תגית: ביקורת

פורסם ב

אתר הכנסת: נגישות טכנולוגית, תוכנית וניסוחית

נגישות

שבוע טוב! קפצתי להציץ באג'נדה השבועית של הכנסת לראות אם השבוע יעלה המאגר או דברים מעצבנים אחרים להצבעה. העמוד הזה לא יראה כך בשבוע הבא אז אני אצטט כאן את הקטעים הרלוונטיים. ראשית, האייטם הראשון ברשימה גרם לי לשפשף עיני ולקרוא פעמיים וחצי לפני שהבנתי אותו:

1.הצעות סיעות, קדימה, חד"ש-רע"מ-תע"ל ובל"ד בנושאים:
א. נתניהו מוביל למפולת מדינית של ישראל (קדימה) (המועמדת להרכיב את הממשלה הינה חברת-הכנסת ציפי לבני)
ב. הפעלת יחידת מסתערבים סודית חדשה בקרב אזרחי המדינה הערבים (חד"ש-רע"מ-תע"ל ובל"ד) (המועמד להרכיב את הממשלה הינו חבר-הכנסת מוחמד ברכה)

ניחשתם? נראה שבקצרנות רבה, מתכוונים פה ב"הצעות" במובן "הצעות להבעת אי-אמון בממשלה" או משהו. אחרת אפשר היה לקרוא פה כאילו חד"ש-רע"מ-תע"ל ובל"ד מציעות להפעיל מסתערבים בין אזרחי המדינה ושמוחמד ברכה יעמוד בראש הקרקס הפוסט-דמוקרטי הנ"ל. אתר כנסת יקר: נוסח ברור בעברית זה גם סוג של נגישות. העם אמור להבין מה הולך בבית המחוקקים!

{הכנס כאן טור זועם ומיואש על כך שמדינת ישראל ה"דמוקרטית" מפעילה יחידות מסתערבים בין אזרחיה}

בהמשך העמוד:

15. בקשת הוועדה המשותפת לוועדת הכנסת ולוועדת החוקה, חוק ומשפט להחיל דין רציפות על הצעת חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) (תיקון – התקנת תקנות), התשס"ז-2007 – הצבעה -הצעות חוק כ/238

מי שהיה קורא את הקיצור הזה של שורה אחת היה יכול לחשוב שוועדות הכנסת והחוקה מציעות לבטל את שלטון החוק, אבל כרגיל אין גם כאן לינק להצעה. אתר כנסת יקר: לינק להצעות החוק שבסדר היום וידע מקושר זו נגישות חשובה לדמוקרטיה! העם אמור להבין מה הולך בבית המחוקקים!

למעשה (ניתן להגיע אל נוסח ההצעה ב-PDF רק אחרי ניווט באקספלורר, כמובן). אתר כנסת יקר: טקסט זמין בפורמט פתוח! תאימות לתקנים ולא למיקרוסופט! העם צריך להגיע למידע על מה שקורה בבית המחוקקים!

ח"כים, עצרתם לקרוא את הספגטי?

אם תקראו את ההצעה תוצפו בבליל שפה משפטית, שאני הבנתי ככה: אם הממשלה מחליטה להעביר שליטה על שטחי מדינה והכנסת אישרה ברוב של 80 ח"כים, אז לא צריך לצאת למשאל עם. אם אושר ברוב קטן יותר, אפשר לצאת למשאל עם עוד לפני שיש חוק יסוד שמסדיר את זה. יש עוד פרטים קטנים (מה קורה אם מופלת הממשלה קצת אחרי ההחלטה למרות זאת ועוד כהנה בלגנים) אבל זהו בגדול. אולי טעיתי בהבנת הנקרא (נוסח!) אין לי מושג איך אפשר להבין את כל זה מהכותרת שלא קשורה לכלום (נוסח!), ואין לה לינק להסבר כלשהוא (מבנה וקישור!).

אבל זה רק העמוד השלישי מתוך שמונה… המשכתי לגלגל הלאה וגיליתי כי הצ"ח 238 מורכבת בעצם משתיים (WTF?!) – האחת דלעיל והשניה של ועדת החינוך לגבי הקמת מערכת "חינוך ממלכתי משלב" עם תגבור יהדות בנוסף לחינוך הדתי והממלכתי הרגילים, ובקיצור סירוס הצעתו של הרב מלכיאור לאחד את המערכות לאחת רב-תרבותית שוויונית ובמקום זה לפתוח אחת שלישית "יהודית מתוגברת אבל כאילו-חילונית". על כך נאמר "יופי נחמה" 🙁 בהמשך מפורט מה יעשו הורים אם הוחלט כי המוסד שבו לומדים ילדיהם יעבור למערכת החדשה והם אינם רוצים להשאר בו, מדובר שתוקם עוד מנהלת חינוך שלישית, ובקיצור נראה שבמצבה הנוכחי הצעת החוק הזו עושה את החיים יותר יקרים למשלם המיסים ויותר מסובכים להורים שאולי לא יהיו מרוצים מהחלטות להעביר את בי"ס לשיטה אחרת, ובסופו של דבר התלמידים והמדינה העתידית בהכרח יהיו אלו שעליהם יפול משקל ההחלטה הזו 🙁 על ההצעה חתומים גם מלכיאור, רן כהן ואחרים שאני מניח שלא באמת היו מרוצים מהנוסח הסופי של ההצעה שעומדת פה להצבעה…

{הכניסי פה פסקה על הבעיטות בגופתה של מערכת החינוך ושימוש כושל בכספי ציבור}

אבל אחזור שוב לענין הקושי של מציאת הנוסחים, תאימויות וכולי, זה המצב כרגע באתרי הממשלה, והוא זז לאט. התלוננתי פה בעבר על האתרים של הכנסת ושל ממשל זמין, ולאיפה נשפכו 50 מליון ש"ח על פרויקט ממשל זמין ב2005-2006 (מתוך הפרוטוקול הזה) וידכא אותי לחפש מה התקציב השנתי של התחזוקה של ערימת האתרים המביכים האלו. האחראי שיושב בראש הפירמידה הוא אדם בשם בועז דולב, אדם שטיפס לכיסא הזה בשנים האחרונות ומחזיק בידיו את המושכות והתקציבים להובלת המערכת. הוא הקים הרבה מערכות שאף אחד לפניו לא טרח לממש, אבל גם ספג לא מעט ביקורת על כך שכל דבר שנעשה בממשל זמין נעשה בצורה איטית, יקרה ולרוב לא מספקת.

בועז דולף

בשנה-שנתיים האחרונות בועז פיתח גם נוכחות מקוונת בולטת, שולח טוויטים כנים, עונה בבלוגים, פעם מקדם את תרומותיו לאופן אופיס ופעם מתלהב מהאייפון שלו – כך גיליתי שלמערכת ממשל זמין אין DRP, שהדרך שלו להתייחס למאגרים דולפים היא ש"גם לאמריקנים זה קורה", שאין לו בעיות לעזור לאנשים לחפש פאקים במערכות שלו עצמו, שהוא מטייל המון ואוהב להתלוצץ עם מעריציו ולעשות רה-טוויט למבקריו. בכלל נראה שהיה לו המון זמן פנוי לעסוק ביחסי ציבור, בכנס איגוד האינטרנט הוא אף התגאה שקמפיין המודעות לאתר "עוז לנגב המערבי" היה רעיון וביצוע שלו. וכך במפתיע יותר או פחות בועז דולב הודיע ביום שישי שהוא מתפטר. אבל אל תעצרו בגוף הידיעה! אם תקראו את התגובות לידיעה, ולידיעה בYנט, נראה שחצי מהאנשים מספידים או מלקקים לו בדרכו החוצה, אבל החצי השני טורח לציין שיש לא מעט רמזים שכעובד קבלן ללא מכרז או חוזה מזה 18 שנה, הוא בעצם מפוטר, ולא סתם אלא אחרי כמה שערוריות שקשורות למנהל תקין וכספים. מגיב נוסף רמז גם לבעיות אבטחה באתרים. אחר העריך שהאיש מפחד שיפול על ראשו המאגר הביומטרי, והכשלון הקטאסטרופלי לשמור עליו שבהכרח יבוא בהמשך, עוד עלול להפוך להיות אחריותו ואשמתו. לפחות אני חייב להגיד שזו סיבה מוצדקת, גם אני הייתי בורח מאחריות שכזו אל מעבר להררי החושך.

אני מקווה שימצא הויוק קונדרה הישראלי שיחליף אותו סופסוף, אבל לצערי מהיכרותי עם מערכת השלטון שלנו, אין מניעה שימונה שם מישהו עוד פחות מוצלח.

פורסם ב

סתם עוד איום קטן על החופש הפרט

לא הצביעו היום על החוק. סדר יומה של הכנסת מתפרסם די מאוחר אז לקח לנו זמן לגלות שאין היום דיונים בנושא, אבל קלינגר בכל זאת לא חוסך מאמצים ונסע לכנסת לעשות לובי.

אבל על סדר היום השבועי של הכנסת עדיין מתנוססים נושאים שיעלו להצבעה. בין השאר החלת רציפות על תיקון לחוק החתימה הדיגיטאלית (שבו גם הממשלה תהיה CA) ותיקון לחוק האזנת הסתר. כמובן שאין לינק לנוסח עליו מצביעים בעמוד סדר היום (מעניין אם לחברי הכנסת יש דרך יותר טובה להגיע למידע הזה או שהם מצביעים תמיד "על עיוור"), חיפוש באתר הכנסת ובמשרד המשפטים לא העלה לי על מה מדובר בשבוע שעבר, אבל הנה היום נמצאה ההצעה (PDF) וקלינגר הצליח לגלות שמדובר בתיקון מאוד יוצא דופן שמאשר חדירה נסתרת לבתים כדי להתקין אמצעי האזנה (וצילום), ובכך בעצם פותח פתח גדול ומכוער בכיוון חיפושים נסתרים, מה שקוראין בלעז Sneak & peek, אחד מהכוחות המדוברים לשימצה שניתנו בראה"ב לכוחות הבטחון במסגרת USA-PATRIOT act המפחיד, שחוקק "למלחמה בטרור" אבל מנוצל מאז לרעה בכל מני דרכים. איכס.

בארה"ב יש מי שכותבים על זה פואמות או תורמים מליונים לעמותות שמנסות להלחם בזה ("because freedom can't protect itself"). אני לא חושב שנמצא בארץ תרומות במליונים לנושא, אבל טוב שמקימים עמותה. תהיה לה עבודה, לצערינו 🙁

עכשיו משחזרתי הביתה, פתחתי לראות מה הצביעו היום. טופס חיפוש ההצבעות באתר הכנסת כרגיל עובד רק באקספלונטר, וגם את התוצאות אני לא יכול לחתוך ולהדביק לכם (כי הפרמטרים ב-POST ולא בGET מוכלל ב-URL), אבל אם תחפשו את כל ההצבעות שמכילות את המילה "סתר" מאז 2003 ועד היום (יותר מזה לא במסד הנתונים), תגלו כי האחרונה שעלתה להצבעה היא הצעת תיקון מספר 3, ואין לי מושג עכשיו אם הצביעו היום על הצעת תיקון 6, ואם ההצבעות על תיקונים 4 ו-5 לא נרשמו או שמא לא הגיעו להצבעה… עד אז אני מקווה שמחר יעלה פרוטוקול הישיבה, ואולי יהיה כתוב שם יותר.

אני מעביר את המיקרופון לרבי מקרלין זצוקלל"ה (וספציפית גישתו הריאליסטית עד כאב ל"זכויות", החל מנקודה 3:45):

פורסם ב

פוסט על הפנים

אני שמח לראות שמתייחסים גם למאגר התמונות בעיתונות, ואני מסכים שמאגר התמונות מעצבן אותי טיפה יותר ממאגר טביעת האצבע (זו תחרות צמודה) אבל לא על זה הפוסט הנוכחי. אם אתם זוכרים שפעם התייחסתי לפוסט של הגר על הפאנל. בפוסט הנ"ל הגר בחרה תמונה טיפוסית מהפאנל – שטרית מתלחשש עם סביבתו, ואלי ישי שולף תדירות את הטלפון שלו ומתכתב במסרונים, שניהם נראו משועממים פחד ולא ברור אם לגמרי מרוכזים בדוברים שעל הפודיום. התמונה משער ידיעות של השבוע מרמזת שזה לא משהו חד פעמי…

השר ישי מאוד השתעשע מכמות המצלמות, לא פעם דפק לי חיוך ואף כמה קריצות ממזריות, ורמז לי בראשו שאצלם יותר את שטרית ולא אותו…

ובכן, אחרי שבאותו היום מיינתי למעלה מ1000 תמונות של הפאנל אני חושב שברורה לי הבעיה. אלי ישי נראה טוב ויש לו חיוך מקסים (no homo!) אבל שטרית פשוט זכה בהגרלה הגנטית בפרצוף מהסוג שסומכים עליו. פשוט קשה לשכנע אנשים שהוא פועל לרעתם. מין דובי חמודי כזה… ולכן נזכרתי באייטם המצורף, על הפנים של ריקי ג'רבייס (האיש שפיתח את התוכנית המקורית של "המשרד" ושיחק בה, ואחראי לעוד כמה קומדיות חביבות)

Shitrit's baby face
AntiBiometrics-7313AntiBiometrics-7446AntiBiometrics-7576



ולבסוף, לינקים מצטברים שלא יצא לי לשלוח עד היום (כרגיל הפוסט נתקע בתור הטיוטות ושכחתי לשחרר):
דורון אופק ריכז מסמך בשפה פשוטה על משמעותה של הצעת החוק בנוסחה הנוכחי.
איתן כספי על הפאנל, וגם מתראיין בפודקאסט "רברס עם פלאטפורמה".
ישי ורטהיימר עשה לייב בלוגינג בפאנל. אפילו צילמתי…
על טעויות בזיהוי לפי ט"א אצל עמרי ידן.

פורסם ב

דייויד ברין: "פרטיות היתה אופנה חולפת, וטוב שכך"

You have zero privacy anyway, get over it.
— Scott McNealy on consumer privacy, January 1999

כדי להיות יסודי בסדרה הזו, צריך גם ייצוג מהקיצון הרחוק של הסקאלה, אפילו אם היא תשמע לכם מוגזמת, יש לה הצדקות וכמה תומכים. הכירו את הגישה של דייויד ברין, מדען וסופר מד"ב ותיק שלוקח את מקנילי עוד צעד וטוען כך: הפרטיות היא רעיון חדשני וחולף, כשגדלנו בחברה השבטית לא היתה לנו פרטיות כי כולם חיו בתחת של כולם, גם לא היתה לנו אפילו כמיהה למושג כי לא היתה לנו ממש פרטיות תחת שלטונות מלוכניים, והיום המון חברות יודעות עלינו המון ממילא, והאנשים נותנים בשמחה את כל הפרטים למפרסמים, סוחרים ושאר גופים, ולמרות שעדיין יש התנגדות תרבותית קלה להפנים את זה ((דיסקסתי את זה בפוסט הקודם וראו הרחבה אצל כרמל בפוסט הנהדר "אמא, צאי לי מהבלוג!")), אנחנו בדרך לחברה של שקיפות טוטאלית. התערטלות תהיה הדרך הטובה ביותר להרגיש נינוח, כשאין לך מה מהסתיר. כך גם אפשר לשמור על השומרים, תרד רמת הפשיעה כי לאנשים לא יהיה איך להתחבא – אדם לא שקוף יחשב אוטומטית לחשוד, וכולי…

התגובה האוטומטית שלי היא שהגישה הזו חביבה בתור משחק אינטלקטואלי לספר מד"ב, אבל טען לי בלהט חברי הטוב שי מכנס שזו הדרך הנכונה להתכונן לעתיד. ניסיתי לטעון שאין מצב שמדינה כמו ישראל תוכל להיות שקופה כשיש לה כל כך הרבה אויבים שישמחו לנצל את זה, ובכלל ברמה האישית – אם כולם שקופים, לפושעים יש יותר כוח עליך מאשר לך עליהם – כי אם שמירת סודות תוצא מהנורמה (או אף מהחוק), הרי שרק לפורעי חוק תשמר הפרטיות. שי כמובן לקח את הרמיזה שלי לטיעון המפורסם של ה-NRA כי "אם תוציאו רובים מהחוק הרי שרק לפורעי החוק יהיה נשק", וכדי לחזק את טענתו שעדיף בלי סודות, הוא הקביל כי בחברה שאין בה כלי נשק יש פחות פשעים אלימים. כמה חבל שהסטטיסטיקה מראה שההפך הוא הנכון. המדינות בארה"ב שמקפידות על פיקוח הנשק הן האלימות ביותר, ואילו השקטות ביותר הן אלו שמתירות להסתובב עם נשק סמוי ואפילו לא רשום. אני עדיין מחכה ממנו לדימויים מוצלחים יותר או טיעונים משכנעים יותר 🙂 אני לא חושב שהמין האנושי (לפחות לא מי שגדל בחברה חופשית ולא כנתין של דיקטטור) יכול בשלב זה להתמודד בשלווה שכזו עם המעבר, גם אם אין לו מה להסתיר אישית…

אצטט גם את הכלכלן דייויד פרידמן (עוד על גישתו בפוסט אחר). בתגובה לברין, הוא מסכים שלשקיפות קיצונית יש המון יתרונות של "שמירה על השומרים" אבל מעלה את החששות שלי לגבי מה שזה יעשה לנו התנהגותית, כשאנחנו חיים בהנחה תמידית שאנחנו תמיד תחת עין פקוחה:

For a more extreme example, consider a primitive society such as Samoa. Multiple families share a single house – without walls. While there is no internet to spread information, the community is small enough to make gossip an adequate substitute. Infants are trained early on not to make noise. Adults rarely express hostility.10 Most of the time, someone may be watching – so you alter your behavior accordingly. If you do not want your neighbors to know what you are thinking or feeling, you avoid clearly expressing yourself in words or facial expression. You have adapted your life to a transparent society.

Ultimately this comes down to two strategies, both familiar to most of us in other contexts. One is not to let anyone know your secrets – to live as an island. The other is to communicate in code, to use words or expressions that your intimates will correctly interpret and others will not. For a milder version of the same approach, consider parents who talk to each other in a foreign language when they do not want their children to understand what they are saying, or a translation of a Chinese novel I once came across, with the pornographic passages translated into Latin instead of English.

In Brin’s future transparent society, many of us will become less willing to express our opinions of our boss, employees, ex-wife, or present husband in any public place. People will become less expressive and more self-contained, conversation bland or cryptic. If some spaces are still private, more of social life will shift to them. If every place is public, we have stepped back at least several centuries, arguably several millennia.

לא יכולתי לסכם את זה יותר טוב…

אם תרצו לקרוא עוד על התגובות שהספר עורר, הנה ביקורתו של ברוס שנאייר, והנה תשובתו של דייויד לברוס.

פורסם ב

לא ברור אם אפשר בכלל להגדיר "פרטיות"

כדי שהחוק יוכל לעזור לנו להתגונן, צריך להגדיר מה היא פרטיות. כמו שהכותרת מציינת, יש בעיתיות בסיסית שעוד לא נפתרה. זהו הפוסט השני שלי בסדרה על פרטיות.

סנטימטר אחרי סנטימטר, מידע אישי שלנו נרשם ע"י השלטונות, ואח"כ דולף או נמכר. לפעמים יש נפגע בודד, לפעמים הדליפה היא של כל מרשם התושבים. לפעמים זה עולה בכסף ולפעמים זה מפחיד ברמה הפסיכולוגית. עוד הרבה לפני המאגר הביומטרי, התווכחנו על שיתוף נתוני רשות הרישוי עם חברת דרך ארץ. זה היה אחד מהאירועים הראשונים בנוגע להזניית מאגרי מידע ממשלתיים בארץ, שזכו להד באוכלוסית הגיקים אבל כמעט שבכלל לא בעיתונות. אגב, עם או בלי קשר, שר התחבולה דאז היה אחד מאיר שטרית. איזה קטע.

אח"כ בא חוק נתוני תקשורת, צנזורשת ושאר יוזמות. המשטרה עוד לא נואשה מלנסות להשתמש במעקב אחרי הסלולארים שלנו כדי לשלוח לנו דוחות מהירות אוטומטיים. "נתוני תקשורת" כבר נותן להם יכולת מפתה לחפש אשמים מתחת לאור פנס מאגר המידע, וכבר נשפכה ביקורת אם זה משפר או מדרדר את איכות עבודת הבילוש שלהם.

האם גישה חופשית למעקב אחרי תנועותינו הסלולאריות ע"י רשויות הבטחון זו בעיה או חיזוק הבטחון האישי? ומה כאשר אנחנו נותנים את המידע למפרסם בתמורה למבצעים-תלויי-מיקום? או מפרסמים את מיקומינו הגיאוגראפי באפליקציות סלולאריות חברתיות שונות? האם זה בסדר שהמשטרה צופה ביותר ויותר ערים בארץ במעגל סגור? האם באנגליה זה מצדיק את כמות הפשעים המשנית שזה מנע או פתר? האם זה יותר טוב או פחות טוב שהם יוצאים במבצע "והצצת לרעך כמוך"? מהו הקו האדום, בעצם, אם לשוטר היום מותר לחפש בכליו של עובר אורח שנראה לו חשוד, או לפרוץ לבית לחיפוש ללא צו אם הוא "חשד שיש שם סמים"? מה ההקבלה או ההבדל בין הזכות לפרטיות במרחב הפיסי, לבין מעקב משטרתי אלקטרוני, שליפה ממאגרי משרד הפנים, דאן אנד ברדסטריט, או מפרסם שמכוון אלי לפי מידע על רכישות עבר שעשיתי או מקומות בהם הסתובבתי?

פרטיות זה מעקב? ניצול או הטרדה? פריצה למרחב האישי הפיסי? הוירטואלי? והרי זה גם כשמישהו כותב שטויות בשמי, או עושה אולי פעולות כלכליות (או פליליות) בשמי. המדינה חוזרת על המנטרות שפלישה לפרטיותי הכרחית לשמירה על בטחוני או להבטחת זכויותי, אבל מה עם הזכות לפרטיות? יש בארץ חוק להגנת פרטיות, אבל הוא אינו חוק יסוד, והפרטיות אינה בדיוק ערך נעלה ומרכזי בישראליות המודרנית – ואולי בכל העולם בעצם. לא אצל כולם הקו האדום עובר באותו המקום, אז איפה יקבע החוק את הסף, ואיך יגדירו את הפרטיות כדי שהחוק יוכל להגן עליה?

פרטיות היא דבר שאינו מובן מאליו, ולצערנו צריך לשמור עליו באופן אקטיבי. מילא מידע שקל להעתיק (ועוד לא קל לאנשים לעכל עד כמה), אבל רוב האנשים לא מודעים אפילו למה שאפשר לעולל לפרטיות עקב הזנחה בעולם החפצים הפיסיים, ואני לא מדבר רק על כייסים. סתם דוגמא – אני שנים נחרדתי מהרעיון של השארת המפתחות שלי תקועים על מחזיק המפתחות בתוך עגלת הקניות. שנים דימיינתי איך מישהו ישלוף את הצרור כשאני לא מסתכל לרגע, וירוץ לגנוב לי את המכונית או יעתיק את המפתחות בשעווה ויעקוב אחרי הביתה. משום מה הנחתי שזה קיים וקורה כל הזמן, אבל השבוע הסתבר שהמוח הקרימינלי שלי הקדים בכמה שנים את הפושעים ועוד יותר את המשטרה, כי המשטרה תפסה חבורה שעשתה בדיוק את זה בחודשים האחרונים, וטוענת שהם מאוד התפעלו ולקח להם המון זמן להבין איך ומה הם עושים. אממ…

סולוב מביא אותה בהפוכה

הגדרות של פילוסופים ומחוקקים לגבי פרטיות לא חסרות, אבל רב החוקים היום באים מהכיוון של שיח על פרטיות וקנין פיסיים. חסרים להם כלים לטפל במצב המודרני, כשהרבה מה"קנין הרוחני" שלנו ומידע עלינו נמצא ברשת, או במחשב שאפשר לפרוץ אליו, וכולי. אם השרת מחובר לחשמל ולרשת, פקטות TCP/IP נכנסות ויוצאות, ומבחינת תזוזת אטומים העולם לא השתנה, ההגדרות של "פריצה" ו"שימוש לרעה" חייבות איכשהוא להיות מוגדרות בכ"ז בחוק, אבל הנוסחים תמיד מאחרים את רכבת הטכנולוגיה והטרמינולוגיה תמיד לא מספיקה או בעייתית. השם הבולט באקדמיה (ככל שהצלחתי לחפור) שמנסה לעשות סדר בעיניינים הוא דניאל סולוב, בספר "להבין פרטיות", שם הוא מקמט ומעיף לפח את הנסיונות שהיו לפניו להגדיר פרטיות, ומנסה לבנות תאוריה חדשה שתבנה "מלמטה למעלה", במקום לבוא מרעיונות מופשטים של זכויות פרט ותפרוט אותם לפרוטות. לטענתו יש לכל אדם משקל שונה על חשיבות הפרטיות שלו בתלות בקונטקסט, כלומר יש תחומים בחיים שלנו שבהם אנחנו מוכנים לוותר על סוג פרטיות תמורת רווח כלשהוא (כלכלי, חברתי, אינטלקטואלי, רגשי וכולי) ויש מקומות שבהם נשקול אחרת לגמרי. לכן ככלל – טוען סולוב – פרטיות צריכה להמדד לפי האינטרס של כלל החברה ולא לפי זכויותיו של הפרט.

להבנתי מהתקצירים שקראתי, הוא טוען בגדול שההגדרה של משהו כפרטי היא מטושטשת מטבעה (ולכן אין לבנות עליה חקיקה), ואישית כי היא פחות או יותר מתחילה ברגע שאנחנו מודעים לכך שפלישה או נגיעה במידע או רכוש "מביאה לנו סעיף". לכן הוא מדלג על הגדרת הפרטיות ועובר במקום זה לדבר על הפגיעה בה ועל האיזון בין הזכות לפרטיות לבין אלו של ביטוי חופשי וקנין, שעלולות לסתור אותה. לצורך כך סולוב בנה טקסונומיה של 16 התקפות על פרטיות:
1. איסוף מידע: מעקב, תחקור.
2. עיבוד מידע: אגרגציה, זיהוי, ערעור בטחון אישי, שימוש משני, הוצאה מהכלל.
3. הפצת מידע: שבירת אמון, גילוי סוד, חשיפה, הגברת נגישות, סחיטה, לקיחה ((אני מניח שכולל גניבה והלאמה, לא הייתי בטוח איך לתרגם. במקור – Appropriation)), סילוף.
4. פלישה: חדירה, הפרעה בתהליך החלטה.

ישנן כמובן התקפות דרך יותר מוקטור אחד. אני משאיר כתרגיל לקוראים לספור דרך כמה וקטורים פוגע המאגר הביומטרי בפרטיות האזרחים לפי רשימה זו, אפילו אם לא ידלוף. אני ספרתי חמישה לפחות, וזה בשמרנות.

סולוב מציע תאוריה של פרטיות כבסיס לשיח, לתכנון מערכות ולחקיקה עתידית. העבודה נראית מאוד מרשימה אבל יש לה גם ביקורות, הנה אחת מעניינת במיוחד בעיני, שמשבחת את היקף העבודה (תוך כדי שהיא מסכמת אותה בצורה מצוינת וכמעט חוסכת לקנות את הספר) אבל מוצאת בעייתיות בכך שהתאוריה שהוא מנסה לבנות מופשטת מדי כי היא לא מאגדת שאלות של צדק וזכויות. המבקר גם טוען שעד כמה שנסיונו של סולוב לבנות את התאוריה שלו בוואקום פראגמטי, היא עדיין עמוסה בהשפעות של ערכיו הסוביקטיביים (כמו העדפת פרטיות על חופש ביטוי), ולמעשה שוב נופלת בחלק מאותם בורות שסולוב פתח בסימון, גידור והבטחה שלא ליפול בהם שוב. המאמר מסכם שהמאמץ מצוין ומרשים אבל כושל, ולמרות זאת אומר שאין להתעלם ממנו, כי הוא מקיף ומספיק מעורר מחשבות שיש סיכוי טוב שהוא יככב בציטוטים בכל דיון בנושא בעתיד.

פורסם ב

מועצה מקומית "חלם"

תמיד חשבתי ש"חלם" זה שם מצוין לעיירה בהולנד…

החל משלשום, בשקט בשקט, החלו בהולנד להנפיק פספורטים ביומטריים, והכוונה היא לאגור את המידע של סריקות האצבע לשימוש המשטרה. בינתיים אין את התשתית למאגר מרכזי אז הם נצברים במועצות המקומיות עד שימצא פתרון…

נרגעתי. ישראל כבר איננה הדמוקרטיה הראשונה שמובילה את אזרחיה כצאן לטבח. חתכו אותנו בסיבוב והגדילו לעשות. אני מסכים שדרכונים אינם תעודות זהות, אבל מאגר אצבעות לשימושה האוטומטי של המשטרה זה רף חדש ומעיק. אני מקווה שלא יקרה שם שום נזק לאף אדם, אבל אם כן – אני מקווה שזה יקרה לפני שיהיה מאוחר מדי לעצור את היישום של החוק הדפוק שלנו בארץ.