You have zero privacy anyway, get over it.
— Scott McNealy on consumer privacy, January 1999
כדי להיות יסודי בסדרה הזו, צריך גם ייצוג מהקיצון הרחוק של הסקאלה, אפילו אם היא תשמע לכם מוגזמת, יש לה הצדקות וכמה תומכים. הכירו את הגישה של דייויד ברין, מדען וסופר מד"ב ותיק שלוקח את מקנילי עוד צעד וטוען כך: הפרטיות היא רעיון חדשני וחולף, כשגדלנו בחברה השבטית לא היתה לנו פרטיות כי כולם חיו בתחת של כולם, גם לא היתה לנו אפילו כמיהה למושג כי לא היתה לנו ממש פרטיות תחת שלטונות מלוכניים, והיום המון חברות יודעות עלינו המון ממילא, והאנשים נותנים בשמחה את כל הפרטים למפרסמים, סוחרים ושאר גופים, ולמרות שעדיין יש התנגדות תרבותית קלה להפנים את זה ((דיסקסתי את זה בפוסט הקודם וראו הרחבה אצל כרמל בפוסט הנהדר "אמא, צאי לי מהבלוג!")), אנחנו בדרך לחברה של שקיפות טוטאלית. התערטלות תהיה הדרך הטובה ביותר להרגיש נינוח, כשאין לך מה מהסתיר. כך גם אפשר לשמור על השומרים, תרד רמת הפשיעה כי לאנשים לא יהיה איך להתחבא – אדם לא שקוף יחשב אוטומטית לחשוד, וכולי…
התגובה האוטומטית שלי היא שהגישה הזו חביבה בתור משחק אינטלקטואלי לספר מד"ב, אבל טען לי בלהט חברי הטוב שי מכנס שזו הדרך הנכונה להתכונן לעתיד. ניסיתי לטעון שאין מצב שמדינה כמו ישראל תוכל להיות שקופה כשיש לה כל כך הרבה אויבים שישמחו לנצל את זה, ובכלל ברמה האישית – אם כולם שקופים, לפושעים יש יותר כוח עליך מאשר לך עליהם – כי אם שמירת סודות תוצא מהנורמה (או אף מהחוק), הרי שרק לפורעי חוק תשמר הפרטיות. שי כמובן לקח את הרמיזה שלי לטיעון המפורסם של ה-NRA כי "אם תוציאו רובים מהחוק הרי שרק לפורעי החוק יהיה נשק", וכדי לחזק את טענתו שעדיף בלי סודות, הוא הקביל כי בחברה שאין בה כלי נשק יש פחות פשעים אלימים. כמה חבל שהסטטיסטיקה מראה שההפך הוא הנכון. המדינות בארה"ב שמקפידות על פיקוח הנשק הן האלימות ביותר, ואילו השקטות ביותר הן אלו שמתירות להסתובב עם נשק סמוי ואפילו לא רשום. אני עדיין מחכה ממנו לדימויים מוצלחים יותר או טיעונים משכנעים יותר 🙂 אני לא חושב שהמין האנושי (לפחות לא מי שגדל בחברה חופשית ולא כנתין של דיקטטור) יכול בשלב זה להתמודד בשלווה שכזו עם המעבר, גם אם אין לו מה להסתיר אישית…
אצטט גם את הכלכלן דייויד פרידמן (עוד על גישתו בפוסט אחר). בתגובה לברין, הוא מסכים שלשקיפות קיצונית יש המון יתרונות של "שמירה על השומרים" אבל מעלה את החששות שלי לגבי מה שזה יעשה לנו התנהגותית, כשאנחנו חיים בהנחה תמידית שאנחנו תמיד תחת עין פקוחה:
For a more extreme example, consider a primitive society such as Samoa. Multiple families share a single house – without walls. While there is no internet to spread information, the community is small enough to make gossip an adequate substitute. Infants are trained early on not to make noise. Adults rarely express hostility.10 Most of the time, someone may be watching – so you alter your behavior accordingly. If you do not want your neighbors to know what you are thinking or feeling, you avoid clearly expressing yourself in words or facial expression. You have adapted your life to a transparent society.
Ultimately this comes down to two strategies, both familiar to most of us in other contexts. One is not to let anyone know your secrets – to live as an island. The other is to communicate in code, to use words or expressions that your intimates will correctly interpret and others will not. For a milder version of the same approach, consider parents who talk to each other in a foreign language when they do not want their children to understand what they are saying, or a translation of a Chinese novel I once came across, with the pornographic passages translated into Latin instead of English.
In Brin’s future transparent society, many of us will become less willing to express our opinions of our boss, employees, ex-wife, or present husband in any public place. People will become less expressive and more self-contained, conversation bland or cryptic. If some spaces are still private, more of social life will shift to them. If every place is public, we have stepped back at least several centuries, arguably several millennia.
לא יכולתי לסכם את זה יותר טוב…
אם תרצו לקרוא עוד על התגובות שהספר עורר, הנה ביקורתו של ברוס שנאייר, והנה תשובתו של דייויד לברוס.
יש היבט נוסף שכדאי לתת עליו את הדעת.
כאשר צריך להשקיע הרבה משאבים בתגלית מדעית (כאשר כדי להחזיר את עלויות המחקר צריך קרדיט אקדמי שיאפשר אח"כ לגייס מענקי מחקר בהסתמך על הקרדיט) או בפיתוח המצאה (כאשר צריך לרשום עליה פטנט כדי להחזיר את הוצאות הפיתוח ולהרוויח משהו) אז צריך לשמור על סודיות עד הפרסום או הגשת הבקשה לפטנט.
שמירה על סודיות – משמעה פרטיות.
מעניין אם בסמואה, היעדר הפרטיות תרם משהו לבלימת ההתפתחות הטכנולוגית ופיתוחים אחרים שדורשים שמירת סודיות בשלבי ביניים.
א. אני לא חושב שבאותו שלב של "חיי שבט פתוחים" המחשבות על סודות מקצועיים לפיתוח מחקרי בדיוק הטרידו אותם, אני אניח שגם חוקי פטנטים וכלכלה חופשית לא בדיוק היתה.
ב. כאן אתה גם מערבב בין פרטיות (שמתחילה מהשורש "פרט"..) לבין סוד מסחרי, שלרוב מוחזק ע"י חברה.
ג. אני נגד פטנטים, אז בוודאי שאני בעד היכולת של ארגונים ופרטים לשמור על סודיות, דההה 🙂
ברשותו של השודד, אנסה להמשיך את הקו – "סודות מקצועיים" לא חייב להיות פטנט לצ'יפ 0.8 מיקרון, שכנראה לא הומצא בסמואה. "תגלית" יכולה להיות מלכודת מסוג חדש ללכידת ארמדילים, הכלאה מוצלחת המניבה פרי טעים או עמיד יותר, או גילוי פרי בר חדש הראוי למאכל. הסיבה לפרטיות יכולה להיות, אכן, רצון לניצול כלכלי של ההמצאה/גילוי, אך גם רצון להמנע מלגלוג ואולי הוקעה מצד השבט בשלב מוקדם של העבודה על התגלית.
יפה מאוד טענת! במיוחד הנושא של לגלוג/הוקעה מצד השבט בגלל "בזבוז זמן" על רעיונות מטורפים בחסד.
קראתי את שנייר, והתשובה של ברין, ועדיין לא ברור לי מה הבעיה בחברה שקופה.
בעידן המודרני כח הוא יותר ויותר מבוזר. אם מסתכלים קדימה, מגמה זו רק תתחזק. אז כולם שומרים וכולם שומרים על השומרים.
ושלא תבינו אותי לא נכון – שקופה לא אומרת שאין פרטיות בשום מצב, שאין סודות בטחוניים, מסחריים ופרטיים. אלא שאנחנו מחליפים את ברירת המחדל מ "פרטי אלא אם כן יש סיבה טובה" ל "שקוף אלא אם כן יש סיבה טובה".
גרמת לי לחשוב ברצינות על כל העניין של פרטיות.
אז פרטיות היא שמירה על מידע הנוגע לפרט.
אנחנו מדברים על פגיעה בפרטיות, עולה השאלה מפני מה אנחנו שומרים.
למשל שיפוט, פעולה שכל אדם מבצע על המידע שמגיע אליו.
אם איזה ערס ישפוט את טעמי המוזיקלי זה לא יזיז לי. אם הגורו המוסיקלי שלי ישפוט את השיר החדש זה כן.מכאן עולה שלפעמים עדיף שהמידע הפרטי שלי יגיע לאויבים ולא לידידים.
מה ההגיון מאחורי זה? תעלומה.
ברוח זו, כל האנשים שחושפים מלא מידע בפייסבוק, ירשמו בכמויות קטנות הרבה יותר לקבוצה "גם אני שונא את אמא שלי" לא משנה מה דעתם בנושא, מכיוון שזה לא מקובל חברתית ולכן לא רוצים לחשוף מידע כזה.
עוד צורה של פגיעה בפרטיות היא קשר של אחריות. אם יש לי מעריץ שמטורף על השיער שלי ויתאבד אם אני אסתפר, הרי שכל עוד הוא מצליח להשיג מידע על אורך השיער שלי החופש שלי להסתפר נפגע אנושות.
בסך הכל השאלה שמעניינת אותי היא מה בדיוק בדיוק הקטע עם השיפוט..
אני לא הצלחתי לעקוב אחרי הטיעון שלך. למשל בנושא השיפוט במוסיקה, ערס וגורו כאן אינם בבחינת אויב ואוהב, אלא אדם שדעתו לא חשובה לך ואדם שדעתו מאוד חשובה לך. זה ממש לא קשור אם אותו אדם אוהב אותך או לא, אלא אם אתה מחליט לתת יותר משקל לדיעה שלו.
אבל איך זה קשור לפרטיות?
עניין האחריות על החלטותיו של מאן-דהוא להתאבד בגלל פעולת מספריים בקצה השני של העולם, מה לך ולו? שוב אין כאן דוגמא לבעית פרטיות.
לגבי סודיות בשלב הפיתוח – יש כאן ענין של השקעה כלכלית. במצב הנוכחי של החברה המודרנית עדיין שולט חוק ג'ונגל. אמנם לרוב זה עבר סובלימציה בצורה של קפיטליזם וסמלי סטאטוס במקום הרמון ואלימות, אבל בהחלט אין הרבה דגש על תכונת האלטרואיזם ומחשבה על מה שטוב לכלל הקבוצה (ראה פוסטים שלי בקטגוריה "סדרת הקיימות" כדי להבין את החשיבות בעיני). אני מקווה שהתרבות האנושית תתפתח בכיוון שטובת הכלל תהיה מעלה חשובה לא פחות לחתור אליה מאשר רווח אישי, ולכן אנשים ימציאו דברים לטובת הכלל ולא כדי "לעשות מכה" על פיתוח בסוד ותפיסת פטנט (ראה סדרת copyfight).
מה שהזכירו דוד ועומר בנושא בטחון עצמי ירוד ולעג כגורמים שעוצרים פיתוח – אני חושב ששוב, יש כאן ענין שאפשר לפתור בעזרת חינוך, אני מקווה. אנשים שחיים בקהילה יותר צמודה לומדים שלא כולם מושלמים כמו בקולנוע (או הטלוויזיה) ומותר שלכל אחד יהיו מגרעות או חולשות, ולא נכון לצחוק עליהן (במיוחד כי בקהילה צמודה או בחברה שקופה, ימצאו בקלות איך לצחוק עליך בחזרה, ולא תחזור על זה). איפה האיזון בין היכולת לשמור על אינדיבידואליות ובין לחוות דברים עם אחרים? אצל כל אחד זה שונה בהתאם לאישיות, וטוב שכך. אני לא חושב שנכון לכפות על אנשים שיתוף אבל כדאי למצוא דרכים לעודד אותם לצאת מההרס העצמי של האינדיבידואליזם, מכל הסיבות הכלכליות, חברתיות, סביבתיות, בריאותיות וכולי.