עפרי אילני פרסם ((אני מניח “פרסם” ולא “פרסמה” כי התגובות התיחסו בזכר, אבל אין לי איך לוודא באמת)) מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת " די להערצת החנונים". כיוון שאני מעריך שלרב הקוראים שלי אין מנוי אני אתמצת:

• חנונים היא תופעה חדשה, ש" אי אפשר למצוא ביוון העתיקה, וגם לא בתנ"ך. יהיה זה מגוחך לטעון שסוקרטס או שלמה המלך היו חנונים."
• יש תפיסה רווחת שכדי להצליח צריך להיות חנון או להתחתן עם חנון (ולהוכחה עפרי הביא את השיחה המדוברת של צוקרברג והסבתא).
• “[התופעה] גם קשורה במובהק לעולם טכנולוגי־מדעי, שהרי, נערות המשננות שירים של יונה וולך הן לא בדיוק חנוניות.”
• " לפי התפיסה המקובלת, בחייו של החנון פשוט אין דרמה. הם מתנהלים בין שורות קוד וסרטי מדע בדיוני. ברגע שבו הסכנה נכנסת לחייו, החנון מפסיק להיות חנון. זו הסיבה לכך שתרבות החנונים מתגבשת סביב יצירות מיתיות כמו “מלחמת הכוכבים” ו"מסע בין כוכבים". כמו שסרטים של הומואים אינם עוסקים בהומואים אלא בנשים, סרטים של חנונים עוסקים בלוחמי אור ולא במתכנתים."
• " נביאי טכנולוגיה מדברים על “שיבוש” (disruption) בממדים היסטוריים […] שיבוש כזה יהפוך אותנו לזרים בעולמנו שלנו, נתונים לחסדיהם של ברוני הטכנולוגיה."
• “האם אפשר לסמוך עליהם? עד היום החנונים היו רודנים נאורים של האימפריות שלהם. […] צוקרברג ודומיו הם סוכניה הנאמנים של התבונה האינסטרומנטלית — גישה רציונלית לעולם, המודדת הצלחה לפי יחס אופטימלי בין עלות לתועלת. החנון נוטה להיות טיפוס כמותי, שחווה את העולם כסדרת נתונים. הוא משרתה הנרצע של טבלת האקסל.”
• " בספר “Geek Heresy” […] דווקא בתקופה של התפתחות טכנולוגית אינפלציונית הנשלטת על ידי גיקים, הקידמה החברתית והפוליטית מפגרת מאחור. […] אבל גם לשיטתו של טויאמה, רק חנונים יצילו את העולם. הוא מעלה על נס “כופרים גיקים” — חנונים יחידי סגולה שהתמרדו נגד הסדר הטכנולוגי וניטרלו את התוכנה שיצרה אותם. אולי אדוארד סנודן הוא דוגמה לטיפוס כזה."

תשובתי, עפרי: ערבבת קטגוריות לגמרי.

האם היה אתכם הכח? קמתם ללכת לראות את הסרט האחרון של האחים דיסני ואבראמס? אני אניח שחלקכם עדיין לא, ולכן אשים פה אזהרת ספוילרים…

עם הקוראות הסליחה, אני מגן בסיסמא לשבוע-שבועיים הקרובים כדי שלא יצעקו עלי שאני מספיילר.

נו, אז צפיתם בפרק? ישבתם לשתות בירה TARDIS של „הדובים”? אני ישבתי עם חברים, כולנו בני 33-42, שלושה הוביאנים ושלושה „בתולים” שנראה לי התלהבו מספיק כדי לתת לסדרה הזו צ’אנס.

מה היה טוב: המון הומור, ביקור היסטורי של טום בייקר וכימיה היסטרית של דייויד טננט עם מאט. ציטוטות לרוב, השלמת פרטי עלילה חשובים, המון ציטוטים לעבר המפואר של הסדרה. כמובן הומור עצמי של הסדרה, הומור עצמי בריטי ומספיק רמיזות לפופ קאלצ’ר עכשיווי לשמח גם את מי שלא הכיר את הסדרה. אפקט פי.טי. בארנום אם תרצו.

לפני אי אילו שנים פרסמתי כאן בבלוג דווח על התקלות שהייתה לי עם מוכר אינטרנטי של שיקויי קסמים אלטרנטיביים. אחת מהתרופות האלו שבקושי הוכחו שמרפאות משהו אבל משווקות כאילו הן מרפאות הכל. רוב רובו של הפוסט פירט איך התחמק מלתת לי סימוכין לטענותיו, אבל הסיבה היחידה שבסוף טרחתי להביא את זה לבלוג היתה שהאיש התעקש שהמוצר שלו מומלץ לילדים ומתבגרים בעוד אני מצאתי מאמרים שספציפית מזהירים שלמרות שלחומר הזה אין תכונות מועילות, יש בהחלט סימנים שהוא לא בריא ואף מסוכן לבני גיל ההתבגרות. בנקודה הזו עברתי מספקן שנצקל בטרול ברשת לז’אן דארק שצריך להזהיר את ההמונים מפני הבעיה. אז כתבתי על זה פוסט. היום - כאמור שנים אחרי - האיש שולח לי איומים בתביעת לשון הרע כי (מפליא באמת), הבלוג שלי עלה לתוצאות גבוהות בגוגל כשמחפשים את שמו.

מי שקורא את הבלוג הזה כמה זמן, יודע שבתנועה הירוקה מצאתי לפני כ-4 שנים את הבית. סגנון האנשים, העמדות המבוססות מדע וראיות, הפרגמטיות והפרקטיקה. הרבה חברים פונים אלי כשהם רוצים לדעת מה קורה שם במקום לחפש באינטרנט. אני לא יודע אם זה בגלל שמידע בחוץ חסר או בגלל שאני נחשב למהימן יותר מהכתב הממוצע (או מהאתר הבקושי-מעודכן של המפלגה), אבל אני מנסה לתת תשובות ככל שאני יודע.

אבל אני לא יודע מה קורה בפייסבוק של המפלגה, ואני מרגיש שבניוזלטרים לא מופיע מספיק מידע, ולא כל הפרוטוקולים מתפרסמים. כן, יש לי גם ביקורות על התנהלויות וחוסר תשומת לב (או זמן פנוי) לשקיפות שאמורה להיות עמוד תווך באידאולוגיה וההתנהלות המפלגה.

אהבתם את הפלואוריד? הנה בא המגנזיום.

“מסתבר” שמים מותפלים חסרים מינראלים חיוניים, ו ספק מחצבים כלשהוא ישלשל לכיס עשרות מליונים בשנה על אספקת מגנזיום ואולי חומרים נוספים כדי להפוך את המותפלים לבריאים. אז עכשיו זה לא רק זיהום מלח ובזבוז אנרגיה שיגרום להפסקות חשמל בקיץ הקרוב, זה גם חציבה. המים המותפלים הופך להיות פיל לבן בעייתי מאוד.

עדכון/הבהרה: אני לא נגד הוספת המגנזיום וחומרים דרושים אחרים, אני נגד מצב שבו אנחנו מרימים ידיים על שימור מערכות המים הקיימות וזורקים כסף, משאבי אנרגיה וזיהום סביבתי על פתרון ההתפלה שאינו בר-קיימא.

עדכון אחד משמח: בנק לאומי החליט שכנראה יש מספיק דעות שליליות נגד פרויקט הריאליטי המכוער שלו, ו החליט לסגור את הבאסטה.

עומר כביר צייץ:

לאומי מפסיק את פרויקט 2 מיליון סיבות. לאומי כותב: “מצאנו את עצמנו בלבה של ביקורת ציבורית, שפגעה גם בעמותות. מספר עמותות פנו אלינו באומרן כי האווירה שנוצרה מזיקה להן. כתאגיד הקשוב לדיאלוג עם הציבור הגענו למסקנה כי המודל שאימצנו לא השיג את מטרתו. כיוון שכך, החלטנו שטוב נעשה אם בשלב זה נפסיק את הפרויקט” לאומי יחלק את הכסף בכל זאת - כל 139 העמותות שלקחו חלק בפרויקט יקבלו 10 אלף ש’ כל אחת; שאר הכסף - למיזמים אחרים.

כמה אנשים הסתכלו על הפוסט הכלכלי האחרון שלי וחשבו “TL;DR” (ארוך מדי ; לא קראתי), אז אני אתן את השורה התחתונה שוב:

כל הרעיונות שכרגע יעלו אצל הפרופסורים ספיבק וטרכטנברג אינם בני קיימא, הם פלאסטרים לטווח קצר שלא מתייחסים לבעיות הגדולות של הטווח הבינוני או הארוך. למי שעוד לא קראו ב אקו ויקי, או חיטטו בפוסטים סדרת הקיימות שלי פה בבלוג, אתם מוזמנים, היום יותר מתמיד.

אני נותן כאן עוד מספר מראי מקום למי שלא מכיר מספיק את המשמעות והטרמינולוגיות של כלכלה מקיימת:

מקומות עבודה

או: הרובוט עובד, הכסף עובד, העובד לא. כמה פוסטים אחורה, הזכרתי כבדרך אגב שעתיד שוק התעסוקה אינו רק “מקומות עבודה” לאנשים. לא יעזור כלום, אבל רובוטים נכנסים ל שוק הנקיון ועוזרות הבית, שוק פועלי הייצור, וסביר שלא ישארו יום אחד עבודות שחורות, ידניות, רפיטטיביות ומרוקנות מוח לייצר להמונים. מה יעשו ההמונים אם לא יהיה להם היצע עבודות וגם לא חינוך לעבודות מתוחכמות יותר? האם נכון לפברק עבודות רק כדי שיהיה לאנשים מה לעשות? מה נעשה כשנגיע לעולם שיתמלא באמצעי ייצור ושירות שמתחזקים את עצמם? לכל אלו אין לקפיטליזם תשובות. הרעיונות האלו נמצאים על שפת שאלות “הסינגולריטי הטכנולוגי”, אבל לא נשאלות הרבה כי השיח על הסינגולריטי מבוסס מאוד במדינות יחסית שבעות ובעשירונים שמוטרדים מקומות אחרות לגמרי בפירמידה של מסלאו. אם אתם רוצים עוד מראי מקום בנושא, הנה גם פוסט של “תיקון עולם” שמדבר על הנושאים ומצטט מקור או שניים. לתנועת צייטגייסט יש כמה רעיונות אוטופיים לפתרונות, אנטיתזה טוטאלית גם לקפיטליזם וגם לקומוניזם, מעין סוציאליזם אוטופי. אולי עם האנטיתזה הקיצונית הזו אפשר לבנות סינתזה יותר טובה, העתיד יגיד.

בטמקא התפרסמו לאחרונה כמה התקפות של היהדות על המדע. בשביל זה יש שם את מדור היהדות והאמונה אני מניח, רק שהם פירסמו את הטורים האלו תחת מדור מדע (שהוא למעשה תת-מדור בתוך מחשבים, שזה בכלל לעג לרש).

האחרון הוא גבי אביטל, אותו אחד שפוטר ממשרד החינוך בשל דעותיו המבטלות את תאורית שינוי האקלים הגלובאלי ואת האבולוציה, אותו אחד ש הבטיח לצאת עם ספר ש"יחשוף את תרמית האבולוציה". האיש עשה דוקטורט בהנדסת חלל (קרי רקטות וטילים) אבל עכשיו יורק לבאר ו מזלזל בדרישת חלק מהציבור להמשיך לממן את תוכנית החלל. מילא להגיד שיוצא על זה יותר מדי כסף (ועם זה אני חלקית מסכים), אבל האיש פולט פנינים לחלוטין לא קשורות: " האם מוצדק היה לתכנן שיבה אל הירח או טיסה אל המאדים רק על מנת להוכיח שיש או אין סימני חיים שם?" או: " פרופ’ שדה רשם במאמרו: “לא צריך את קרינת הרקע על מנת להגיע להבנת היקום, ישנו פסוק בספר בראשית על האור”.

יש ימים שבהם אני עוסק בעניני פרטיות אלקטרונית, זה קל מדי ליפול לבור של פראנויה ולודיזם, במובן של פחד מפיתוחים טכנולוגיים בידיים הלא נכונות. אורוול פחד מהשלב הזה בפיתוח הטכנולוגיה, והעולם שדמיין ב"1984" היה קודר ומדכא (תרתי משמע). מצד שני צ’ארלי סטרוס מצייר עולם מאוד עצוב לעמים שיצאו נגד טכנולוגיות (למרות שזו סאטירה פוליטית יותר מאשר עתידנות של ממש) בספרו “סינגולאריטי סקאי”. ספר שנוגע בכל טרנד ורעיון טראנסהומניסטי ולא תמיד בצורה מחמיאה. מול רואי שחורות שונים גם קורי דוקטורוב ניסה להפיח קצת אופטימיות בספר “אח קטן” ש הזכרתי פה לא פעם, על הדרך שבה נער מצליח להמלט ממנגנוני בטחון מהירים מדי על ההדק של מדינת המעקב אליה התדרדרה ארה"ב - אבל עושה זאת ע"י רתימת הטכנולוגיה לטובתו. האופטימיזם של דוקטורוב הוא שטכנולוגיה כאן משמשת נגדנו אבל גם בידינו, ולכן כדאי לכולנו להכיר אותה טוב ולהשתמש בה לטובתינו.

למרות הביקורת שלי נגד בטר פלייס, צריך להבין למה התשתית שלהם גאונית. תראו מה קורה כשאין לך תשתיות מסודרות ומעסיק צריך לדאוג לדברים האלו בשביל העובדים שלו. לצערי לא כל מעסיק בעולם הוא גוגל. למעשה סטטיסטית, אף אחד הוא לא גוגל.

למי שלא עוקב אחרי הסאגה: לפני שנה וחצי פניתי לממונה על חופש המידע במשרד התחבורה, הגברת אפרת קילשטוק, בבקשה להבין קצת יותר אודות המאגר הביומטרי של תמונות הנהגים שהם אוספים מזה מספר שנים לצרכי הרשיון. אני מניח שכולכם יודעים שבניגוד למשרד הפנים שעד עתה דרש מכל אזרח להביא בעצמו תמונות מפוטורצח, משרד התחבורה מקפיד לצלם אותנו דיגיטלית בעצמו מזה מספר שנים. המגמה שהפריע לי ולאחרים היא שמאיזשהוא שלב שודרגו איכות התמונה להתאים לדרישות של תמונה ביומטרית, ואיתן עלתה גם הרזולוציה. במקביל פרסם משרד התחבורה בגאווה כי התמונות מסייעות לזהות בדיוק רב את בעל התעודה בשיטות ממוחשבות חדשניות, או במילים אחרות, זהו מאגר של תמונות ביומטריות.

כמו שהבטחתי, שרפתי יום עבודה, נסעתי לירושלים והצטרפתי לחבורת המתנגדים הקולניים של דרום שולחן ועדת המדע. הצד הדרומי מאופין במתנגדי המאגר (עו"ד שופמן, קלינגר, פינצ’וק וחי), כתבים, נציגי קבוצות ענין שונות, ואני, נציג התנועה לזכויות דיגיטליות (כמו קלינגר). אצלנו תראו לאפטופים והרבה ניירות, בצד הצפוני תמצאו מעט ניירות והרבה עייפות, לאפטופ אחד בלבד (של יורם אורן) ודורון שקמוני שכנראה לא מצא פשוט מקום בצד הדרומי :-)

לא באנו להרוס את המאגר הביומטרי, בזה נכשלנו כבר לפני שנתיים. החוק כבר עבר, מרכז ההנפקות הוקם, חומרי הגלם נקנו, האנשים נשכרו. אנחנו באנו כדי לשאול איפה השקיפות, לאן נעלמו אמצעי ההגנה על הפרטיות (וקיבלנו תשובה שהם לא היו טובים. למי? למשטרה כמובן) ולהראות שהתקנות והצו אינם בשלים, בתקווה להראות בהם כמה חורים. אחרי 14 חודש, הגיש משרד הפנים את התקנות שלפי החוק היה אמור להגיש אחרי ארבעה. היו שם כמה חורים וחוסרים, אבל הדבר היחידי שלא יכולנו לשנות שם באמת, זה שאין הפרדת מסדים (שנרמזה בחוק) ואין עמעום (כמו שהובטח בפגישות שונות). גם אין תקן להצלחה או כשלון של הפיילוט. זאת אומרת, יש כל מני מדדים כדי לקבל משוב אם הזיהוי עובד טוב, כמה False Rejects או False Accepts יש, האם באמת נמנעת הרכשה כפולה וכולי, אבל לא הוגדרה קבוצת ביקורת, לא הוגדר מדגם שייצג מספיק אזרחים בכלל ומגוון של קבוצות אתניות בפרט (לבדוק את ההנחה ששונות ביומטרית קיימת בצורה שווה בקבוצות שונות). ביקשתי לדעת אם סופרים כמה אנשים שהציעו להם את הפיילוט מסרבים, ועשו לי פרצוף, אז קלינגר הרביץ בהם תורה ונכנעו. הבעיה שבלטה לנו היא שכאשר מסתכלים על כל המדדים, עדיין לא הוגדרו שם מראש סיפים שמעליהם או מתחתיהם הפיילוט יוגדר ככשלון. “מה זאת אומרת להגדיר מראש את הסיפים?!” רעם שטרית כשהעלינו את זה - “קודם נראה את התוצאות ואז יחליט השר אם זה מספק או לא!”. פייספאלם. הזכרתי למר שטרית את עברו האקדמי במדעי החיים, ככה לא עושים ניסוי, וכאן התחילה המולה של כדקה שלמה של חילופי צעקות בינו לבין קלינגר ופינצ’וק, “זה מאגר, לא מחקר!” - “אבל פיילוט משמעו ניסוי וצריך לקבוע פרמטרים להצלחה!”. בקיצור לא ברור מה הפיילוט בודק. בחוק כתוב מה הוא אמור לבדוק, אבל הצו, למרות כמה תיקונים, עדיין לא אומר הרבה. המשמעות ברורה, הפיילוט לא יכשל, כי אין לו מה להוכיח. שטרית אמר את זה יפה שלוש או ארבע פעמים “אם זה היה תלוי בי בכלל לא היה פה פיילוט”.

כתבתי אתמול על התביעה של טובלי נגד פרסיקו ועד מהרה צצה לה תגובה אלמונימית שפותחת בחנופה לבלוג ומיד מתקיפה את תמיכתי בנתבע כאילו ללא ביקורת. רק אתמול בבוקר עלה הסיפור בדיון בין כמה חברים ספקנים מדעיים, והסברתי בפשטות למה התביעה הזו איננה דומה לתביעה נגד סינג או לתביעה נגד חץ בן חמו. כאן לא מדובר בשאלה של יכולות וכוחות חוץ-מדעיים (שלא לומר על-טבעיים) אלא בהאשמות גשמיות וברורות של התעללות נפשית ואולי פיסית/מינית, כלומר האשמות של פעילות פלילית בתוך הכת של טובלי.

חבר נזף בי לפני כחודש, שאני בוכה יותר מדי על מות הדמוקרטיה רק כי כמה הצעות חוק מב(ה\ח)ילות מועלות בכנסת. ניסיתי להסביר לו שהבעיה היא בהלך הרוחות, באופי הדיבור ובהתהגות האזרחים וכוחות השיטור (משטרה, מג"ב וצה"ל) כלפי אזרחים וכבושים. לא הצלחתי להפנות את השיחה איתו לערוץ שבו חקיקה איננה הפראמטר היחיד, ונטשתי את המשך השיחה.

אני יכול להפנות אותו לבלוג המצוין “מדרון חלקלק” של איתמר שאלתיאל, אני יכול לקונן על כך שהיום פתחו באש ( עם תחמושת חדשנית!) על נשים וילדים אזרחי ישראל, שהפגינו נגד הריסת אל-עראקיב בפעם ה-15 או אולי ה-16 (מי סופר) כדי לטעת יער של משוגעי ישוע אבל לא תמצאו על זה כמעט שום דיווח בחדשות (אני שומע על זה רק מהשטח בטוויטר), אני יכול להזכיר שרק השבוע עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של חברת כנסת “מהשמאל” דליה איציק, ש הופכת את הקריאה לחרם על ישראל לפלילית, או הסיוע והיידוע לצורך חרם שכזה - למשל כתיבת אפליקציה שעוזרת לסנן תוצרת שטחים. זה כמעט לא משנה, אני מקבל מאנשים לרוב מבטים משתאים, למה אני נתפס ל"שטויות של השמאל הקיצוני"? הרי העובדות הן פשוטות הרבה יותר. יש בחירות מסודרות בארץ ויש לי חופש ביטוי, אז יש לי דמוקרטיה. על מה אני מתלונן בעצם?

בנק לאומי יודע שבנקים לא נראים טוב בשנים האחרונות. הם מעסיקים עובדי קבלן, מסתכסכים עם פישר על עמלות, מעמיסים עמלות על אוכלוסיה חלשה בצורה לא שווה ועוד בעיות. הם שפכו בזמנו כמעט 15 מליון ש"ח על שינוי הלוגו שלהם, ואני קורא שהם שפכו עוד סכום של 12-14 מליון על קיצור שמם מ"בנק לאומי" ל"לאומי", אבל עכשיו הם צריכים להראות כטובים ומיטיבים עם העם, ושלא כל הכסף נשפך סתם, אז הם הודיעו בהרבה רעש וצלצולים שהם תורמים מליון ש"ח.

לאחרון בתחתית החבית שעוד לא שם לב שהתאריך היום הוא 10.10.10, בוקר טוב. יש כמה חוכמולוגים שהחליטו להכריז היום על היום הבינארי, יש כאלו שהלכו צעד הלאה ובשימם לב לכך ש-101010 הוא 42 בבסיס הבינארי, הקדישו אותו לכל מה שדגלאס אדמס. או חוזר על עצמו 42 פעם, או קשור איכשהוא ל-42. אני חושב שלאדמס היה מסר קצת יותר עמוק מזה למין האנושי, אז אני לוקח את ההזדמנות וממליץ לכם פה על 42 דברים טובים למוח ולאנושות, אבל אני פותח, לצערי, בכמה דברים מטרידים.

סרט נוסף שיצא לי לצפות בו לפני כשבוע ושכחתי לציין פה - היס-מנים אספו את כל ה"מתיחות" שלהם, שאולי הכרתם כמוני דרך יוטיוב ומקומות אחרים. למעשה אלו תרגילי מדיה לקידום מטרות אקטיביזם חברתי (culture jamming), שאוגדו לכדי סרט. אפשר להשיג אותו בDVD, אבל במשך תקופה ארוכה של מאבקים משפטיים ניסו למנוע זאת מהם, אז הם הפיצו את הסרט דרך ביטטורנט, ו בעזרתם החשובה של VODO. הסרט אמור להצחיק ולגרום לך לחשוב. לא כל הסטאנטים שלהם נכנסו לסרט (תוכלו למצוא אותם אולי ביוטיוב) אבל החומר שנכנס מצוין, ומראה גם איך התייחסה לזה התקשורת והאוכלוסיה שלמענם נערך הסטאנט. אם לא הייתי מסכים איתם עד כמה מושאי הביקורת שלהם ראויים לגנאי, אולי זה היה מצחיק אותי יותר, אבל לפעמים נראה שהם לא מצליחים להעביר את המסר למי שצריכים לקבל אותו. לפחות אני שמח שיש צופים מהצד שיבינו על מה מדובר.

לפני כמעט שנתיים הגעתי למשרדי מכללת הייטק בהרצליה עם המלצות של אנשים טובים. אני אוהב להדריך, אני חושב שאני טוב בזה, ואני שואף לעשות סוויצ’ מחיי IT משמימים מזה כבר 10 שנים אבל לא לגמרי מצליח לפרוץ החוצה. הייתי אמור לתת שם הדרכות לינוקס, הסכמתי אפילו לירידה משמעותית במחיר לשעה כדי שיתנו לי קורסים להדריך (אמרה לי את זה המנהלת בפירוש - תן לי 30% פחות מהמחיר הרגיל שלנו ואז אוכל לשבץ אותך). אני הסכמתי לתת מחיר מיוחד, כי ממש רציתי לעשות את הסוויץ’ הזה. אבל חודשים ארוכים חלפו ולא קיבלתי צלצול.

למי מקוראי שלא קורא חדשות, הקרבנות האחרונים של מפולת הדמוקרטיה הישראלית הם אמני ישראל, ספציפית חירות הביטוי והדיעה שלהם. נתניהו עושה סטאלין ומאיים לחסל גופי תרבות שלא ייצגו את הגרסא שלו של מוסריות וציונות. ספציפית מדובר על סירובם של כותבי מחזות ושחקנים שלא רוצים להציג באריאל, עיר ישראלית שאינה עיר ואינה בישראל. בתוך כל זה עומדת שרת התרבות ו מביכה את עצמה כשאינה מבינה שאינה שרת הבידור.

בחדשות אחרות השבוע, משטרת ישראל עדיין מתעקשת לעשות “ניסוי כלים” בחסימת האינטרנטים שלנו ופישפוש בפאקטות ה-IP שלנו, איגוד האינטרנט הוציא נייר עמדה מאוד ברור נגד הצעד והשווה אותו ל"נוהל שכן". בינתיים משרד המשפטים מקדם חקיקה שתתן להם לפשפש לנו בכיסים ( עדכון מבהיל - גם לילדים בבתי הספר), כדי להכשיר את השרץ שכבר קיים (ולפני כן זה ו גם זה). מסתמן, אגב, שכדי להקל על בליעת הצפרדע, החוק שירחיב את יכולת החיפוש ידחף לתוך חוק ההסדרים הבא עלינו לרעה.

כמו שהזכרתי, פיל פלייט נתן הרצאה לפני כמה שבועות בכנס הספקנים TAM8. במקום לדבר על התכווצות הירח ואסטרונומיה הוא בחר לדבר על גישה. רבים בתנועה הספקנית (ואני מודה, גם אני חטאתי) לוקים בבעית הסברה. השבוע ההרצאה הגיעה סוף סוף לרשת.

Phil Plait - Don’t Be A Dick from JREF on Vimeo.

לצערי לא הועלה תמלול מלא של ההרצאה ( הנה משהו חלקי שהעלה בלוגר אחר) אבל אם לנסות לסכם: \* כמה מכם החזקתם פעם באמונה מופרכת או שגויה? (למעלה מחצי מהקהל מרים ידיים). \* כמה מכם זנחתם אותה כי מישהו נתקע לכם בפרצוף וקרא לכם בשמות וירד עליכם? (יד אחת עולה, וכנראה בצחוק).

יש לי ידיד שמפגין כל יום שיש בשיח ג’ראח. הרוחות שם לפעמים סוערות, לפעמים אנשים מסיימים במעצר לכמה שעות (לרוב ללא הצדקה), המשטרה מנסה לפזר את ההפגנה למרות שזו נאספת ברשיון, בלגאנים.

אם אתם לא יודעים על מה ההפגנה אני לא אתחיל לגלגל עכשיו את ההיסטוריה, אבל בגדול מדובר בכמה פלאסטינים והרבה יהודים שמוחים על הלאמתם (מפלסטינים) ומכירתם מחדש (ליהודים) של בניינים רבים בשכונה. השבוע נוסף טוויסט מעניין לסיפור, כשהשמאל הבורגני שמגיע לשם חטף ביקורת מהמפגינים הפלאסטינים שהלפלפיות שלנו לבושות לא מספיק צנוע. מטה המפגינים פרסם מודעה מתנצלת שכדי לכבד את רגשות המקומיים (ככל הנראה הדוסים היהודיים והמוסלמיים כאחד) יש לבוא בלבוש צנוע. נעמה כרמי, קננגיסר ועוד אחרים הביעו את דעתם לטובת חופש האישה להתלבש עם מחשוף. אומר דובי: " זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא.אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר."

שנה ומשהו חיכו זוגתי ובנה לאיירבנדר (הסדרה-שקראו-לה-אווטר-אבל-קאמרון-גנב-לה-את-שם-הסרט), ואז לפני כחודשיים ראינו את הקדימון ועיקמנו את האף, לאיפה הלכה המגניבות של הדמויות ותנועות הלחימה? ואז לפני חודש גיליתי שמביים אותו מ. נייט שאמשלאמאלמיין, והרגשתי שהולך להיות חרא של סרט. היום דישדשתי בעגבניותרקובות וגיליתי ש אכן חציר העם - ניקוד 8 ולא יותר. אני ממליץ למי שעדיין קצת ילד ואוהב אנימה, להציץ בסדרה המקורית במקום זה. אני חושב שעל הסרט אני אוותר.

לצידו ולא במפתיע קיבל טוי סטורי 3 ציון גבוה אבל הופתעתי שגבוה כל כך! 99% לסרט לגיל הרך שכלל תכנים מאוד לא רכים - כמעט שעתיים(!!) שכללו התעללות קשה נגד דמויות אהובות, מוות, אלימות, הזנחה, בגידה וסצנה כואבת במיוחד לצפיה שבה מובלים כוכבי הסרט למשרפה על סרט נע, אושוויץ-סטייל. האם בני 5-10 צריכים לקבל אלימות בעוצמות מייקל ביי כדי להיות מוכנים יותר טוב לחיים? האם מועיל להם בגיל הזה לקבל מוות בכלל ומוות מתוכנן-מראש של צעצועים (איך תתרגמו planed obsolecense?) בצורה כל כך מוחצנת ומוקצנת? מדהים ש רק שלושה מבקרים כתבו נגד הסרט מתוך כ-250 ביקורות שספר עגבניותרקובות (אחד מהם מספר גם על ההתקפה הנוראית שחטף על ביקורתו המנומקת, ג’יזס). אני ממליץ על הסרט אבל לא לילדים קטנים. עד כמה ש"צעצוע של סיפור 2" היה אפל ומדאיג, מספר 3 עוקף אותו פעמיים בסיבוב. אני יצאתי ברגשות מבולבלים מהסרט, וכועס על כך שאינו אפילו PG, שלא לדבר על PG13. אל תבינו אותי לא נכון, הסרט גם מצחיק ומרגש לטובה, אבל אני אדם שלא בוכה גם כשצריך (והפתיע את עצמו בפרק הסיום סוחט הדמעות של ד"ר הו לפני חודש), אבל טוי סטורי 3 כברר ממש תקע לי גוש בגרון, וזו מתקפה רגשית שאני לא מאחל לילדים בני 10. 8 בסולם הכללי, ציון 5 כסרט לילדים.

מבקרת משרד התחבורה חזרה סוף סוף אל דורון בתגובה למכתב ששלח להם (ל מכתב שלי אולי יענו לי בנפרד). והרי תגובתם עם הדגשות שלי:

לכבוד מר דורון אופק באמצעות דוא"ל: doron (at) ofek.biz

א.נ,

הנדון: תלונתך בנושא מאגר התמונות של משרד התחבורה סימוכין: מכתבך מתאריך 27/3/2010 מכתבה של מרכזת תלונות ציבור, גב’ מזל אלבלה, מתאריך 13/4/2010

1. במכתבך אשר בסמך טענת, כי משרד התחבורה מנהל מאגר תמונות ביומטרי.

לטענתך, הובא לידיעתך מכתבנו למר עירא אברמוב, לפיו מאגר התמונות של משרד התחבורה אינו ביומטרי. במקביל, הובא לידיעתך מכתבה של עו"ד נגה גודלניק מהלשכה המשפטית של משרד התחבורה, אשר השיבה בנושא לאגודה לזכויות האזרח. בתשובתה ציינה עו"ד נגה גודלניק, כי אכן מדובר במאגר ביומטרי, כפי שהנך טוען.

הזכרתי את זה בעבר, אבל אני חוזר ומדגיש כי נראה שנשארו מקומות: הערב בשעה 20:00, ספקנים בפאב בתל-אביב

בואו להמשיך את מסורת הספקנים שהתחילה בלונדון והתפשטה לרוב העולם כולם יהיו שם: ספקנים, מדענים, אוהבי אלכוהול, ושקר כלשהו שישתוקק להתגלות…

ההרצאה המרכזית של הערב: ד"ר אורלב לוי ידבר על “כיד המקרה: טעויות (מדעיות) ששינו את פני ההיסטוריה”. אורלב הוא מומחה לביולוגיה תאית ומולקולרית, בעל דוקטורט מאוניברסיטת תל-אביב. הוא רואה בחינוך לחשיבה מדעית מטרה חשובה בחייו ומשתמש בידע שצבר במהלך שנות לימודיו, בניסיונו העשיר ובכישורי ההוראה שפיתח בשנים האחרונות, להשגתה. הוא כתב מספר ספרים, ביניהם “כיד המקרה”.

אני לרוב לא אוהב את מה שמייקל מור מוציא תחת ידיו, הוא מייצר תאוריות קונספירציה בסרט נע ללא נקיפות מצפון, ו לא מעט אנשים העידו שהוא הוציא את דבריהם מהקשרם לצרכיו. אני צופה בסרטים האלו לפעמים בעיקר כדי לגלות את הכשלים הלוגיים ולהבחין אילו משחקי מסרים סמויים וסתירות הוא מפעיל כדי להזריק את דעותיו לצופים בצורה לא הגונה. אבל למרות קורטוב מלח היתה לא מעט אמת ב" קפיטליזם - סיפור אהבה". הסרט הזה לא היה צריך להמציא הרבה קונספירציות כי באמת יש כאלו פה ושם, הוא פשוט מרכז כמה סיפורים קיצוניים למדי שממחישים כמה כלים של שוק כלכלי יכולים ליצור נזק כשאין עליהם פיקוח - אם יש “יד נעלמה” הרי שהיא זו שמוחצת את האנשים בתחתית הסולם ולא מצילה אותם. באחד מהקטעים בסרט הוא מראה כיצד הרבה חברות, כולל חברות בלו-צ’יפ מכובדות, מוציאות לטענתו פוליסות חיים על עובדיהן כאשר הן המוטבות, במילים אחרות החברה מרוויחה אלפי או מאות אלפי ולפעמים מליוני דולרים מזה שעובד שלה ימות, וזה לא כסף שמשפחתו תקבל או משהו. להוסיף עלבון על פשע, השם של הפוליסות האלו בז’רגון הביטוחי הוא פוליסת dead peasants, או “פשוטי-עם מתים”. לפי הויקיפדיה האנגלית, פוליסות “פשוטי-עם מתים” נמצאות בשימוש כנראה אצל רבע מחברות “פורצ’ן 500” ומבטחות 5 מליון עובדים.

• אם המשטרה מזמינה אותך לחקירה כי יש להם שאלות אינטימיות על המקומות שבהם ראו אותך מטייל
• אם אנשים מתקשרים אליך כל יום לשאול למה לא רואים אותך יותר כי לא כתבת כלום בבלוג/טוויטר
• אם שרי אריסון ואבי דיכטר מגיעים לארועים שלך
• אם מארגני TEDxTLV מרשים לך לבוא לכנס, ולו בגלל שהצעת להם מרצים עוד במאי שנה שעברה, פירגנת להם בכל מקום והתנדבת לצלם שם (וחוצמזה אמרו לך אישית שחושבים שאתה מענין)
• אם דה-מרקר מזמינים ממך טור דיעה
• אם Yנט מתקשרים לראיין אותך
• אם אתה מדבר עם החברים שלך ומסתבר שהם אקצ’ואלי קוראים משהו מכל הזבל שאתה כותב בבלוג
• אם אובמה מזכיר אותך בנאום שלו
• אם יש לך יותר מ-10000 צפיות ביוטיוב
• אם למרות שלא צברת נקודה אחת מכל הרשימה לעיל, החברה שלך עדיין אוהבת אותך ועדיין אוהבת לדבר איתך על רעיונות מדעיים וחברתיים בצהריים ולהתווכח על פילוסופיה בלילה

טוב נו, 20% מענין זה גם טוב, בעיקר אם זה סוג חיובי של מענין :-)

עדכונצ’יקים:

ראשית, אני שמח לספר לכם שהיום נעצרתי לביקורת משטרתית בשולי הדרך ובפעם הראשונה יצא לי להציג לשוטר את הרשיון החדש (למי שפספס את הפרק הקודם, הנה סרטון ההסברה). השוטרים היו די מופתעים, אבל הסברתי להם בצורה רגועה ואפילו מבודחת שמדובר בצילום אנטיביומטרי כדי לחמוק ממצלמות מעקב. הם קיבלו את ההסבר אבל הגישו לי “ינשוף” לפה. עבר חלק למרות החוצפה ההזויה שהצלחתי לאזור :-)

מסקנה זמנית - אין שום בעיה. כל אזרח ואזרחית מוזמנים לגדל זקן פרוע ו/או לכתוב כתובות מחאה על המצח לפני הצילום הבא. אני מאוד אשמח לא להיות לבד :-)

כתבתי על זה ולינקקתי, היום גם יצא גם אייטם מאת גיא גרימלנד בדה-מרקר/ת’ה-מארקר/הטוש. עיצבן אותי שבכל האייטם דופק המונח “קוד פתוח” כמו נקר, אבל אין מילה אחת על תכנה חופשית, חופש התוכנה, DRM, תקנים, סודיות. במקות זה יש שם כמה רפליקות שיכולות להוציא אותי מאיזון:

קוד פתוח הוא לא רק תיאור למקבץ שורות קוד ללא זכויות יוצרים.

פעמיים טעות. על קוד פתוח יש זכויות יוצרים, קוד פתוח הוא כלי משפטי שמגן על הזכויות האלו.

אתמול שמעתי בחדשות על כך שאסיפת רבנים חרדיים החליטה לחזור על מבצע שנות ה-70 נגד הטלוויזיות, ולכפות על הורים להוציא מהבית כל מכשיר בחיבור אינטרנט, תחת האיום שבתי הספר ימנעו חינוך מהדרדקים. הכל או לא כלום זו השיטה. במקום לחנך להבדיל בין טוב ורע צריך פשוט לזרוק את הרע מהחיים לפי הדוגמא הזו. רק לפני שבועיים נחשפה פרשת הרב מוטי אלון ובעקבותיה שוב נחשפה במערומיה אי היכולת של הציבור הדתי (אפילו לא חרדי) להתמודד עם האמת. שמעתי דיווחים על קורעי קרע, מארגני עצרת תפילה המונית, חושבים לשבת כמו ב"שבעה" ומדברים על ביטול של הלכות שפסק הרב בכל שנותיו. זהו. נמחק. אולי נגיד שהאיש בעצם לא דתי, הוא היה מתחזה כל השנים, נמחק מספרי ההיסטוריה ומלוח ליבנו כי דברים רעים לא קורים, ואז נהיה שוב טהורים לקראת בוא המשיח משיח משיח אויויויויויוי.

אני לא באמת סופר, אני אפילו מעריך כלפי מטה בשמרנות…

היום נשלח הרשיון שלי בדואר סוף סוף. לא היתה לי סבלנות להמשיך לתחזק זקן, אז החלטתי שאני לא צריך לחכות לעד לדפוס בארי/משרד התחבולה והלכתי למ.מ.ס.י., אחת החברות האזרחיות הרבות המחזיקות בגישה למאגר. כך הלכתי להדפיס רשיון בינלאומי על חתיכת קרטון בשווי 15 ש"ח, ולכן אני סוף סוף מגולח וכמעט סיימנו את הסרט. המשך בקרוב, אני מקווה.

פוסט על התחבטות קטנה על סגנון הכתיבה שלי פה בבלוג. אם אתם רוצים להגיע ישירות לפואנטה שלי, קפצו לשני הפרגראפים האחרונים.

לפני כמה חודשים פורסמה ב"הידען" החדשה הלא-מרעישה כי אנטיוכוס לא היה רשע כמו שעושים ממנו, אני פתאום קישרתי שאולי הוא נבחר בתור הרשע הגדול (או בתור הסיר הטמבל) כי שמו דומה מספיק למושג האנטיכריסט במאגר האמונות התפלות שהנוצרים סינטזו לתוך המסורת המודרנית שלהם. ליהודים אין מסורת של מושג “צורר משיח” במובן הנוצרי עד כמה שאני יודע, אבל תוארי רשעות, דיני “מוסר” ותארי “רשע” ו"צורר" חולקו ללא מעט דמויות היסטוריות מלבד אנטיוכוס. מועדון הנבחרים כולל את היטלר, רבין, יוסי שריד וכל מה שבאמצע.

למי שלא אכפת לו הספוילרים או שראה כבר את הסרט, הנה חלק ראשון ו חלק שני מביקורת מצחיקה ומכסחת שעושה עכשיו סיבובים ביוטיוב. כל זאת ועוד אפשר למצוא דרך אתר מאג.מה המצוין החדש, מבית רוקטבום.

בחודשים האחרונים נאמנכם העבדקן ועוד ענן אקטיביסטים קיחוטיים הפצצנו בהסברים, הפצרות, הפחדות, תאוריות קנוניה נגד חוק המאגר ויישומיו האפשריים. עכשיו משעבר החוק אני מתחיל לראות יותר מידע אמיתי (למה רק עכשיו?!). בסוף הכנס במכון הישראלי לדמוקרטיה בשבוע שעבר ( פורסם הוידאו!) יצא לי לשוחח קצת עם יורם אורן, יועץ משרד הפנים לתשתיות הכרטיסים החכמים והמאגר. המשכנו את השיחה באימייל וקיבלתי הרבה מידע. אני אתן לכם סקירה קלה בסגנון “FAQ”. הציטוטים מפי יורם אורן לא נערכים על ידי ומסומנים כציטוט (רקע אפור). ציטוטים שרק “מוקפים בגרשיים” רגילים הם מזכרוני מרב-שיח בע"פ - לא כולם של יורם אבל העברתי דרכו את הפוסט כדי שיתקן אם המידע בהם לא היה נכון.

בשבוע הקרוב, אם לא יקרה איזה נס משפטי, אני אאלץ לבחור בין רשיון נהיגה לבין בטחוני האישי. חבר יקר שניסה לצאת במצב win-win בסוף יצא במצב lose-lose. לא רק שלא הצליח למנוע את הכנסת פניו למאגר, אלא שמשרד התחבורה החליט לקצץ כמה סעיפים מהרשיון שלו כהפגנת שרירים על כך שהנ"ל העיז לנסות להלחם על זכויות הפרט שלו.

קיבלתי משוב שאני ו חברי מוכרים קונספירציות ו ניחושים. יודעים מה? סרטונים שווים אלפי מילים. תעשו חשבון לבד.

טוב, מודה, לא הכל רע בעולם. במקביל לפוסט הקודם החלטתי לאסוף גם חדשות טובות וקטעים שמחים.

סתם פוסט מתבכיין שבו אני מנסה לשתף בצערי על כל דברים המציקים שעוברים לי בדפדפן לאחרונה. אל תרגישו חובה לקרוא :-)

למי שלא עוקב, הלמו פותח את הפה בסדרת פוסטים עם ממתקים מהמשפט שבו הוא בדיוק זוכה, חלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות. השבוע הוא הזכיר איך המשטרה ביקשה למסמר אותו לשולחן החקירות כדי להבין למה תקף אתרי ממשלה עם כלי פריצה כמו “פרוקסי” ו"פיירפוקס" במקום לגלוש עם אקספלונטר כמו כל הנתינים. הוא גם ציין שלצורך כך הם הפעילו את חוק נתוני תקשורת חודשים ארוכים לפני שהנ"ל נכנס לתוקף. אבל אולי הפרט הכי מענין שמשה מתאר כאן בסאגה מסתתר בסיפור הראיות שאספו מהמחשב שלו: זה הדיסק או שזה לא הדיסק? הוא מתאר איך בזמן ההעתקה של הדיסק הביתי שלו, יצרה המשטרה HASH מסוג MD5 ונתנה לו חתיכת נייר. את הדיסק המקורי צריך להחזיר הרי בשלב כלשהוא לנאשם אז ברור שצריך לעשות את הבדיקות על העתק, אבל מה בדיוק התוקף של ראיות מחשב שנאספו מביתו של נחקר, ואיך לוודא אותן? איך יוכיח הנאשם בבית המשפט אם הדיסק שונה או לא?

תודה לולנסיה שהכירה לי את הקטע הזה. אני שמח לגלות כל פעם עוד חומרים של מינצ’ין :-)

הידעתם שלאוסטרליה יש שר לתקשורת פס רחב וכלכלה דיגיטלית? אני יודע על שניים-שלושה בכנסת שלנו שהיו רוצים להדביק לעצמם תואר פומפוזי שכזה ומיד לצנזר את הרשת עליה הם מופקדים:

Measures to improve safety of the internet for families | Senator Stephen Conroy | Minister for Broadband, Communications and the Digital Economy

כבוד השר מודה שזה “לא מושלם” אבל אי אפשר לתת לזה להמשך, ולכן הצנזורה היא לכולם בפקודה מרמת ה-ISP ואי אפשר לבקש מעקף, הוא גם פונה אל הקהל לעזור לו בעצות איך נכון ליישם את זה. כרגע יחסמו פורנו ילדים, מין אלים, אונס ותיאורים/הוראות לביצוע פשעים, מישהו חושב שזה יחזיק? ארגונים לבטחון הילד כבר אמרו שם שהצנזורה היא טעות, כמובן החזית הדיגיטלית איתם, אבל לא ברור אם יש עם מי לדבר. הדו"ח של סבב נסויי שנערך, טוען בין השאר שנחסמו בערך 4% אתרים שלא לצורך בגלל פילטרים שהתלהבו מדי. הניסוי הזה זכה להרכה לעג מספקי האינטרנט בעצמם שהגיבו מתוך רצון אמיתי בטובתו של המשתמש (הלוואי אצלנו), ועכשיו נחשף ש הוא אפילו לא נבדק על פס רחב אמיתי, אבל אני מתאר לי שזה רק ענין של מימון להוסיף את השרתים הדרושים (מעניין אם על חשבון משלם המיסים או על חשבון הגולשים בלבד). להזכירכם בסיבוב הקודם תוכנת הצנזור העצמי של אוסטרליה חסמה לרגע את הויקיפדיה כולה לפני שהעבירו את האתר למוד יותר “סלקטיבי”, בלי ספק בגלל ערכים פורנוגראפיים כמו רשימת התנוחות הזו ((אגב, תורגם לערבית, פרסית אבל לא עברית. הכנופיה של דוד שי מאוד פוריטאנית)) ש כל ילד בן טיפשעשרה חייב להכיר. התשובה שלהם לביקורת היתה כמובן לחסום את מפרסמי הפילטר המפורש.

בין כל תמונות החתולים ותמונות הטבע, אבא שלי גם שולח לי מדי פעם אייטמים מעניינים, והנה התפלק לו פנימה גם אייטם שממש שימח אותי: TheMarker IT - תביעה ייצוגית בסך 160 מיליון שקל נגד אייבורי ו-KSP. לא, אני לא שמח שתובעים אותם עד שאני לא אדע אם באמת היתה כאן הונאה ונמכרו דיסקים תקולים בידיעה. אם היתה אז זה באמת סיפור מוזר, כי מבין השורות אפשר אולי להבין שהבעיה תוקנה בשדרוג קושחה, מה שמאוד מקל על המשתמשים או המתקינים לטפל בזה בקלות (כמו שעשיתי אני). ברור לי שאין מצב שKSP או מישהו ידעו שקיימת הבעיה והסתירו אותה חצי שנה, כי חומרת מחשבים לא מוחזקת בארץ במלאי יותר משבועות ספורים, לרוב ימים בודדים, משמע האספקה הפגומה המשיכה הרבה זמן בגלל שסיגייט עצמם לא ידעו על הבעיה במשך כל הזמן הזה, וברגע שהם תיקנו אותו, הם פרסמו את דבר עדכון הקושחה באתר שלהם. אם יש מישהו לתבוע אותו על אספקת מוצר דפוק לאורך זמן זה אולי את סיגייט.

ואני מדבר על ההגדרה הצרה מאוד של ציבור, כפי שהוא מתבטא ב"ציבור אנשים עם נטיה להבין את ההשלכות של ניצול לרעה של טכנולוגיה" או בקצרה יותר, אנשים כמו ענן המאבק בביומטרי והאגודה לזכויות דיגיטליות (שתי קבוצות נפרדות אבל בראש דומה, ויש אפילו כ-4 שמות משותפים ברשימותיהן). בחודשים האחרונים הוא קרא לנו בעיתונים וברדיו שקרנים, זורעי פחד וכל מיני שמות שתאמו את האינטרסים שלו, כי הוא בונה על זה שהציבור לא מבין את ההשלכות מספיק טוב. אבל כשזה נוגע ל ציתות ו"טיפול" בתקשורת האינטרנט? כאן הוא יודע שצריך להתנהג “מזועזע” ולצאת לוחם צדק גבר גבר. מעניין גם לקרוא את התגובות לאייטם בויינט…

אני עדיין מנסה לסכם לעצמי מחשבות לגבי “מה הלאה”, אז עוד אין לי סיכום. בינתיים מקבץ לינקים “קטן” ממה שנשפך ברשת:

• פרוטוקול הישיבה האחרונה של ועדת המדע בנושא החוק מה-25/11, שהיתה פארסה מגעילה בפני עצמה (חשבתי להביא רשמים של אחד/אחת מהנוכחים שהסכימו שאצטט בעילום שם, אבל זה מסיט מהנושא). שעתיים שבהן שטרית השתעשע במתנגדי המאגר כהשתעשע חתול בג’וק מקרטע בערב סתוי.
• פניה נוספת של איגוד האינטרנט בבוקר ההצבעה.
• פרוטוקול הישיבה הסוערת פורסם כקובץ DOC באתר הכנסת, אני מקווה שאפשר יהיה למצוא בהמשך את הוידאו באתר כלשהוא, נעבוד על זה.
• עיתונות: YNET (כאלף טוקבקים, כרגיל גם הכי מקיפים בדיווח), כלכליסט, הארץ, נרג’(פרס הפספוס), אנשים ומחשבים (פרס הליקוק המצטיין), דהמארקר, גלובס + סקר ואפילו סלאשדוט. עוד פרסומים בגוגל ניוז.
• הדים למחרת בבוקר: רמזים על ביקורות על ההצבעה בתוך קדימה, למקרה שהאייטם יעלם שמרתי צילומסך. אינני יודע מה מהיימנות האתר הזה, אבל אני אשמח אם המיינסטרים יחפור וידוש בשאלות האלו טיפה - למה דאגה לשלום האזרחים וערכי הדמוקרטיה פחות חשובים ממשמעת מפלגתית/סיעתית/ממשלתית/קואליציונית או סתם “לויאליות לחבר שטרית” - אותו חבר קדימה שאיים לעקור (בלויאליות!) לליכוד לפני שבועות ספורים.
• באתר הכנסת עדיין לא מופיע פירוט המצביעים (תמצאו אותו ב-YNET) אבל הנה נוכחות חברי הכנסת במשכן בזמן ההצבעה לפי המעקב האלקטרוני שלנו. (לא כל המתנגדים שהיו במשכן טרחו לבוא למליאה להצביע, אבל ממילא המשמעת הקואליציונית הרגה את הסיכויים סופית)
• ארגון אוואז יצא עם חולצות מגניבות לכבוד המצעד של יום שישי
• ולמי שרצה לברוח מפה, אוסטרליה מתחילה לאסוף מאגר ביומטרי של מבקשי מקלט מדיני (הבנתי שהרבה כאלו מגיעים לשם). בינתיים זה בהתנדבות לחצי השנה הראשונה (לא ברור מהכתבה אם יש תמריץ להתנדב), אבל אייטם אחר מציין שמידע ביומטרי ממילא נלקח מכל מי שעושים את בחינות האזרחות.
• אבל זה לא נגמר באוסטרליה. בקנדה מאוד מקפידים על הפרטיות של האזרחים, אבל גם אצלם מתחילים לאסוף פייסבוק ממשלתי של סטודנטים מבקרים, עובדים זרים ומהגרים. להוסיף עלבון לפיאסקו, הם חולקים אותו חופשי עם ארה"ב, בריטניה ואוסטרליה לפי ההסכמים החדשים. איזו אחווה נהדרת! צפו שבקרוב כל המבקרים יצטרכו לתת אצבעות, כמו בארה"ב. זה מתחיל לאט וזה מאיץ פתאום, כמו אצלנו…
• בלוגרים, כמובן! יהונתן אחד ו שתיים, גל מור, נמרוד קרת, הלמו (בנושא קרוב), רם און וכמובן מאיר “המאגר הביומטרי” שטרית באי-כבודו ולא בעצמו. בוודאי יש אחרים, אבל משום מה בלוגסרץ’ תקוע כרגע.

הטור האישי של דורון אביגד " הדרך לגהינום רצופה אלי ישי", נוטש את הטיעונים הקרים ובועט לרגש כמו אחרון “הבלוגריסטים” (כך קוראים לנו הטוקבקיסטים…). מפליא לראות ניסוחים כאלו בעיתון עסקים עם פוזה וחשיבות עצמית:

כה אמר חורחה סנטאניה, " אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחזור עליו". הציטוט זכה לאלפי גרסאות אבל למעט מאוד מפנימים, והשאר (כמו שאומרים) הסטוריה.

ארה"ב לא למדה מתקופת הפיכות “רפובליקות הבננות”, וחזרה על השיטות עם לוחמים ווהאבים ואפגניים, התוצאה היא כמובן אל-קעידה. ישראל גידלה כך את החמאס, והיום המחיר הוא שאנחנו גם מעלים את המחיר של החלפות שבויים בכל משא ומתן. לא רק ש אנחנו מחזקים כך את גישת החטיפות של אויבינו, אנחנו בדרך מאבדים גם את השפיות, והמוסר שאנחנו כל כך גאים בו מתמוסס ומחליף רציפות לוגית בשיקולי תדמית תקשורתית ודעת קהל.

אני מתבכיין הרבה על אובדן הפרטיות, ועל כך שאנחנו כל פעם מדלגים משריפה לשריפה, מסתימת חורים בסכר עם כל עשר האצבעות, ועוד עשר אצבעות הרגליים, ואחרי שאת החור הבא נצטרך לסתום עם הפרמשתק, אין ספק שיפתח עוד חור ועוד חור. אז כמו שאמר הרבי מקרלין: “אם הקופסא השחורה שורדת את ההתרסקות של המטוס, למה לא עושים את כל המטוס מהחומר הזה?”.

לכן ישבתי וכתבתי פעם עם חברים איזה מסמך קטן כטיוטא לכמה הצעות חוק, אחת מהן מובאת כאן, הכרזנו עליה כעל פאבליק דומיין - נחלת הכלל. ההצעות שכאן נשלחו לתנועה הירוקה, למרצ, למיקי איתן, לדב חנין ואולי לעוד כמה אנשים (לא רק אני שלחתי), אבל אין לי מושג אם מישהוא לוקח מכאן רעיונות, כגי לשדרג את חוק הגנת הפרטיות ולהביאו לעידן המידע.

תמיד מענין לראות איך נראים צרות ופתרונות של אחרים כדי לקבל פרופורציות על הבעיות שלך או השראה מדרכי ההתמודדות אל אחרים איתן. השבוע קראתי בבלוג של ידידה שעוסקת כמיילדת באוסטרליה, על העובדה ש חוקים חדשים באים לבטל לה את מקור ההכנסה בצורה מאוד ברוטאלית ומוזרה. לא החלטה של שר בריאות מקומי אלא חוק פדראלי שרוצה “לעשות סדר” ובעצם לבטל את הזכות ללדת בבית. מילות החוק לא דורשות בעצם לבטל ממש, אבל מתנות את זה בבירוקרטיה ואישורים שכנראה לא יונפקו כמעט בשום מקרה. מצד אחד, נכון שזכויות האישה על גופה, פעילותה המינית ובחירתה בהריון שמורות לה בלעדית לפי חוקי מדינות דמוקרטיות ואמנות זכויות אדם בינלאומיות, אבל אני מניח שהמחוקקים יטענו שיש כאן גם את שיקול בריאות וזכויות התינוק שנולד. מדובר בחתיכת תיק משפטי כיוון ששוב נדרש המחוקק בכל מדינה להחליט במקרה כזה מאיזו נקודה התינוק מפסיק להיות חלק מהגוף של אימו, והופך ליצור עצמאי שמוגן במגוון חוקים (זה למשל בולט בויכוחים על הנקודה שבה הפלה הופכת לרצח). לכן יכול להיות שלמיילדות העצמאיות באוסטרליה יהיה מאבק קשה ואולי חסר סיכוי.

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

• ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט - זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
• ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
• כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של “הודעה והורדה” ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור “עבירת קופירייט”
• חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM - אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

נגישות

שבוע טוב! קפצתי להציץ באג’נדה השבועית של הכנסת לראות אם השבוע יעלה המאגר או דברים מעצבנים אחרים להצבעה. העמוד הזה לא יראה כך בשבוע הבא אז אני אצטט כאן את הקטעים הרלוונטיים. ראשית, האייטם הראשון ברשימה גרם לי לשפשף עיני ולקרוא פעמיים וחצי לפני שהבנתי אותו:

1.הצעות סיעות, קדימה, חד"ש-רע"מ-תע"ל ובל"ד בנושאים: א. נתניהו מוביל למפולת מדינית של ישראל (קדימה) (המועמדת להרכיב את הממשלה הינה חברת-הכנסת ציפי לבני) ב. הפעלת יחידת מסתערבים סודית חדשה בקרב אזרחי המדינה הערבים (חד"ש-רע"מ-תע"ל ובל"ד) (המועמד להרכיב את הממשלה הינו חבר-הכנסת מוחמד ברכה)

לא הצביעו היום על החוק. סדר יומה של הכנסת מתפרסם די מאוחר אז לקח לנו זמן לגלות שאין היום דיונים בנושא, אבל קלינגר בכל זאת לא חוסך מאמצים ונסע לכנסת לעשות לובי.

אבל על סדר היום השבועי של הכנסת עדיין מתנוססים נושאים שיעלו להצבעה. בין השאר החלת רציפות על תיקון לחוק החתימה הדיגיטאלית (שבו גם הממשלה תהיה CA) ותיקון לחוק האזנת הסתר. כמובן שאין לינק לנוסח עליו מצביעים בעמוד סדר היום (מעניין אם לחברי הכנסת יש דרך יותר טובה להגיע למידע הזה או שהם מצביעים תמיד “על עיוור”), חיפוש באתר הכנסת ובמשרד המשפטים לא העלה לי על מה מדובר בשבוע שעבר, אבל הנה היום נמצאה ההצעה ( PDF) וקלינגר הצליח לגלות שמדובר ב תיקון מאוד יוצא דופן שמאשר חדירה נסתרת לבתים כדי להתקין אמצעי האזנה (וצילום), ובכך בעצם פותח פתח גדול ומכוער בכיוון חיפושים נסתרים, מה שקוראין בלעז Sneak & peek, אחד מהכוחות המדוברים לשימצה שניתנו בראה"ב לכוחות הבטחון במסגרת USA-PATRIOT act המפחיד, ש חוקק “למלחמה בטרור” אבל מנוצל מאז לרעה בכל מני דרכים. איכס.

אני שמח לראות ש מתייחסים גם למאגר התמונות בעיתונות, ואני מסכים שמאגר התמונות מעצבן אותי טיפה יותר ממאגר טביעת האצבע (זו תחרות צמודה) אבל לא על זה הפוסט הנוכחי. אם אתם זוכרים שפעם התייחסתי לפוסט של הגר על הפאנל. בפוסט הנ"ל הגר בחרה תמונה טיפוסית מהפאנל - שטרית מתלחשש עם סביבתו, ואלי ישי שולף תדירות את הטלפון שלו ומתכתב במסרונים, שניהם נראו משועממים פחד ולא ברור אם לגמרי מרוכזים בדוברים שעל הפודיום. התמונה משער ידיעות של השבוע מרמזת שזה לא משהו חד פעמי…

You have zero privacy anyway, get over it. -- Scott McNealy on consumer privacy, January 1999

כדי להיות יסודי בסדרה הזו, צריך גם ייצוג מהקיצון הרחוק של הסקאלה, אפילו אם היא תשמע לכם מוגזמת, יש לה הצדקות וכמה תומכים. הכירו את הגישה של דייויד ברין, מדען וסופר מד"ב ותיק שלוקח את מקנילי עוד צעד וטוען כך: הפרטיות היא רעיון חדשני וחולף, כשגדלנו בחברה השבטית לא היתה לנו פרטיות כי כולם חיו בתחת של כולם, גם לא היתה לנו אפילו כמיהה למושג כי לא היתה לנו ממש פרטיות תחת שלטונות מלוכניים, והיום המון חברות יודעות עלינו המון ממילא, והאנשים נותנים בשמחה את כל הפרטים למפרסמים, סוחרים ושאר גופים, ולמרות שעדיין יש התנגדות תרבותית קלה להפנים את זה ((דיסקסתי את זה בפוסט הקודם וראו הרחבה אצל כרמל בפוסט הנהדר “אמא, צאי לי מהבלוג!”)), אנחנו בדרך ל חברה של שקיפות טוטאלית. התערטלות תהיה הדרך הטובה ביותר להרגיש נינוח, כשאין לך מה מהסתיר. כך גם אפשר לשמור על השומרים, תרד רמת הפשיעה כי לאנשים לא יהיה איך להתחבא - אדם לא שקוף יחשב אוטומטית לחשוד, וכולי…

כדי שהחוק יוכל לעזור לנו להתגונן, צריך להגדיר מה היא פרטיות. כמו שהכותרת מציינת, יש בעיתיות בסיסית שעוד לא נפתרה. זהו הפוסט השני שלי ב סדרה על פרטיות.

סנטימטר אחרי סנטימטר, מידע אישי שלנו נרשם ע"י השלטונות, ואח"כ דולף או נמכר. לפעמים יש נפגע בודד, לפעמים הדליפה היא של כל מרשם התושבים. לפעמים זה עולה בכסף ולפעמים זה מפחיד ברמה הפסיכולוגית. עוד הרבה לפני המאגר הביומטרי, התווכחנו על שיתוף נתוני רשות הרישוי עם חברת דרך ארץ. זה היה אחד מהאירועים הראשונים בנוגע להזניית מאגרי מידע ממשלתיים בארץ, שזכו להד באוכלוסית הגיקים אבל כמעט שבכלל לא בעיתונות. אגב, עם או בלי קשר, שר התחבולה דאז היה אחד מאיר שטרית. איזה קטע.

תמיד חשבתי ש"חלם" זה שם מצוין לעיירה בהולנד…

החל משלשום, בשקט בשקט, החלו בהולנד להנפיק פספורטים ביומטריים, והכוונה היא לאגור את המידע של סריקות האצבע לשימוש המשטרה. בינתיים אין את התשתית למאגר מרכזי אז הם נצברים במועצות המקומיות עד שימצא פתרון…

נרגעתי. ישראל כבר איננה הדמוקרטיה הראשונה שמובילה את אזרחיה כצאן לטבח. חתכו אותנו בסיבוב והגדילו לעשות. אני מסכים שדרכונים אינם תעודות זהות, אבל מאגר אצבעות לשימושה האוטומטי של המשטרה זה רף חדש ומעיק. אני מקווה שלא יקרה שם שום נזק לאף אדם, אבל אם כן - אני מקווה שזה יקרה לפני שיהיה מאוחר מדי לעצור את היישום של החוק הדפוק שלנו בארץ.

אתמול ישבתי בהקרנת הבכורה העולמית של הסרט " עידן הטיפשות". ממה שקראתי על הסרט מראש הכנתי את עצמי לערב מתסכל אבל מפיח תקוות. לצערי הופתעתי מאוד לרעה ויצאתי מאוכזב ומעוצבן ממש. לאחר שגיבשתי דיעה טרחתי להציץ ב פינת תגובות הקהל באתר, שם ו במקומות נוספים גיליתי שעוד הרבה אנשים עם מודעות והבנה בנושא שהיו בהקרנות אחרות בעולם התאכזבו, אז אני מכריז מראש שאני לא מרגיש רע עם הביקורת להלן.

מכונת בדיקת טביעות כף היד בנתב"ג מזוהה כמוקד הדבקה רבתי של שפעת החזירים. בתכנית “המילה האחרונה” שאלו היום אברי וג’קי איך נקרא למכונה. עלו הרבה רעיונות בפורום, אני לא אסקור את כולם, אני רק אביא את אלו שמצאו חן בעיני - וכמובן מדברים על הצד הביומטרי ולא על הצד החזירי. אנחנו מחפשים ססמאות לסטיקרים נגד חוק המאגר, אתם מוזמנים להוסיף משלכם:

• המקום הראשון שזכה אצלי ברשימה: יד ושם. לצערי אברי פסל אותו על ההתחלה.
• האח האגודל
• אצבעואני (אצבע או אני)
• חם-סע
• טביעת נזיקין
• יד-לא-ידע (על טעויות הזיהוי)
• הידעת? יד+דאטה (data) יד שמספקת מידע
• המזהנד (מזהה hand)
• מתקרצצבע
• ביקורת דרכונים ישראלית חדשה - בדיח"ה
• כף-תור
• “קווים לדמותו”
• חילחול השם
• קיביני-מאט
• ה “גע-גע-סע-לי”
• יד סרה
• ידב"ג
• איתר יד ימינו
• ביו מטריקס
• תן יד לאח הגדול
• היד החזקה
• יד-לוף (זה ממילא ידלוף, כמו מרשם האזרחים של משרד הפנים שמסתובב באינטרנט)
• עצם בילט אין מזוהה
• אם אשכח את דרכוני לא אשכח ימיני. תדבק ראותיי בחולי אם לא אזכרכי. וכך לא אעלה את מזוודותי על מטוס שמחתי

גוגל מקלים לנו מאוד על החיים, אבל כשאנחנו מתמכרים למנשק משתמש שאין לו תחרות, לשירות שאין לו גיבוי בנפילה (והיו נפילות, לכן אנחנו יודעים), לאפליקצית ענן שלא מאפשרת לנו לגבות כראוי את המידע שלנו. אני גם לא רואה אותם אף פעם עונים בפורומים של התמיכה של עצמם, לפעמים הפורומים האלו מוצפים בספאם, והסיבה היא ש משתמשי ג’מיל, דוקס ורידר הם לא הלקוחות שלהם. אנחנו אוכלי החינם והלקוחות הם אלו שקונים את שטחי הפרסום.

(עוד טיוטא שאני שולף מקרקעית הרשימה, משפר ומפרסם סוף סוף…)

פעם פעם, בפוסט בשם " חץ מתייחס סוף סוף לספקנים" הבטחתי ל חץ וגם ל גיא תשובה מפורטת על הבעיתיות (או סכנה לדעתי האישית!) הטמונה בלגיטימציה של פעילות מיסטיקנים ורפואה אלטרנטיבית. כל התחומים האלו מבוססים על אמונה ופלאסבו, שכן עד היום הם לא הוכחו בבדיקות מדעיות וגם לא הוסברו בתיאוריות מדעניות קבילות, ולכן עד הודעה חדשה הן שוות ערך לתפילות ונענועי לולבים.

(הקריקטורה מתוך פארינגולה)

ויקיפדיה הורידה הילוך, אומרים הסטטיסטיקנים שחור על גבי HTML, כתבה מהגארדיין עם תוספת לרלוונטיות ישראלית בסופה. פחות אנשים באים לתרום, ומי שבא נשאר פחות. הבזאר הפך לקתדראלה, לטוב ולרע. בסוף הכתבה מצוין שבמפגש האחרון החליטו הויקיפדים הישראליים להיות נחמדים יותר.

השבוע היה כאן ויכוחון בתגובות לגבי השאלה אם הצ"ח הכללת אמצעים ביומטריים צריכה ערך משלה או לא. לצערי הוא לא התפתח ביותר, אולי כי אנשים לא הגיעו לקרוא אותו בתגובות. כיון שאני לא יכול להשתתף בדיון המקורי אני אתן פה את דעתי.

לפי מעריב מצלמות האבטחה לא מנעו את רצח קרפ ולא ברור אם יעזרו לפענח אותו. הסטטיסטיקות בלונדון (מהערים המצולמות בעולם) מראות שיפור מסוים במצב סוגי פשיעה מסוימים ולא באחרים, ועדיין מעדיפים להוציא הוצאות חד פעמיות (כמעט) על ציוד מאשר להוסיף משכורות והכשרה לאנשים.

אהודק עושה את התפירה בין נושא הבטחון האישי המתרופף וחקיקות המעקב של הממשל המטורפף. גם ברוס שנייר מזהיר כי גם תעודות אובר-חכמות עדיין לא ימנעו את גניבת זהותכם כי אנשים נוחים להטיה והטעיה. בפוסט על סכנות השימוש החוזר במידע אישי, אבנר פינצ’וק שלף את הציטוט המצוין הבא שלו לגבי חקיקה, ממשל וטכנולוגיה:

אינני יודע אם דורון כתב את " הזכות להחליט שלא להחליט" בעקבות הפוסט הקודם שלי שבו ביקרתי את הצעתו של פרופ’ עדי שמיר בטענה שהיא אקדמית מדי ואיננה ישימה במציאות, או בגלל שהנושא הציק לו אישית לאחרונה.

יש שאלה לא קלה פה. מדענים אמורים (בעיני הקהל) לתת תשובות מוחלטות של כן ולא, אבל מדע לא עובד ככה אפילו בשאלות של מדעי הטבע. כאן יש בכלל שאלה של חישוב וניהול סיכונים. זוכרים את הקליפ שכבר פעם לינקקתי פה על חישוב הסיכון שבאי-פעולה למען עצירת שינוי האקלים? משהו דומה קורה פה, ומדענים מגיבים גם מהבטן. בפאנל גער עמידרור בפרופ’ שוקן (ושטרית הגדיל לעשות) על כך שהאקדמיה פתאום נזכרת לבקר את התהליך החקיקתי ואיך הוא מעיז. אני חושב שראשית זכותו ואולי חובתו של כל אזרח לצאת בביקורת במדינה דמוקרטית, ושנית גם בלי הבנה מעמיקה - התהליך במקרה זה מדיף ריח רע למרחקים, מיקי איתן טרח ופירט על כך בהרחבה (וגם אני כאן בעבר). אם היה חוק יסוד: חקיקה במדינת ישראל (אבל אין, הידעתם?) אז חוקים לא היו אמורים לעבור בצורה מחטפית ובלי תנאים ושלבי ביקורת מחייבת.

ניב ליליאן כתב על ההצעה שזרק לחלל האוויר עדי שמיר בזמן הדיונים אתמול. הרעיון הוא לעבור מזיהוי חד-חד ערכי למצב שבו קבוצות (נגיד מאה איש ומאה תמונות וטביעות אצבע) נזרקים ביחד באותה הפיילה. הזיהוי, לדבריו, יהיה בודאות של 100 מתוך 7 מליון במקום אחד מ7 מליון, וכך המאגר “די אמין” באימות זהות, אבל אם המאגר דולף הוא “לא שמיש” לזייפני זהות.

אבל לגנוב לי בקבוק בירה עם טביעת אצבע ולכייס לי את הארנק כשאני מוסח בפאב זה עדיין אפשרי? איך נמנעה פה גניבת זהות אם הטביעה הזו עדיין תזהה אותי מול מחשבי ממשלה, וה"סיסמא" לא ניתנת להחלפה?

סיקור ציטוטים וקריאה בין השורות אצל דורון, וגם אצל ניר פסי שהרגע גיליתי את הבלוג שלו במקרה. אוסיף לקורא הרססים שלי ברגע שאגלה איפה גוגל החביאו את הפיד :-/

הירשאאוגה בדה-מארקר: “השר איתן: לאורך כל הדיונים יו"ר הוועדה אמר שיש דברים סודיים שהוא לא יכול לחשוף. אין דבר כזה שהכנסת תחוקק חוקים רק בגלל סודיות.” (תודה על קרדיט התמונות, אור!)

קונפורטס סקר את רב הדוברים והוסיף את הסיכוי להשפיע על החלטת השר ישי דרך שכנוע הרבובדיה בנימוקים חברתיים במקום לפנות בנימוקים טכנולוגיים ועובדתיים. מטה המאבק עובד גם על זה.

גלובס: " שטרית: אנשי האקדמיה מפחידים את הציבור"

YNET: " ישי: אין ספק שהדיון פה מאוד מורכב. היה חשוב לשמוע את גם את המומחים וגם את שפת הגוף של הקהל. השתדלתי להקשיב היטב […] הנושא הוא חשוב מאוד. אני לא חושש לשנות את דעתי."

אנשים ומחשבים: " השר איתן מתח בדבריו ביקורת חריפה על תהליכי החקיקה של חוק הביומטריה."

וורדפרס: “בשל המצב הבטחוני הקשה, הוצאנו גרסא 2.8.4”

וואלה: “ישי: אני משוכנע שהציבור לא מספיק יודע מה המשמעות של המאגר, הן בצדדים השליליים, והן בחיוביים. ולכן, כשהשר איתן פנה אלי, אמרתי לו שאני מוכן לשמוע. ושמעתי. אני מכיר את החוק גם כשר פנים לשעבר, אך עדיין לא מספיק.” (יש גם סיקור וידאו עם הרבה דפיקות על השולחן!)

גם אתם קיבלתם את מכתב השרשרת על אירנה סנדלר? המכתב מגולל את סיפורה של אישה שהצילה תוך סיכון רב את חייהם של 2500 יהודים. הוא אפילו לא מספר אם היא יהודיה או אם כגויה היתה ראויה לתואר המפוקפק של “חסידת אומות עולם”, המכתב רק חותם בזה שהיא היתה מועמדת לנובל אבל אל גור “חטף לה” בזכות זה שהוא הכין מצגת שקפים פעם.

אז יש לי להגיד כאן כמה דברים, מלבד ה"הפסיקו לשלוח לי מכתבי שרשרת, נודניקים!" הצפוי :-)

[caption id=“attachment_2309” align=“alignleft” width=“451” caption=“תמונת מצב, מדינת החוק”] [/caption]

הסקר מעיד שקוראי טמקא הם אינטיליגנטיים, העברית הקלוקלת בכותרת שבחרה טמקא מוכיח שבמערכת העיתון לא חושבים ככה.

מצד שני שמחתי לגלות שחוק הנכבה שונה מקצה לקצה, מחוק מפלג ואנטי דמוקראטי לחוק שמעודד (בעיני) פלוראליזם ולכידות.

אין קשר ברור מיידית, אבל הנה שני לינקים שנשפכו אלי עכשיו מהטוויטר. אחד על סכנות הגימטריה לשכל הישראלי, ואחד על סכנות פיקוח היתר על שוק התקשורת לכיס הישראלי. חברו את זה עם זה איך שתרצו.

החוק לשימחתי לא יעלה היום להצבעה, אבל הוא עלול לחזור ולהופיע לפני סוף הפגרה ביום שני (עם חוק מופז והקרקעות כשחלק מהאופוזיציה בוודאי בנופש ולא יטרחו להגיע להצבעה) או בדיון מיוחד אחר. יש זמן לנוח ולעבור על הפרוטוקולים, לראות מה עוד אפשר להפיק נגד המהלך המסוכן הזה…

בינתיים עוד כמה לינקים, על מאגר פיילוט לפרות לא נדבר היום. אני עייף כבר…

טור חשוב של חנוך מרמרי, לשעבר עורך עיתון הארץ, בעין השביעית: “עד לאחרונה גם אני, למבוכתי, לא צללתי לעומק הטיעונים שהועלו נגדו. אך משעשיתי זאת, עמדתי ברורה: יש להתנגד לעצם נטילת המידע הביומטרי ולא לסמוך על שום סידור אבטחה, מתוחכם ככל שיהא, למאגרים שבהם יאוחסן” (תודה למגיבה החדשה שלי, איה!)

אני יושב לי ומתבכיין על המאגר הביומטרי ועל זלזול שרירותי ובפרטיותי (היום מלאה שנה ל פוסט על פיאסקו דאן אנד בראדסטריט, וכלום לא השתנה מאז כמובן), אבל האמריקנים והאירופים מראים דואליות מוזרה אחרת. הצצה לסלאשדוט:

את הת"ז שלי נתתי לאורנג’ כשפתחתי שם חשבון, האמריקנים מתפרכסים מהרעיון.

מרשם התושבים שלנו מסתובב חופשי בחינם ברשת, האמריקנים מתמג’ננים כשפרטי עשירית מהמדינה שלהם מועמדים למכירה.

סעיף " פגיעה ברגשות הדת" בחוק העונשין שלנו הוא מקור לא אכזב לפיאסקואים מבדרים, האמריקנים מתפחלצים כש אירלנד מוציאה את חילול יהוה מהחוק.

חנית כותבת על תדהמתה הקלה. אני גם לא יודע אם לצחות או לבכוק, אבל קשה לי להגיד שאני מופתע לחלוטין ממה שקורה לתכני המדיה ומאידך מה יהיו מוכנים לעשות כמה מובטלים בשביל כסף.

אבל מה יש לי להתלונן כשקשה להבין כבר מה מוגדר “סוגה גבוהה”? השבוע זכיתי בטעות (באמת שלא ניסיתי) בכרטיס ל"חיבוקים שבורים" של אלמודובר ב"לב דיזינגוף". כיון שנסיוני עם אלמודובר מ4-5 סרטים קודמים הוא “מעצבן עד מרתיח” אני לא ממש התלהבתי מהרעיון וכבר חשבתי לוותר על הכרטיס, אבל אמי עודדה אותי שזה סרט טוב ואופטימי. לא האמנתי לה עד הסוף ולכן מתוך מחשבה שאני וזוגתי נסבול שם (אני מכיר את הטעם שלה), לקחתי איתי חברה חובבת אלמודובר וניסיתי להכנס לנעלי הסרט. הרעיון התחיל מאוד מעניין, עלילה פשוטה למדי עם טוויסט קטן חביב של שני-סרטים-בתוך-סרט (לא ממש מקורי אבל ניחא), וצילומים חזקים ומרשימים שמעצימים את העלילה והרגש, אבל באיזשהוא מקום הפואנטה נמרחת, הקיטץ’ שפתח את הסרט וחשבת שיקבל טוויסט חדש ויעלה על פסי “קולנוע איכות” נפל שתי רמות לקיטץ’ של טלנובלות ממש, והפואנטות ממשיכות להמרח, עד כדי כך שכשכבר רואים לדקה את שדיה המרשימים של פנלופה קרוז על המסך זה לחלוטין לא סקסי, והסיטואציה שלי בכיסא גרמה לי לרצות להקיא, ובמפתיע הסיטואציה שלה בסרט דחפה את קרוז לעשות בדיוק את אותו הדבר על המסך שניה אחרי זה. המקבילה הספרותית כאן מושלמת אבל אני לא יודע אם לזה התכוון פדרו.

חודש דחיתי, לכתוב או לא, ואז נזכרתי בנושא אחרי פוסט של ישי על שקרים בשיווק. אז באיחור של חודש אני מגיב לסיפור מקאן אריסון… הרקע, למי שפספס: כתבה של עידוק בעין השביעית חשפה עד כמה ציניים יכולים להיות מפרסמים, ולנצל את מצב השוק לפתות בלוגרים במאות שקלים פה ושם תמורה היושרה שלהם. ספציפית הוא מתאר שם קמפיין מוזר שבו המפרסם של קנור רץ לקנות כמה ספוטים בבלוגים לצנצנת של רוטב עגבניות תמורת נזיד עדשים. לא רק את היושרה של בלוגרים ובלוגריות הקמפיין הזה קונה, אלא גם את זה של ניר צוק, שבשביל הכסף הסכים לביים איך הוא כאילו מעדיף את רוטב קנור בין טייקים באולפן על פני הרוטב הטרי שהוא הכין למצלמות.

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: " לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

עמוד ויקיפדיה:כיכר העיר גילה את הכנס מאתמול. תגובת הדיקטטור דוד שי: " “דיקטטורה של הרוב”?! איזה חוצפה! אני הדיקטטור היחיד כאן, ושאף אחד לא ידחף את “הרוב” בתור שותף. תיכף אני חוסם לצמיתות את “הרוב”. דוד שי - שיחה 23:22, 14 ביוני 2009 (IDT)"

אני שמח שעכשיו קיבלתי אישור רשמי מפי הסוס, ואני יכול לכתוב שדוד שי דיקטטור. תודה דוד.

לצערי הייתי כבר כל כך עייף (סיבות ביום אחר) שלא נשארתי למושב הזה בכנס, למרות שבוודאי היה מעניין (עזבתי אחרי המושב הראשון). דבורית מביאה קצת מדבריו של אוהד קרני (שהחליף ברגע האחרון את אסף שרעבי), ועל כך מתרעמים אנשי הויקיפדיה. (גילוי נאות: שיחקתי לכמה דקות עם הרעיון של הכנסת בעית הויקיפדיה העברית לקונטקסט של קיימות ואקו-פמיניזם, אבל בשלב כלשהוא אמרתי לשלומית (המארגנת) שעדיף שיעשה את זה מישהו שמכיר את הנפשות והדינמיקות הפועלות יותר מקרוב, וגם לא יחטוף ביקורת על היותו לא נייטרלי בעניין.)

זהו, פוסט אחרון בנושא הויקיפדיה, נמאס לי לטחון את זה ואני בטוח שגם לכם. אני רוצה לסיים בטון אופטימי ולחזור ל"שגרה".

אז אמרתי שבויקיפדיה יש בעיות כאלו ויש כאלו. ההחלטה על התכנים לא יכולה להיות דמוקרטית (כי האמת אינה מספיק גמישה, מה לעשות) אבל יש בהחלט מה לעשות לגבי הדמוקרטיות של התנהלות הקהילה ודפי השיחות. שינויים תרבותיים וטכניים מבפנים:

• לחזור ל-basics. כמו שציינתי, כללי ההתנהגות הם מוצלחים, רק צריך ליישם אותם - לחנוך במקום לצעוק, לתקן במקום למחוק, לסייע ולא לחנוק, לשמור על צדק ועל חוק, ולא לשפוך עם המים את התינוק. עד ראש השנה אני מאחל שנהיה לראש ולא לשמוק.
• צריך להגביל קדנציות, שנה בתפקיד בירוקראט זה הרבה, שנתיים זה הרבה יותר מדי.
• שלושה בירוקרטים זה פחות מדי.
• לעודד פרקליטי שטן ולא להשתיק ביקורת על תהליכים והתנהגות.
• למצוא מנגנון של MetaModeration למדיה-וויקי. אולי אפילו קיימים תוספים כאלו, נשאר רק להתקין אותם.
• לשמור על השומרים באופן כללי, ולא לקבל את כל ההחלטות שלהם אוטומטית. להפעיל מחשבה ביקורתית. להציץ מדי פעם איך מטפלים בבעיות בויקיפדיות האחרות בשפות שאתם קוראים ולראות אם זה אפקטיבי. לראות אם יש באתר המטא או מקום אחר הפניה למחקרים מוסמכים שיראו שעם הנחמדות והכמות תבוא האיכות, כמו שטוען קליי שירקי. אם תמצאו מחקרים שמראים את ההפך אני אוכל כובע.

רעיונות לשינויים שיבואו מבחוץ:

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. סיכום ביניים.

אני מנהל מספר ויקים על מדיה־ויקי וחבר בעוד כמה (ובאחד פחות…). היום התעופפה לי חצי שעה של עריכה בויקי שניות לפני שלחצתי שמירה בשל תקלת של חח"י (את הUPS הם דפקו לי לפני חצי שנה בסופת ברקים). בוורדפרס וג’מיל התרגלתי שחברת־החשמל לא יכולה להשבית לי שמחות, אבל פונקציה דומה במדיה־ויקי זה בעיה להפעיל מסיבות רבות. לשואש היה אמור להיות מנגנון שמשחזר מקריסה את הטאבים כולל תכני־טפסים אבל הוא לא עבד, אז התקנתי בזמנו את TMP אבל גם הוא לא עושה את העבודה.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אתם מוזמנים להציץ ולהפגע.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.

לא רציתי ולא דמיינתי, אבל הנה מה שמצאתי הבוקר (12 למאי), בדף השיחה שלי בויקיפדיה:

שלום עירא, בעקבות תלונתו של משתמש:אלמ|ג, על ההתקפה האישית שערכת נגדו ב פוסט זה, מצאתי לנכון לחסום אותך לצמיתות. ויקיפדיה פתוחה לביקורת, אבל כותבי ויקיפדיה ראויים להגנה מפני תקיפה אישית. דוד שי - שיחה 07:36, 12 במאי 2009 (IDT)

אני לא זוכר אם פירטתי למה צריך להיות חופש מידע. יש שאלה בכלל? אני חושב שכיסיתי את זה, אני חושב שזה מזדחל לכל דיון על מודעות לבעיות פרלמנטריות או כל בעיה בעולמנו, שצריך שהמידע יהיה יותר זמין ליותר אנשים. אם זה מודעות לנזקי הדיכוי, אם זה לבעיות של כפיה דתית ואם זה כדי לדאוג פשוט שהממשלה שלנו לא תבלבל אותנו במילים. לי אין ספק ש חופש המידע הוא התאום הסיאמי של חופש הדיבור. מידע חופשי בידיים של אנשים יכול להביא אנשים למודעות לעולם מסביב, כולל לבעיות חברה וממשל, או סביבה וכלכלה. לא סתם תשמעו את טים ברנרס-לי קורא “מידע גולמי עכשיו!”, ומאוד מרענן ומשמח לראות את אובאמה נענה.

כתבתי על שיבוש מושג השואה בעיצוב האתוס השבוע, הפוסט הזה אצל דורון, ששכחתי להכניס, מדבר גם על העובדה שההתעסקות בשואה לא עוזרת אם אנחנו מדברים רק על השואה האישית ושמים ז\\ על השואות של עמים אחרים. בעצם הרחבה חשובה מאוד של אחד מרבים מהעניינים שנגעתי בהם באותו הפוסט, ובאופן יותר מפורש על שאיבדנו את המסר הנכון. אנחנו לא באמת זוכרים את השואה, אנחנו רק זוכרים את סיסמת “נזכור ולא נשכח”. את האמפתיה לא שמרנו כלפיד ולא כגפרור. לחלופין אם תרצו, בחרנו את “לא נלך עוד כצאן לטבח” במקום “לא ילך יותר אף אדם כצאן לטבח”.

זה לא נושא חדש, אין לי מושג מתי התחילו אנשים לבוא ולהגיד את זה בגלוי, אבל למרות שהשואה היתה ההצדקה העיקרית והצדקה לא רעה להקמת המדינה, קשה לראות בה באמת הצדקה להמשך קיומה, ואולי אפילו מסוכן לעשות את זה. זה עלה לי שוב אחרי ויכוח לא נעים שהיה לי עם חבר טוב של המשפחה בפסח, בעקבות קריאה בהגדה הקיבוצית קטע של ביאליק שאומר באיזה מקום לבני ישראל המטיילים במדבר שיניחו לנופלים ויתנו לגופותיהם להאסף אל חולות המדבר, כי יש משהו יותר חשוב לעשות. ביאליק נפטר ב1935 אז הוא לא דיבר על השואה, אבל הכיוון והכוונה לא היו שונים, כי ביאליק בכל זאת ראה גם הוא את הזוועות האלו קורות לפני כן ברוסיה ומקומות אחרים (ראו ערך “עיר ההריגה”). אחרי טיפה חיפוש מצאתי כתבה של מיכל קפרא על שואה וסאטירה (חלק ראשון ו שני) ומשם הגעתי לפוסט הזה, ואז ראיתי שעוד שתיים מחברותי ( רוני ובצורה כזו או אחרת כרמל) מרגישות דומה. הגדיר את זה יפה ד"ר תאבת אבו-ראס לפני חודש (ואני בטוח שהוא לא הראשון), שמרכיב חשוב ובעייתי במחסום שבין היהודים (או אולי ספציפית אלו שהם דור ראשון/שני לשואה) לבין ערביי הארץ, היא ההרגשה הקולקטיבית של הרוב במדינה כמיעוט נרדף (וזה מונצח ב"אלא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"), ואילו המיעוט (שלעיתים נרדף) של ערבים בארץ מרגישים בכל זאת במעין שגעון גדלות, כאילו הם עדיין חלק מ"האומה הערבית" ואנחנו הפשפשים הפולשים.

מה זה קיימות? פעם נתקלתי במלה ולא התעכבתי, זה נשמע כמו מונח פילוסופי/ניו-אייג’י כזה מהסוג שאני אלרגי אליו ולא נוגע לי לחיים. כמה שנים אחר כך נתקלתי בו בעודיני לומד קצת יותר על עניני סביבה, מיחזור וטבע, ומתחיל להבין שהתמונה הרבה יותר גדולה מזה. זו כבר לא מילה שמסמלת אידאולוגיה או בחירה בדרך חיים, אלא גישה שלמה לתכנון וניהול של מנגנוני חברה, ממשל, כלכלה, חינוך, תכנון אורבני, פיתוחי מדע והמון תחומים. קיימות היא תרגום (לא מוצלח בעיני) למושג Sustainability, אבל אני לא מכיר מילה יותר קצרה שמביעה את “היכולת של מערכת או תהליך לתפקד ולשרוד לאורך זמן”. מארמית הושאל הביטוי “בר קיימא”, כלומר ניתן לקיום, ואלו המילים שתפסו בתרגום השיח הבינלאומי הזה בארץ.

עדכון 7.4.2009: נראה שהשפה שבחרתי פה עברה את הגבול אז מיתנתי אותה קצת. לעוד פרטים קפצו לפה אם זה מעניין לכם, אבל חזרו לפה אם אתם חייבים להגיב (אתם לא, לדעתי הדיון הגיע למיצוי). במיוחד אני לא רוצה להמשיך שם את הדיון, אין לי איך לעקוב אחריו כמו שצריך. עדכון 12.5.2009: כינוי האיש שאת התנהלותו ביקרתי שונה כדי שהדגש יהיה על ההתנהגות ולא לגבי האיש לכשיחפשו את שם המשתמש שלו בגוגל. עם הקוראים הסליחה, אבל האיש הגדיש היום את הסאה והעביר את הויכוח לפסים אישיים, אז אני חייב לנקוט משנה זהירות ולהחזיר אותה לפסים ענייניים. עדכון 13.5 עוד יותר ענייני - אני מעיף את כל הכינויים המוגזמים שבהם השתמשתי כדי למנוע כל אפשרות לפירוש שגוי של כוונותי.

שני חברים שלחו לי בשבוע שעבר בהפרש של 30 דקות בקושי את הלינק ל עצומה - החמרת הענישה למתעללים בבעלי חיים. אתר עצומה הוא כלי נחמד לאסוף הרבה שמות של אנשים ולמחות על תופעות שקורות בארץ. לא חסרות בעיות אמיתיות וחשובות - שנים של קסאמים בדרום, שליש מהילדים מתחת קו עוני, בעלי חיים ברחובות, אלימות משפחה, אלימות בכביש, אלימות מילולית, שחיתויות, ועוד הרבה רעות חולות שזקוקות לטיפול. מעניין מה הם הדברים שצפים שם, מי הם האנשים שמריצים את העצומות, למה הם בוחרים את מספר היעד שהם בוחרים, ומה עושים עם כל השמות שלנו כשהם מסיימים את האיסוף.

חברה שלחה לי כרגע לינק לאתר בשם תרמת שלוקח את הכיוון של “זמן is money” של סלקלום לכיוון טיפה פחות מגעיל.

למי שלא נתקל בזה, תקציר הפרק הקודם: סלקום מושיבה אתכם לראות פרסומת, אחורי זה אתם יושבים למלא בוחן קצר לוודא שקלטתם את המסר הפרסומי, ואם הכל תקין והוכחתם שמכרתם את נשמתכם למפרסם, התהליך יזכה אתכם בדקת אוויר חינם ברשת סלקום. כמה זמן בזבזתם על הצפיה, התשובות וכולי? אני בטוח שיותר מדקת חיים (שתיים? שלוש?) לכל דקת אוויר, ובינתיים יש לכם גם נזק מוחי מצטבר מהתקפת הספאם הזו על המוח (מסביר מיד), טוב שסלקום מגבילה אתכם ל45 דקות אוויר כאלו בחודש.

הפוסט הזה מוקדש לאריה גור, מערכניק מתלהם שהודיע “אני מאשים את כל הפלגנים בשמאל בהריסתו”. אני מודה לך מר גור, ששלחת אותי לתקתק המון מספרים לתוך מחשבון, והגעתי למסקנה מזככת. לא גנבתי לך כלום. אני מודה לך, כי אני עכשיו מרגיש עוד יותר שלם עם ההצבעה שלי.

( הערה חשובה, המספרים שבפוסט להלן מבוססים על התוצאות לפני ספירת המעטפות הכפולות (חיילים, מאושפזים, אסירים, נכים, ימאים, דיפלומטים) אבל לאחר הספירה הסופית, התוצאה לא השתנתה)

אתמול בערב ניב כתב על אקטיביזם בחירות וסושיאל מדיה. היום תפסתיו בצ’אט (עריכה מינימאלית בשביל הקריאות):

[..] ניב: אבל לא אמרת מילה על הפוסטים! אני: אני אחזר לחיטוטי הנפש האלקטוראליים שלי. חשבתי לכתוב לך תשובה בבלוג על השאלה אם יש קשר בין אונליין והעולם האמיתי אבל התשובה מתגבשת לפוסט… ניב: זה לא עוזר לי בחיים אני: במיוחד לאור המפלגה שבשבילה עמדתי בחוץ בקור אתמול שעות ולא ישנתי 45 שעות רצוף… ניב: שלא עברה את החסימה? אני: :-( אני אוציא את כל הטיוטות (שעוד רלווניטיות) כפוסטים ואז אתפנה לענות אצל כולם, גם אצלך. אבל אם יש משהו שהוכח היום, זה שבלוגים, ניסוח, מחשבה ותוכן זה OUT ניב: למה אני: ציוצים, סטאטוסים בפייסבוק, ססמאות מוקצנות ושיווק אינסטאנט IN. וזה לא מוסיף לי רספקט לעם שבתוכו אני יושב. זה אומר שאנשים עם מסר נכון, שבהכרח הוא מסר מורכב, אין להם איך לחדור כל כך לתודעה. ניב: נכון אני: ועוד הרבה מסקנות לא נעימות (לי) לחשוב עליהן, ועל זה יהיה הפוסט. ניב: כן אני: אז כשאתה כותב בבלוג שלך על סושיאל מדיה, זה שווה ערך למהדורה המודפסת של הארץ ספרות כותבת על טוויטר. כמעט :-) רק תסתכל על השיחה בינינו בחלון הצ’אט. כמה אני כותב, ומה אורך התשובות שלך… ניב: אין לי מה להוסיף, אני מסכים איתך אני: ולכן אני מעביר את זה לפוסט בבלוג… (אפשר לצטט את השיחה?) ניב: בוודאי שאפשר :)
אני: זה יום רע לי כישראלי ובכל זאת אני מוציא מסקנה אופטימית או שתיים, גם על זה אכתוב היום. ניב: אני גם צריך לשבת לעבוד להכין הרבה דברים שאני צריך לעשות… אני: בהצלחה לנו. עוד חודשיים נראה לי עוד בחירות. ניב: :) לך איש ! אני: מע א-סלאמה.

דיון אצל אחד טל ירון על מלחמות עזה (אחד מתוך אלפי בלוגרים מרתקים שאני לא מגיע לקרוא אם לא מצאתי לינק בטעות), הוליד את הציטוט המצוין של אפי פוקס: " אם תמשיך לנתח את מצב האומה על פי הבלוגוספירה הישראלית, דב חנין היה ראש ממשלה, ירושלים הייתה קיימת באגדות, צה”ל היה מונה שני אנשי מילואים, שאול מופז היה מוצא להורג, לוואלה לא היה אפילו יוזר אחד, ג’ימייל היה מחליף את דואר ישראל, הדרכמה הייתה מחליפה את השקל, אקספלורר היה פריט לאספנים וחברת אוטומטיק (מפתחת וורדפרס) הייתה קונה את מיקרוסופט."

כמו שהזכרתי בעבר, אני שמו"צניק, אני הייתי מצביע מפ"ם/מרצ קבוע, אבל אני מתבגר ופוקח עיניים, וב10 השנים נאחרונות אני פשוט לא יודע איך לאכול את חלק מהכותרות שהמפלגה מייצרת. גלאון ספציפית, שעשתה הרבה למען זכויות אדם ונגד סחר בנשים (למרות שאני לא בטוח שגישתה לטיפול בזנות היא הנכונה), התחילה לאחרונה לעלות לי לחלוטין על העצבים בכמה יציאות מוזרות, והשיא היה ההצבעה שלה בעד חוק שבעיני הוא אנטי-דמוקרטי במובהק ופוגע בזכויות הפרט שכל כך יקרות לליבה - חוק סינון האינטרנט. הרי רק לפני שנה יצאת נגד חוק נתוני התקשורת, מה קרה? אני כבר חושש מה דעתך עכשיו נגד ובעד חוק המאגר הביומטרי… אולי קצת עקביות?

לפני כמה זמן זרקתי משפט בבלוג, ו חץ נבעת מהרעיון שהעליתי שדייויד טנאנט יכול לשחק את ג’יימס בונד, ואני מרגיש חובה להסביר לקהל הקוראת שלי מי הוא ואיזה דוקטור הוא.

טנאנט הוא שחקן מוכשר, גבוה וחתיך בן 37 שמזכיר טיפה את מראה הילדון של האמונד מטופ-גיר. הוא משחק ברויאל שייקספיר קומפני, בעבר הופיע גם ברויאל נאשיונאל ת’יאטר ובכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה. הוא ממוצא סקוטי עם מבטא כבד וחביב, והתפרסם דווקא בגלל כמה תפקיד “הדוקטור” בסדרה הבריטית “Doctor who”. על הסדרה הזו כתבו כבר הרים, ו ויקיפדיה נתנה לה “פורטל” משלה. בשם הסדרה נתקלתי לראשונה בביוגראפיה של דאגלס אדמס, שכתב לה גם כמה פרקים, ומהמעט שיצא לי לראות בעבר ביטלתי אותה כתוכנית ילדים קצת אינפנטילית, מעין מדע-בדיוני-חינוכי זול לבני 8-12 כדי לעודד אותם להתענין במדע, אבל חברים שכנעו אותי לצפות בכ"ז בגלגול האחרון החדש של הסדרה, ולאורך חצי השנה האחרון הפכתי למעריץ שרוף ו אני לא המשוגע היחיד בארץ :-)

חוץ מארבעה-חמישה חברימשלי שאינם בפייסבוק מסיבות שונות, אנשים לרוב לא מבינים למה אני מתעצבן על היותו גן סגור ונסיון להקים ווב אלטרנטיבי פרטי: התמונות, המפגשים והפוסטים שם לא נגישים לי, ה"קונקט" שלהם לבלוגים מאופשר רק לבעלי חשבון שם, ובנוסף ל שאר הסיבות פשוט לא בא לי בזבוז הזמן הזה של " אוננות פייסבוק". הבלוג (הפתוח!) שלי מעסיק אותי גם ככה יותר מדי. דוגמא: למה אני שולח פוסטים (ברבים!) ב2:30 בבוקר :)

אז מה חדש? עכשיו גיליתי מקריאה אצל גל מור שהם מתעללים בלוחצים על לינקים החוצה, ועם או בלי קשר הוא מרגיש שמתחילה נסיגה מפייסבוק. אני יכול להגיד על זה שני דברים:

פוסט תגובה לניב קלדרון שמנסה לטעון ש טוויטר הופך לספק אופן-ID דה-פאקטו. הטיעון מתבסס על זה שקמו כבר כמה עשרות אתרים שבמקום לדרוש ממך פתיחת יוזר חדש מבקשים ממך רק את היוזר והסיסמא של טוויטר ושלום על ישראל. אני רוצה לציין כאן שזו לא רק טעות לחשוב ככה, זו גם טעות מסוכנת.

1. מסירת הסיסמא של הטוויטר שלך לגורמים צד-ג’ (במיוחד שירות חדש שצץ ועוד אין עליו הרבה ביקורות) אומר שאתה נותן לעוד מישהו (חברה או רמאי “phishing”) סיסמא לשליטה בשמך ותדמיתך בטוויטר. הוא יוכל לשנות לך את הסיסמא ותשאר נעול מחוץ לחשבונך. לא בדקתי כמה קל לבקש איפוס סיסמא ואם ניתן גם להחליף לך את כתובת הדואר בלי לקבל קוקי אישור מהמייל הקודם, אבל עדיין, אותו תוקף (או סתם בעל שירות שלא עבר QA) יכול למרר לך את החיים. גם ככה מספיק מסוכן היום כש הרבה דפדפנים מוסרים את הסיסמא בשבילך בקלות רבה מדי. זכרו שאתר שמחזיק את סיסמת חשבון הטוויטר שלכם מחזיק גם את פרטי ההתכתבויות הפרטיות שלכם, ואם אתם לא זהירים וממחזרים סיסמאות (ומי ביננו לא עושה את זה?), הוא גם יודע עכשיו את הסיסמא שלכם לעוד מקומות.

קראתי את גל מור על ציד מכשפות, ובתגובות ירדן לוינסקי על כך שדי להאשים את המדיום ולעבור לדבר על החברה שאחראית על ההפגזה הלא מאוזנת וחסרת הרחמים נגד פיצה שרגא.

ברור שזו אשמת החברה, רק ששמועות טלפוניות נכתבות על מים ומופצות למעט אנשים בכל פעם, ואילו בלוגים ופורומים (ואימייל המוני עם יד מהירה על ההדק) גורמים להפצה רחבה יותר ולרוב שורדים, לפעמים קשים לתיקון (הרבה מערכות פורומים לא נותנות לך למחוק הודעות רטרואקטיבית). אז זו אשמת האנשים שרוצים לרכל ולחלוק את הפחדים עם אחרים, או אשמת המדיום?

גיא כתב בדיוק על מאבקי הדתיים בטיב-טעם החדש בנווה שרת, וספציפית על הפרשנות של אסף וול למצב והתייצבותו לצד הטיעונים החרדיים. לא קראתי הרבה מטוריו של מר וול והלכתי להציץ בכמה. ידידי אפי שעוקב אחרי טוריו טוען שהקו שלו הוא סכסכנות שאמורה להסוות לאומנות יהודית לפי מסורת טומי לפיד: כשכשנוח לה היא חילונית צינית, כשנוח לה היא שמרנית אפולוגטית, ולפעמים מר וול כותב סתם ב סרקאסטיות מלאת התלהבות עצמית או שפשוט יורה במקביל לכל הכיוונים עד שכבר לא ברור לי בעד או נגד איזה צד הוא. נראה לפעמים שיש בו איזו צביעות יצירתית של ביקורת בלתי בונה על כולם לצד התחמקות מהגדרה עצמית או הבעת עמדה ברורה מדי שעלולה להפריע לו יום אחד אם היא תשלף בפניו בויכוח ותסתור את המלך במעירומיו.

סורטר/היילנדר שאל אותי לפני שבוע איפה פוסטים חדשים בנושא ויסקי. האמת שכל עוד גיא סובל כרגע מכאבים אחרי שתיה ושי עסוק, לא נשאר לי הרבה עם מי לשתות (ואני לא שותה לבד) וכיון ש אין לי קשרים בתעשיה, לא מזמינים אותי לשתות בבית השגריר…

אז אחוז ויסקי נמוך בדם גורם לכך שאני לא כותב עליו מספיק, לא גמרתי אפילו את סיפור הטיול מספטמבר שעבר, פארש שכמותי. אם ככה, אני קם ומנסה להוזיז משהו! כבר הרבה זמן דיברתי שאני רוצה להקים ויקי לענייני ויסקי, בינתיים גיא התייאש ופתח לבד עמוד בבלוג, ובמקום אחר גיליתי את אתר אלכופדיה עם אגף הויסקי שלו שבהתחלה לא אהבתי את תנאי השימוש שלו, אבל משיחה טובה עם בעל האתר אורי מגן, הבנתי שזה נבע מחוסר נסיון ולא מכוונה רעה, אז הצעתי לו עזרה לשפר את ניסוח וכוונות תנאי השימוש וההגנה על הפרטיות, ולהכריז כי כל תוכן האתר תחת CC-by-nc או אולי CC-by-nc-sa ואז ארגיש איתו הרבה יותר טוב. עדכונים יבואו.

איזה יופי של בוקר! ואז הגעתי למחשב ושם חיכו לי שני טוויטים של גל מור: על צעדה של מרזל, בן-גביר וחברים דרך אום אל-פאחם שאישר בג"ץ, וצעדה לא מאושרת של המון פסיכופאתים אמריקניים על כל גופו של עובד קבלן שהושכר ל- Walmart בנסותם להספיק לתפוס פלאזמה 50" ב$800 בחמש בבוקר. הוא מת, אחרים נפצעו, כולל אישה אחת בהריון. תגובת החנות הזויה למדי: הם טוענים שזה מאוד נדיר (עד כאן בסדר) ושלא ידוע להם על עוד מקרים של עובדי וולמארט שמתו בבוקר שאחרי חג ההודיה (מה?!).

לפני חודש היה לי סיפור מעצבן עם בית השקעות ישיר. ניסיתי להציל את חלק מהכסף בקפוט גמל וביקשתי להעביר קופה שהבשילה לקרן יותר יציבה וגם למשוך ממנה קצת כסף. בגלל “עיכובים בירוקראטיים” בית ההשקעות היקר לקח את ארבעת ימי העסקים שהובטחו לי ועשה מהם שבועיים, ו בינתיים ירד ערך הקופה בעוד כמעט 10K ש"ח. הייתי צריך לבוא לשם פיסית ולהיות מאוד אסרטיבי ולדרוש פיצוי על הטעות שלהם, כי הם הודו שלא היה שום דבר באשמתי בעיכוב. אני מבין שהם אולי בלחץ, אבל זה היה תרגיל מסריח ואני עכשיו עובד על העברת הכסף לבית השקעות אחר.

חזרתי הרגע מהסרט שתורגם ברוב איוולת ל" קוונטום של נחמה", שאולי צריך היה להקרא אולי “קאזינו רויאל 2”. למעשה ישבנו בחבורה לראות את קזינו רויאל (היינו צריכים רענון) ואז שעטנו אל הקולנוע כדי לצפות בשני ברצף, כי יש חיבור יפה של הסיפור (השני מתחיל דקה וחצי ברצף הזמן אחרי שנגמר הראשון. אני חייב לציין שההתנעה הזו מחדש של המותג מצליחה לאכזב ולהלהיב כאחד. כל מי שמתגעגע לQ, יאוכזב לגלות כי הוא נעלם מהסרט, מצד שני כל מי שכמוני חשב שהפיכתו של קליז עם הרבה סלאספטיק ל-Q מביישת את המורשת של לוולין, יוקל לו לדעת שחסכו לנו את הבושה הזו. קרייג, בתור בונד חדש, חתיך, שרירי וקר מזג מתמיד, לא משאיר אפילו לצופים הנאמנים רמז לרגע אחד אם מי מהחלטותיו הן רגשיות או נובעות משיקולים קרים. הרעיון כאן הוא להפטר מהרבה קיטץ’ בסיפור, להגביר את הניגודיות בין הסטייל והאלימות הלא נעימה, ולהכניס את בונד לז’אנר הסרטים שכל-כך מצליח עכשיו בקולנוע - סיפור ההיווצרות של סופר-גיבור. המכות הרגשיות, האמון הנעלם ומאושש כל פעם מחדש של M בסוכן החדש שלה, המשחק העדין בין איש מאוהב ובין בלש עשוי ללא חת שלא נותן לרגשותיו לנצח. זה בונד עם יותר עומק, וקצת פוסט-מודרניסטי, שנאבק בעולם עם הרבה יותר גווני אפור משהורגלנו, עולם עם מעט רעים מוגדרים בוודאות ועוד פחות טובים מוחלטים. במקביל האקשן הרבה יותר קצבי, כוראוגרפיה מדהימה של פרקור ואקרובטיקה של פיגומים וחבלים מחליפה את קרבות האגרופים הדלוחים של פעם, ואת מקומם של הפטנטים של Q מחליפים נשקים אוטומטיים פשוטים ולעניין. הלכה הרבה מהעדינות הבריטית (כולל חידודי לשון ואנדרסטייטמנטס) והגיע האקשן האמריקני. למעשה השוני היחידי הוא שבנפול הגוש המזרחי (ובעוד רגע גם האימפריה האמריקנית שוקעת לפי הסרט), יוצרי בונד החליטו להמציא ארגון באד-גייז חדש א-לה ספקטרה, כי סינים, צפון קוראנים וסתם טרוריסטים זה כבר נדוש. עכשיו עברנו לבאד גייז שלא רק יהרגו אנשים כדי להשיג את מטרותיהם, הם גם יפגעו באיכות הסביבה! אוווו!

בנו של אלפרון: “נוריד לרוצח את הראש, הידיים והרגליים.” מוטי כץ, פרקליטו של עמיר מולנר על חיסול אלפרון: “אין לו יד ורגל בדבר”.

תגידו… יש בן אדם אחד שלא מחליאה אותו העובדה שנותנים לאלמנת האיש הצדיק הזה להתבכיין ארוכות ברדיו במקום למנות את רשימת האלמנות שייצר אותו הצדיק בידיו ובידי משפחתו? בושה לכלי התקשורת הפרטיים, עוד יותר בושה לממלכתיים, והכי בושה לגל"צ שככה הם מסקרים את הרפש הזה.

בסערת הויכוחים בתקשורת האמריקנית אם אובאמה הוא מהפכן סוציאליסט, נעלבו מאוד אנשי המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית על שלוקחים להם את המנדט על השמאלנות החברתית. אובמה, כשמנתחים את המצע שלו, חותר לחלוטין למרכז. ה"שינוי" שהתנוסס על דגלו הוא סיסמא מטעה, כמו שביטא את זה יפה גדי טאוב - בוש היה המהפכן הכי גדול בממשל האמריקני מזה שנים, עם דוקטורינת התקיפה למפרע של מדינות, ועם רפורמות החוקים שסותרים את החוקה. אובאמה רוצה לשנות את הכיוון חזרה למסלול שהיה קודם. הוא בעצם שמרן יותר ממקיין. עד כמה שהימין ניסה להציג אותו כאנטי-אמריקני חובב-טרוריסטים, אין הרי עצם “אנטי-אמריקנית” בגופו. המצע מראה, והמצביעים מסכימים.

אחרי שגיא כתב על ההופעה אני רוצה להוסיף כמה מילים. ההופעה אכן היתה נהדרת אבל “השבלול” אכן לא ממש אכפת להם מהלקוחות. אני ישבתי בשולחן נפרד מגיא, אבל היו לנו צרות דומות. התיישבנו בחצות, ובגלל שאני מכיר את היחס של הצוות שם (איחורים בהזמנות ואחרי תחילת ההופעה אין יותר עם מי לדבר) הזמנו מראש 12 כוסות מים (לא, גם שם אין קנקנים, גרררר!). אחרי שני סנדוויצ’ים, בירה, שלוש תזכורות על המים, נוספו עוד שתי בנות לשולחן (עכשיו אנחנו שישה) והגדלת ההזמנה ל15 כוסות מים (כי כבר הזענו כמו חזירים ללא מזגן), הגיעה כוס אחת בודדת ב12:40 ועוד שלוש ב12:50(!!!). לאט לאט התווספו כוסות שאני פשוט הסנפתי בשלוק אחד, עוד כמה בודדות הגיעו לקראת 1:30 ובסוף הערב בסביבות 2:00 היו אולי 12-14 כוסות ריקות על השולחן, ושישה אנשים צמאים ומזיעים שאיבדו חלק מחווית ההופעה בגלל השירות הגרוע. אה כן… אני גם מצפה גם ממועדון מוסיקה שיכוון פעם בשנה את הפסנתר שלו ויתן ללהקה לעשות בלאנס לפני הופעה. יש איזה 5% בקהל שמרגישים שמשהו כאן לא לגמרי במקום.

אני חושב שאקרא לזה MIFS, עד שאמצא שיש לזה שם אחר. Missing Information Frustration Syndrome.

אני מגלה שככל שעוברות השנים, כשחסר לי מידע אני מאוד מתוסכל. קשה לי לקבל אמונה דתית ותורות רוחניות, קשה לי להיות לקוח של תוכנה סגורה, קשה לי לעבוד בטלפון מול לקוח שלא יודע להקריא לי אפילו הודעת שגיאה מהמסך, קשה לי אפילו כשאנשים שולחים בטוויטר הודעות טיזר בלי להסביר.

אני מעדיף לדעת מה שיותר, אבל חצי אמת מתסכל יותר מאשר לא לדעת כלום.

[caption id=“attachment_1066” align=“alignnone” width=“500” caption=“יש לנו קוראי RSS לעזאזל.”] [/caption]

נראה שאהבתם את סיפור הבירוקרטיה הקודם, אז הנה עוד אחד.

שלושה ימים אחרי אותו יום משטרה לפני שבועיים ,הייתי בת"א. זוכרים את הסיפור עם SBC? באתי אליהם פיסית לקחת צ’ק אחרון וכמובן שלא היה כזה (בינתיים הבטיחו לי שהוא בדואר אבל עבר שבוע וחצי והוא לא). באותה הזדמנות שהייתי אצלם גם שלפתי את הצ’ק הקודם שצולם כאן ושאלתי אותם מה החוצפה לדחות את התאריך בכתב יד ועוד בחודשיים. אביבה התווכחה איתי שכתוב שם 30.5 ולא 30.6. הראיתי את זה למישהו מהמשרד שלא היה עד לויכוח והוא טען שגם הוא רואה שם 5. זה רק אני או שקאליגרפיה יצירתית מודרנית זה תחום חדש בעולם הפינאנסים?

מרשים איך שמפיצי הסרט תרגמו את “Wanted” ל"מבוקש" ולא “רצויה”. למי שלא ראה את כל הקדימונים, מדובר בסרט קיץ אקשניריותמכותמגניב שאין לו מה לחדש (והבנתי שהוא גם מבוסס על קומיקס כלשהוא). הסרט כיף רצוף, העלילה אפילו צפויה למדי, הטוויסטים מגיעים בדיוק איפה שאתה מצפה להם, הרעים והטובים מחליפים מקומות בדיוק כמו שהיית מצפה מהם וברגע שאתה מצפה לזה, וכל האקדחים שנשלפים בהתחלת הסצינה יפלטו עוד ועוד כדורים עוד לפני שהסצינה תגמר, וגם הבאה, וגם זו שאחריה. האקשן כצפוי מרהיב ושווה לצפות על מסך גדול, ולמרות כל זאת, כמה הזהרות, שלא תגידו שלא אמרנו:

השבוע המשטרה כיכבה אצל גיא פעם אחת וגם פעם שניה, ו גם אצל הגרבילים, אז אני מוסיף את הסיפור שלי.

לפני שבוע וחצי, בשישי בלילה, באמצע כביש חמש עוצר אותי שוטר מתנ"א. הלב שלי ירד למכנסיים כי אני משתדל שלא לעבור על אף חוק תנועה מאז שתי השלילות הארוכות שהיו לי לפני שנתיים, ויש לי כמה חודשים טובים “על תנאי”. נרגעתי כשהסתבר שזו רק בקורת שגרתית (כנראה שסובארו בת 4 שנים מכוסה חרבוני עטלפים זה מראה חשוד) אבל אז אומר לי השוטר שאני אמור להיות בשלילה ולא הפקדתי את הרשיון כבר שנתיים, ושיכול להיות שהוא יאלץ להפריד אותי מהרשיון שלי. למזלי הייתי מאוד משכנע כשהסברתי לו שיש פה טעות בירוקראטית והוא הסכים להחזיר לי את הרשיון תוך דרישה שאופיע בתחילת השבוע להסביר את עצמי במשטרה.

גיא ורועי המליצו, אז קניתי לי שלושה בקבוקים כדי להבין מה הסיפור. שתיתי אותם באירועים שונים בחודש האחרון ולא בישיבה אחת כמובן…

את ה באלטיקה 4 טעמתי עם פרק מותח של " דקסטר". מדובר במשהו בין דארק-אייל ורד-אייל לא מריר מדי, הזכיר לי את הרד-אייל של דאנסינג קאמל (אבל הזכרון שלי לא חזק בנושא). מאלט טיפה מתקתק אבל לא מאוד, ורמיזה לכשות. לא רע בכלל.

את ה באלטיקה 6 טעמתי שבוע אחרי כן עם “הדיילי שו” ( הבוש הזה, אני אומר לכם!), הצבע חום סגול וכמעט אטום כמו סטאוט, אבל לא מדובר בסטאוט של ממש. בטעם יש אפילו טיפה יותר מתיקות שנלחמת עם עוד מרירות. יש רמז לפרי בשל כלשהוא, אבל הוא נקבר במרירות מוגזמת של הכשות שגם נשארת לסיומת בינונית ולא מאוזנת. לא הדבר החביב עלי.

יוסי שריד בפוסט " פתאום ויכוח טוב" מדבר על תביעת העלבונות של סופרים ומבקרי ספרות בבחירה של פרסי ספרות, ספיציפית פרס ספיר.

הנושא הזה הטריד אותי לא פעם. איך אפשר לתת דירוג ליצירה אישית? איך אפשר לשים ציון על אמנות לא-שימושית ((יש הגדרה כזו? אני מתכוון לאמנות שאינה ארכיטקטורה או עיצוב תעשייתי או שיש לה שימוש מעבר להיותה שם תלויה על הקיר או מותקנת על כן וכולי))? למרות שפילוסופים כתבו שאמנות אמורה להיות “כשלעצמה” וללא השפעות זרות, אין ספק שהיוצר יש לו את האגו שלו והיה רוצה להיות מוערך. אם אסתכל על כמה עיצובים תעשייתיים מתחרים לאוזניות בלוטות’ או לחלופין כלי מטבח, מנורות סלון, או מגדלי משרדים, הם יכולים להתחרות על יעילות, ארגונומיה, נוחות שימוש, ידידותיות לסביבה, ניצול אנרגיה, עמידות ועוד המון קריטריונים מדידים, אבל איך ולמה לעזאזל למדוד יצירות שלא אמורות לתת בונוס באף אחד מהתחומים המדידים? לא משנה אם מדובר בפרס ספיר, הוגו, נבולה, נובל לספרות או פרס הביאנאלה של ונציה, אין כאן קריטריונים אוביקטיביים, כל תהליך השיפוט צריך להיות של הקהל שיקנה מה שנראה לו טוב.

קורי מוציא עוד ספר, או למעשה אסופת סיפורים קצרים שלו שעברו עיבוד לקומיקס ע"י מאיירים ידועים. כרגיל אפשר לקנות אותו מהמקומות הרגילים, וכרגיל הוא גם מופץ חינם תחת CC-by-sa-nc. קריאה נעימה!

את ששת הסיפורים הקצרים שמוכלים באסופה הזו אני מכיר מ הפודקאסט של קורי עצמו או מהפודקאסט המצוין של אסקייפ-פוד. דפדפתי עכשיו בגרסא החופשית ואני חייב לציין שאני לא יכול להמליץ עליה בלב שלם בתור קריאה ראשונה. האמנות נהדרת אבל הסיפורים נשחטו בפראות מעבר לראוי בעיני, 50-70% מתוכן האירועים בסיפור הועף החוצה ונשאר בפנים בליל ארועים מהירים שקשה לעקוב אחריו אם לא הכרתם מראש את הסיפור. למי שכבר מכיר אותו - יש כאן את הערך המוסף של דמיונו של המאייר, אבל אם לעשות צדק לתוכן, הרי שעל כמות העמודים הזו היו צריכים להתפרס רק סיפור אחד או שניים ולא להדחס שישה ביחד. כערך מוסף בסוף כל סיפור קיבלנו ראיון קצר ומעניין של קורי והעורך לקבל קצת רקע על הבחירה במרכיבי הסיפור ובמיוחד הבחירה בשמות שלא ניתן להתעלם מהם. קורי הביא כאן כמה מאסופת “Overclocked” שלו, סיפורים עם קריצה להרבה סופרי מד"ב אחרים, שם הוא גם משתמש בשמות שמזכירים או שאולים מסיפורים אחרים, כגון “המשחק של אנדה”, “אנוכי הרובוט”, ויוצר דיאלוגים עם קארד, אסימוב, בראדבורי, אורוול ועוד אחרים, וה"עוול" הכי גדול לדעתי נעשה ל"אחרי המצור", אותו מספר קורי בפירוט כואב כהומאז’ לסיפור המצור על לנינגראד שעברה סבתו, ומראה שעד כמה שטכנולוגיות מתפתחות, האדם הוא יצור עם שלל התנהגויות חייתיות שעדיין טבועות בו, וקדמה לא משפרת אנשים. ובקיצור, אני ממליץ לקרוא או לשמוע את הפודקאסט, ואז אולי לעלעל בספר הנהדר הזה, שלמרות שהוא לא ממש קורי אלא יותר העורך והמאיירים, הוא משלים את הסיפורים ברובד נוסף, רק שאני לא בטוח שלבדו הוא מחזיק מים.

זהירות, פוסט קצת טכני ומאד בכייני.

יש לי לקוח. חברה מפורסמת, קיבלה הרבה עתונות בזמן האחרון. אני עוזר להם להקים מערכת לצוות פיתוח. לא יודע איך קרה שצוות של 12 איש ועובדים בלי מעקב באגים, עובדים עם RCS על גבי NFS (קראתם נכון, כולם באותה ספריה, לא דרך דימון!) ועוד כל מיני זוועות. בנוסף מדובר בכלים של ספק צד ג’ שמכריח אותם לדבוק ברד-האט 4 ולא 5, והם מתעקשים לדבוק בTCSH האיומה.

לפני יומיים קפצתי עם גיא לקולנוע. אני אוהב הצגה יומית כי הקולנוע כמעט ריק. לצערי רק “כמעט” כי דוקא מאחורינו ישבו חבורת ילדים ולעסו פופקורן בפה פתוח (אני מעדות הגרבוזיים בכל הנוגע לפופקורן).

ראו הוזהרתם שנית: ספוילרים אחרי הסרטון הדבילי! אני מאמבד אותו מספיק גדול כדי שלא תמשיכו לקרוא בטעות אם אתם לא באמת מעוניינים…

אתם עוד איתי? ברוכים הנשארים.

מה היה לנו שם? אקשן (הרבה ולא רע, למרות שאינדי התבגר), שחקנים (בכיף, אני מת על קארן אלן ועל ג’ון הורט), מרגלים רוסיים מול קולונל ג’ונס סוכן הCIA, מרדפים בכלי רכב צבאיים אקזוטיים, ג’ונס קופץ מחליפת מורה חומה ומשעממת לתוך מרדף עם אקשן והכובע, גאגים והתייחסויות לסרטים הקודמים עם אירוניה קלה (אין ספק שלספילברג עדיין יש את זה), שימוש בכלי נשק בלתי מקובלים (חרבות ופצצות אטום), פסקול שמשחק בהצלחה עם הסרט ( אין ספק שלג’וני עדיין יש את זה), חורים בעלילה במיטב מסורת הז’אנר הפעם גדולים מתמיד (מספיק גדולים כדי להטיס דרכם את הצפלין מהסרט הקודם), חייזרים (אין ספק שללוקאס היתה יד בדבר) והפתעות משפחתיות שונות (נמצא הנרי ג’ונס השלישי וגם לו יש שם של כלב).

פורום תוספי שואש של גוגל נראה שננטש ע"י צוותי הפיתוח שלהם. בפורום/ניוזגרופ הזה אמורים לקבל תמיכה אבל אף אחד מגוגל לא נכנס לשם חודשים ארוכים (או אולי למעלה משנה?), לא עונים על שאלות, לא מעדכנים צפי לתיקון באגים, ואולי הבאג הכי גדול הוא התאימות של “גוגל סינכרון דפדפנים” שלא תואם לשואש3. כיוון שאין צפי הייתי מצפה שגוגל לפחות תשחרר את הקוד תחת GPL או משהו, במקום זה הקבוצה מוצפת בספאם בכל השפות (מה קרה, גוגל?!) ואין עונה.

אני גאה להיות פיינשמעקר קולינארי.

זה לא שאני לא מסוגל להנות מאוכל פשוט ולענין, אבל אני לא אוהב שמאכילים אותי עבודות בעיניים. יש הרבה קסם ואיכות דוקא בפשטות, אני מאוד מסכים עם הערכים של ארגון “סלו-פוד” העולמי, על החשיבות של שמירת סביבות אקולוגיות, ולא לערבב בהן כימיכלים, זנים שלא שייכים, יותר מדי הנדסה גנטית שאולי משפרת את העמידות בשיווק גלובלי אבל מאבדות את הטעםם הלוקאלי. המגוון הזה הוא לא רק טעים, אני מאמין שיסכימו איתי מדענים שהוא גם תורם לשרידות של גידולים שונים.

הפוסט הזה היה צריך לבוא עם כותרת לציון הכיף שבלהיות פיינשמעקר קולינארי, אולי לא אחד שמגיע לאדיקות פודהיסטית, אבל בהחלט מקפיד על חומרים טובים בבית ועל מקומות אוכל איכותיים בחוץ. ולכן אין לי הסבר למה (גררו אותי, נגררתי) הגעתי ל"טעם העיר" אתמול, למרות כל ההכרזות הראשוניות שלי בנושא. לכן הפוסט ההוא נדחה בקצת.

טעם העיר התחיל לפני כמה שנים בתור ארוע קולינארי מצוין, הציגו בו מקומות מהטובים בת"א, מקומות שהקפידו על איכות. אני זוכר צפיפות אבל לא ברמה הזו, אני גם לא זוכר רעש פסיכי כמו שהיה שם השנה או לפני 3 שנים כשהייתי שם בפעם האחרונה. השלטים הכי גדולים היו של תנובה, שטראוס, רד-בול ובמת ריקוד מרכזית של בנק דיסקונט. במת בידור לא ברורה בצד הרביצה עוד דציבלים של הופעות חיות של טררם ומאסטרו צבי כפית, ליד דוכן אדיר של גבינות פיראוס, שזה לא ביתן “רוקדים שבועות עם תנובה” בצדו השני של הדשא שניסה (בהצלחה יתרה!) להלחם בדציבלים של הדאנס עם מוסיקת ריקודי עם ולהרקיד 7.43 אנשים (ספרתי).

כרגע ((נכתב לפני כשבוע, רק עכשיו סיימתי לערוך את הפוסט…)) חזרתי מהסרט אייזנמן, והוא בועט תחת. למה התרגום המצחיק? כי ככה. התרגום בקולנוע הישראלי מתדרדר ומתחיל לשאוב השראה ממקומות כמו ערוצי כבלים נידחים. כנראה נגמרו בארץ המתורגמנים הטובים. ההברקה המוצלחת ביותר היא ללא ספק, כל פעם שמוזכר MIT בסרט (פעמיים שלוש) בתרגום מדברים על הטכניון.

אבל צחוקים על התרגום בצד, הסרט הזה היה כיף. כמובן שאי אפשר ציטוט/תשובה לסופר מן, והופעת קמיאו מהירה לסטאן לי בתפקיד הומוריסטי-משהו, אבל מדובר כאן בדור חדש של סרטי גיבורי קומיקס, מהזן של “באטמן מתחיל” והפקות דומות, במקום להביא לנו למסך אקשן רצוף או פאתוס שמאלצי, נותנים לנו דמויות קצת יותר עגולות ואמינות ומחוברות לחיים העכשוויים שלנו. כמו כן יש כאן כמובן את טריק העלילה החביב של ההקבלה המתבקשת לאמריקה שששה להתקפות צבאיות ועוד מעט תתחיל לעשות מפנה ולדאוג לחיי אדם והשבת השפיות. סה"כ הסרט לוקה במעט מאוד. יש בו שטחיות של סרט גיבור על, אבל עדיין יותר קרוב לעומק (גם אם רדוד) של באטמן. יש בו אקשן אבל גם דרמה בדיאלוגים וסיטואציות רגילות. יש בו את רוברט דאוני הנהדר בתפקיד שנתפר עליו כמעט באלגנטיות של החליפות שלו (הוא מחליף בסרט שלוש חליפות מתכתיות ועוד כמה מחויטות). חבל שהתפקיד של פאלטרו מיותר ומגוחך, אבל סלחתי לה עקב ג’ינג’יותה הנעימה בסרט. ג’ף בריג’ס מזכיר לנו שהוא יודע להיות גם ההפך הגמור של לובובסקי (וחבל, כי כולנו מתגעגעים לdude), ובסה"כ מדובר בסרט שעושה חשק מיידי לעוד שני המשכים ובדחיפות, וכמובן, חייבים מרצ’נדייסיניג בהקדם.

לפני כשבועיים ראיתי סרט מופלא ולא יצא לי לכתוב עליו ואז שכחתי ואז ראיתי אייטם על ברוז’ בעין הדג ולכן נזכרתי לכתוב.

חיפשנו סרט בת"א בין כיכר צינה ללב, ענבה שהיתה איתי רצתה סרט מחמם לבבות כדי לצאת מהדכדוך ובחרנו כבר ללכת ל" החבר הכי טוב שלי" אבל א’ שהיה איתנו לא דובר צרפתית ולא קורא עברית. שאלתי את מך טלפונית מה אומרים באינטרנטים על ברוז’ ואחרי הצצה בעגבניות רקובות שלה משם ציטוטים של מספר אנשי ביקורת אמריקניים (מהרשת ומהעיתונות המודפסת), האתר סיווג אותו כ"קומדיה" וכולם אומרים שזה “סרט כיף”, “משהו קליל לפתוח ביריות את הקיץ ולשכוח אחרי שיוצאים מהקולנוע”, ואפילו “סלפסטיק אינטלקטואלי”. חשבנו שזה יהיה הימור בטוח. מה שקיבלנו היה סרט דרמה עם כמה רגעים קומיים-סוראליסטיים ופה ושם קטע אקשן קצר, אבל בעיקרו זו דרמה אנושית, קצת פילוסופיה קלה ואפילו סוף קצת צפוי, אבל עדיין מרגש ובלי יותר מדי פאתוס, ולא הרגשתי שמישהו מנסה לרגש או לחנך אותי בכוח, ולכן פשוט היה מעניין לזרום עם העלילה שמתגרה בך לנסות לבחור מי בעיניך הטובים והרעים, כי בעצם אין כאלו. כל גיבורי הסרט בעלי בחירה וכולם בוחרים בפשע, כל אחד מהם (תמים יותר או פחות) יודע שטוב לא יוצא מסוג חיים שכזה ועדיין לכל אחד מהם יש גם את דרכו השונה שלו להתמודד עם מה שהחיים האלו גורמים לו ומציעים לו.

בית כליף ביפו, הצורפים 33, שישי הקרוב ב3 אחה"צ.

אני לא אוהב לירוק לבארות בד"כ אבל ביום שישי הייתי שוב בהופעה שלהם ב"שבלול" ואני חייב להגיד שהמקום לא עושה חצי מאמץ להשתפר. לדעתי צופפו שם אפילו יותר שולחנות מהרגיל. הזמנתי שולחן ליד הבמה אבל נתנו אותו לאחרים, שמו אותנו במקום צפוף שממנו לא יכולנו להסתובב ולראות את ההופעה ונאלצנו להחליף שולחן שוב, וכרגיל בפינה הנידחת שלנו לא עוברים מלצרים ואתה נשאר להתייבש כל ההופעה בלי מילוי לכוס המים, ופלא באמת שהם העלו פעמיים את מחיר הכרטיסים…

תודה לEZTV, למפיקים ולשאר הליצ’רים שהביאו אלי הביתה את טקס האוסקר. חשבתי לסכם בפרוטרוט אבל שניים הקדימו אותי והביעו את דעתי המדויקת במזמור חביב:

From Crackle: Oscars ‘08 Summary Song

לעומת זאת אתמול בערב ישבנו בשלישיה נוק, עוף ואני וצפינו בסרט נפלא של טים ברטון, הלא הוא סוויני טוד, הספר-זמר-שחקן-רקדן-שד מפליט סטריט בכיכובם של ג’וני והלנה הנצחיים. אני בטוח שטים ברטון יכול להפסיק מתי שהוא רוצה. פשוט לקום ולהכריז שהוא יכול לעשות סרט בלעדיהם, אבל למה? הצוות הזה עובד נהדר. מסתבר שג’וני יודע לשיר, המבטא הבריטי שלו כמעט מושלם, ליד זה האסתטיקה של צוות התלבושות, איפור ותפאורה של ברטון עושים צדק מושלם למוסיקה והמילים של המחזמר הטוב הזה. חגיגה, מה אני יכול להגיד לכם? מזמן לא הייתי בסרט שכ"כ הצדיק את המחיר שלו וצפיה על מסך גדול. רוצו טוסו! מחזמר שלא יעצבן שונאי שירים, תיאטרליות נהדרת, ולידם של שני הכוכבים גם אלן ריקמן וסאשה ברון-כהן שגם הם מסתברים לא רק כשחקנים מעולים אלא גם כזמרים לא רעים בכלל. [MEDIA=17]

שאתמול דיסקסתי, אבל איכשהוא פיספסתי את ההרשמה ואת הכנס של איגוד האינטרנט שיסתיים עוד כמה דקות.

זו השנה השלישית ברצף שאיגוד האינטרנט (שבו הייתי פעם חבר והלכתי לכנסיו הראשונים), לא שולח לי הזמנה ואני לא שם לב שיש כנס ומגלה את זה לאחר מעשה כשפתאום כותבים עליו. הלכתי לאתר שלהם ויש שם המון מפגשים ועדכונים מעניינים אבל אין רססים ואין עדכונים בדואר (אלא אם כן אשלם 70 ש"ח לשנה, לפי הiframe המגושם במרכז העמוד)

בשבוע שעבר רינגו סטאר נתן הופעה פאתטית ועצובה אצל לטרמן להשיק את אלבומו החדש “ליברפול”. בערך 40 שנה אחרי שהחיפושיות נתנו את הופעת הבכורה שלהם בטלוויזיה האמריקנית באותו אולפן ממש (אולפן אד סאליבן) - אבל מלבד צירוף המקרים המגניב אין לי משהו מרגש לספר לכם. האיש לא שר מענין, כאילו איבד את הקול שלו כשעבר לקריירת סולו (לפני כן קולו תרם לא רע לשירים כמו Octopus’ Garden ואחרים) והפעם לשם שינוי הוא אפילו זייף. השיר עצמו הוא חבורת מילים ריקות על “היו לי פעם חברים, עירי היקרה, אני ופול וג’ון, ועזבנו אותך אבל נשארנו נאמנים, אני אוהב אותך ליברפול” עם הפקה בינונית מינוס ומוסיקה לא מעניינת. פשוט עצוב.

אנשים מפורסמים מקבלים כל היום ביקורות ומשובים. “נינט, לא היית צריכה לגדל פוני. נינט, לא היית צריכה לילח את הפוני. הית’, לא היית צריך לקחת את הכדורים ביחד עם הסמים. טום, מה שתית? בריטני, למה? ולמה עוד פעם? ולמה עוד פעם?” וכך הלאה. ככה הם יכולים לקבל אינפורמציה חשובה על עצמם.

אבל אני לא מפורסם. אני לא יודע לנגן על כלי נגינה מגניבים, אין לי תאוריות מדעיות מוזרות על החיים, ואולי בגלל זה לא הפכתי ל סלבריטי שמופיע בטלוויזיה. אין לי אפילו מכונית מגניבה או את הסבלנות לסרוג אחת. אנשים כאלו מקבלי חשיפה וביקורת, אבל מה איתי? איך אדע להשתפר? קשה לי לקבל משוב על עצמי מאנשים. אני מוצא אותו איפה שמצליח, אבל הנה כמה דוגמאות מהשבועות האחרונים. האם ללמוד מזה משהו?

לא, זו לא התחלה של בדיחה, זה היה הערב המעולה שהיה לנו אתמול. אני עם שי ו גיא התיישבנו לערב טעימות שנדחה כבר יותר מדי. שני בקבוקים הביא גיא, אחד מהם " יפאני מיאפן" מטיולי של הוריו לארץ השמש העולה (חדי עין ישימו לב למדבקת מחיר ב-ין), ושלושה בקבוקים הביא איתו שי מלונדון. ספרתם חמישה? כן, אחד בקבוק נשאר חתום בינתיים, ההסבר בסוף. התמונות כרגיל גדלות עם לחיצה, הנה הליינאפ בהתחלת הערב: אחרי שצילמתי, הוצאנו את הבקבוקים הארוזים מהשרוולים והרויאל לוכנגר (שלדעתי חביב אבל לא מרגש) נתגלה כאריזה בלבד. בחודשיים שהבקבוקים חיכו בסבלנות, שי שכח שהוא קנה משהו מענין בהרבה, טאמנבולין בן 35 שנה, אבל לא אקדים את המאוחר…

את הפוסט הזה רציתי לשמור לבלוג הצרכנות שאו-טו-טו יפתח, אבל אני פשוט רותח לי בכסא וחייב לפרוק את זה איפשהוא.

012-קוי-זהב-סמייל-אינטרנט-זהב-מה-שלא-קוראימלהם עושים לי צרות בחיבור מזה כמה חודשים. הם חונקים את התקשורת וחוסמים פורטים. אני לא מדבר רק על טורנטים ואימיול, אני מדבר על delay אדיר בחיבור אפילו לג’ימייל ואתרי ווב רגילים. נמאס לי לאכול את השטויות שהם מוכרים לי כשאני יכול בעזרת פינגים וtraceroute של TCP לראות בדיוק מה הם חוסמים ואיפה ומראה להם איך מהשרת שלי בבזק בינלאומי הכל תקין. אתמול התחלתי לברר פרטים במקביל לבירורים שעשה חבר שלי אפי. מסתבר ש012 הכי זולים אבל לא בהרבה, נזק בינלאומי היחידים שמכריזים שהם לא מגבילים וחוסמים את הקו (הנציג ב012 טען שהוא לא יודע מה ה בכלל traffic shaping), ולכן ביקשתי מהם מחירים. באופן מפתיע המחירים העיסקיים היו יותר גבוהים מאשר במחלקה הפרטית. נרשמתי, ביקשתי מ012 לנתק אותי (אחרי 10 דקות המתנה לשירות לקוחות ששם אותי ב8 דקות המתנה למחלקת ניתוקים). הנתקן לקח המון פרטים ובסוף הודיע שכלום לא יזוז עד שלא אשלח בקשת התנתקות בפקס. שלחתי גם בפקס וחיליתי עד בוש.

לקוחות יקרים, מיקרוסופט מבקשת למסור שלכל מי שמשתמש בשירות הוטמייל בישראל, השירות הנוח של MSN ישראל והבית החם שמיקרוסופט מעניקה לו באהבה בחינם (כן אתם!) - אז מעוד שלושה ימים אין לכם בית ( צילומסך) - מיקרוסופט פשוט שורפת אותו עם המייל שהיה בפנים אם לא גיביתם. אבל אל דאגה, יש מייל עם COM בקצה! עם פיצ’רים! עם LIVE!!!! ואל תשכחו ש אתם חשובים לMSN, אוהבים אותכם נורא, כאילו!

(רמז, למייל המשופר הזה קוראים ג’ימייל. אם ממילא שורפים לכם את הבית אפילו בלי העברה דואר, אני ממליץ שכבר תחליפו ספק)

אתם יכולים לרדת על בריטני ועל פאריס חמישים פעם בשבוע, לתת ביקורת שלילית על סרטים אמריקניים ועל מסעדות ישראליות, לזרות ביקורת ארסית על החברות הגדולות ביותר בעולם. אפילו לנאץ את ראש הממשלה והמפכ"ל.

רק אל תזכירו שם של עורך דין.

ביום שישי כתבתי כבדרך אגב על איום סרק שקיבלתי מאיזה עו"ד. לפוסט שרבבתי בצורה לא אלגנטית ולא רצינית שמו של עו"ד אחר (להלן א’ שם-בדוי) שהפתיע אותי השבוע בכתב הגנה שכתב. אני לא הולך לתת לינק לשם או להזכיר את שמו של אותו א’ מכמה סיבות; מעבר לכך שיש לנו כמה ידידים משותפים ומאוד יכול להיות שהבקורת שנתתי על כתב ההגנה שלו מוטעה ((למרות שידוע לכל שאינני עו"ד והדגשתי שאינני מכיר את המקרה)) - הסיבה העיקרית היא שנמסר לי דרך ידיד משותף שהוא כועס מאוד ורומז שאני “עלול לגלות את כובד משקלו המקצועי של עו"ד”. אני יכול לפרש את זה רק בתור “תזהר שאני לא אתבע אותך”, או שאולי יש לו דרכים אחרות להפוך את חיי ליותר מעניינים.

בגוגלבלוג מספרים לנו על יוזמה של גוגל לעודד אנשים לכתוב על נושאים שמעניינים אותם.

“רגע, זה לא הבלוגוספירה?”

לא… הם מעודדים אותם לכתוב מאמרים על נושאים מקצועיים, כמו ערכי אנציקלופדיה, והיוזרים יתנו להם ציונים ופידבק והצעות עריכה, ויהיו לינקים בין המאמרים. “נו בסדר… אז זה כמו ויקיפדיה, נו מה?”

לא, נו! אבל הם מעודדים את הכותבים לשים שם את התמונה שלהם בשביל האגו ולשים פרסומות אדסנס ולהרוויח מזה כסף!

“טוב, אז זה כמו about.com… אז מה?”

בנאדם מנסה לקרוא דברים מעניינים וקופצים לו לינקים לדברים אחרים. כיביתי פרסומות אבל חברים שולחים לי לינקים (זה עדיף למצבים שהם שולחים לי אטאצ’ים של 2-3 מגה של סרטים שאפשר לראות ביוטיוב). אם קודם חשבתי שיש לי בעיות ריכוז, קריאה ברשת מחמירה את זה, כמו ללכת לאיבוד במרק אלפבית. והיום גוגל רידר הוסיף פיצ’ר שמוסיף אוטומטית את רשימות הSHARED ITEMS של משתמשים אחרים אם הם הרשימת הקונטקטים שלך בGMAIL. כן, אם התכתבת עם מישהו אפילו פעמיים, כבר דוחפים לך במורד הגרון את הלינקים שהוא חושב ששווים. איך גיליתי את זה? הפוסט המעוצבן-בצדק הזה הופיע לי פתאום ברידר. איך הוא הופיע שם? כי גוגל רידר פתאום מראה לי בלי שביקשתי את האייטמים ששרון אוהבת במיוחד, ומסתבר ש גם היא לא אוהבת את הפיצ’ר.

הייתי עכשיו אצל לקוח של לקוח. הם מרימים רשתות של שרתי אפליקציה, שבוע הבא נשלחות 500 פיצות 1U של דל ללקוח שלהם, והם מבקשים מדל להעמיס מראש אימאג’ של לינוקס על השרתים. אין להם מושג בלינוקס, לא יודעים איך להרים על החומרה RAID, לא יודעים מה הדרישות מהמערכת שתתמות באפליקציה שלהם, יש בכל מכונה דיסק שני לא בשימוש ($50 מיוחרים) ועל כל מכונה RHEL4 ששילמו עליו $300 ללא סיבה. בסה"כ $180K שנזרקו על כלום. למכונות האלו אין התקנה מרכזית נוחה, או קונפיגורציה מרכזית נורמלית, או מסלול שדרוג עתידי. 500 שרתי 1U יגיעו אל הלקוחות שיעשו אליהן לוג-אין אחת-אחת ויתנו להן כתובות IP. מדהים שמישהו יכול להרשות לעצמו לספק ככה את המוצר שלו. אה כן, גם הם מתעקשים שהאפליקציה לא תהיה מותקנת. הלקוח יצטרך להתקין את הRPM ידנית על כל המכונות, למרות שDELL כבר שופכים שם ממילא תמונת “גוסט” של 1G, מה זה עוד 11 מגה אפליקציה? לא נתפס אצלי.

הפרק הקודם » 09 - גלן קו והדרך לסקאי + הפרק הראשון

נו, מזמן לא פרסמתי כמה טעימות או תמונות מהטיול. בפוסט הזה מרוכזים כמה מהמאלטים שטעמנו על סקאי, ופוסט הבא עוד תמונות :)

בדרך לסקאי עצרנו בפורט ויליאם וגילינו שם מזקקה שהפכה לקומלפלקס מגורים, מאוחר יותר גילינו שמדובר בגלן לוכי ז"ל שנסגרה ב1983. בבר/אסדה הצף על המים מהפרק הקודם טעמנו ממנו בערב, אחרי שהזמנתי באלבלייר 10 ומצאתי אותו די “פיור” מטעמי חבית, וחסר אופי מיוחד מספיק (למרות שמאריי נותן לו 86 משום מה), קצת לימוניות וליים ומרירות לקראת הסוף. גלן לוכי 1977 היה יקר ולא מי יודע מה מענין. הפאב החזיק גם שני בקבוקי גלן לוכי 1965, האחרונים שנמכרו ע"י המזקקה, והמחיר בהתאם (20 פאונד לכוסית נדמה לי). כנראה שמדובר במזקקה אזוטרית ולא מעניינת, כי ג’ים מארי לא טורח להכניס יותר משני ביקבוקים בודדים שלה לספרו, ואלו של 38 שנה, ולא מקבלים ציון מי יודע מה מרשים. נראה שלפעמים מזקקות נסגרות בצדק? גיא לקח בן-נביס, המזקקה המקומית השניה בפורט וויליאם, ו על זה נכתב כבר אצלו.

הנה פוסט שמתבשל כבר שבוע וחצי… מצטער על העיכוב אבל היה לי שבוע קצת פסיכי בעבודה ותקלות עם השרת שלי :-)

בשבוע שעבר, התכנסתי עם גיא ושי לטעימת ברבנים. כדי להשאר מפוכחים פרסנו את הטעימה לאורך הערב ופיזרנו את הכוסיות בין שלושת פרקי סיום העונה של Heroes, והרבה פסטה טובה… לסדר של הביקורות כאן אין חשיבות מיוחדת. נפתח בזה ששלושתינו די בורים ב ויסקי אמריקני, ואת רוב החומר שאני מספר כאן למדתי רק עכשיו מויקיפדיה (ורק אחרי הטעימה - אולי צריך טעימה חוזרת? :-)). אנחנו חולים על סינגלים סקוטיים והטעימה הזו לא שינתה את זה. הויסקי האמריקני הוא בעל מסורת מכובדת בשנים, מזקקות החלו לפעול בסוף המאה ה18, ו ג’ורג’ וואשינגטון היה אחד המזקקים הכי גדולים. טעמיו השונים מגיעים מהגידולים שהמתיישבים בחרו לגדל , שלא היו מאוד דומים לשעורה המקורית של הויסקי של אירלנד וסקוטלנד. למעשה שעורה משחקת תפקיד קטן ביותר בויסקי האמריקני, ורובו עשוי שיפון, תירס וחיטה. לאחר 215 שנות ייצור פחות או יותר, המזקקות גאות בהיסטוריה הקטנה שהם עושים עם הזמן.

גררו אותי. נגררתי.

מה אגיד לכם, מישהו ראה את שרה טבעות וצעק “גמני” חצי שנה אז נתנו לו תקציב. רק מה, הוא רצה רק את קטעי הקרב בלי הרבה סיפור. אין לי מושג איך “300” המקורי בקומיקס אבל הסרט, אהה…. לא עשה לי את זה. סרט מלא בכל כך הרבה פאתוס מפוברק ועדיין מעיז לקחת את עצמו ברצינו? לא מתאים לי. בקיצור, אפשר ומותר לחכות לו לוידאו, למרות שעדיין כדאי להקפיד על מסך לא קטן. אם כבר לראות סרט בשביל העיצוב הגראפי שלו, אז בגדול.