קטגוריה: חופש

שחר שמש כתבעל חוק אי-עישון במסעדות, ועל האכיפה שלו, ושמתי לב שלא טיפלתי אף פעם בנושא פה ברצינות. התחלתי לכתוב על זה לפני שבועיים ומשהו אבל אז יצאנו לטיול, והפוסט נדחה. אחרי השבועיים האחרונים ואתמול בערב בפרט אני מרגיש עוד יותר חסר אונים בנושא.

יש דברים בודדים שמפריעים לי במגע עם אנשים. עילגות זה אחד. השני הוא מה שאני קורה "טמטום מרצון", אחרי כן חוסר יושר, ואיפשהוא במקום כבוד ברשימה הזו (אין בה כבוד, ואין סדר הכרחי) ריחות מגעילים של סיגריות ובשמים… ואני חושב שלדבר האחרון הזה יש לי הכי פחות סבלנות. סף הגועל שלי מריח הוא די נמוך. חברים שלי העידו שהם כבר ראו אותי יושב בפאבים מעושנים איתם וסובל בשקט אבל לרוב מדובר במצבים מאווררים ביותר, או שממש ממש בא לי לשבת איתם. אתמול למשל, אני עדיין בעייפות מלילה של שדות תעופה ויום של שינה טרופה וקצרה. בערב התאים לי ללכת לישון מוקדם או לפגוש את החברים בשקט בבית. במקום זה נפגשנו לסרט בקולנוע תנובה (הידוע גם בכינויו "סינמה שיטי"). קומפלקס מכוער, המוני ומעצבן שכבר כתבתי עליו בעבר. הפעם להפתעתי, מלבד מסך לא הכי גדול, הייתה לי דווקא חוויה מצוינת באולם הקולנוע עצמו. המסך היה מספיק גדול, הכסא כמעט מספיק מרווח, הרגליים לא צפופות מקדימה, הסאונד טוב… הדבר היחידי שדפק לי ברצף את כל הערב היה צחנת סיגריות מתמשכת ועקשנית שעלתה ממני עצמי.

עכשיו שתבינו, הייתי עכשיו שבועיים בחו"ל, במדינה שבה החוק נאכף. מעט רגעי עשן הסיגריות שליחכו לי את קצה האף היו אולי אדם או שניים מחוץ לפאב או המסעדה, אבל בפנים אוויר טוב, מוסיקה טובה בווליום שאפשר לדבר בו בשקט ובכיף והאווירה נהדרת, אנשים עדיין נהנים מאוד למרות שחלקם יוצא החוצה לעשן (ועוד יש על הטבק מיסים כבדים במיוחד, סיגריות עולות פי 3-4 מאשר בארץ!). שבועיים חלומיים. אפילו גיא לא עישן, ולצערי אתמול גיליתי שזה רק מתוך התחשבות בי ולא מרצון להפסיק. ההתקפה על מערכת הנשימה שלי התחילה כשאספתי אותו לקולנוע ולאוטו נכנס בלוק של נקוטין דחוס כמו מרק אפונה ובאמצעו קצת גיא. כיביתי מיד את המזגן ופתחתי את כל החלונות ובערך כשהגענו לסינמה שיטי זה עבר. עכשיו דמיינו עוד 10 דקות של ציפייה בפקק חסר סיבה כדי להגיע לחניון של תנובה (ומה לעשות, אלמנט העייפות לא עזר) ונכנסתי כבר מוכן לקרב לתוך מרק בשר. נראה שכל החיב"ר ((חולון, יפו, בת-ים, ראשון)) עלו לרגל לתנובה הערב. פילסתי דרך בין ערסים ופרחות באולם ללא עישון של הטמפל-באר כדי למצוא את חברי בחדר הפנימי (יותר חשוך, יותר מעושן והרבה הרבה הרבה יותר רועש). אחרי רבע שעה שניסיתי לשאוג מעל המוסיקה חוויות מסקוטלנד פשוט הצטרדתי. אולי העשן גם עזר, ואולי העייפות, אבל התוצאה הסופית הייתה שפשוט ברחתי החוצה וחיכיתי לחבר'ה. אחרי עוד עמידה של 8 דקות בתור לכספומט ועוד 10 דקות בתור לשתיה הצטיידתי בהרבה שכנוע עצמי כדי להשאר לסרט בכל זאת. אני שמח שעשיתי את זה כי הסרט היה טוב, אבל ריח הסיגריות מהחולצה שלי וכאב הגרון שלא עזב פשוט הצליחו למחוק את הכיף המועט של הערב ולמחוק בזריזות את מעט הזכרונות הטובים שעוד צפו לי בראש. חזרתי לאוטו וקרעתי מעלי את החולצה בכזו נמרצות שכמעט וקרעתי לי את מסגרת הסיליקון היקרה של המשקפיים איתה, ופשוט נהגתי הביתה בחצי גום ערוף. לא יכולתי לסבול את זה יותר. בסוף גם לא יצא לי לדבר עם החברים והייתי מצוברח מעייפות, סיגריות וחווית קניון מגעילה. למה אנשים רואים במקום הזה מרכז בילויים, לאלוהים פתרונים. החברה פשוט רצו לשתות גינס לפני הסרט. לגיטימי. אבל ליד אף קולנוע נורמאלי אחר באיזור לא מוצאים גינס. קונספירציה? התוצאה של הערב היתה שוב שינה מחורבנת, כעס על הסיגריות, כעס על תנובה והקנניון שלהם, כעס על הטמפל והכי גרוע כעס על החברים שלי שבחרו מקום שידוע להם שאני שונא אישית, וספיציפית את אמבט הסיגריות הזה במרכזו. אף אחד מהם לא מעשן מלבד גיא הרי. עכשיו אני בכלל מרגיש כמו האידיוט האחרון בכנען שסובל מסיגריות… אפילו למפגשי טעימות היין "הפקק" של שי הפסקתי לבוא בגלל העשן.

ולמרות כל מסכת ההתעללויות הנ"ל (זו הייתה רק ההקדמה), אני לא בטוח שאני בעד חוק נגד עישון. חוקים נועדו להגן על הפרט וזכויותיו. זכותי לסביבה נטולת עשן וזכותו של המעשן לעשן. מי יחליט אם זכותו של האחד חשובה משל האחר? זכותי לא לתת לגיא ושאר חברי המעשנים יותר טרמפ. המכונית היא רכושי הפרטי וספיציפית קופסה על מערכת איוורור סגורה שאני מבלה בה יותר מדי שעות ביום. קצת סיגריות שנכנסות לפילטרים של המזגן ויש לי סירחון לחודשים שקשה לנקות משם, ואני שונא גם ריחות מלאכותיים של פחיות ועצים שאמורים לספוג עשן מהאוטו אז הם לא אופציה – למשל גם הפריעו לי אנשים בשתי טיסות שונות בטיול שהתיישבו לידי עם פצצת אפטרשייב שחנקה אותי קליל (החלפתי עם גיא, לא נראה שזה הפריע לו כמוני). מה גורם לאנשים לרצות להסריח את הסביבה בשם הזכויות שלהם?

אבל זו הנקודה – זכותם. זכותם של המעשנים לפגוע בגוף שלהם עד מחרתיים, אבל עד שלא יצאו מחקרים חד משמעיים על הסכנות שבעישון אי אפשר לטעון במדינות שונות על זכותי לאוויר נקי. הפתרון של הקפיטליסט או הליברטאר המצוי הם כמובן השוק החופשי – אם יש דרישה לפאבים ללא עישון – מישהוא כבר יקים אחד, לא? בינתיים אנשים לא מעשנים סיגלו לעצמם כבר אורח חיים שהעשן לא חייב לשחק בו תפקיד, פשוט לא הולכים לפאבים. אחרי זה פלא שאין לקוחות כשפאב אחד בתל אביב ניסה לרוץ עם "ללא עישון" בתור הגימיק – זה פשוט הרג אותו, כי לא-מעשנים כבר היו אולי אלרגיים לכל החוויה של פאב או שהשיווק לא הספיק, או לפי מה ששמעתי – בעלי הפאב פשוט ניהלו שם עסק גרוע וציפו שהעובדה שהעישון אסור תהיה מספיקה בשביל לגרום למקום להחזיק את עצמו. אדיוטים.

אבל אנחנו לא במדינה ליברטארית, אנחנו תחת ממשל שמתיימר להיות סוציאלי. חוקים נגד עישון קיימים, ובתאוריה זכויות העישון אמורות להיות שניות אחרי זכות הלא מעשנים. גם בארצות הברית שבה חירויות הפרט נחשבו פעם למקודשות ברשימת התוספות לחוקה, ומאוגדות במגילת זכויות האזרח, גם שם יצאו חוקים (אף כי מקומיים ולא פדראליים) למניעת העישון במקומות מסוימים. כמור שיש לממשלה המקומית מה להגיד על לקיחת חרויות מסוימות ממעשנים למען אותו מושג מעורפל ובעייתי שנקרא "טובת הציבור" – משהו שאף רשות חוק עוד לא הגדירה באופן מספיק חד מעולם.

ועכשיו פרט הציבור הקטן שכותב שורות אלו מבולבל. מצד אחד אין שונא סיגריות גדול ממנו. במיוחד אחרי אתמול בלילה, במיוחד אחרי שבועיים בבריטניה שהראו שאפשר בהחלט גם אחרת אוויר נקי ווליום נורמאלי בהחלט יכולים עדיין לשמור על אווירה שמחה וכיפית ולא להבריח מעשנים. מצד שני החוק הזה לוקח זכויות מאנשים וממילא לא מכובד ע"י רוב בעלי העסקים, כמעט בגדר "גזרה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה" – לפחות הציבור הישראלי כך נראה. מה דעתכם? מדינה עם נטיות סוציאליות אמיתיות ולא מדומות צריכה היתה מזמן להסיק שעישון וזיהום אוויר פוגעים בטווח הארוך בקופת המדינה בצורת מערכת הבריאות שמטפלת בתוצאות של הנזקים שנים אחרי ואוכפת חוקים ומעלה מיסים היסטריים על טבק. מצד שני מדינה קפיטליסטית היתה פשוט מבטלת את חוק הבריאות הממלכתי. באיזה כיוון צועדת מדינתנו האופורטוניסטית? אני חושב שהכיוון ברור אבל לא טוב 🙁