אולי הגיע הזמן…

מכשיר ה-6320i שלי עוד עובד יופי ובאוטו יש לי 6310 מצוין פזלתי אל הרבה סמארטפונים בשנים האחרונות, אבל תמיד הדברים לא הגיעו בדיוק כמו שרציתי. ממשקים מטומטמים, בטריות קצרות חיים, אפשרויות הרחבה עלובות, סליידרים שבריריים, מצלמות באיכות גרועה. נמאס לי לרדוף אחרי חלומות, הטלפון הפתוח לא יגיע לדור 3 המיוחל, אולי יום אחד יופיע ישר דגם דור רביעי, אבל לא בא לי יותר לחכות…

אז בניגוד לכמה סנובים של אייפון שמעדיפים צעצוע מפגר על פני טלפון גבר גבר, אני מדלג על כל הגאדג'טים הפסיכיים שיצאו השבוע (במיוחד המוטאנטים המוזרים שסין שולחת לנו) והולך על הטלפון שמסתמן בתור המלך לחודשים הקרובים. לא, לא הלינוקס הסלולארי של אלי רייפמן (למרות שהוא נראה מעניין!). אני מדבר על הנקסוס 1. עוד כמה חודשים ירד המחיר ל"ידידותי למובטלים" כי יגיע נקסוס 2 ואז אקפוץ עליו (אני מוכן לחכות עוד טיפה אם לנקסוס 2 תהיה מקלדת).

ואם המחיר לא ירד, יש גאדג'ט ניחומים. העיקר שאפשר יהיה לגלוש עם מסך נורמלי, לא עיתון ולא הלאפטופ של דנידין.

ולתיקון הקארמה: פוסט פמיניזם בגיזמודו.

עדכון למי שלא קורא את התגובות: טוב, אני לא סגור על עצמי, מודה. לא קראתי מספיק על נוקיה N900 וכמה אופציות אחרות, חדשות יבואו… 🙂

כל הביצים בענן אחד (והראש בחול)

למי שתהה למה ההתנגדות שלנו מלשים את הנתונים של המון אנשים במקום אחד וללא הצפנה, באה חברה מצ'וקמקת בשם RockYou ועשתה לאנשים בית ספר. ביום כזה אני עוד יותר שמח שאין לי פייסבוק ולא אפליקציות (לטס פייס איט, רוגלות), אני שמח שאני משתדל לתת סיסמאות שונות לכל אתר, ואני שמח במיוחד שאני לא נרשם לשום אתרי לווין של טוויטר שכל אחד ואחד מהם מתעקש לדעת את הסיסמא שלך בטוויטר. לי אישית זה ברור שאחד מהם יום אחד יברח עם המון חשבונות וסיסמאות (עד היום ראינו רק את האסון האישי של אורלי ואולי עוד כמה מקרים קטנים, אבל יום אחד גם זה יקרה).

כיון שגוגל הם גוגל ואני לא רואה תחרות רצינית מספיק מאף אחד אחר כרגע (לא ZOHO ולא מיקרוסופט), אני מתחיל ללטוש את עיני לכיוון EyeOS, צריך באמת לבדוק עד כמה העברית שלה מתקתקת כמו שצריך, אולי אני צריך להתחיל לנסות אותה על השרת שלי…

גנים כקוביות לגו

אני ממתין בכליון עיניים וגם מפחד מזה פחד מוות 🙂

אנדרו הסל על הנדסה גנטית שסוף-סוף מתחילה להראות כמו הנדסת תוכנה, וקורא לה "תעשית המידע הבאה". על בקטריות לייצור חומרים מורכבים בזול, רפואה מותאמת אישית ברמה הגנטית, והכל בקוד פתוח(!). למעשה ההתחלה של ננו טכנולוגיה כמו שדמיינו אותה במד"ב של שנות השבעים-שמונים. אולי מכיוון כזה יבואו חיי נצח? לידיעת הקורא טל גלילי 🙂

ראיון מסכם או ההרצאה המלאה מאוניברסיטת הסינגולריטי.

עוד מחשבות על בלוגיות חופשיות בישראל

אחרי הפוסט הקודם על הזעזועים ברשימות, וקריאה חוזרת של התגובות להודעת הצוות על פיזור המשתמשים, או דיונים שהתפתחו מסביב כמו האחד הזה אצל רוני, ובהתחשב בעובדה שמחסור בתקציב ו/או כוח אדם פורר את "שקוף" ומעמיד בסימן שאלה את עתידה של בלוגלי, לא נותר לי אלא להצטער שחופש הביטוי באמת חשוב רק לבני המעמד הבינוני והמעוך בישראל. אנשים שקרועים בין הצורך לתחזק את הפלטפורמות והשופרות החשובים האלו ובין הצורך פשוט להתפרנס.

החוקים בארץ לא מעודדים עוסקים עצמאיים לצערי. את זה אני יודע ממצוקה אישית. אין זכויות בביטוח לאומי (למרות שאני משלם להם אחוזים יותר גבוהים מאשר שכיר), אין יותר מדי גב לגביית חובות, אי אפשר להקים בקלות "תיבת תרומות" כמו פרויקטים פרטיים קטנים ברשת בלי שמס הכנסה יבוא יום אחד וינקנק אותך. לאתרים כמו בלוגלי וכמו רשימות לא נותר אלא למכור את האתר (ולקוות שהקונה לא יבגוד במשתמשים), או לקחת כסף מהמשתמשים על פיצ'רים מיוחדים שיסבסדו שכירת תחזוקה לכולם, או להכניס פרסומות… וגם אז לא ברור שכמות העבודה מצדיקה את זה בשוק הישראלי הקטן, זה לא שמדובר במאות אלפי המשתמשים של wordpress.com ומצד שני, הבלוגיות האלו בחו"ל כל כך גדולות, שלא ממש משתלם להן להשקיע בהתגמשות לטובת משתמשים בשפות משונות שכותבות הפוך. לכן בארץ קיימות רק בלוגיות של מתנדבים, בלוגיות ממוסחרות (יש שיאמרו "עד זרא") שמתנות ומגבילות תכנים או חונקות בפרסומות, או בלוגיות מפסידות שמשמשות לציד צרכנים מסוג כלשהוא.

הסיבות לכך שקמו הבלוגיות החופשיות בניהול מתנדבים, היו אכזבה ממשהו. הפלטפורמות האחרות היו בעיקר המוניות מדי או ממושטרות מדי. מהתרשמתי התדמית הרווחת היא ש"רשימות" מנסה לרכז קהל יוצרים והוגים איכותיים (וכבר קראו להם אליטיסטיים לא פעם), ושבלוגלי בא לתת מענה להגנה על אנונימיות וחופש הדיבור (וקצת אולי גם חופש מפקאצות ותופעות אחרות). הפחד שלי שאם אחד מהם מתפרק (ורשימות פחות או יותר באמת מתפרק) אז ילך משהו חשוב לאיבוד. יהיו אנשים שהאכזבה או היאוש יגרמו להם לוותר על הכתיבה מהסוג הזה, תכנים מעניינים אולי לא יועברו למקום אחר ויאבדו, אנשים שיעברו לבלוג אחר יאבדו את הראנקינג בגוגל ובעיקר את הלינקים הנכנסים וזה יכול לדלל את מספר המבקרים שיגלו את הבלוג שלהם, אולי ממש ישתיק את זרם התגובות והפעילות.

יש גם את ענין האופי של הבלוג שמושפע מסביבתו וסוג הקהל. פעם קצת זלזלתי בזה, אבל היום ברור לי לגמרי, שיש אנשים שלא יגיעו לבלוג שלך אם אתה לא חלק מבלוגיה. בלי שיש לי סטטיסטיקות על כמות ואופי התגובות הממוצעת שמקבל בלוג בקפה דה-מרקר או רשימות בניגוד לבלוגים עצמאיים, אני מתרשם שיש אנשים שזה משפיע להם על הדחף לכתוב ועל אופי התכנים, לטוב ולרע. בקיצור, יש סיבות להכריז על שמורות טבע, ויש סיבה להכריז כאן, לדעתי, על שמורות תוכן, או שמורות קהילה, תלוי איך תרצו להסתכל על זה.

איכשהוא בארה"ב לערכים יש עדיין מקום על המפה. ארגונים ועמותות שמאפשרות חופש דיבור ושיח דמוקרטי, מצליחים לגייס תרומות נאות במליוני דולרים (אני יכול לחשוב למשל על קרן ויקימדיה וקרן אור השמש בתור שתיים שקופצות לי אוטומטית לראש). חלק מהמימון הגדול מגיע גם מגורמים מסחריים ולא תמורת פרסום בולט או משהו (כמובן שאם יש לך סטאטוס מתאים בארץ, תרומות כאלו היו אפילו משתלמות מבחינת מסים). האם אין אף מממן שיקח ויאמץ את בלוגלי ורשימות בלי לדרוש להרוויח ישירות? אין לי מושג לאילו ספונסורים פנו עד היום מפעילי רשימות, אבל הנה רעיונות:

* איגוד האינטרנט – אני יודע שכרגע ענין איגוד האינטרנט נמצא בנקודה רגישה אצל רבים, אבל אני רואה את זה בדיוק בתור אחד התפקידים של הגוף הזה: לדאוג שחופש הדיבור והשימוש באינטרנט בארץ ישמר, ואני אישית הייתי שמח לראות אותם תורמים את הברזל, ההוסטינג ואולי שעות האדם כדי לדאוג שבלוגלי ו"רשימות" יוכלו להשאר מעל המים ולשגשג גם בעיתות משבר. זו גם תשובתי לכל מי שביקר את עתודות המזומנים של האיגוד או את מחירי הדומיינים. זה המחיר של יצירת גוף עמיד לזעזועים מסחריים שיוכל להחזיק פרויקטים חברתיים חשובים שאסור להם להעלם בגלל שהשוק איטי בשנה מסוימת או שמתנדבים נאלצים לחפש הכנסה פתאום.

* עמותת ניהול שתקבל מימון ותרומות מחברות כמו גוגל ישראל, מיקרוסופט ישראל, משרד התרבות, מי שלא יהיה, אבל העיקר שישאר נאמן לנייטרליות. הבעיה היא למצוא אנשי עסקים ישראליים שיהיו מוכנים לזה וצוות שמוכן להכנס לכאב הראש של הקמה וניהול של עמותה. לא רואה את זה קורה לצערי.

* נדבן כלשהוא שמוכן לממן מכיסו את התחזוקה כדי שחופש הדיבור וכתיבה איכותית בארץ יישמרו.

* חברה כלשהיא שיכולה להתפרנס מפיתוח שירותים ומוצרי תשתית משלימים, וכמו אוטומטטיק לממן את הבלוגיה ללא פרסות ותנאים, בתור פלאטפורמת הניסוי והלמידה שלה, אולי אפילו בשיתוף עם אוטומאטטיק, באותה הצורה שמפתחי דרופל בישראל שמחו לממן ולהקים לו את האתר המקומי הקהילתי החופשי במקביל לזה העולמי. זה טוב לפרויקט התוכנה החופשית, זה טוב ליחסי הציבור וקידום המכירות של הספונסר, זה טוב לנפש המנהלים, זה טוב לקהילה שנהנית מזה ואני באמת ובתמים חושב שזה גם חשוב לשיח הפוליטי והתרבות הישראלית שזה ימשיך להתקיים. אני הייתי מת להיות במקום הזה שאוכל לאמץ ככה פרויקט כזה, אבל אין לי תכנונים להכנס לעסק מהסוג הזה, וגם לא תקציב.

אם מישהו יכול להעלות על דעתו פתרונות, אולי פתרון או מודל שלא חשבו עליו ברשימות או בבלוגלי, אני פותח כאן את הענין לדיון. כמובן אם יש לכם רעיון למישהו שיש לו את האמצעים והאינטרס לאמץ אותם, אולי אפשר לקשר…

אמנת ACTA נחשפת כהרחבה בינלאומית של חוקי קופירייט

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

  • ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט – זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
  • ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
  • כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של "הודעה והורדה" ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור "עבירת קופירייט"
  • חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM – אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

דעות חמורות נוספות מפרסם ה-EFF ומקביליו באוסטרליה וניו-זילנד, הנה סקירה של IDG, האפינגטון ואחרים. בוודאי יצוצו עוד בשעות והימים הקרובים. תודה לקשבינו שי שהביא את הידיעה לשולחן המערכת 🙂

כאמור, ההדלפה הראשונה על הענין הגיעה ממייקל גייסט, פרופסור למשפטים בקנדה שהנהיג שם את המאבק בחוק הDMCA הבעייתי. אפשר למצוא בערוץ בליפ.טיוי שלו המון חומר מעניין כדי להבין למה קופירייט זה דבר חשוב מחד אבל מסוכן מאידך וחשוב לשמור על האיזון בחוק, אני מציע לכל המעוניינים את הסרט "למה קופירייט", אם יש לכם 55 דקות פנויות.

לא תודה, אנדרסון

שני "פושרים של סמים" נחתו לי בתיבת הדואר השבוע. חבר גילה לי שמיקרוסופט מחלקת שרתים וכלי פיתוח "חינם לשלוש שנים" (רק $100 אחרי כן) כדי להתמודד עם בריחת מוחות ל-LAMP, ושלשום קיבלתי מכתב מקרוס-אובר אופיס, שרצו להזכיר לי שלפני שנה הם חילקו "תוכנות בשווי $45 מליון!" אבל עכשיו עברה שנה והם מציעים לי מאוד לקנות תמיכה ב"מחיר מוזל!!!1". למה אני מרגיש שמזלזלים באינטיליגנציה שלי? הרי המוצר הזה מורכב מ98% תוכנה חופשית, 1% קניינית ו1% EULA. גם מיקרוסופט ירוויחו עליכם מהנעילה לפלאטפורמה יותר ממה שהם מנסים לגרום לכם לחשוב שהרווחתם.

אולי עשרה חברים כבר כתבו לי ושיתפו אותי בחודשים האחרונים לגבי ספרו החדש של כריס אנדרסון. מדובר באותו עורך של WIRED (לא כריס אנדרסון אוצר TED), שהמציא את "הזנב הארוך" ובינתיים חזר בו. הוא גם התפדח לאחרונה כשחשף שציטט בספר החדש מויקיפדיה וגלגל את האשמה על אי מתן הייחוס לעורכים שלו. "יתוקן בגרסא הבאה" הוא אומר, אבל כיון שהספר גם זמין אלקטרונית, הוא היה יכול לתקן בגרסא האלקטרונית בלי לחכות, לא? מוזר…

הפואנטה כאן, כמו שכתבתי בעבר – אנדרסון רואה עולם שבו המחיר לא מגולם בקניה ישירה אלא (בעיקר?) דרך מוצרים משלימים, פרסומות והגבלות DRM. יש עוד מודלים כלכליים אבל נשמע שהוא לא ממש מתייחס אליהם ביותר מרפרוף. אבל loss leading על ידי מוצר משלים זו לא חדשה מרעישה – אתם מוזמנים לקרוא את המאמר הזה שפעם תרגמתי ליואל, השיטה הפרסומית מאבדת גובה במהירות, והDRM לא מוסרית ופוגעת בזכויות הקנין של הצרכן וגם לפעמים של היוצר. רבות הסיבות לכך שלא אסכים עם רוב הספר ואכן לא אקנה אותו, אבל הורדתי אותו באודיו (מחולק חינם כמו הספר, אלא מה), לשמוע פעם בנסיעה (כי הוא בא ב-MP3 ללא DRM), שיהיה. לקרוא את הטקסט המקורי יכולים האמריקנים לקרוא חינם, אבל לישראלים אין גישה למסמך מהכתובות שלנו. ההבדל בין פתוח ל"חינם" מוסבר בפשטות…

אנדרסון מתייחס לעולם הראשון, האמיד, שבו חוקי הקופירייט לא משתנים ולא משתפרים, רק המודלים העסקיים משתנים, וממה שקראתי עד עכשיו הוא לא מתייחס ברצינות לעולם הרשיונות החופשיים ככוח שיעשה שינוי בשוק. בקיצור פופוליזם קפיטליסטי מנותק. הלוקשים שהוא מנסה למכור לנו לא עובדים בעולם העני ובמדינות המתפתחות, לפחות לא באותה הצורה, שם אנשים נותנים יום עד שבוע של משכורת בשביל שעת גלישה בודדת. המקום היחידי שהוא מטיף לחומר חופשי זה בספרי לימוד. אין לי צל של ויכוח, ראוי שכל ספרי הלימוד יהיו חופשיים, ביג דיל! את זה אומרים גם הארגונים הכי קפיטליסטיים. אבל למה לא כלל ספרי העיון, המדעים, ולמה לא גם בתחום הסיפורת? אני חושב ש5 שנים (אליבא דה מפלגת הפיראטים) זה אולי קצר, אבל למה שיצירה ספרותית תוחזק מחוץ לרשות הכלל יותר מ15-20 שנה? אם היא מוצלחת וחשובה במיוחד, אפילו פחות במקרים מסוימים. יש כאן מה לדסקס, אבל נראה שהגישה של אנדרסון לא רדיקאלית מספיק בעיני. הזמן יגיד מי צדק…

אבל אנדרסון הרי לא מתרכז בתכנים ותוכנות שהעתקתם באמת לא עולה יותר משברי סנט לגיגה, אלא הוא מדבר על כלכלת חינם גם בעולם הטובין, הדברים האלו שעשויים מאטומים. הגישה שלו מבוססת על העולם של "השתמש וזרוק", ועל "מכור להם את המקל בהפסד והם יקנו את הסכינים במחיר שיכסה אותו" של ג'ילט. הוא גם ממש לא עונה לטענות נגד תרבות היבוא-צריכה-זריקה שעוברת כל גבול במדינה שלו ופוגעת בכל שאר העולם, וזו גישה שהוכרזה כאנאכרוניסטית. לפחות מהכתבות על הספר לא נראה לי שהוא מדבר על זה כדי לבקר את זה אלא כדי להלל את זה ולהסביר שזה העתיד. אם זה העתיד, אז אני מבקש לעצור את כדור הארץ, אני רוצה לרדת.