From your 288 subscriptions, over the last 30 days you read 5,754 items, starred 15 items, shared 544 items, and emailed 69 items.
למי שקורא את זרם השיתופים שלי, אני שם לב שירדתי משיתוף של 1 מכל 7 אייטמים לזרם של פחות מעשרה אחוז. אני מקווה שאין תלונות 🙂
חוצמזה לאחרונה הוספתי עוד שני תגים משותפים לאלו שאני כבר משתף עכשיו (דברים שממילא משותפים בזרם הראשי ומיועדים רק למי שמעונין בזרזיף חלקי) והם מדע ומוסיקה. מאז הפוסט הקודם מינואר לא שמעתי תלונות על איכות הנושאים (מלבד קיצוץ משמעותי בחדשות מקורצווייל :)) וקיבלתי פעם אחד קודוס מקרייזי על אייטם מרתק שמצאתי.. אז אני יכול רק להניח שאנשים די בראש אחד איתי. אני אוהב שאני מסנן לכם רססים שאין לכם זמן לקרוא במלואם ולהפך, שיתוף פעולה זה אחלה, בלה בלה בלה… כל מה שאני בעצם אומר זה תודה על השיתוף, קבלו ח"ח, במיוחד שרון, קרייזי ושי שמסייעים לי להעביר את שעותי הקרות והבודדות בצינוק החיים 🙂
לא, זו לא התחלה של בדיחה, זה היה הערב המעולה שהיה לנו אתמול. אני עם שי וגיא התיישבנו לערב טעימות שנדחה כבר יותר מדי. שני בקבוקים הביא גיא, אחד מהם "יפאני מיאפן" מטיולי של הוריו לארץ השמש העולה (חדי עין ישימו לב למדבקת מחיר ב-ין), ושלושה בקבוקים הביא איתו שי מלונדון. ספרתם חמישה? כן, אחד בקבוק נשאר חתום בינתיים, ההסבר בסוף. התמונות כרגיל גדלות עם לחיצה, הנה הליינאפ בהתחלת הערב:
אחרי שצילמתי, הוצאנו את הבקבוקים הארוזים מהשרוולים והרויאל לוכנגר (שלדעתי חביב אבל לא מרגש) נתגלה כאריזה בלבד. בחודשיים שהבקבוקים חיכו בסבלנות, שי שכח שהוא קנה משהו מענין בהרבה, טאמנבולין בן 35 שנה, אבל לא אקדים את המאוחר…
My heart's in the Highlands, my heart is not here,
My heart's in the Highlands, a-chasing the deer;
A-chasing the wild deer, and following the roe,
My heart's in the Highlands, wherever I go.
— Robert Burns
את הPC6 השארנו לסוף, כי הוא מתפאר בטעם מעושן ורצינו להקפיד לטעום את כל האחרים לפני. ראשית היה הקליינליש 13, ביקבוק מיוחד שאם לא הצוואר האופייני, אפשר היה לטעות שמדובר באיזה בקבוק שרדונה, אבל כאן מדובר בסינגל קאסק שמסומן 13 שנה (אבל לפי התווית מזיקוק לביקבוק עברו 14 שנים פחות שבוע – מוזר!) בביקבוק פרטי של The Whisky Exchange.
הקליינליש הנ"ל נפתח בכבוד. ריחרוח ראשון נתן מכה קטנה שאישרה את 58 אחוזי האלכוהול שהמתינו בכוס. מצאתי שם קצת לימון, למונגראס, וצ'ילי עדין. היה גם איזה ריח של צבע טרי – לא ממש טרפנטין או אצטון כמו בבורבון, אלא יותר רך. הטעם מתקתק, עוד קצת למונגראס, מכה קלה של אלכוהול, פריחת הדרים בבאף ובסיום הקצר-יחסית מצאתי עוד מהמרירות של הלמונגראס. אחרי טיפה מים עלו עוד טעמים בין השאר עוד מתיקות, נוספה במפתיע מליחות, מרווה רפואית, ושי הגדיר את זה כעוגת גבינה עם גרידת לימון. בהמשך בדקנו את מארי, שבאופן מפתיע טעם מאותה חבית בדיוק (רק 164 בקבוקים!) ונתן ציון 90 (מוגזם לטעמנו) ומצא שם custard tart שהתחבר יפה עם ההגדרה של שי. הוא מצא שם גם דבש, מאלט, ושאר תבלינים.
"Many enthusiasts feel that this age most deftly demonstrates the complexity of this malt. Certainly the best-balanced Glenfarclas."
— The late Michel Jackson on Glenfarclas 15
שני היה גלנפארקלס 15 שנה, אני וגיא טעמנו את אחיו משנים שונות אז ידענו שהולך להיות מוצלח. באף – טארט תפוחים וקינמון ויין אדום חם. קצת חמצמץ. בפה יש צריבת עץ קלה אבל נעימה, טעם "שמן" ומלא, כמעט סמיך (כמו חלמון ביצה?). גיא מצא פלפל לבן, שי מרגיש עץ לבן ואחרי טפטוף מים ממקד ואומר – מקל ארטיק! 🙂 שי מוצא גם ריח ירקות כמו סלרי, ג'ינג'ר (שלא מצאתי) וזרעי כוסברה (שמתאים באופן מפתיע לאחר שהביא צינצנת והסנפנו). הסיומת קצרה ומאכזבת. הטעם כאן לא מקיים את מה שהריח מבטיח. מארי משום מה נותן לו 95, לא ברור על סמך מה, ומוצא בו ריחות רום, טעמים של בורבון ושאר תבלינים ומפאר אותו בתור "חזרה למסורת של לפני 30 שנה, בין הויסקים הטובים בספייסייד". ג'אקסון זצ"ל נתן לו רק 88, מצא באף מאלט, שרי, אלון ורמז לעשן, ולטענתו הסיומת דווקא ארוכה. עוד ביקורות התפרסמו עליו בויסקי מגאזין, פעם אחת ופעם שניה.
שלישי נפתח הניקה פיור מאלט 17. לפי השם מדובר כנראה בואטינג של מזקקות שונות של חברת ניקה (מזקקת יואיצ'י אבל גם רבות אחרות, אפילו כמה בסקוטלנד), אבל לא מצאנו עליו שום מידע נוסף. הסנפה ראשונה נתנה ריח של קפה ווניל שמנוני ועם ברבן. הזכיר לי קפה "כבד", כמו "קפה רס"רים" בצבא, כזה שנבחש ארוכות עם הסוכר וטיפה מים לפני שמוסיפים את שאר המים למילוי הכוס. בטעם מתיקות עם קפה מרוכז, כמו סוכריות קפה וחמאה כאחד ועולה טעם קרמל מדי פעם ומשהו אפרסקי ללא חמצמצות. מפתיע אבל אין שום רמז לעשן בכלל, וגם לא עץ שזה נדיר בגיל 17. הפיניש בינוני ארוך. שי עזר לי מלקד את הריח האחרון שהיה חסר לי ושלף עוד תיבת תבלינים מהמטבח – פולי הל טריים! לא להאמין, אבל אכן קלע שוב! לויסקי היפני הזה יש ריח וטעם קפה וריח עדין של הל. כמה מוזר יכול ויסקי להיות?! כיף להיות מופתע כל פעם מחדש. גיא טועם מרשמלו ופקאן סיני וטיפה ציפורן. זה לא נגמר 🙂
Among the malts produced in and around the glen of the Livet river, the elegant Tamnavulin is the lightest in body, although not in palate. In taste, it is a little more assertive than Tomnitoul, with which it might be most closely compared.
— The late Michael Jackson
(עודכן) אחרון חביב טמנאבולין בן 35 שנה עם 52.6 אחוזי אלכוהול. הבקבוק היה מתוך 472 שמולאו מתוך Cream Sherry Butt שזה אומר חבית אדירה של שרי, אבל מה אומר הcream אני לא יודע. הדראם הזה זוקק בשנת ההקמה של המזקקה – 1966 – ובוקבק חמש שנים אחרי ש"הוכנסה לנפתלין" ב1996 שלושים שנה לאחר מכן. מה שמוזר זה ששי טוען שהבקבוק עלה לו בסביבות חמישים פאונד ולפי חיפושים ברשת הוא אמור היה לעלות בסביבות 200 ומעלה.
סגנון המשקאות שהפיקה המזקקה לפי מייקל ג'אקסון – ארומטי, עשבי תיבול, אפריטיף. הגרסה שטעמנו עמדה במדויק בכל הציפיות. הצבע היה ענבר עשיר עד כמעט בורדו, השרי המתוק והפירותי חגג מכל פינה, ובכלל הוא הזכיר לי את המקאלן 11 שנה שקניתי בסקוטלנד ועוד לא סופר פה על טעמו המשוגע. פירות אדומים בעוגה, ולמעשה "קריסמס פודינג" למי שטעם ויודע במה מדובר. שוב ברבן קל, תפוחים וניל וקינמון, גוף שמנוני וחגיגה של טעמים מתוקים של תות, קרמל, ציפורן, אפרסק ועוד רבים. סיומת נעימה עם יין אדום מתוק ופירות יבשים. שי מוסיף גם שקדים מסוקרים, גיא טועם גם תה ארל גריי. ג'אקסון נותן לו 74 בלבד (אבל לא מפורט אם זו החבית המשוגעת שממנה טעמנו) ומוצא שם שזיפים יבשים מבושלים (כאלו כמו בצלי מתוק אני מניח) ומוצא גם שוקולד מריר וצימוקים, וסיומת עצית וארובה שמזכירה לו ארמניאק ישן. בקיצור ט"ו בשבט.
מצד אחד מגניב שהוא מזכיר כמו אח תאום את המקאלאן 11 שלי, מצד שני מכעיס שהוא עולה ממש חצי… אבל זה מה שיש בעולם המשקאות, והמותג עולה גם עולה.
בשלב הזה הסכמנו שאנחנו מוותרים על הPC6 עד הפעם הבאה, כי חבל להרוס את הטעם הטוב שנשאר בפה. המשך יבוא!
המוסד למדעי הטיל שבבית יהושע שמח לדווח כי נתקבל שם הזוכה בפרס דארווין לשנת 2007. הטקסני החביב היה חובב אלכוהול. ההבדל הקטן הוא שהוא אהב לצרוך אותו הפוך. מהרקטום. אבל עם הקפדה על יין איכותי, כי מה שגמר אותו היה זוג בקבוקי שרי. טוב שלא איזה סינגל-מאלט בחוזק חבית.
מדעני המוסד נהנו השבוע משפע סינגל מאלטים בחתונת אחד מחברי המוסד. שניים. זה המון לחתונה. אחרי ארדבג 10 ולגבולין 12 מצוינים הגיע תורו של בלנד מוזר בשם ג'וני בלו. המוזר היה שלמרות הדם הכחול הזורם בעורקיו (ליבו הוא רויאל לוכנגאר) נטען כי הטעם היה פשוט רע ומיותר. מר וחמצמץ ולא מעניין. כותב שורות אלו השאיר אותו בכוס, ואילו מדען אורח מניו זילנד בחן את האפשרות לשימושים אלטרנטיביים בנוזל העכור – "Maybe I should try to drop my pants and stick my d*ck in the glass because it sucks so hard".
כותב שורות אלו ניסה להסתכן אל מעבר לתחום המוכר. בירושלים נפתח לפני חודשים ארוכים "בר עץ – הפעמון". טוב לא באמת. יש תמונה של פעמון החירות, מתחתיה כתוב BELL (למי שלא זיהה) וכותרת המשנה היא Wood Bar. כלומר יש ביסטרו-בר, בר-מסעדה, פאב-אירי ועכשיו בר-עץ, החידוש החדש. יש לו כ10 ברזי בירה טובים (ברבר כהה וגם בהירה כל השנה!) ואוסף משתפר והולך של ויסקי (ספרתי ולצערי לא רשמתי לפחות 10 בקבוקים ממזקקות שלא הכרתי, ואני מכיר לא מעט). טעמתי Smokehead, שמסומן "Islay single malt" אבל לא מצוין הגיל או המזקקה. אמרה לי Islay שמדובר בסינגל ששומרים על מקורותיו בסוד. אבל לפני שמתחילים להתעמק בדראם הקטן (33 ש"ח לצ'ייסר), הווליום המוגזם-גם-ככה עלה ועלה עד שאוזני חישבו להתפקע מכאב (בחתונה של יום האתמול על רחבת הריקודים לא היה עד כדי כך נורא!). אחרי שתי בקשות להורדת הווליום(("מצטערת, ככה זה כאן בסופי שבוע". פה!)) נאלצתי פשוט לזרוק שטר על השולחן ולברוח החוצה מול עיניהם המשתאות של חברי, אחת מהן הצטרפה אלי לקור של חצות-וחצי בחורף הירושלמי וחיכינו כמה דקות שגם שאר החברה יסיימו את הצלחת וישלמו. זו היתה הגזמה חסרת תקדים ורבת דציבלים ודעותי כרגע על הבר הזה חלוקות 🙁 אני לא אטרח לספר לכם גם על עשן הסיגריות שזרם חופשי ישירות ממאחורי הדלת לתוך שטח הפאב.
לגבי הסמוקהאד: ריחו המצוין מזכיר משהו גם מארדבג וגם מלאפרואייג. טעמו הזכיר לי בעיקר קצת מהעדינות הצעירה והמתקתקה של ארדבג 8 ((שיש לי בחוזק חבית בבית – כאן מדובר על 43 אחוזים רגילים)) אבל היה בו רמז לעשן הייחודי של לאפרואייג, עם הדגשה יתרה על כמות העישון. אם הייתי יכול להתפרע עם הימור משוגע הייתי אומר שמדובר באמת בשיתוף פעולה חריג ומוזר שכזה – ארדבג צעיר (8) עם המים והזיקוק של ארדבג אבל עם "שחקני חיזוק" במאש בצורת שעורה מהעישון המקומי של לפרואייג. אחרים באינטרנט מוצאים בו את טעם התה לפסאנג סושונג העדין של לגאבולין. בכל מקרה התוצאה בעלת טעם נעים לחובבי העישון החזק – אבל כל כך מעושן שממש יוצא לגמרי מהאיזון. לא רע, אבל כנראה מיועד לשתיה עם קרח או בקוקטייל ולכן חוסר האיזון המכוון. ג'ים מארי אהב אותו מאוד ונתן לו ציון די גבוה של 92, ומסתבר שיש לו גם גרסת פרמיום עכשיו.
בפעם הבאה אבוא בשעה נורמאלית, לא בסופ"ש (חמישי?) ואנסה כמה דברים אחרים שלא הכרתי מהבר המדובר, ומקווה שלא יגרשו אותי בצווחות מערכת הסאונד שלהם.
המוסד למדעי הטיל מגיש – איך להטיל אשמה. יצירתיות במיטבה….
זוג נתבקש ע"י העיריה לגזום את העצים שבחצר כדי להשאיר מרווח מהשכנים למניעת שריפה. כמים ימים ו$3000 תשלום לגוזם הם חוטפים קנס של למעלה מ$300,000 כי העצים, מסתבר, הם עצים נדירים. יפה לא?
בחרתם כבר מה עדיף? לשלם קנס של מחיר בית על זה שעמדתם בדרישות מחלקת כיבוי האש? אולי ללכת לכלא על מכירת ויברטור? הנה משהו יותר יצירתי – ללכת לכלא על תיקון שעון.
בשוק מסתובבים בקבוקי ויסקי של המון מזקקות שונות ומתגאים ב"יישון כפול" ולפעמים אפילו משולש. מה שנקרא בשפת העם גם "פיניש". למשל פעם חשבתי שגלנמוראנג'י "מדירה פיניש" אומר באמת שהוויסקי יושן 10 שנים בחבית ברבן רגילה ואז עוד חצי-שנה-שנה בחבית מדירה. אך לא כך היא! הצצה על בקבוק "דיסטילר'ז אדישן" לאגוולין פדרו חימנז מגלה שגילו 16 שנה((בדיוק כמו האח ה"פשוט" והזול יותר, לגאוולין 16 הרגיל (שטעים ממנו, אגב) )) – כלומר 14 שנה יושן בברבן קאסק ואז עבר לחימנז!
למי שלא מכיר – יין שעומד ומבשיל בחבית מתנדף לאיטו, וחלק חשוב מהטיפול בו כולל topping off – מילוי של עוד יין כדי שלא יהיה אוויר בחבית שיחמצן את היין בטרם עת. ויסקי לעומתו לא מתחמצן, ועם השנים נעלם הרבה מתוכן החבית, חפשו באינטרנט את המושג Angels' share לפרטים ופולקלור. ליצרני ויסקי אסור בתכלית למלא עוד ויסקי לאורך התהליך, מה שאומר שכעבור 10, 16, או 20 שנה, עלולה המזקקה להוציא מהמחסן חבית מלאה רק עד קו השליש או אפילו 7-10% בלבד לחבית באמת ותיקה של 20+ שנים. זה גם אומר כמובן שהאחסון עם השנים מתייקר למעשה, כי רוב מה שבמחסנים הוא חביות עם אדי אלכוהול ולא ויסקי שניתן למכור.
מה שאני חושב הוא שבמקום לחכות 16 שנה עם חביות 3/4 ריקות, לגאוולין (או כל מזקקה אחרת) מצמצמת 4 חביות ברבן לחבית בודדת של איזה פורט או קלארט או מדירה, דופקת על המוצר מחיר גבוה יותר "על ההשקעה" אבל בעצם מפנה לה מקום במחסן כדי לעמוד בכמויות יצור מוגברות. במקרה של חלק מהפינישים זה לא רע, אפילו טעים, במקרה של לגאוולין פדרו חימנז זה הורס את המקור המצוין, אבל בכל מקרה זה צריך לצאת באותו המחיר ללקוח בסוף, ולא יותר יקר.
