האם בוכים על כסף שנשפך?

הייתי עכשיו אצל לקוח של לקוח. הם מרימים רשתות של שרתי אפליקציה, שבוע הבא נשלחות 500 פיצות 1U של דל ללקוח שלהם, והם מבקשים מדל להעמיס מראש אימאג' של לינוקס על השרתים. אין להם מושג בלינוקס, לא יודעים איך להרים על החומרה RAID, לא יודעים מה הדרישות מהמערכת שתתמות באפליקציה שלהם, יש בכל מכונה דיסק שני לא בשימוש ($50 מיוחרים) ועל כל מכונה RHEL4 ששילמו עליו $300 ללא סיבה. בסה"כ $180K שנזרקו על כלום. למכונות האלו אין התקנה מרכזית נוחה, או קונפיגורציה מרכזית נורמלית, או מסלול שדרוג עתידי. 500 שרתי 1U יגיעו אל הלקוחות שיעשו אליהן לוג-אין אחת-אחת ויתנו להן כתובות IP. מדהים שמישהו יכול להרשות לעצמו לספק ככה את המוצר שלו. אה כן, גם הם מתעקשים שהאפליקציה לא תהיה מותקנת. הלקוח יצטרך להתקין את הRPM ידנית על כל המכונות, למרות שDELL כבר שופכים שם ממילא תמונת "גוסט" של 1G, מה זה עוד 11 מגה אפליקציה? לא נתפס אצלי.

סקוטלנד 10 – ריכוז טעימות ויסקי ראשון (יהיו עוד…)

הפרק הקודם » 09 – גלן קו והדרך לסקאי + הפרק הראשון

נו, מזמן לא פרסמתי כמה טעימות או תמונות מהטיול. בפוסט הזה מרוכזים כמה מהמאלטים שטעמנו על סקאי, ופוסט הבא עוד תמונות :)

בדרך לסקאי עצרנו בפורט ויליאם וגילינו שם מזקקה שהפכה לקומלפלקס מגורים, מאוחר יותר גילינו שמדובר בגלן לוכי ז"ל שנסגרה ב1983. בבר/אסדה הצף על המים מהפרק הקודם טעמנו ממנו בערב, אחרי שהזמנתי באלבלייר 10 ומצאתי אותו די "פיור" מטעמי חבית, וחסר אופי מיוחד מספיק (למרות שמאריי נותן לו 86 משום מה), קצת לימוניות וליים ומרירות לקראת הסוף. גלן לוכי 1977 היה יקר ולא מי יודע מה מענין. הפאב החזיק גם שני בקבוקי גלן לוכי 1965, האחרונים שנמכרו ע"י המזקקה, והמחיר בהתאם (20 פאונד לכוסית נדמה לי). כנראה שמדובר במזקקה אזוטרית ולא מעניינת, כי ג'ים מארי לא טורח להכניס יותר משני ביקבוקים בודדים שלה לספרו, ואלו של 38 שנה, ולא מקבלים ציון מי יודע מה מרשים. נראה שלפעמים מזקקות נסגרות בצדק? גיא לקח בן-נביס, המזקקה המקומית השניה בפורט וויליאם, ועל זה נכתב כבר אצלו.

דאליואין 16 שקניתי באובן נפתח אחה"צ בסקאי ונמצאו בו ריחות פרי ושרי חזקים באף, רמז לקומקווטים, פירות יבשים כמו משמשים וגיא מצא גם תאנה או שתיים. הפירות ממשיכים עם שקדים בטעם המחמם עם גוף מלא וסירופי, מרירות קלה ונעימה של אגוזי מלך בסיום, יופי של דראם. מאריי נותן לו רק 79, ואני לא מבין על מה הזלזול. הוא מוצא בו גם "עגבניות טריות". המממ… לא. אני וגיא נשארים עם 'ט"ו בשבט' בתור שם הקוד לדליואין מהיום.

בערב ישבנו בפאב ביואיג לארוחת ערב (דיווח מקביל אצל גיא). "תה עם דבש ולימון" פתח גיא את תיאור הריח של לונגמורן 25 בצבע כתום חלודה מעניין, נגיעה מאוד קטנה של עישון כמעט לא נתפסת, יש בו תפוזים עדינים ופירות לבנים או שסק מתוק ובנוסף מתיקות של סוכרית "וורתרז אורגינל". בשביל 25 שנות חבית הוא היה חסר עץ במפתיע. מעולה.

אני לקחתי בסתירה גמורה קאול אילה בחוזק חבית. נותן מכת ריח כבול יפה (כבול איילה מלא יוד ומגניב כמו של לגאבולין), אשכוליות בריח, ואז בא טעם מאוד מרשים! לימון עם אצות ונגיעת אשכוליות, דבש לימוני, וסיום בינוני נחמד ומחמם. בסוף היה כמעט יותר פירותי מהלונגמורן, מפתיע משהו! מארי נתן לו 87 ומקלל את השמנוניות שהרבה לו את הטעם. אין לי מושג על איזו שמנוניות הוא דיבר.

למחרת, בטיולינו בסקאי, שתינו עוד שני סינגלים עם הצהריים אבל הקלטתי את הטעימה אצל גיא בטלפון (שלי נשאר באוטו). גיא כותב על הארוחה המצוינת הזאת בפוסט הזה, שם אכלנו פירות ים מצוינים ושתינו אולד פאלטני 12 מלא מליחות, כבול ומלח ים , טוברמורי 10 (עץ, פרחים ולמונגראס) וסקאפה 14 (לימון, דבש ונגיעת וניל).

בערב מצאתי את עצמי עם דאלמור 12 חביב בריחות דבש, נקטרינה ותה קמומיל. הגוף בינוני-קל, שמושפע חזק יותר מהנקטרינות ורמז לקליפת תפוז, ללא שום עשן, מאוד ספייסייד עם סיום בינוני נחמד. מארי נותן לו 91 ומקווה לראות ביקבוק פחות שמרני שלו ב46% במקום 40%, והוא אכן ראוי ליותר יחס…

גיא לקח לעומת זאת גלנפארקלאס (לא זוכר את הגיל) עם טעם מאוד עדין וטיפה צורב ועצי וסיומת בינונית מתקתקה אבל האף מלא ועשיר בריח סוכריות וליד ריחות פירות אדומים. לא מרשים באופן קיצוני, אבל בהמשך טעמנו אקספרשן הרבה יותר מוצלח שלו בספיי, פוסט יבוא בקרוב :)

בקבוק ארך צוואר

הנה פוסט שמתבשל כבר שבוע וחצי… מצטער על העיכוב אבל היה לי שבוע קצת פסיכי בעבודה ותקלות עם השרת שלי :-)

בשבוע שעבר, התכנסתי עם גיא ושי לטעימת ברבנים. כדי להשאר מפוכחים פרסנו את הטעימה לאורך הערב ופיזרנו את הכוסיות בין שלושת פרקי סיום העונה של Heroes, והרבה פסטה טובה…
שורה של ברבנים
דורות במשפחת ביםלסדר של הביקורות כאן אין חשיבות מיוחדת. נפתח בזה ששלושתינו די בורים בויסקי אמריקני, ואת רוב החומר שאני מספר כאן למדתי רק עכשיו מויקיפדיה (ורק אחרי הטעימה – אולי צריך טעימה חוזרת? :-)). אנחנו חולים על סינגלים סקוטיים והטעימה הזו לא שינתה את זה. הויסקי האמריקני הוא בעל מסורת מכובדת בשנים, מזקקות החלו לפעול בסוף המאה ה18, וג'ורג' וואשינגטון היה אחד המזקקים הכי גדולים. טעמיו השונים מגיעים מהגידולים שהמתיישבים בחרו לגדל , שלא היו מאוד דומים לשעורה המקורית של הויסקי של אירלנד וסקוטלנד. למעשה שעורה משחקת תפקיד קטן ביותר בויסקי האמריקני, ורובו עשוי שיפון, תירס וחיטה. לאחר 215 שנות ייצור פחות או יותר, המזקקות גאות בהיסטוריה הקטנה שהם עושים עם הזמן.

כדי להכניס את קהל הקוראים לאווירה, שילבתי כמה שירי שתיה מקנטאקי :) מבית היוצר של גארת' ברוקס.

Get the Flash Player to see the wordTube Media Player.

Get the Flash Player to see the wordTube Media Player.
ג’ורג’ דיקל - הרבה מילים
מי שמקפיד מבחין בין:

* בורבון ויסקי (או ברבן אם בא לכם), נקרא ע"ש מחוז בורבון בקנטקי ומכיל לפי חוק לפחות 51% תירס (ולרוב בסביבות 80%). כדי להחשב ל"סטרייט ברבן" הוא מיושן לפחות שנתיים לפי חוק, אבל לרוב כארבע שנים. אחרי היישון הוא לרוב מדולל ל40% אלכוהול (מה שקרוי drinking whiskey), להבדיל מבקבוקים מדולללים ל45%, 50% או לא מדוללים כלל, ולעיתים מכונים בחיבה sipping whiskey ועלותם (ומחירם) אכן גבוהים יותר, וכך גם התוויות שלהם שמכוונות למתג אותם בנפרד. למרות שמייצרים אותו בכמה מדינות (פחות מאשר בעבר), רובו המוחלט של הויסקי מיוצר בקנטאקי. מסורות (הנתונות להרבה ויכוחים) מספרות שהמזקקות בקנטאקי קמו לאחר שמזקקים רבים ברחו מהמיסים שהושתו עליהם בפנסילבניה. בכך יש כאן איזו אלוזיה לסיפור הויסקי הסקוטי, שיוצר רובו ככולו פעם בדרום סקוטלנד עד הכיבוש האנגלי שגרם למזקקות להתפזר בהיילנדס ובאיים וככה הרווחנו כולנו טעמים מגוונים וחדשים. רשימת מזקקות הברבן היא ארוכה מאוד, בטעימה זו הצצנו על אליהו קרייג, הבן היל, מייקר'ז מרק, ג'ים בים לבן ואחרים.

* ויסקי שיפון המבוסס על 51% שעורת שיפון לפחות (השאר תירס ושעורה מלותתת), וזה כולל את ווילד טרקי המפורסם, הג'ים בים הצהוב, הבן היל "ריטנהאוס", ואחרים, חלקם בטעימה כאן. ידוע בטעם יותר מריר ויותר פלפלי מהברבן, הנחשב גם "כבד" ומתקתק יותר מהשיפון, ולכן ברמנים שאוהבים להקפיד על מנהטן "יבש" ילכו על שיפון ולא על ברבן, אור רכס כותב שהוא מעדיף מנהטן עם מייקר'ז מרק ואנחנו התרשמנו בטעימה שהוא אכן אחד היבשים שיש בין כל הבורבונים, יותר יבש אפילו מהשיפונים שטעמנו.

* ויסקי טנסי הוא למעשה ברבן (51%+ תירס) שעובר שלב נוסף של סינון "תהליך מחוז לינקולן". רק שתי מזקקות למעשה מייצרות היום את הויסקי בצורה הזו, ג'ק דניאל'ס המפורסם, וג'רג' דיקל (ראו בטעימה).

* ויסקי תירס – 80% תירס ומעלה, מזוקק כרגיל אבל לא מיושן בחביות חרוכות. לפעמים בחביות משומשות, או חביות לא חרוכות לחצי שנה קצרה אבל לרוב אינו מיושן כלל. לא מיוצג בטעימה זו ולכן מן הסתם לא טעמתי כזה מעולם. הערות יתקבלו בשמחה.

* ויסקי קנדי בא בכל מני הרכבים, לא עומד בתקני אחוזי הרכבים כמו האמריקנים וכל מזקקה מערבבת חומרי יסוד אחרים. בקנדה הם נקראים לרוב "ויסקי שיפון" אבל כיון שחלקם לא מכילים למעשה 51% שיפון הם לא מסומנים ככאלה מחוץ לקנדה, כדי לתאום לתקן האמריקני. עוף מוזר אחד שיש לקנדים (אותו לא טעמתי עוד מעולם) הוא "קוויבק מייפל ויסקי" שעשוי מזיקוק של יין מייפל. קרובים שלי מגיעים החודש ממונטריאול לביקור, נראה לי שאני עומד לבקש בקבוק :-)

Get the Flash Player to see the wordTube Media Player.

Get the Flash Player to see the wordTube Media Player.

ועכשיו לטעימה! רשמי הטעמים והריחות משולבים ממה שגיש, שי ואנוכי טעמנו ורשמנו, לפני שלמדתי את כל מה שכתבתי בהקדמה לעיל (לטוב או לרע, זו היתה טעימת הדיוטות במובן מסוים). כל התמונות בעמוד הזה צולמו ע"י עבדכם המאומן ויוגדלו אם תדגדגו אותן נכון. לא על כל הבקבוקים מצוין מספר שנות היישון, ולכן לא את כולם יכולתי לפרט. את הטעימה עשינו בכוסות יין קטנות כדי לרכז יותר ארומות, אבל ניסיתי אחד או שניים גם בלואו-בול או בשוט, הטעמים שונים רק במעט.
באפאלו טרייס - 45%
באפלו טרייס, קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, מבוקבק ב45% במחוז פרנקלין. אחד מאתרי הזיקוק הוותיקים בארה"ב. זכו אצלנו פה אחד לויסקי עם התוית הכי יפה.
ריח – טרפנטין קל (משותף להרבה ברבנים), טיפה ריח פורט.
בפה – סמיך, טעם חם ושמנוני, עם מתקתקות קשה להגדרה, שי טען שמזכיר לו פלאן (הקינוח המקסיקני), יובש ועיקצוצים בלשון, סוף בינוני. נחמד מאוד.

ג’ורג’ דיקל - 45%
ג'ורג' דיקל – טנסי "סיפינג" ויסקי, 45%. מזוקק בקנטאקי ומבוקבק בקונטיקט. מהחביבים עלי בטעימה בגלל מתקתקות המייפל. "טנסי ויסקי" הוא ברבן שכאמור עבר סינון פחם קר מיוחד שרק דיקל וג'ק דניאל'ס משתמשים בו, וזה הולך ככה: לוקחים ערמת קורות מייפל, שופכים המון ויסקי 70% אלכוהול (קשה לי להאמין אבל ככה כתוב!) ושורפים לפחם, גורסים עד שמתקבלים שבבים קטנים בגודל שעועית ואז מסננים את הויסקי אחרי הזיקוק בדרך לחבית. התהליך מעדן את הטעם, מוסיף טיפה מתיקות (כנראה לא כל העץ שרוף לגמרי, אלא מכיל קרמל מייפל) ומתחיל את תהליך היישון במכת פתיחה של טאנינים ושאר מחלות. את ההבדל ניתן להרגיש…
באף – פירות יבשים, יותר אלכוהולי מ"וולר" שהיה הראשון שטעמנו, קרמל, מייפל רמוז (יותר בולט בלואו-בול) וקינמון.
בפה: טעם עגול, חיטה, "קוואקר", מייפל עדין, מרירות קצת יותר ארוכה משאר הטעמים אבל בסה"כ סיום קצר. אני גאה בעצמנו שזיהינו את המייפל לפני שקראנו על תפקידו בתהליך, אנחנו בדרך הנכונה לפלצנות מושלמת :-)
אליג’ה קרייג - 47% - 12 שנה
אלייג'ה קרייג – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 47% אלכוהול מיושן 12 שנה. כנראה הבקבוק הכי יפה בטעימה, מתגאים בייצור באצוות קטנות "small batch", ומתכון סודי ויחודי של השמרים בתחילת התהליך. אליהו קרייג היה כומר בפטיסטי שהקים במחוז בורבון את המזקקה הראשונה (לפי הסיפורים) בקנטאקי, ומשם נקבע השם בורבון. הויסקי המודרני שעל שמו מזוקק ע"י מזקקת הבן היל.
באף – אצטון, אגסים מתוקים.
בפה – תפוחים, עץ מאוד עדין וללא עפיצות, מתיקות, מוקה? סיום בינוני ארוך.
מורי וג'אקסון לא מסכימים בדעתם עליו, מה שמראה כרגיל שעל טעם ועל ריח יש הרבה דעות. גיא טוען שהוא פשוט ויסקי גדול. כדי להראות כמה גדול צירפתי תמונת המחשה. ניתן למצוא אותו בבארים פה ושם, למשל ראיתי אותו על המדף בנורמה-ג'ין.
הבן היל - 40%
הבן היל תווית לבנה – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 40% אלכוהול, עלה כ80 ש"ח בסופר בארץ. קניתי אותו בגלל הסקרנות ולבישול אבל הוא לא רע לשתיה. מזוקק וגם מבוקבק במחוז נלסון שבקנטאקי, הבקבוק ארוך הצוואר האופייני, מיועד ככל הנראה לשתיה ולא לסתם לגימה, הוא כל כך "פושט" שהוא אפילו לא מוזכר באתר הבית שלהם בין המותגים היותר ידועים שהם מזקקים.
באף – סוכריות, וניל, לימוני משהו והמון קרמל.
בפה – פאי תפוחים חמצמצים, טעם התירס ה"ברבני" הנפוץ והמתקתק וטיפה מרירות בסיום קצרצר. מצוין לשתיה בלי חשבון במסיבה, מצוין לערבוב קוקטיילים.
ג’ים בים ‘לבן’ - 40%
ג'ים בים "לבן" – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי – 40% אלכוהול וארבע שנות יישון, מהמזקקות הידועות והוותיקות. אין הרבה מה להוסיף…
אף – לימון עדין, מתיקות, ליצ'י, אפרסק מיובש? עדין מאוד.
פה – עץ, מרירות בצדדים אבל לא באחורי הלשון (זה חדש לי!), וסיום קצרצר. לשי הזכיר משהו בטעם זייתים דפוקים. נו טוב.
ג’ים בים ‘צהוב’ שיפון - 40%
ג'ים בים "צהוב" שיפון – סטרייט ראי ויסקי, 40% וכנראה 4 שנים (לא מצוין).
באף – דבש, חמצמצות, אגסים
בפה – יבש, חסר עומק וסיום מאוד קצר. טעם אצטוני-מתקתק מוזר.


מייקר’ז מארק - 45%
מייקר'ז מרק – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 45% אלכוהול, לא מצוין גיל. מספרים בגאווה שהוא מיוצר ידנית ומעולם לא עבר לייצור סדרתי המוני ואכן כל בקבוק גם חתום לחוד בשעווה נוזלית שיוצרת מראה לא אחיד לבקבוקים, אבל מצד שני הם נפוצים בהמון בארים ובדיוטי פרי, אז שלא יקשקשו לי על ייצור עבודת יד.
אף – קרמל, אגסים.
פה – המון טאנינים, אגסים, סיום בינוני-ארוך, טעם עגול נחמד מאוד אבל מאוד יבש ועצי יחסית לברבן.
פאפי ואן וינקל 15 שנה - 53.5%
פאפי ואן וינקל פאמילי ריזרב 15 שנה – 53.5% אלכוהול. משפחת ואן וינקל מייצרת את הויסקי שלהם כבר שלושה דורות ומתגאים ביישון הארוך שהם נותנים לויסקי שלהם. למעשה על הבקבוק מצוין בגאווה שזו הגרסה הצעירה לויסקי המסורתי 20 שנה שלהם, הריכוז והיישון בולט בצבע הכהה של המשקה (גרסת 20 שנה מדוללת ל45%). הוא בהחלט אחד הפייבוריטים שלי בטעימה. הדבר היחידי שלא ברור לי הוא מה הקשר בין הדמות הספרותית ריפ ואן וינקל ושם המזקקה, מלבד שם המשפחה המשותף. נו מילא. את המזקקה מכרו לפני כ5 שנים למזקקת באפלו טרייס, אבל המסורות כמובן נשמרות… המזקקה הזו מקבלת כמה מהציונים הגבוהים ביותר במבחני טעימה והם טורחים לציין את זה לא מעט, למרות שבויסקי מגאזין ג'אקסון ואחרים מחלקים להם ציונים סביב 8/10
אף – קרמל, באטרסקוץ' דומיננטי, אלכוהול וטרפנטין חזקים, תפוחים צהובים.
פה – הטעמים דומים לארומה אבל המון טעם עץ, טיפה אגרסיבי, גיא טוען שממש תוקפני מדי לו. הצחיק אותי כשקראתי את התיאור שלהם, איך שיותר שנים בחבית מרככות לדעתם את הטעם. עוד לא טעמתי ויסקי שהתרכך לו טעם העץ עם השנים…
ריטנהאוס שיפון - 50%
ריטנהאוס 100 פרוף – סטרייט ראי ויסקי, 50% ללא ציון גיל – הגרסא היותר נדירה של ה40% שלהם לפי מה שקראתי ברשת.
אף – פרחים, אגסים, היחידי בלי התקפת אצטון או טרפנטין בטעימה אני חושב!
פה – חביות, תפוחים, חמוץ מתוק, סיום בינוני ארוך. גיא טען למרירות מוגזמת, אבל אני לא מרגיש אותה בכלל. הייתי בשמחה מחזיק כזה בקבוק בבית, הפייבוריט שלי לטעימה הזו.
וו. ל. וולר - 45% - 7 שנים
אחרון חביב – וולר ספיישל ריזרב – קנטאקי סטרייט בורבון – 45% ושבע שנים בחביות. טוענים אף הם לעבודת יד. וולר היה סוחר משקאות ומזקקה, ו-ואן וינקל דלעיל היה עובד שלו כשהחליט להקים עסק עצמאי. מרגישים את הדומה והשונה שבסגנון.
אף – דבק (אצטון?), תפוז, באטרסקוץ', צימוקים, משמש מיובש.
פה – טעם עץ, המשמש טיפה נשאר אבל כמעט נעלם, ה"אצטון" נותן מכה ובורח, סיום בינוני ומתקתק. אף אחד מאיתנו לא התלהב.

ולסיכום: הייתה חוויה מעניינת לטעום, ולמרות שטוב לדעת שיש לקנטאקי מה להציע חוץ מכרעי העוף של הקולונל. אני עדיין נוסע לסקוטלנד בספטמבר… אבל בינתיים גארת' ברוקס בשיר אחרון, "כנגד החיטה". אני מסכים, עדיף שעורה :-)

Get the Flash Player to see the wordTube Media Player.

300 פיהוקים

גררו אותי. נגררתי.

מה אגיד לכם, מישהו ראה את שרה טבעות וצעק "גמני" חצי שנה אז נתנו לו תקציב. רק מה, הוא רצה רק את קטעי הקרב בלי הרבה סיפור. אין לי מושג איך "300" המקורי בקומיקס אבל הסרט, אהה…. לא עשה לי את זה. סרט מלא בכל כך הרבה פאתוס מפוברק ועדיין מעיז לקחת את עצמו ברצינו? לא מתאים לי. בקיצור, אפשר ומותר לחכות לו לוידאו, למרות שעדיין כדאי להקפיד על מסך לא קטן. אם כבר לראות סרט בשביל העיצוב הגראפי שלו, אז בגדול.