טעימת יינות 90+ ויינות זוכי מדליות בדרך היין

(עוד פוסט של גיא, כי אני אוהב יותר את הסקירות שלו על טעימות :-) )

ביום חמישי האחרון, ה-28.6, נערכה טעימת יין בדרך היין ברעננה, שכללה יינות שציוניהם, עפ"י דניאל רוגוב (D.R), רוברט פארקר (R.P) ו-Wine Spectator (W.S), הם מעל 90. הטעימה הורכבה מיינות ישראלים ויינות תוצרת חוץ, ובמחיר סביר של עד 55 ₪ (כולל כוס משודרגת שקיבלנו מתנה וזיכוי ע"ס 10 שקלים לקניה מיינות הטעימה), קיבלנו טעימה סבירה.
אני כותב טעימה סבירה, כי היינות לא היו יינות גדולים במיוחד, אבל נתנו תמורה יחסית יפה לכסף.
את הטעימה שאני אתאר כאן, אני אסדר לפי קטגוריות של יינות לבנים ואחריהם אדומים וקינוח (לפי סדר היורד מהאיכותי ביותר ועד לפחות איכותי, לטעמי האישי). בנוסף, היו יינות של טעמתי, בעיקר בשל כמות והחלטה לא לנסות את כל ההיצע שעמד בפניי. אני בטוח שמי שהיה שם וירצה לחלוק רשמים, יוסיף אותם בבלוג. את היינות שלא נטעמו אני ארשום בסיום.

אז מספיק עם הקדמה. נתחיל ביינות הלבנים:
היין הדומיננטי והנחמד ביותר באותה קטגוריה, היה לדעתי יין ויוניה-מרסאן ד'ארנברג 2003 (ידוע בשמו Hermit Crab). היין קליל מאוד, ונרשמו ריחות של לימונית ופרחים, ובטעם היה ציפורן מודגש. הוא בהחלט היה שונה משאר היינות הלבנים שהיו בטעימה. יין זה קיבל ציון 90 ע"י W.S.

הבא בתור היה יין שרדונה שאבלי אופייני של Olivier Leflative, בציר 2004. הטעות היחידה שעשיתי היה לשתות אותו אחרי היין של ד'ארנברג. הטעם של היין האוסטרלי האפיל על חברו הצרפתי, ורק אחרי טעימה של חתיכת סושי נאותה, אפשר היה להבחין באיכותו. היין, כאמור אופייני לאיזורו בחוסר העץ שבו. הוא היה עדין, חמצמץ ומרענן. W.S נתן ציון 90 ליין.

השרדונה של ברבדו, 2006, היה נחמד מאוד, וגם הוא היה ללא עץ. הטעם שלו היה ארוך, ומילא את החיך בטעמיו האופייניים של הזן. רוגוב כיבד את היין בציון 91.

הוויוניה 2005 של רמת הגולן (סדרת ירדן) היה בעל ריחות וטעמים של אפרסקים בשלים (הרבה יותר בשלים מאשר היה בבציר 2004), אבל הטעם היה קצר וקצת מאכזב לטעמי. רוגוב נתן ציון 90 ליין.

אחרון והכי פחות חביב בקטגוריה זו, היה אבני החושן שוהם של בנימינה 2003. אין לי מושג למה היין קיבל ציון 90 ע"י דניאל רוגוב, אבל הוא היה פשוט אנמי. אין לי דרך אחרת לתאר זאת. טעם קצר, ללא ריחות יוצאי דופן. שום דבר מלהיב, בקיצור.

נעבור לעולם האדומים:
הבחירה ביין המצטיין של הערב היתה קשה עבורי. היו כמה יינות שהתחרו על התואר והנה הם:
ספרד – Pasquera 2003 – טמפרניו 100%, ששכב כשנה וחצי בחביות עץ אלון אמריקאיות, והיה פשוט מצוין. זהו היין שאיתו העדפתי, בסופו של דבר – לסיים את הערב. יין מלא, עם טעם שממשיך ללוות אותך כמה דקות טובות אחרי כל לגימה. W.S נתן ציון 90 ליין. זהו אחד היקבים האהובים עליי.

איטליה – La Spinetta Barbera Gallina 2004, עם ציון 90 ע"י R.P. יין שמלא טעמים של פירות בשלים, שממשיכים לענג אותך לאורך זמן. יצאנו עם שישייה שלו מהטעימה הזו.

אוסטרליה – ד'ארנברג The Laughing Magpie 2004 – שילוב משוגע לחלוטין של ויוניה ושיראז.
אין לי מושג מאיפה הקריצו את היין הזה, אבל הוא טוב מאוד ומשוגע כמו שהוא נשמע. ציון 92 ניתן ליין ע"י פארקר.

יין טוב מאוד נוסף היה יין צרפתי – Domaine Les Pallieres Gigondas 2003 , שטבע בטעמי פירות יער ופלפל. עדיין סגור למדי, אבל כבר קיבל ציון 91 מ-R.P.

בצד הישראלי, היין המצטיין היה זה של יקב טוליפ. גם ה-Mostly Shiraz (שכולל בתוכו שיראז, קברנה, מרלו ופטיט ורדו) וגם הסירה רזרב היו פשוט נהדרים. הראשון הוא בלנד נהדר מ-2005 שנותן פייט יפה לריטון רד 2002 של אמפורה. הוא עגול, מלא בפרחים ומוכן לשתיה. היין קיבל מדליית זהב בתחרות "אשכול הזהב".
השני הוא יין עגול לא פחות, עם ציפורן מודגש בטעם, ובעל ריח אופייני לסירה. דניאל רוגוב נתן לו ציון 90 מוצדק בהחלט.

יין נוסף שהייתי מגדיר כטוב, היה הקברנה 2003 של רמת הגולן (סדרת ירדן). אני כבר לא מופתע היום מדברים טובים שמגיעים בסדרה הזו. ציון 93 בהחלט הלם את היין. בפה היתה הרגשה נפלאה של תפוחים חמוצים-מתוקים.

היו יינות בינוניים, מאיטליה וצרפת, שלדעתי היו פשוט סגורים מדי לטעימה מסוג זה, אבל לא היתה לי מספיק יכולת לאבחן אם הזמן יעשה להם טוב. הראשון היה La Spinetta Barbera Bionzo 2004, שקיבל ציון 91 ע"י R.P. היין היה מריר מאוד, אבל מלא ובעל גוף עמוק.
הצרפתי היה שטונף דו פאפ, Vieox Telegraphe Telegramme 2003. ציון 91 ע"י רוגוב. היין היה מאוד ונילי, והיו מודגשים בו גם פירות יער ופלפל.

הרשימה הפחות מכובדת, שסוגרת את רשימת האדומים, היא של יינות ישראלים. חלקם ירדו מגדולתם, וחלקם כאלה של יקבים שמעולם לא התחברתי אליהם גם לפני כן. לא ברור לי למה הם קיבלו את הציונים המכובדים שהם קיבלו:
יקב רקנאטי הציג 3 יינות – מרלו רזרב 2004, קברנה רזרב 2004 ופטיט סירה-זינפנדל 2005. הם קיבלו ציונים של 90, 91 ו-90 בהתאמה ע"י דניאל רוגוב.מלבד הריח יוצא הדופן של הקברנה, אין לי מילה אחת טובה לומר על היינות. הם היו רגילים מאוד, אופייניים לזנים שאותם הם ייצגו, אבל חסרי מעוף וטעם ארוך.
ססלוב היה יקב שדווקא אהבתי עד לפני כמה שנים, אך בשנים האחרונות, אותי אישית הוא מאכזב. הסדרה היחידה שעוד אהבתי היתה סדרת הרזרב של היקב, אך הפעם גם את זה הם הצליחו לקלקל. על ציון 91 (שוב רוגוב), כל מה שטעמתי בקברנה רזרב 2003 היה מרירות וסבון כלים. את הסדרה הנמוכה ניסיתי לפני מספר חודשים (אדום מריאג' 2004, שקיבל כאן ציון 91), והיין היה פשוט וחמצמץ.
בנימינה הצליחו גם הם לאכזב אותי שוב, כפי שעשו בעבר. אבני החושן תרשיש 2003 של היקב, היה אמנם בעל ריח ייחודי של טופי ומתיקות מעניינת (91), אבל הטעם היה בעוכריו – מישהו החליט לתת ליין הזה לשכב בחביות עץ לזמן ארוך מדי. העץ השתלט על טעם היין ולדעתי "הרג" אותו כליל.

יין הקינוח היחיד שנטעם באותו ערב, היה Hights Wine 2004 של ירדן (91). זהוב, ומתקתק. אני לא כל כך איש של יינות קינוח, אז קשה לי לשפוט.

כמובטח, הנה רשימה של יינות שלא טעמתי באותו ערב (אחדים מהם נטעמו בעבר וחלקם לא):
ברבדו מרלו 2005 (92)
ברבדו קברנה 2004 (91)
כרמל קיומי קברנה 2004 (91)
כרמל קיומי שיראז 2004 (91)
יתיר ק.מ.ש 2003 (מדליית זהב ב"אשכול הזהב").
אמפורה מרלו 2003 (90)
אמפורה קברנה (90)
ססלוב אדום מריאג' 2004 (91)

6 תגובות בנושא “טעימת יינות 90+ ויינות זוכי מדליות בדרך היין”

  1. נשמע כמו כיף של טעימה, וכמו שדרך היין יודעים לעשות בטעימות הגדולות – אחלה של תמורה למחיר.

    חבל לי לשמוע (ממך ומאוד אנשים) על ההישגים הלא מרהיבים של היינות המקומיים. חלקם לדעתי עדיין לא מוכנים לשתיה, כמו ברבדו 05, אמפורה 03, רקנאטי ק"ס רזרב ופ"ס-זינ' רזרב החדשים (טעמתי אותם לצד הבציר הקודם, הם עדיין סגורים ושווה לבדוק אותם עוד שנה). עם זאת אי אפשר להתעלם מכך שמדובר ביינות לא רעים בקנה מידה מקומי ולא בטוח שאפשר לתרץ את חוסר הצלחתם בצעירותם, כנראה שיש לנו עדיין לאן להתקדם…

  2. הטעימה היתה בהחלט נחמדה ונתנה, כאמור, תמורה טובה לכסף.
    הבעיה העיקרית בטעימה, לדעתי, היתה שבגדול נתנו לטעום יין מכל סוג – פעם אחת בלבד. היו שהקפידו על זה יותר, היו שפחות, אבל בשורה התחתונה – לא הייתי יכול למשל, להעריך את השאבלי, אם לא הייתי טועם אותו שוב באותו בערב.
    העניין הוא, ספציפית עם השאבלי, שטעמתי את היין בפעם הראשונה מהכוס של עירא בכלל, והמוזגת התעקשה לסמן שגם אני לקחתי טעימה מהיין. אני חושב שבקטע הזה הם ירו לעצמם ברגל.
    כי השאבלי, אחרי האוסטרלי, כמו שכתבתי – היה אנמי לגמרי. לא הכרתי את שני היינות לפני כן, ואם הייתי מכיר לא הייתי עושה את הטעות של לשתות את האוסטרלי לפני השאבלי. עובדה שחצי שעה מאוחר יותר, השאבלי היה הרבה יותר טעים.

    דרך היין, בשנה-שנתיים האחרונות, מראה מה קורה למי שעולה לו השתן לראש, עם כל הכבוד. הם כבר לא הולכים עם פניהם לצרכן הישראלי הממוצע-פלוס. הם הולכים על העשירון העליון, אולי אפילו המאיון העליון. אני, שמעריך מאוד value for money כשזה מגיע ליין, ולא חושב שלקנות יין ישראלי ב-150-200 שקל "זה אחלה", מאבד את אמונתי ברשת הזאת מדי חודש.
    הכסף מעניין אותם היום הרבה יותר מכל דבר אחר.

    לגבי היינות הישראלים – יש יינות מדהימים בארץ. שלא תבין אותי לא נכון. בסדרת ירדן של רמת הגולן יש יינות פשוט נפלאים. יקב ויתקין שכבר כתבתי עליו פה, לדעתי מתחרה ברמה בינלאומית ואפילו מנצח. לברבדו יש כמה דברים בקנה. אבל כל אלה לא היו ממש בטעימה הזו. אפילו את סדרת "יוגב" שיש לה ויוניה סביר מאוד, החביאו מאחורי סדרות אבני החושן של בנימינה. היינות הישראלים – חלקם מתפתחים וחלקם נשארים מאחור (כמו ססלוב ודלתון, שאהבתי מאוד עד לפני כמה שנים). מצד שני, זה אולי גם הטעם שלי שכבר התפתח יותר במהלך השנים. אני לא יודע איפה לשים את הדגש.
    היה ממש חבל לראות את היקבים הישראלים קורסים אל מול יינות שאינם מסדרות יוקרה בחו"ל. לפחות בטעימה הזו.

    עוד מסקנה אחת יש לי בקנה: הגעתי למסקנה שלרוב אני פשוט לא מסכים עם דניאל רוגוב. הרבה יינות שהוא נתן להם ציונים נמוכים למדי במהלך השנים, היו טעימים מאוד עבורי וזכו להצלחה בקרב מביני יין גדולים וטובים ממני, ודווקא יינות שניתנו להם ציונים גבוהים ע"י רוגוב, היו פשוט סגורים במקרה הטוב, וחסרי ייחוד וטעם טוב, במקרים אחרים. אני נמצא בעולם היינות כבר 17-18 שנים, כך שאני חושב שזה זמן די מכובד כדי להגיע לפיתוח טעם כלשהו. עמית לעבודה לשעבר, לקח את רוגוב וציוניו כאילו נכתבו ע"י אלוהים בעצמו, ויצא יותר מפעם אחת שפשוט לא הסכמתי עם הבחור.

  3. כמו שאני תמיד אומר – מה שחשוב זה מה שטעים לך. אני לא אגיד שאני מתעלם ב-100% מציונים של מבקרים – רוגוב ואחרים (במיוחד כשאני קורא רשמים של מעל 10 יינות בבת אחת), אבל אני משתדל להקדיש לציונים משהו כמו 20-30% מתשומת הלב, כאשר מה שמעניין אותי יותר זה התיאור המילולי של היין.

    יכול להיות יין עם ציון של 99, אבל מסגנון שאני לא אוהב ואני לא אהנה ממנו. נכון שאולי המורכבות שלו, האלגנטיות, ועוד מילים גדולות יכולות להיות קרובות לשלמות, אבל אם למשל זה שרדונה שיישנו בעץ, אני אישית לא אהנה ממנו ולכן הציון חסר משמעות לחלוטין בעיני, למרות שאינו מעיד שום דבר רע על המבקרים.

    ככלל, לדעתי על צרכן לקרוא ביקורות בצורה ביקורתית. למדתי כבר לזהות את הסגנון של כמה מבקרי יין ואני יודע באילו מקרים לסמוך על מבקר זה או אחר יותר (כלומר, באילו תחומים הטעם שלו מקביל לשלי) ובאילו לא.

    אני לא חושב שדרך היין נהיו סנובים (למרות שלפני שנתיים לא עקבתי אחריהם בכלל), וכל עוד הם מציעים טעימות לא רעות בכלל במחירים של 20-50 ש"ח אני חושב שההאשמה הזו חסרת בסיס. הוסף לזה את טעימות יום השישי (שלפעמים אפשר למצוא שם פנינים אמיתיות) ואת אירוע פתיחת סניף צומת סביון – שניהם ללא תשלום.

    יכול להיות שכדי לשמר את מעמדם בשוק הם מחזקים גם את פורטפוליו יינות היוקרה שלהם, כמו שאפשר לראות בקטלוג 2007 הענק שלהם ובאירועים כגון טעימה אנכית של איזה שאטו ב-700 ש"ח שהם ערכו לא מזמן. אני חושב שכל עוד הם מארגנים טעימות במחיר שווה לכל כיס (או ללא תשלום), ועדיין הם מחזיקים מבחר יפה של יינות ישראליים וזרים בטווח מחיר של 40-70 ש"ח הם בהחלט פונים גם 'לעם'.

  4. שתי נקודות בעניינים שציינת:
    1. לגבי הביקורות – אני לא קורא אותן. נקודה. אני רק שומע עליהן מכל מיני אנשים שממליצים על יין זה או אחר. פשוט ברבות השנים למדתי לא לסמוך על הטעם של רוגוב, ספציפית. וזה לא בגלל מילים גדולות כאלה או אחרות.
    2. לגבי דרך היין – הבעיה שלי איתם היא שאירועים כאלה של 40-50 שקל קורים פעמיים-שלוש בשנה. הייתי מוכן לשלם גם 100 שקל לטעימה יותר איכותית. הבעיה היא, שאם תשים לב למחירים שהם דופקים על טעימות ערב, המחיר ההתחלתי, לטעימה של יקב ישראלי חסר ייחוד, אפילו, הוא 150 שקל (סליחה, 149 שקל..).

    לא מזמן דרך היין פרסמו טעימה של וויסקי, למשל, במחיר הנקוב לעיל. הוויסקים שהוגשו בטעימה (ביטלתי ברגע האחרון, כשראיתי את הרשימה באתר שלהם, שפורסמה יומיים לפני הטעימה עצמה), היו פשוטים בלשון המעטה. ובטח שלא היו שווים מחיר כזה. אתה הרי לא מקבל מנה שלמה, וגם לא חצי מנה מכל סוג. אם נחזור רגע לענייני יין, דברים דומים קורים גם כאן. טעימות "אינטימיות", הן של 15 איש, לא כולל המרצה לאותו ערב. הרבה פעמים הם דוחסים עוד בנאדם או שניים, אבל המחיר לא יורד, וכמות הבקבוקים לא עולה. זה מביא אותך למצב שאין מספיק יין בטעימה. נתקלתי בזה יותר מפעם אחת בשנים האחרונות. עד לפני שנתיים-שלוש הם מאוד הקפידו על העניין הזה. ואני לקוח שלהם כבר הרבה שנים, כך ששמתי לב שזה בהחלט לא אירוע חד פעמי.

    אני לא מחפש טעימות ב-700 שקל, וגם לא ב-200. יש יינות איכותיים מאוד במחירים שפויים, ועובדה היא שהמס על ייבוא יין לא עלה בשנים האחרונות, אבל לפני כמה שנים יכולת למצוא הרבה מאוד טעימות במחירים נורמליים, והיום כמעט ולא.

    ועוד משהו, לגבי היחס והמקצועיות של העובדים. דווקא בשנים הראשונות של הרשת, כשעוד היו שני סניפים – ברעננה ובתל אביב, העובדים היו מאוד מקצועיים. ב-2-3 השנים האחרונות אני נתקל יותר ויותר בעובדים שמפתחים את הטעם שלהם על גב הלקוח. אם אני משלם את הסכומים ההולכים ועולים – אני רוצה שלפחות יהיה מישהו בחנות שיידע להנחות אותי לגבי יינות חדשים ורעיונות חדשים. זה כמעט ולא קורה. בסניף רעננה לפחות, שבו אני מבקר בתדירות גבוהה יחסית, כל העובדים הטובים פשוט עזבו או קודמו, ומחליפיהם לא למדו וחלקם גם לא רוצים ללמוד איך להתייחס ללקוח של חנות שכזו.
    לגבי היחס עצמו, אם נעזוב לרגע את המקצועיות בצד – גם הוא הורע מאוד. אם אני לא קונה יין באלפי שקלים בכל קניה – אני לא שווה את היחס שלהם. זו לפחות התחושה שאני וחבריי מקבלים כמעט בכל פעם שאנחנו שם. לא רק זה שהמוכרים מרימים את האף (ובהחלט לא בצדק), הם גם אומרים לי שאני "סנוב" בפניי. לפחות אם היתה להם ההגינות לחכות שאני אעזוב את החנות לפני שהם מלכלכים עליי או על אבא שלי (שהכניס אותי לעולם הזה של היין לפני קצת יותר מ-17 שנה), ולא לעשות זאת לפני לקוחות אחרים ובקול רם.

    בטעימה האחרונה, למשל, כשבאתי ללחוץ את ידו של קובי שקד, בנו של אלי שקד ומנהל סניף רעננה בעברו, האיש קידם את פניי בצינה ששמורה לאנשים זרים לחלוטין. אני לא צריך חיבוקים ונשיקות, אבל מינימום – תחייך כמו שאת מחייך לכל אדם מעל גיל 50 (להלן לקוח פוטנציאלי לקניות מרובות). עם כל הכבוד, גם אני וגם אבי מתחזקים את המרתף שלנו עם יינות שאנחנו קונים אצלם, ויש לי מועדון יין שנפגש אחת לשבועיים-שלושה בחדר האחורי של הסניף, וקונה בקבוקים דרך קבע.

    אוףףף… עכשיו אני יכול קצת לנשום.
    בקיצור – לי אישית די נמאס מהחבר'ה האלה. מהרבה מאוד סיבות, כמו שאתה כבר יכול להבין. לאחרונה אני כבר כמעט ולא קונה אצלם. אני כבר מעדיף לנסוע ליקב ולקנות ישירות, גם אם זה עולה לי קצת יותר. ולו בשביל היחס שאני מקבל.

  5. שמע, ההרגשה שלך היא שלך וברור שהיא סובייקטיבית. אין לי מה להווכח עם איך שאתה מרגיש אז כל מה שתגיד נכון ותהיה צודק בו.

    רק אוכל לומר שאני לא הרגשתי ביחס כזה, ואני דווקא לקוח בטווח הכי נמוך של המחירים שהם מציעים, ולרוב יוצא משם עם בקבוקים ב-40-55 ש"ח, או לעתים גם בכלל בלי לקנות משהו. אמנם אף אחד מהאחים שקד לא בא לטפוח לי על השכם, אבל גם מעולם לא נתקלתי ביחס מזלזל (למרות שבגיל של רבע מאה פלוס מינוס הרבה פעמים נתקלים באירועי יין ביחס של 'מה אתה עושה פה, ילד'). אני מגיע בעיקר לסניף צומת סביון (אור יהודה לשעבר) ומידי פעם גם לרעננה.

    אגב מחירים טובים, היום ראיתי ברשת 'מגה' רקנאטי מהסדרה הבסיסית, מרלו 05 וק"ס 06 ב-56.99 ש"ח. אני חושב שפיצוציה תל אביבית ממוצעת יכולה לנצח אותם במחיר הזה.

    איזה ישראלים אתה קונה חוץ מ-ויתקין ומרמה"ג ?

  6. כמו שכתבתי, התרשמתי מאוד מיקב טוליפ בטעימה האחרונה.
    המחירים היו סבירים ליין באיכות כזו.
    בעבר אהבתי מאוד את דלתון, שהצליחו בזמנו לייצר את הסויבניון בלאן הכי טוב בארץ. היום ססלוב דווקא מצליחים להרשים אותי עם הניו-זילנדי שלהם (היין היחיד שלהם שעוד מרשים אותי).
    עוד ישראלים?
    לברבדו יש דברים לא רעים בכלל, וגם אמםורה הצליחו להפתיע. בכלל, באופן כללי, אני נוטה אהוב יינות ספציפיים ביקבים מסוימים מאשר את היקב עצמו. בעניין זה ויתקין הוא באמת יוצא דופן.
    אין לי שום דבר נגד יינות ישראלים. להיפך, אני לעתים קרובות מופתע לטובה מהתפתחות היין בישראל. אבל כאמור – יש גם יקבים שהולכים "אחורה" בהתפתחותם, וזו תופעה שאני גם לעיתים רואה בעולם. גם בספרד. מדינת הדגל שלי מבחינת יין, יש נפילות. זה נדיר יותר, אבל קיים.

Leave a Reply