נו אולי בשנה הבאה :)

אז לכל קוראי (ארבעתכם!) אני מאחל שנה של הפתעות שמחות, אהבה, התגשמות חלומות, ימי אושר מפוזרים בין ימי ההתמודדות של החיים, והרבה אוכל טוב.

שנה הבאה יהיה כרטיס ברכה יותר מושקע :-)

פעם ב3 שנים יוצא לי סופסוף להתחשגז טיפה בחו"ל… מצאת רוששנה ועד צאת יומקיפוד אני אטייל לי בסיבוב בפרובאנס (נוחת וחוזר ממארסיי). כל המלצות שיש לכם ליקבים, מסעדות, מוזיאונים, כפרים חמודים ומקומות לצילום יתקבלו מאד בברכה.

חוב קטן: הייתי בטעימות יין ביקב פלאם, וחוץ מהקברנה רזרבה היקר מדי, הבקבוק היחידי שטעם לי מעניין היה הסירה-קברנה, וגם הוא יקר מדי בעיני. ראה רשימה קודמת

טעמתי השבוע כמה יינות מצוינים, ויש לי כמה פייבוריטים קבועים. תרשו לי לתת לכם כמה שמות?

קפצתי לראות בעיני את האפל החדש, המק-פרו השולחני הסופר בומבאסטי. גם המחיר שלו בומבסטי קצת - מתחיל ב$2500. מייד הרגשתי גירוד עז ללכת ולהרכיב מחשב עם SPEC זהה כדי לראות כמה רחוק יכול המחיר להגיע.

אז ככה. מארז משופצר שופרא דשופרא $150. לוח אם $250 עם כל הפיצ’פקעס. $750 למעבד (יש שניים). דיסק $100. צורב $50. כרטיס מסך $100. זכרון 1GB ECC - $150. עכבר ומקלדת - $90. כל המחירים האלו בהגזמה פרועה כלפי מעלה. אם נשלים את המחיר של התוכנות ומערכת ההפעלה בערך עוד $200 והמחיר של הקופסא הזו בדיוק נכון.

אבל רבאק!!! עדיין כואב :-)

יותר זול למקמק את החלונות…

המקור היא עמותה רשומה (מלכ"ר) שהייתי בצוות ההקמה שלה לפני כ4 שנים עם עוד חברים מקהילת הלינוקס בארץ. אני מודה שהייתי פסימי כבר בהתחלה, כי תהיתי אם קורה מספיק “אקשן” בקהילה המקומית בשביל להזדקק לעמותה.

33. פלינדרום שכזה. אין לי מה להגיד. שום דבר לא מיוחד ביום הזה אבל אנשים אוהבים שאתה מציין אותו, אז הנה, כדי שהוא יהיה מיוחד החלפתי לתמה מגניבה של ניק איליאדיס, שנקראת Vistered Little, ועכשיו לאט לאט אני אעבוד על לתרגם אותה לעברית לגמרי. בעת הכתיבה יש רק תג בודי RTL בCSS אבל יש עוד הרבה עבודה. יהיה חם ומגניב

וקצת אופטימיות לכבוד היומולדת: בימ"ש ישראלי שנוהג בהגיון וכומר (אנטי-ליברלי!) שאומר ש פוליטיקה ודת לא אמורים להתערבב. מה עוד יש לרצות? :-)

חוץ מהצצות מורבידיות כמו מערכון על תרומת איברים של מונטי פייתון ודרמה רומנטית הוליוודית עם מיני דרייבר ודוכובני המשווע לשינוי תדמית, מעט מאד שומעים על תרומת איברים כנושא דרוש לקידום בעולם המערב. בארצנו רווית שיווק המלחמות (חיזבאללה, חמאס ותאונות הדרכים), המצב טיפה יותר טוב אבל עדיין יש מחסור רציני במודעות. אני מסתובב בכיס עם כרטיס א.ד.י. כדי להכריז על רצונותי אבל למשפחתי עדיין תהיה המילה האחרונה כשאמות. בארצות כמו ספרד ובלגיה הועבר חוק לפיו ברירת המחדל היא שאיבריך ילכו לתרומת השתלה, אלא אם מילאת טופס מיוחד שאומר שאינך מעונין בכך מכל סיבה. אחוז הממלאים טפסים אלו באוכלוסיה עומד על כשני אחוז. בארצות האלו אין תורי המתנה להשתלות.

כמה חבר’ה (ומדי פעם אני בינהם) נפגשים כל חמישי בפאב חמוד וחביב בת"א. המקום בעיני עושה את הדברים הנכונים ולכן אני שמח להמליץ עליו לפני ההדרדרות הבלתי נמנעת.

“קינג ג’ורג’” נמצא באופו מפתיע ברחוב המלך חורחה החמישי בת"א, מספר 26. תשכחו מחניה, חפשו רחוק משם בבלפור או כרם התימנים או טשרניחובסקי או אפילו בחניון של הסנטר. הכל מרחק של דקות הליכה.

לפני הכל, למי שנדהם שאני (עירא!) ממליץ על פאב, אז כן. מה לעשות. אני עדיין שונא סיגריות ורעש, אבל החברה זה מה שחשוב וכיף פה, והבעלים של קינג ג’ורג’, אם בכוונה ואם בטעות, בנו מקום עם איוורור מצוין והרעש ברמות נסבלות יחסית (למרות שאני מעדיף לא לצעוק). מה שחשוב אבל, מלצריות מתוקות מראה ואדיבות כאחד, שירות מצוין ולחבורה וותיקה כמונו מחלקים “מתנות” ככה עוד בין המנות והשתיה. השתיה, אגב, זולה להפליא, מה שגורם לנו להזמין עוד ועוד. שליש מהחבית רק 10 ש"ח ובקבוק רק 15, רוב הקוקטיילים רק 25, והאוכל במנות שרובן 20-50 ש"ח, אבל באופן מדהים לא מוותרים על איכות כאן. האוכל פשוט פנטאסטי. בימי חמישי אני צם כי אני יודע שבערב מחכים לי שרימפס מצוינים, או סטייק או קבאב טלה ושאר מנות טעימות אחת-אחת ולא יקרות. אחרי 4-5 שעות של כיף עם החבר’ה והזמנות בלי חשבון, אף אחד מאיתנו כמעט לא עובר את ה100-150 ש"ח, ואין מצב שנשאיר טיפ קטן. ובקיצור, מחיר הגיוני, יופי של אווירה, שירות ומוזיקה, איוורור שמעיף את העשן לכל הרוחות, פשוט המקום המושלם :-)

“טיול למיטיבי לסת” אמר לי גיא, “נוסעים לראש פינה”. קמנו מאוחר, עשינו קולות של טיול (אפילו עצרנו לרבע שעה בנחל עין השופט) אבל המטרה הסופית הייתה לבקר אצל " דוריס קצבים" בכניסה לעיירה הצפונית.

הגענו חצי שעה לפני הזמן אבל שמחו להציע לנו מייד קראף מים קרים וישיבה על הבר. המסעדה מנסה להציג את עצמה כ “אטליז ומסעדה” כי הצוות המוכשר מחלק ומישן שם את הבשר בעצמו, ויש מקררצ’יק שבו אפשר לראות ולקנות ממנו סטייקים במקום לשבת ולהזמין. תירוצים תירוצים! זו מסעדה, ואפילו מסעדה מצוינת!