אני לרוב לא אוהב את מה שמייקל מור מוציא תחת ידיו, הוא מייצר תאוריות קונספירציה בסרט נע ללא נקיפות מצפון, ולא מעט אנשים העידו שהוא הוציא את דבריהם מהקשרם לצרכיו. אני צופה בסרטים האלו לפעמים בעיקר כדי לגלות את הכשלים הלוגיים ולהבחין אילו משחקי מסרים סמויים וסתירות הוא מפעיל כדי להזריק את דעותיו לצופים בצורה לא הגונה. אבל למרות קורטוב מלח היתה לא מעט אמת ב"קפיטליזם – סיפור אהבה". הסרט הזה לא היה צריך להמציא הרבה קונספירציות כי באמת יש כאלו פה ושם, הוא פשוט מרכז כמה סיפורים קיצוניים למדי שממחישים כמה כלים של שוק כלכלי יכולים ליצור נזק כשאין עליהם פיקוח – אם יש "יד נעלמה" הרי שהיא זו שמוחצת את האנשים בתחתית הסולם ולא מצילה אותם. באחד מהקטעים בסרט הוא מראה כיצד הרבה חברות, כולל חברות בלו-צ'יפ מכובדות, מוציאות לטענתו פוליסות חיים על עובדיהן כאשר הן המוטבות, במילים אחרות החברה מרוויחה אלפי או מאות אלפי ולפעמים מליוני דולרים מזה שעובד שלה ימות, וזה לא כסף שמשפחתו תקבל או משהו. להוסיף עלבון על פשע, השם של הפוליסות האלו בז'רגון הביטוחי הוא פוליסת dead peasants, או "פשוטי-עם מתים". לפי הויקיפדיה האנגלית, פוליסות "פשוטי-עם מתים" נמצאות בשימוש כנראה אצל רבע מחברות "פורצ'ן 500" ומבטחות 5 מליון עובדים.
כמו שמייקל מור אומר בסרט, חוק הביטוח אומר שאדם לא יכול להוציא ביטוח על רכוש של מישהו אחר, שכן אז יש לו אינטרס שאותו הרכוש יהרס או יגנב. אבל כאן חברה מוציאה פוליסה שמהמרת נגד חיי עובד שלה לטובתה, ואולי מעסיקה אותו בתנאים שמסוכנים לבריאותו! אין לי מושג למה זה חוקי בארה"ב, או למה חברות הביטוח מוכנות לזה, אבל שמחתי לגלות שיש לפחות משרתי ציבור שמוטרדים מזה שם. הנה אחת מכמה כתבות שכיסו את הסיפור אחרי שיצא הסרט:
השבוע נזכרתי בזה בעוד הסיפור של פוקסקון נמשך בכותרות. כאן המצב מוזר אבל שונה. למי שלא מכיר, מדובר בחברה הסינית המייצרת בתנאי העסקה מחפירים את שלל מוצרי iPxxx הניידים של אפל וחברות אחרות. החברה משלמת למשפחת הנפטרים פיצויים בגובה משכורת של 10 שנים (כ-$16K כי מדובר במשכורת שהיא הרבה יותר נמוכה מממוצע השוק הסיני), ומספר לא קטן של עובדים החליטו שכלכלית עדיף למשפחתם שיתאבדו מאשר שימשיכו לעבוד. אחרי 10 מתאבדים החברה החתימה עובדים על הבטחה לא להתאבד בחוזה, אבל עוד עובדת קפצה מהגג לפני שבעל החברה החליט שעדיף בעצם להרים את השכר ב-20%…
עדכון: עדיין יש קופצים…
בנקודה זו אפשר להשוות את זה כמובן לפלסטינים נורמטיביים אך עניים שמשוכנעים לבצע פיגועי התאבדות בתמורה להבטחת ארגוני הטרור לדאוג כלכלית למשפחותיהם אחרי מותם. הכסף לא מסובב את העולם, אבל הוא גורם לאנשים לאבד את עצמם לדעת. עוד תוצר נאה של מדיניות אי שוויון מודרניות, במקרה האחרון כלכלי וגם פוליטי, אבל במערב כבר מטשטש ההבדל בין השניים, לא?
אני חוזר לציטוט של אסימוב, אני חושב שהבאתי אותו אולי פעם בבלוג:
Bill Moyers: What do you see happening to the idea of dignity to human species if this population growth continues at its present rate?
Asimov: It's going to destroy it all. I use what I call my bathroom metaphor. If two people live in an apartment, and there are two bathrooms, then both have what I call freedom of the bathroom, go to the bathroom any time you want, and stay as long as you want to for whatever you need. And this to my way is ideal. And everyone believes in the freedom of the bathroom. It should be right there in the Constitution. But if you have 20 people in the apartment and two bathrooms, no matter how much every person believes in freedom of the bathroom, there is no such thing. You have to set up, you have to set up times for each person, you have to bang at the door, aren't you through yet, and so on. And in the same way, democracy cannot survive overpopulation. Human dignity cannot survive it. Convenience and decency cannot survive it. As you put more and more people onto the world, the value of life not only declines, but it disappears. It doesn't matter if someone dies."
הציטוט הזה יכול להיות מיוחס לצריכת יתר, פיצוץ אוכלוסין, או מה שתרצו. בשבילי זה גם מדבר על מה שקורה לאנשים בקצה הרחוק המכוער של קפיטליזם חזירי שמגיע לשלב חוסר הבושה.
ולבסוף – זהו העתיד הקפיטליסטי של ילדינו, לפי השוק האמריקני. שעה וקצת של צפיה פוקחת עיניים למי שלא מודע לבעיה. לא לבעלי קיבה רגישה.
זה פוסט ממש ממש מעניין.
הרבה חומר למחשבה.
לדעתי הציטוט של אסימוב ממש לא מתאים בתור דוגמה. הדוגמה שהוא נותן אומרת "אם אין לך אחד משלך – אתה מאבד מכבודך". תחושה זו היא מנוע צרכני אדיר, ואפרופו "העתיד של ילדינו" – זו תחושה ילדותית שמזינה צריכת יתר. במדינות כמו סין ויפן הצפיפות האנושית הכתיבה תרבות שונה משלנו, עם פחות מרחב אישי, שנראית לרבים מאתנו "לא מכובדת", אבל יש לנו מה ללמוד מהן. לחלוק שרותים עם אחרים, אפילו עם עשרים אנשים, לא גורע מכבודו של אדם.
לא הייתי קןרא לזה "מוצר של אי שיוון מודרני", כי אי-שיוויון היה תמיד, ובהרבה מקרים – גרוע יותר. זה מכעיס שאנשים, החיים שלהם, העבודה שלהם, היצירתיות שלהם, נכנסים לאגף ה"תשומות" במשוואת רווח והפסד. ואז, כשמנסים לקצץ בתשומות, אין בקפיטליזם לכשעצמו שום הגנה על כבוד האדם, אין שום טיעון מתוך הקפיטליזם נגד הניצול.
הציטוט של אסימוב מדבר על השלב שבו עובדים, אזרחים או חיילים, הם קומודיטי לבעל המאה. מוצר מדף. גורם ייצור כמעט כמו טרקטור או מנוף.
החוק היום נותן עדיפויות בהרבה תחומים לחברות על פני יחידים, אם זה בנושא ביטוחים, חובות כלכליים, אחריות לפגיעה אתית עד פלילית בתקינות תהליכי משפט ושלטון. כשחוקי קופירייט גוברים למשל על חופש הביטוי, יש פה בעיה ברורה לדעתי. אם אתה לא מכיר את ההסטוריה מאחוריה המונח המשפטי של incorporation, אני ממליץ מאוד בחום לצפות בסרט The Corporation שנמצא לצפיה חוקית חינם ברשת.
לגבי עשרים איש על השירותים – שים לב שאסימוב נותן את זה כמשל לחלוקת משאבים, לא למצב המילולי של בית שימוש משותף.
לגבי אי שיוויון, אתה בוודאי זוכר כבר היו פה דיונים בעבר (כי השתתפת באחד מהם), ולא היו הסכמות. כמו שאמרתי, אינני טוען ששוויון טוטאלי הוא טוב, אבל אני בהחלט אומר שסדרי הגודל של אי השוויון בתוך מדינות מערביות כיום הוא בעייתי, גורם לבעיות אתיות על הנייר ובעיות חברתיות, בריאותיות ובטחוניות בשטח, מה שבסופו של דבר גם פוגם בחוסר החברתי והכלכלי לטווח הארוך.
אז כמו שאתה אומר, קפיטליזם עיוור לשיקולים אתיים, הוא פועל, כמו שאומר פרידמן, מתוך תאווה בלבד. דחף עמוק, מהמוח הזוחלי, ולא ברור אם נכון ונחמד לבנות תורות כלכלה וממשל עליו בעידן מודרני שבו אנחנו יכולים לראות שהוא מוביל למקומות בעייתיים.
עוד חומר למחשבה – ראית אולי את המזכר ששלחה סיטיגרופ ללקוחותיה העשירים ביותר, על שלטון הכסף ועל כמה חבל שהדמוקרטיה היא מקל בגלגליו? לא נעים לראות שככה מתנהלים המוחות של המושכים בחוטים, עצוב לגלות שמנגנונים דמוקרטיים גם לא נותנים לזה מענה מספק.
לבסוף עוד עמדה, אולי יותר מאוזנת, אצל איב סמית'.
ממש אין לי הסתייגות מהטענות שלך בעד יותר שיוויון ופחות ניצול. אולי כשנשלוט בעולם יהיו לנו ויכוחים פה ושם, אבל הדוגמאות שאתה מביא בהחלט מחרידות ומראות שהשיטה הקיימת מאפשרת לזוועות כאלה לקרות באופן חוקי. אגב, כמו שפרידמן מציין בראיון עם דונהיו, ארה"ב עצמה היא מדינה מפגרת לשיטתו של פרידמן בגלל שיש המון רגולציה, כלומר קפילטיזם חפשי אין (במדינות הנחשבות מפותחות) עדיין. בספר "דוקטרינת ההלם" נעמי קליין טוענת שלציבור במדינות האלה יש מספיק כח כדי לבלום "רפורמות" שתחלשנה אותם. עד ש"משבר" מכניס את המדינה ל"מצב חירום" שבו זכויות האזרח מקוצצות. רגע, אני חייב לסייג, אין לי מושג איך להתייחס לסינגפור והונג-קונג בהיבט הזה, מצד אחד מכון "הריטג'", מיכל מחשבה קונסרבטיבי, מגדיר אותן כ"מדינות החפשיות ביותר בעולם" ומצד שני, שמעתי שמועות על עונשים דראקוניים למי שמלכלך בציבור, ייתכן בהחלט שמדובר בגן עדן לחברות בע"מ, לא לבני אדם.
ולמרות ההסכמה עם העיקר, וברוח טובה, כי אני תמיד אוהב ציטוטים של אסימוב, בציטוט שהבאת הוא נשאל במפורש וגם מזכיר בתשובה שלו, פיצוץ אוכלוסין ולא ניצול מכוון. בספר עיון שלו שקראתי פעם (לא זוכר את שמו) אסימוב הקדיש פרק שלם לפיצוץ האוכלוסין הבלתי נמנע על כדור הארץ, ככה שזה ללא ספק נושא שהעסיק אותו.
את "התאגיד" כבר ראיתי, אבל את "קפיטליזם – סיפור אהבה" עוד לא. הבנתי שהמכתב של סיטי מככב בסרט.
אגב, בעקבות האזנה לראיונות הנ"ל עם פרידמן, בדקתי קורלציה בין שיעור ההתאבדויות לבין אינדקס החופש (לא מהאתר שהמלצת עליו, בשיטה הסיזיפת). מצאתי מתאם שלילי קלוש מאוד מאוד. לא הייתי בונה על זה קריירה.
אכן, הדבר הכי דומה לקפיטליזם פרידמני "אידאלי" קרה בשנים האחרונות באיסלנד, ואנחנו יודעים איך זה נגמר…
לגבי נעמי קליין, לא הגעתי לקרוא את הספר שלה אבל ראיתי כמה קטעים שלה וראיונות איתה בטיוב ואני לא חושב שהיא לחלוטין צודקת, יש לה שם המון דמגוגיה, ובמיוחד צרם לי שהיא מבקרת את שיטת ההלם ע"י קליפ שכולו הלם אלים של עינויים ומכות חשמל, ולמעשה דמגוגיה זולה אפילו יותר מזו של מור. מצאתי גם לא מעט טיעונים משכנעים נגד הראיות שהיא בוחרת כדי לגבות את הדעות שהיא מציגה. אולי בספר היא יותר ענינית ובמדיה הויזואלית היא מנסה לעשות לקהל טיפול בהלם, אבל אני לא אוהב את השיטה. כשמרביצים לי עם פטיש אני נוטה לפקפק ביכולת הטיעונים לעמוד לבדם ללא השיכנוע האלים. למרות כל האמור לעיל, ברור לי שהאופורטוניזם הזה אכן עובד. ראיתי את זה בבירור במו עיני בצורה שזה שטרית השחיל את המאגר הביומטרי בטיעוני "ביטחון המדינה" (שזה התירוץ הנדוש להכל בארץ), והדוגמה המחרידה של צווי USA PATRIOT היא בהחלט דוגמא קולעת אחרת לצורה שבה ממשל בוש ניצל את ההלם כדי לערער את איזון הכוחות בממשל ולעבור על החוקה.
לגבי ההריטאג' פאונדיישן – מדובר כאמור בגוף קונסרבטיבי מוכרז לפי מטרות האירגון:
הארגון גם ימני מאוד לפי הפרסומים שלו (אז אין פלא אולי שהם אוהבים את סינגפור, שנשמעת לי מדינת משטרה מלחיצה ולא נעימה). לי השם שלהם מעביר צמרמורת בגלל דעותיהם בנושאים אחרים, בין השאר תמיכה בעינויי מלחמה בגיטמו, זלזול במחקרי התחממות גלובלית, ותמיכה רמוזה בבריאתנות בחינוך. עם כל הכבוד, אני לא מקבל את דעתם כמאוזנת בכל מה שקשור לראיית העולם הסוציאל-דמוקרטית-הומניסטית-חילונית שלי.
ובחזרה לאסימוב – פעם ציטטתי אותו בהקשר של פיצוץ אוכלוסין (בתגובות), כאן התייחסתי לכך שהתופעות שעליהן הוא מצביע מתחילות לבצבץ כבר היום. אני לא אומר שיש לנו 2-3 מליארד אנשים מיותרים בעולם, אני אומר שכדי לחיות ברמת חיים טובה ובת קיימא אנחנו צריכים לשאוף לעצור ואפילו לזחול לכיוון 4-5 מליארד איש. לכן ציטטתי את אסימוב, כי הפוסט הזה הזכיר לי את סיכום הציטוט שלו: democracy cannot survive overpopulation. Human dignity cannot survive it. Convenience and decency cannot survive it. As you put more and more people onto the world, the value of life not only declines, but it disappears. It doesn't matter if someone dies.
המכתב של סיטי לא מככב בסרט אבל הוא מוזכר. לגבי התאבדויות כמדד לאיכות חיים – לא הייתי לוקח את זה, אבל בגלל זה הבאתי את הסרטון של רוסלינג בפוסט הראשון על אי-שוויון, כי הוא מראה איך רמת החיים לא קשורה לשיטת ממשל מחד, אבל מוסיף שלדעתו האישית יש לערכי דמוקרטיה חשיבות, והלוואי שהיה מדד בינלאומי שהיה מוכיח את זה, מה שלצערו וצערי אין.
לדעתי הסרט בקישור האחרון מגיע מאוד מאוד קרוב לנקודה שבה הבעיה האמיתית ואז מתעלם ממנה. הגורם לכך שהורים מפקירים את חינוך ילדיהם בידי כלי תקשורת – בין אם אלו בראץ או בייבי איינשטיין, היא שהם לא פנויים להיות עם הילדים שלהם (בהנחה שהם רוצים, שזו בעיה אחרת). במיוחד במקומות כמו ארה"ב, בהם רשת הבטחון היא כ"כ נמוכה וחלשה, האיום באבטלה הוא חזק מאוד ולמעביד יש כוח רב על העובד, כך שהוא יכול לצפות לשעות עבודה רבות. למעט העשירים, משפחה עם ילדים זקוקה לשני ההורים כמפרנסים, מה שמשאיר את הילדים עם ברני הדינוזאור כשמרטף.
סדר העדיפויות שלנו עקום לגמרי. לוחצים על מי שלא רוצה להביא ילדים להביא בכל זאת ומאלו שרוצים מונעים את האפשרות להיות איתם ולגדל אותם.
אני חושב שלא הבנת את הכוונה שלי בהשוואת "מדד החופש" לשיעור ההתאבדויות: הכוונה היתה לראות אם יש משהו בטענה של פרידמן, לכן רציתי מדד של ארגון שרואה עם פרידמן עין בעין (אגב, זה נקרא "מדד החופש הכלכלי"). אני בפרוש לא רואה את דעתם כמאוזנת.
לגבי נעמי קליין, גם אחרי שקראתי את הספר אני לא קונה את הטענה המרכזית שלו, שקפיטליזם הוא מטבעו ניתן לאכיפה רק באלימות ובהלם, אבל יש בספר אוסף מכובד של דוגמאות להתעללות של משטר באזרחיו (בהלם) שמלווה ברפורמות של שוק חפשי, הפרטה והשתלטות תאגידים זרים, וזה מה שהופך אותו שווה קריאה.
האם הטענה שלה היא שקפיטליזם ניתן לאכיפה רק ע"י הלם? אני חשבתי שהבנתי שמה שהיא אומרת זה שהקפיטליסטים, כמכתיבי השלטון, ששים לחדור בשיטות מהירות של הלם פוליטי, מלחמתי או חברתי כדי להשתלט על שווקים וקהלי יעד בחטף במקום בצורה הדרגתית והוגנת.
לגבי מה שכן אהבת בספר שלה: כאמור, נתקלתי גם במאמרי ביקורת נגדה שהיא מציגה ארועים באור מאוד סובייקטיבי להתאמה למטרותיה, מעקמת עובדות הסטוריות ומתעלמת מאירועים שלא תואמים את מסקנותיה. "קטיף דובדבנים" קוראין לזה באמעריקה.
מסקנתי שאכן היו לא מעט מקרים של ניצול לרעה של מלחמות לצרכי רפורמות והשתלטויות, אבל מעט מלחמות שנפתחו ממניעים כלכליים (לפחות עד כמה שניתן להוכיח). התאוריה שלה גולשת רחוק לשיטות והמסקנות של תיאורטיקני קנוניות, למרות שהיא יודעת להלביש את זה יפה בשפה אקדמית בראיונות.
את זה שקפיטליסטים דחפו במאה האחרונה רפורמות לגרונם של עמים לא מעטים היא מראה היטב. לקראת סוף הספר היא מנסה לדחוף את המסקנות האלה הלאה, ולקשור את הקפיטליזם באופן אינהרנטי לאלימות ורמייה, וזו טענה שבכלל לא מגובה דייה. אגב, היא גם מנסה לקשור בין טכניקות של הלם כאמצעי לשבירת רוחם של שבויים ונחקרים להלם כלכלי או חברתי לשבירת רוחם של עמים כדי לדלל את ההתנגדות לרפורמות. הפרק הראשון עוסק כולו בשכלול טכניקות העינויים האלה ובטענה שהן שימשו השראה לרפורמטורים הקפיטליסטיים ובראשם מילטון פרידמן, כשהיא מצטטת קטע מספרו שבו הוא אכן מעודד ניצול של משברים לאכיפת רפורמות.
נוכחתי גם אני כמו שאתה אמור שהיא מעלימה מידע שמחליש את הטענות שלה. בדקתי נושא אחד – את הסיפור שהיא מספרת על נפילתו של הנשיא איינדה בצ'ילה, ואכן היא השמיטה את העובדה שאיננדה אכן נפגש עם סוכני ק.ג.ב.. זה לא הוך אותו לסוכן סובייטי, אבל היה נחמד אם היא היתה מציינת את זה.
ועוד מסקנה של קליין, שנראית לי סבירה אבל בפרוש לא מוכחת, היא שההבנה שמשברים מועילים לרפורמות הפכה לשיטה בשביל מדינה מסויימת (ששמה מתחיל ב-א'), והשיטה התפתחה מניצול משברים ליצירת משברים. היא רואה בעיראק, קורבנות הצונאמי וקאתרינה ו(אם כי עוד מוקדם כדי מלסכם)האיטי את השלב הנוכחי של השיטה, שבו השיקום עצמו מופרט, ומהווה תירוץ לא רק לנשל את המקומיים מנכסיהם, אלא גם את הציבור האמריקאי, שמשלם את החשבון על "השיקום" לבלאקווטר, הליברטון, ועוד.
אז כדאי לפקוח עיניים ולראות איך זה קורה או-טו-טו במפרץ מקסיקו.
פוסט מעניין מאד, במיוחד הציטוט של אסימוב.
אפשר להגיד שגודל האוכלוסיה עצמו פחות חשוב, ויותר חשוב גודל האולכוסיה ביחס ל-4 סוגי ההון שיש לה
(הון טבעי של שירותי מערכת אקולוגית ומשאבים טבעיים, הון מלאכותי כמו מכונות או שירותים שעליהם אסימוב מדבר, הון חברתי והון אנושי).
היות והון טבעי הוא דבר שבעיקר מיוצר על ידי מערכות טבעיות (אנחנו בעיקר הורסים אותו, ורק לעיתים נדירות אנחנו עוזרים לו לגדול) גודל האוכלוסיה הוא מדד דומה ליחס האוכלוסיה לסוגי ההון. אלא שעד לא מזמן כמות ההון הטבעי היתה דבר גדול מאד וכמות האוכלוסיה היתה קטנה בהרבה – שני דברים שהתשנו תוך 100 שנים בלבד.
צריך לחשוב על זה עוד. בינתיים אני ממליץ על הספר "דה ספירט לבל" שבודק השפעות של אי שוויון על משתנים חברתיים ובריאותיים (יש גם ביקורת על חלק מהממצאים של הספר ברמה העובדתית אבל הוא בכל זאת מעניין מאד).
בכל מקרה, תודה רבה, אני חושב שאסימוב , ועירא סגרו לי עוד איזה פינה.
בשמחה, אני אוהב לסגור פינות. אבל אני לא עושה פנלים.