אתם יכולים לרדת על בריטני ועל פאריס חמישים פעם בשבוע, לתת ביקורת שלילית על סרטים אמריקניים ועל מסעדות ישראליות, לזרות ביקורת ארסית על החברות הגדולות ביותר בעולם. אפילו לנאץ את ראש הממשלה והמפכ"ל.
רק אל תזכירו שם של עורך דין.
ביום שישי כתבתי כבדרך אגב על איום סרק שקיבלתי מאיזה עו"ד. לפוסט שרבבתי בצורה לא אלגנטית ולא רצינית שמו של עו"ד אחר (להלן א' שם-בדוי) שהפתיע אותי השבוע בכתב הגנה שכתב. אני לא הולך לתת לינק לשם או להזכיר את שמו של אותו א' מכמה סיבות; מעבר לכך שיש לנו כמה ידידים משותפים ומאוד יכול להיות שהבקורת שנתתי על כתב ההגנה שלו מוטעה ((למרות שידוע לכל שאינני עו"ד והדגשתי שאינני מכיר את המקרה)) – הסיבה העיקרית היא שנמסר לי דרך ידיד משותף שהוא כועס מאוד ורומז שאני "עלול לגלות את כובד משקלו המקצועי של עו"ד". אני יכול לפרש את זה רק בתור "תזהר שאני לא אתבע אותך", או שאולי יש לו דרכים אחרות להפוך את חיי ליותר מעניינים.
אני רוצה לחזור ולציין ששמו של א' לא קשור למטריד שבפוסט, הקשר היחיד היה "דברים שעורכי דין כותבים שגורמים לי להרים גבה". כתבתי בשפה לא מקצועית (אני לא עו"ד) על ניסוח מפתיע של א' בכתב הגנה ((במשפט שאינני צד בו, אין לי את גוף ההוכחות לבדוק ואינני גם מעונין לשמש בו כשופט או פרשן)) .
התייחסתי אך ורק לפסקה אחת שם, וממנה נשתמעה לעיני הלא-מקצועית מסקנה שסתרה בעיני את פועלו של האיש ממה שהכרתי עד היום, בהרצאות ובחומר שקראתי מפרי עטו.
על כן תמהתי, ועל כן כתבתי "לעורכי דין אין שום עקרונות?".
כנראה נגעתי שם בנקודה רגישה, אבל על זה היה ניתן לענות לי אישית (יש לו את המייל שלי והוא מפורסם גם כאן בבלוג) ולפרש. היה יכול גם להתקשר אלי ולהסביר, או להגיב באותה הידיעה בבלוג ההוא ולתקן אותי (מה לעשות, אני הדיוט, אני לא עו"ד ושמח בהדיוטותי).
במקום זה בחר א' להתקשר לאחד מידידינו המשותפים, כפי הנראה כדי לקחת את מספר הטלפון שלי ולאיים עלי ישירות שאם לא אסיר את שמו מהבלוג ארגיש את נחת זרועו המשפטית. אותו החבר בחר להיות שליח שלום כדי לצנן את הרוחות. אכן הוסר שמו של א' וביקשתי שתוסר התגובה ה"פוגעת" מהבלוג השני, וכך היה.
מה למדתי? שיש חופש דיבור בארץ כל עוד אתה לא דורך לאנשים מסוימים על האצבעות. אתה יכול להעליב בעל מסעדה בביקורת מפורטת (אולי אפילו בונה!) ולא יגידו לך מילה או מקסימום יענו לך חזרה בבלוג (קרה לגיא עם "הגילדה" וקרה לי עם יקב סוסון ים). אבל אם רק תרמוז לעורך דין שהוא טועה או חצוף (מקרה לביא) או תפקפק באמינותו או עקביותו (מקרה א') ומיד נשלפים אקדחי תביעת הדיבה מהנרתיקים. אין "נעלבתי אבל לא נורא", אין "נו אז ככה זה". אין אפילו "אתה טועה, הנה תראה אלף בית גימל". יש רק מיד ועכשיו תביעת דיבה.
היה לי פעם הרבה כבוד לא'. הערכתי מאוד את פועלו, ובכל הקשר אחר הייתי מאוד גאה לשמוע שהוא קורא אצלי בבלוג הצנוע. מאוד יכול להיות שאני טועה לגמרי וגם בכתב ההגנה הזה הוא צודק לחלוטין ואני טועה. אבל איבדתי את קמצוץ ההערכה האחרון שלי אליו בתגובתו האחרונה. לא כעו"ד אלא כאדם. חשבתי שיש שלושה-ארבעה אנשים בודדים שמחזיקים בתואר 'עו"ד' שאני מעריך אותם כבני אדם, המספר הזה ירד באחד. מה יש במקצוע הזה שגורם לאנשים להרגיש מורמים מעם, נוחים להתעצבן וממהרים לפתור את הכל בתביעות יקרות ואיומים כלכליים? מאיפה כל האגו הפגוע הזה? לי כל החיים הרביצו בגן, ביסודי ובחטיבת הביניים. לא ידעתי להחזיר מכות, ואחרי שעברו יום או יומיים גם לא ענין אותי לנקום. לא פיתחתי איזה תיאבון עצום לשבור עצם לכל אדם שממנו חטפתי סנוקרת. אבל לעורכי דין יש את השריר העצבני הזה. אם תעשו לידם אפצ'י אתם עלולים למצוא את עצמכם חוטפים תביעה. דבר שבעיני נתפס כבריונות, ובריונים קשה לי לכבד. על א' כבר לא אוכל להמליץ ללקוחות פוטנציאליים ואת רשומותיו כבר לא אטרח לקרוא.
למגיבי הנכבדים, אנא המנעו מניחוש זהותו של אותו א'. אם שמו או רמיזות לזהותו יופיעו כאן אני שומר את הזכות למחוק את התגובות, למרות כל מה שהתחייבתי עד היום בבלוג. אני לא רוצה לסתום לכם את הפה, אני רוצה רק להגן לעצמי על התחת.