דמוקרטיה: על אנושיות, יושרה, מקצועיות ומקצוענות

בפוסט הקודם כתבתי קצת על אחריותיות אבל הרגשתי שלא מיציתי.

בויכוח עם חברים לא הצלחתי להגיע להסכמה על הקביעה שאנשי הכנסת והממשלה הם מקצועיים או לא. האם ביבי ובראון בכלל מבינים כלכלה, וטענתי שהם כן. או ליתר דיוק – יודעים כלכלה, אבל מיישמים אותה בצורה שרבים לא מסכימים איתה. השאלה היא כמה מומחים קיימים בכנסת שמנצלים את מומחיותם יותר כדי לעשות למען אנשי שלומם או לביתם מאשר כדי לשרת את האזרח – והתשובה פשוטה כמובן – כל נציג ונציג שאינו מפוקח ואינו מחויב לשקיפות ואחריותיות יעשה את המקסימום שהוא יכול להעלים מעיני הציבור (לבד מכמה נקיי כפיים שניתן לספור בפינצטה, לפחות ככה אנחנו נוטים להאמין).

מקצועיות איננה סגולה לאיכות, כנות, יושרה או כוונות טובות.
מקצוענות איננה סגולה להבנה בתחום בו אתה עוסק.
   

אנחנו צריכים 120 אנשים גם מקצועיים וגם מקצוענים. אנשים שאחד אחד "יצא צדיק" כל אחד בתחומו. כבר נכתב רבות על כמה שקשה למצוא בכל דור אפילו ל"ו צדיקים, אז ברור שק"כ זה יותר קשה (שכן כל המרבה, הרי זה מסובך, אקספונניאצלית).

ולדעתי הצנועה, בפחות מהפכות והוצאה, הבה נקח את 120 הכריזמטים שלנו וראשית נכפה עליהם מקצוענות בכך שנשקיף, נבקר ואם יש צורך נפטר (בחירות הדחה).

בסבב הבא, השקיפות חייבת להציג לעם את ליבם ולא רק את פיהם כדי שיווכחו אם חד הם, או שיש לבחור אנשים מקצועיים יותר במקומם, ואז כמובן נמשיך ונכפה עליהם מקצוענות.

המטרה (האוטופית?) היא ליצור זירה, שבה יש לא רק אור שמש מחטא, אלא גם אלפי מראות, ואין אף פינה בצל. זירה שמושחתים יפחדו לדרוך בה.

(עוד רעיונות על שקיפות ודמוקרטיה משופרת בפוסטים הבאים. תהיה גם תוכנה חופשית, מבטיח! עכשיו אעזוב לרגע טכנולוגיה בצד וחוזר לעקרונות)

הפוסט הזה צומח מדיון ישן שהתחלתי עם "האזרח דרור" אותו הכרתי מהתנועה הירוקה וגם מהתנועה לדמוקרטיה ישירה ואולי חלקכם מכיר מהבלוג שלו. הוא הציע לי דמוקרטיה דינמית כפתרון, אבל בעיני מה שבטוח, 5 מליון ישראלים שרובים נופלים בקטוגיה של צעקנים, מפולגים, מתלהמים, חפיפניקים ו/או קפריזיים, אינם מקצוענים ואינם מקצועיים. ד"ד  רוצה לתת את ההחלטה בידיים של פרלמנט אמורפי ונוזלי ככספית של אלפי ואולי עשרות אלפי נציגים דינאמיים עליהם עוד יותר קשה לכפות פיקוח ושקיפות. הם גם מטרה נעה – עוד לא הספקת ללמוד אחד והופ העם מחר מחליט לתת את 20% מכוח ההצבעה בנושא תרבות לבובליל או לפזר את כוח ההחלטה על התקציב ל5000 איש שונים שלא יוכלו להגיע בינהם להסכם לעולם. עד שתלמד כמה האיש מושחת או לא ומה עברו, הטרנד יתהפך וצריך להתחיל ללמוד ולפקח על מישהו חדש שהאספסוף החליט שהשבוע הוא מלך הכיתה (ולמה לא כל שבוע לתת 40% שליטה בהצבעות משרד החינוך למישהו אחר?). התקשורת המסחרית תחגוג עם זה ותעודד את זה… (טוב, מצטער דרור, הפלגתי בדמיון, חזרה לכדור הארץ. אולי ביום אחר אחזור לדבר על ד"ד).

חבר אחר בתנועה, אולג, רוצה לתת לכולם להצביע על הכל, אבל להגביל את הבחירה בכל שאלה למספר אופציות מצומצם (ומי בוחר מה הן החלופות להצבעה?) ולהפקיע תחומים מסוימים (למשל זכויות אזרח של מיעוטים) מיכולת השליטה של אותו משאל העם, אז מה נשאר מהדמוקרטיה? לאט לאט מצטמצמת שוב לאשליה, כשאתם מבינים שאולי מיהרתם לתת טיפה יותר מדי כוח לפרולטריון, ושהעם האמיתי הוא לפעמים ילד קטן ומפונק ולפעמים איש קשה יום וטרוד שאין לו זמן לכל הפרטים הקטנים; או אז מתחילים להמציא סייגים שרירותיים באשר למה שכן יועלה או לא יועלה להצבעה ציבורית וכמה מצומצם יהיה הפורמט. גיח. אפילו עוד אחד. גיח. הנושא הזה מתחיל להיות בוער, עכשיו שביבי מתחיל לפטפט שוב על משאל עם לגבי הגולן.

דרור: דמוקרטיה השתתפותית – היא דבר שחלק חושבים שהוא שונה מדמוקרטיה ישירה או מעורבת ויש שחושבים שהיא דבר שמכיל אותה. בשהשתתפותית מתייעצים באזרחים אבל הנציגים קובעים.

עד שבא העם ומטאטא אותם על קביעות מוגזמות – לכן אנחנו מדברים על מסלול חקיקה אזרחית, ועל בחירות הדחה. אגדיל ואומר – גם לשמור לעם זכות וטו (אם יש מספיק מעוניינים לדוגמא, להפיל הצעת חוק פרטית או ממשלתית אחרי כל אחת משלושת הקריאות). עדיין אתה חושב שהנציגים קובעים?

אז עוד רעיון להמשך – לחוק שקיבל רוב אבסולוטי במשאל עם (נגיד למשל 51% מכלל הקולות הלא נמנעים בהצבעה שעברה קוורום של 50-70% מבעלי זכות ההצבעה) – יש קדימות על חוק כנסת/ממשלה קודם או עתידי שיתנגש בו, כמו שלחוק רגיל אסור לסתור חוק יסוד, כלומר להוסיף מדף ביניים בין חוקי היסוד לחוקים הרגילים ולהכריז על קומה נוספת בפירמידת החוק. איך זה? כלי חזק ויפה, שראוי לתת אותו כפרס על התנהגות טובה כשהמערכת לעיל תוכיח את עצמה כעובדת. אם נגיע למצב שכלים כאלו מנוצלים בתבונה ולא מוליכים את המדינה לאבדון, אפשר יהיה לשקול עוד התקרבות לאוטופיה של אולג או דרור. אבל קודם לראות שיש בכלל למי להעביר את השליטה – השומרים מחליפים משמרות, אבל עדיין נשארת השאלה: מי ישמור על השומרים וכיצד?

אגב קטן, לגבי מה שעושה כוח השילטון לאנשים ציטטתי לא נכון בפוסט הקודם. זה היה לורד אקטון שכתב את – "הכח נוטה להשחית" ומיד הוסיף כי "אנשים נהדרים הם כמעט תמיד גם אנשים רעים".

אתה באמת חושב שהבעיה של חברי כנסת שסורחים היא בעיה של חינוך שלהם? זה כמו להגיד שצריך לחנך את אנשי המאפיה. חברי הכנסת המושחתים נמצאים שם בגלל שהם מושחתים. אם אם לא היו מושחתים הם לא היו יכולים להיות במקום שהם נמצאים.

נאה דרש! השקיפות, היוזמה/חקיקה הציבורית והאכיפה הציבורית תהיינה לנו כלים לשמור על השומרים (זה מכסה את שאלת הכיצד). לפי זיכרוני – לא נתנו לי לשמור בצבא לפני שעשיתי טירונות ומטווחים, ולא נטשו אותי בעמדת השמירה בלי ביקורות פתע. היום בבית המחוקקים אין חובת טירונות ואין ביקורת. ההבדל בינינו הוא שדעתי היא שחייבים להעביר את כל השומרים בבקו"ם, בט"ר ולבדוק אותם בבותקה מדי פעם, מי שתומך בדמוקרטיה דינמית אומר שצריך לפרק את הצבא ולעודד את כל העם להתנדב למילואים מרצונו הטוב או יותר נכון – כל אחד אמור לרצות לנדב את השכנים האהובים עליו לצאת למילואים ולקחת ליד נשק ליום או חודש או שנה, מתוך אמונה חצי עיוורת שהוא יודע להשתמש בו. יסלחו לי תומכי הדמוקרטיה הדינמית, אבל אינני רואה איך זה יעבוד. "הנה עומד חוק חדש בנושא חינוך להצבעה. אנ'לא מבין בו כלום, אבל שמעון מקומה ג' הוא נהג אוטובוס והיה מסיע ילדים לבי"ס פעם, אז הוא בטח יודע יותר טוב מה נכון" – וזה במקרה הטוב.

בדמוקרטיה דינאמית אנחנו מאפשרים למי שהוא מקצועי יותר לייצג יותר אנשים

ובאותה איבחה אנחנו מאפשרים למי שמושחת יותר לפזר את הכוח לעשות מניפולציות בידיים של יותר אנשי קש שילבינו את השפעתו כמו שהיום חברות קש מלבינות את כספיו. במקום לחפש העברות של מאות אלפים ומליונים מתחת ל120 שולחנות, נצטרך לחפש העברות של מאות או אלפים בודדים מעל וגם מתחת עשרות אלפי שולחנות, ואז לך תוכיח משהו. רבע מהעם יצטרך להתנדב ליחידות בילוש רק כדי לגלות רמזים לקנוניות בספגטי הדינאמי של כובסי-קולות-לשבוע, אנשים ישרים לרוב שרק רצו לסגור את המינוס בבנק או לשלם על הניתוח של הסבתא והופ חזרו להיות אזרח פשוט בלי שום אחות שאין צורך עוד להוכיח את אי קיומה. ניסיתם פעם לשחק Whack-a-Mole? אותו דבר רק עם כמה אלפי חפרפרות חדשות כל שבוע ופטיש מגומי רך במיוחד. בהצלחה.

רוב חברי הכנסת לא מתעניינים בכלל בהיבט המקצועי – כי מה שנמצא אצלם במקום ראשון הם אינטרסים שלהם ושל בני ברית שלהם – לא טובת הציבור. זו בעיני הבעיה העיקרית שדמוקרטיה דינאמית אמורה לפתור.

אז אחזור ללורד אקטון: ח"כים הם אנשים, רובם המוחלט לא יותר מרושעים ממני או ממך, שנחלו כוח שאינם רגילים להתמודד איתו. כמו איש העשירון התחתון שזכה בלוטו ובלי להבין איך סיים שנה אחרי זה בפשיטת רגל – רק שכאן הזכיה תוכננה ונצפתה מראש ועדיין עלולה להעביר אותך על הדעת.

לחברי כנסת ישרים ולחברי כנסת מושחתים יש בסיסי כוח שונים – השני מבוסס על יחסי ציבור , מניפולציות וחלוקת ג'ובים וטובות הנאה. הראשון קשור בעבודה מרובה לשירות הציבור ובהרבה התפשרויות וכו'.

ואיך תבטיח שנציג פרוקסי קיבל בידו כוח של 4000 מנדטים ממצביעים בגלל מקצועיות ו/או מקצוענות ולא בגלל תככנות, נקמנות או שוחד? מה ההבדל בין נציג פרוקסי שכזה וחבר מרכז מושחת של מפלגת "שקר כלשהוא"? איך ד"ד תפתור את זה בדיוק? זה נשמע לי כמו לקחת את שיטת "מרכז הליכוד" ולתת לה גושפנקא ברמה ארצית, רק שעכשיו יהיו הרבה יותר בר-מצוות וחתונות להופיע בהן.

(דעתי האישית חיובית, לאמי יש עסק קייטרינג…)

בכלל לא הבנתי למה יש צורך לפקח על 5 מיליון אזרחים. ומי זה "אנחנו".

כי הם חמישה מליון יצורים אי-רציונאליים שרובם טרודים בבעיות אישיות וצר עולם האינטרסים והמודעות שלהם כנמלה. דיברנו על בעית יעד הצמיחה של 7% ויעד גידול אוכלוסין שאינו קשור למציאות מגבלות המשאבים? איזה עם בציון יאשר חוק הגבלת ילודה במדינה הזו? וזה לא חוק שצריך לעבור עוד עשור, זה דבר שצריך הרי להתחיל להחיל אותו ממחר אם רוצים שתשאר מדינה להציע בה חוקים.

"אנחנו" במקרה הזה הוא המיעוט הקטן, הפסיכי והאלטרואיסטי, אנחנו ה"מי" שבאמת ינסה לשמור על השומרים, לפקח על הנציגים, להעמידם במקומם ולהרים דגלים כדי לעצור שחיתויות. נגיד הייתי מוכן לקחת אחריות משותפת על פיקוח על נציג אחד מתוך 120 חכ"ים ועד כ200-300 אנשי מנהלת משרדים ורשויות, 300 חברי ראשי עיריות, מועצות וסגניהם. אבל מי ייקח על עצמו לרגל אחרי השכנים? ומכאן לשאלה המתבקשת – מי יקח אחריות אישית לבדוק את יושרתו של כל נציג פרוקסי אלמונימי שקיבל, נגיד יותר מ200 מנדטים (מתוך 5M) להשפיע. תחשוב שאנחנו עוברים מעם שסוגר את הקולות שלו בקרן השתלמות לארבע שנים, לעם שמשחק עם הקולות שלו בבורסה כל היום. (אכן, לא קבלני קולות אלא בורסת קולות משוגעת). אעדיף לתת לעם כלים לשים את הכסף בפק"ם חודשי או רבעוני. לא בורסה של יום-יום ודקה-דקה, וגם לא קופת גמל ל15 שנה. משהו הגיוני באמצע שאפשר להתמודד איתו מחד ומספיק נזיל בשביל לעצור אסון אם אין ברירה.
ולמרות כל האמור לעיל, אין לי שום בעיה אם אותו "אנחנו", המיעוט המעונין והנמרץ והאקטיביסטי, רוצה להכניס מפלגה ישירה לכנסת. אם 6 חכ"ים מייצגים 5% מהמצביעים – אותם 5% שרוצים לקחת לידיים את המושכות או להחליט פרטנית מי הפרוקסי שלהם – וששאר 95% מהציבור יעבוד בשיטה ההשתתפותית שנראה ששי, אני ואחרים מעדיפים – אין לי שום בעיה ששתי האופציות יפעלו במקביל. כך כל אזרח יוכל לבחור ולבחון באמת איזה סוג וכמה מעורבות מתאימה לו (ובל תשכח, כמצביע למפלגה ישירה, עדיין יהיו פתוחות לך האופציות החשובות האחרות כמו לכל העם…)

7 Replies to “דמוקרטיה: על אנושיות, יושרה, מקצועיות ומקצוענות”

  1. תוצאה אחרת יכולה להיות בניית בתים להגנה מאור השמש.

    אם המדינאי עסוק כל הזמן לחשוב על מה יגידו עליו, הוא לא יצליח לעשות כלום. מי שיסבלו יהיו אילו שיש להם יותר שונאים. לדוגמה, אילו שנמצאים בשולי הפוליטיקה (מישהו אמר "המפלגה הירוקה?" אבל אפילו סתם מרץ וגם מקביליה בצד השני).

    אגב, הבעיה הזו כבר קיימת בחלק כיום. אורי אור, פוליטיקאי מוכשר ומתון, עף מהפוליטיקה בגלל התבטאות נכונה מדי. מאז אני מניח שהפוליטיקאים שלנו למדו לקח לא להגיד מה שהם באמת חושבים.

    ואגב: בראון? או שמא התכוונת לפילוסוף שטייניץ?

    1. אני לא יודע מה אתה חושב שכאן הבעייה ואיפה הפתרון, אתה אומר שעדיף לך פוליטיקאים שמשקרים בצורה שרוב העם יאכל את זה בלי מלח?

      אתה לא מעדיף יושרה ונקיון כוונות? לא מעדיף שקיפות? איך אתה מציע לשמור על השומרים?

    2. ואגב, מה שאני אוהב באנשי התנועה הירוקה הוא היושרה שלהם, שאני מודה שלפעמים דופקת אותם באקלים הפוליטי הנוכחי, אבל הם מספיק חסרי אגו כדי להודות בטעות ולתקן כשמתגלות עובדות שסותרות את מה שידוע ויש להחליף גישה בעקבות כך. זו השיטה המדעית וההגיונית.

  2. תמיד חשבתי שפתרון בסגנון "דמוקרטיה דינמית" יכול לעבוד יותר טוב בתור מעין "בית עליון" שתפקידו לאשר או לדחות חוקים של הכנסת. כך יש לו פחות כוח והתעסקות הרבה הרבה פחות מורכבת.

    1. אה… ומה אם הכנסת מחוקקת חוק לא נעים אבל הכרחי כדי לעצור את המדינה מפשיטת רגל, אבל דמגוגים וספין-דוקטורז משכנעים את העם להפיל את החוק כי זה לא תואם את ראיית העולם (או שאיפות הכיס) של בעל אינטרס אגואיסט?

      איך זה נותן לגוף הזה פחות כוח? כוח וטו זה לא מעט.

      ומלבד זה, אתה מדבר על עשרות או מאות הצבעות חוק בחודש, אתה רואה את עצמך כאזרח לומד על מה מדובר וקורא את הטקסט והפרשנויות העצמאיות לכל החוקים, או סומך בצורה עיוורת על מישהו אחר שאומר לך שהוא עושה זאת?

    2. אה כן, ועוד מצב – מה קורה כשאתה רואה שאחד מאותם נציגים דינאמיים שאליהם העברת את קולך בפרוקסי, מצביע בניגוד למצופה ומבצע אולי מחטף כי שיחדו אותו? אתה לא יכול רטרואקטיבית לשנות את הצבעתך…

  3. כוח וטו זה לא מעט, אבל זה הרבה פחות מכוח של יוזמת ועיצוב חקיקה. לכן, זה כן נותן לגוף הזה פחות כוח.

    אם העם לא מסכים, לך על זה ושכנע אותו. תקן את החוק, או צא במסע פרסום וראיונות לעיתונות, או שניהם, ותעמיד אותו להצבעה חוזרת, בדיוק כמו שמחזירים חוק שוב ושוב בין הבית העליון והתחתון במשטרים ביקמרליים. מצב של קפאון וחוסר־הסכמה זה באמת אחת הבעיות של משטרים כאלה, אבל דוקא לזה יש פתרונות ידועים.

    אני לא אומר שאני תומך בד"ד — אני אומר ש*אם* ד"ד זה רעיון טוב בעקרון ויש לו אלמנטים רצויים, אז מנגנון של שני בתים מאפשר לך לאזן בין שתי השיטות ולקחת את הטוב ביניהן.

    אני בטוח שיש יופי של דרכים למנוע מצב שאתה מתחרט על יפוי־הכוח. למשל, תן להצבעה שבוע ותציג את התוצאות כשהן נאספות דינמית. מי שיבצע מחטף ברגע האחרון וירגיז את מי שסומך עליו יאבד את אמון המצביעים ואת הכוח הפוליטי שלו, בדיוק כמו בהצבעה לכנסת, רק מיידי וישיר יותר. נציג דינמי שבולט מספיק כדי להצביע על ההשפעה בצורה משמעותית הוא גם בולט מספיק כדי לפקח עליו.

כתיבת תגובה