בקבוק ארך צוואר

הנה פוסט שמתבשל כבר שבוע וחצי… מצטער על העיכוב אבל היה לי שבוע קצת פסיכי בעבודה ותקלות עם השרת שלי 🙂

בשבוע שעבר, התכנסתי עם גיא ושי לטעימת ברבנים. כדי להשאר מפוכחים פרסנו את הטעימה לאורך הערב ופיזרנו את הכוסיות בין שלושת פרקי סיום העונה של Heroes, והרבה פסטה טובה…
שורה של ברבנים
דורות במשפחת ביםלסדר של הביקורות כאן אין חשיבות מיוחדת. נפתח בזה ששלושתינו די בורים בויסקי אמריקני, ואת רוב החומר שאני מספר כאן למדתי רק עכשיו מויקיפדיה (ורק אחרי הטעימה – אולי צריך טעימה חוזרת? :-)). אנחנו חולים על סינגלים סקוטיים והטעימה הזו לא שינתה את זה. הויסקי האמריקני הוא בעל מסורת מכובדת בשנים, מזקקות החלו לפעול בסוף המאה ה18, וג'ורג' וואשינגטון היה אחד המזקקים הכי גדולים. טעמיו השונים מגיעים מהגידולים שהמתיישבים בחרו לגדל , שלא היו מאוד דומים לשעורה המקורית של הויסקי של אירלנד וסקוטלנד. למעשה שעורה משחקת תפקיד קטן ביותר בויסקי האמריקני, ורובו עשוי שיפון, תירס וחיטה. לאחר 215 שנות ייצור פחות או יותר, המזקקות גאות בהיסטוריה הקטנה שהם עושים עם הזמן.

כדי להכניס את קהל הקוראים לאווירה, שילבתי כמה שירי שתיה מקנטאקי 🙂 מבית היוצר של גארת' ברוקס.

[MEDIA=8]
[MEDIA=9]ג’ורג’ דיקל - הרבה מילים
מי שמקפיד מבחין בין:

* בורבון ויסקי (או ברבן אם בא לכם), נקרא ע"ש מחוז בורבון בקנטקי ומכיל לפי חוק לפחות 51% תירס (ולרוב בסביבות 80%). כדי להחשב ל"סטרייט ברבן" הוא מיושן לפחות שנתיים לפי חוק, אבל לרוב כארבע שנים. אחרי היישון הוא לרוב מדולל ל40% אלכוהול (מה שקרוי drinking whiskey), להבדיל מבקבוקים מדולללים ל45%, 50% או לא מדוללים כלל, ולעיתים מכונים בחיבה sipping whiskey ועלותם (ומחירם) אכן גבוהים יותר, וכך גם התוויות שלהם שמכוונות למתג אותם בנפרד. למרות שמייצרים אותו בכמה מדינות (פחות מאשר בעבר), רובו המוחלט של הויסקי מיוצר בקנטאקי. מסורות (הנתונות להרבה ויכוחים) מספרות שהמזקקות בקנטאקי קמו לאחר שמזקקים רבים ברחו מהמיסים שהושתו עליהם בפנסילבניה. בכך יש כאן איזו אלוזיה לסיפור הויסקי הסקוטי, שיוצר רובו ככולו פעם בדרום סקוטלנד עד הכיבוש האנגלי שגרם למזקקות להתפזר בהיילנדס ובאיים וככה הרווחנו כולנו טעמים מגוונים וחדשים. רשימת מזקקות הברבן היא ארוכה מאוד, בטעימה זו הצצנו על אליהו קרייג, הבן היל, מייקר'ז מרק, ג'ים בים לבן ואחרים.

* ויסקי שיפון המבוסס על 51% שעורת שיפון לפחות (השאר תירס ושעורה מלותתת), וזה כולל את ווילד טרקי המפורסם, הג'ים בים הצהוב, הבן היל "ריטנהאוס", ואחרים, חלקם בטעימה כאן. ידוע בטעם יותר מריר ויותר פלפלי מהברבן, הנחשב גם "כבד" ומתקתק יותר מהשיפון, ולכן ברמנים שאוהבים להקפיד על מנהטן "יבש" ילכו על שיפון ולא על ברבן, אור רכס כותב שהוא מעדיף מנהטן עם מייקר'ז מרק ואנחנו התרשמנו בטעימה שהוא אכן אחד היבשים שיש בין כל הבורבונים, יותר יבש אפילו מהשיפונים שטעמנו.

* ויסקי טנסי הוא למעשה ברבן (51%+ תירס) שעובר שלב נוסף של סינון "תהליך מחוז לינקולן". רק שתי מזקקות למעשה מייצרות היום את הויסקי בצורה הזו, ג'ק דניאל'ס המפורסם, וג'רג' דיקל (ראו בטעימה).

* ויסקי תירס – 80% תירס ומעלה, מזוקק כרגיל אבל לא מיושן בחביות חרוכות. לפעמים בחביות משומשות, או חביות לא חרוכות לחצי שנה קצרה אבל לרוב אינו מיושן כלל. לא מיוצג בטעימה זו ולכן מן הסתם לא טעמתי כזה מעולם. הערות יתקבלו בשמחה.

* ויסקי קנדי בא בכל מני הרכבים, לא עומד בתקני אחוזי הרכבים כמו האמריקנים וכל מזקקה מערבבת חומרי יסוד אחרים. בקנדה הם נקראים לרוב "ויסקי שיפון" אבל כיון שחלקם לא מכילים למעשה 51% שיפון הם לא מסומנים ככאלה מחוץ לקנדה, כדי לתאום לתקן האמריקני. עוף מוזר אחד שיש לקנדים (אותו לא טעמתי עוד מעולם) הוא "קוויבק מייפל ויסקי" שעשוי מזיקוק של יין מייפל. קרובים שלי מגיעים החודש ממונטריאול לביקור, נראה לי שאני עומד לבקש בקבוק :-)[MEDIA=10]
[MEDIA=11]
ועכשיו לטעימה! רשמי הטעמים והריחות משולבים ממה שגיש, שי ואנוכי טעמנו ורשמנו, לפני שלמדתי את כל מה שכתבתי בהקדמה לעיל (לטוב או לרע, זו היתה טעימת הדיוטות במובן מסוים). כל התמונות בעמוד הזה צולמו ע"י עבדכם המאומן ויוגדלו אם תדגדגו אותן נכון. לא על כל הבקבוקים מצוין מספר שנות היישון, ולכן לא את כולם יכולתי לפרט. את הטעימה עשינו בכוסות יין קטנות כדי לרכז יותר ארומות, אבל ניסיתי אחד או שניים גם בלואו-בול או בשוט, הטעמים שונים רק במעט.
באפאלו טרייס - 45%
באפלו טרייס, קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, מבוקבק ב45% במחוז פרנקלין. אחד מאתרי הזיקוק הוותיקים בארה"ב. זכו אצלנו פה אחד לויסקי עם התוית הכי יפה.
ריח – טרפנטין קל (משותף להרבה ברבנים), טיפה ריח פורט.
בפה – סמיך, טעם חם ושמנוני, עם מתקתקות קשה להגדרה, שי טען שמזכיר לו פלאן (הקינוח המקסיקני), יובש ועיקצוצים בלשון, סוף בינוני. נחמד מאוד.

ג’ורג’ דיקל - 45%
ג'ורג' דיקל – טנסי "סיפינג" ויסקי, 45%. מזוקק בקנטאקי ומבוקבק בקונטיקט. מהחביבים עלי בטעימה בגלל מתקתקות המייפל. "טנסי ויסקי" הוא ברבן שכאמור עבר סינון פחם קר מיוחד שרק דיקל וג'ק דניאל'ס משתמשים בו, וזה הולך ככה: לוקחים ערמת קורות מייפל, שופכים המון ויסקי 70% אלכוהול (קשה לי להאמין אבל ככה כתוב!) ושורפים לפחם, גורסים עד שמתקבלים שבבים קטנים בגודל שעועית ואז מסננים את הויסקי אחרי הזיקוק בדרך לחבית. התהליך מעדן את הטעם, מוסיף טיפה מתיקות (כנראה לא כל העץ שרוף לגמרי, אלא מכיל קרמל מייפל) ומתחיל את תהליך היישון במכת פתיחה של טאנינים ושאר מחלות. את ההבדל ניתן להרגיש…
באף – פירות יבשים, יותר אלכוהולי מ"וולר" שהיה הראשון שטעמנו, קרמל, מייפל רמוז (יותר בולט בלואו-בול) וקינמון.
בפה: טעם עגול, חיטה, "קוואקר", מייפל עדין, מרירות קצת יותר ארוכה משאר הטעמים אבל בסה"כ סיום קצר. אני גאה בעצמנו שזיהינו את המייפל לפני שקראנו על תפקידו בתהליך, אנחנו בדרך הנכונה לפלצנות מושלמת 🙂
אליג’ה קרייג - 47% - 12 שנה
אלייג'ה קרייג – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 47% אלכוהול מיושן 12 שנה. כנראה הבקבוק הכי יפה בטעימה, מתגאים בייצור באצוות קטנות "small batch", ומתכון סודי ויחודי של השמרים בתחילת התהליך. אליהו קרייג היה כומר בפטיסטי שהקים במחוז בורבון את המזקקה הראשונה (לפי הסיפורים) בקנטאקי, ומשם נקבע השם בורבון. הויסקי המודרני שעל שמו מזוקק ע"י מזקקת הבן היל.
באף – אצטון, אגסים מתוקים.
בפה – תפוחים, עץ מאוד עדין וללא עפיצות, מתיקות, מוקה? סיום בינוני ארוך.
מורי וג'אקסון לא מסכימים בדעתם עליו, מה שמראה כרגיל שעל טעם ועל ריח יש הרבה דעות. גיא טוען שהוא פשוט ויסקי גדול. כדי להראות כמה גדול צירפתי תמונת המחשה. ניתן למצוא אותו בבארים פה ושם, למשל ראיתי אותו על המדף בנורמה-ג'ין.
הבן היל - 40%
הבן היל תווית לבנה – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 40% אלכוהול, עלה כ80 ש"ח בסופר בארץ. קניתי אותו בגלל הסקרנות ולבישול אבל הוא לא רע לשתיה. מזוקק וגם מבוקבק במחוז נלסון שבקנטאקי, הבקבוק ארוך הצוואר האופייני, מיועד ככל הנראה לשתיה ולא לסתם לגימה, הוא כל כך "פושט" שהוא אפילו לא מוזכר באתר הבית שלהם בין המותגים היותר ידועים שהם מזקקים.
באף – סוכריות, וניל, לימוני משהו והמון קרמל.
בפה – פאי תפוחים חמצמצים, טעם התירס ה"ברבני" הנפוץ והמתקתק וטיפה מרירות בסיום קצרצר. מצוין לשתיה בלי חשבון במסיבה, מצוין לערבוב קוקטיילים.
ג’ים בים ‘לבן’ - 40%
ג'ים בים "לבן" – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי – 40% אלכוהול וארבע שנות יישון, מהמזקקות הידועות והוותיקות. אין הרבה מה להוסיף…
אף – לימון עדין, מתיקות, ליצ'י, אפרסק מיובש? עדין מאוד.
פה – עץ, מרירות בצדדים אבל לא באחורי הלשון (זה חדש לי!), וסיום קצרצר. לשי הזכיר משהו בטעם זייתים דפוקים. נו טוב.
ג’ים בים ‘צהוב’ שיפון - 40%
ג'ים בים "צהוב" שיפון – סטרייט ראי ויסקי, 40% וכנראה 4 שנים (לא מצוין).
באף – דבש, חמצמצות, אגסים
בפה – יבש, חסר עומק וסיום מאוד קצר. טעם אצטוני-מתקתק מוזר.


מייקר’ז מארק - 45%
מייקר'ז מרק – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 45% אלכוהול, לא מצוין גיל. מספרים בגאווה שהוא מיוצר ידנית ומעולם לא עבר לייצור סדרתי המוני ואכן כל בקבוק גם חתום לחוד בשעווה נוזלית שיוצרת מראה לא אחיד לבקבוקים, אבל מצד שני הם נפוצים בהמון בארים ובדיוטי פרי, אז שלא יקשקשו לי על ייצור עבודת יד.
אף – קרמל, אגסים.
פה – המון טאנינים, אגסים, סיום בינוני-ארוך, טעם עגול נחמד מאוד אבל מאוד יבש ועצי יחסית לברבן.
פאפי ואן וינקל 15 שנה - 53.5%
פאפי ואן וינקל פאמילי ריזרב 15 שנה – 53.5% אלכוהול. משפחת ואן וינקל מייצרת את הויסקי שלהם כבר שלושה דורות ומתגאים ביישון הארוך שהם נותנים לויסקי שלהם. למעשה על הבקבוק מצוין בגאווה שזו הגרסה הצעירה לויסקי המסורתי 20 שנה שלהם, הריכוז והיישון בולט בצבע הכהה של המשקה (גרסת 20 שנה מדוללת ל45%). הוא בהחלט אחד הפייבוריטים שלי בטעימה. הדבר היחידי שלא ברור לי הוא מה הקשר בין הדמות הספרותית ריפ ואן וינקל ושם המזקקה, מלבד שם המשפחה המשותף. נו מילא. את המזקקה מכרו לפני כ5 שנים למזקקת באפלו טרייס, אבל המסורות כמובן נשמרות… המזקקה הזו מקבלת כמה מהציונים הגבוהים ביותר במבחני טעימה והם טורחים לציין את זה לא מעט, למרות שבויסקי מגאזין ג'אקסון ואחרים מחלקים להם ציונים סביב 8/10
אף – קרמל, באטרסקוץ' דומיננטי, אלכוהול וטרפנטין חזקים, תפוחים צהובים.
פה – הטעמים דומים לארומה אבל המון טעם עץ, טיפה אגרסיבי, גיא טוען שממש תוקפני מדי לו. הצחיק אותי כשקראתי את התיאור שלהם, איך שיותר שנים בחבית מרככות לדעתם את הטעם. עוד לא טעמתי ויסקי שהתרכך לו טעם העץ עם השנים…
ריטנהאוס שיפון - 50%
ריטנהאוס 100 פרוף – סטרייט ראי ויסקי, 50% ללא ציון גיל – הגרסא היותר נדירה של ה40% שלהם לפי מה שקראתי ברשת.
אף – פרחים, אגסים, היחידי בלי התקפת אצטון או טרפנטין בטעימה אני חושב!
פה – חביות, תפוחים, חמוץ מתוק, סיום בינוני ארוך. גיא טען למרירות מוגזמת, אבל אני לא מרגיש אותה בכלל. הייתי בשמחה מחזיק כזה בקבוק בבית, הפייבוריט שלי לטעימה הזו.
וו. ל. וולר - 45% - 7 שנים
אחרון חביב – וולר ספיישל ריזרב – קנטאקי סטרייט בורבון – 45% ושבע שנים בחביות. טוענים אף הם לעבודת יד. וולר היה סוחר משקאות ומזקקה, ו-ואן וינקל דלעיל היה עובד שלו כשהחליט להקים עסק עצמאי. מרגישים את הדומה והשונה שבסגנון.
אף – דבק (אצטון?), תפוז, באטרסקוץ', צימוקים, משמש מיובש.
פה – טעם עץ, המשמש טיפה נשאר אבל כמעט נעלם, ה"אצטון" נותן מכה ובורח, סיום בינוני ומתקתק. אף אחד מאיתנו לא התלהב.

ולסיכום: הייתה חוויה מעניינת לטעום, ולמרות שטוב לדעת שיש לקנטאקי מה להציע חוץ מכרעי העוף של הקולונל. אני עדיין נוסע לסקוטלנד בספטמבר… אבל בינתיים גארת' ברוקס בשיר אחרון, "כנגד החיטה". אני מסכים, עדיף שעורה 🙂 [MEDIA=12]

9 תגובות בנושא “בקבוק ארך צוואר”

  1. כן, חשבתי באמת לפצל את זה לשני פוסטים… ועדיין לא מאוחר! 🙂

    90%? וואלה? יש עשרה בקבוקים ואת המייקר'ז מרק אני יודע שאתה מכיר… אז עכשיו אני תוהה אם עשינו לך חשק לחפש את האחרים או לא. בקיצור ישבתי על הפוסט הזה כמה שעות ארוכות (מחקר, צילומים, בחירת פסקול, עריכה, ספיישל אפקטס, קאסטינג 🙂 ) אני אשמח לדעת אם הוא עזר למישהוא… כך או ככה אני נהניתי, וזה מה שבעיקר חשוב.

  2. אוף! הרגע גיליתי שפסי הפלאש של הפסקול מתעקשים לדרוך על התמונות כשמבקשים הגדלה, דאם איט!

    למי שזה מפריע, אפשר ללחוץ על כפתור העכבר האמצעי (הגלגל) בפייערפוקס כדי לפתוח את התמונות בטאב חדש, או קליק ימני ו"פתח בחלון חדש" למשתמשי אקספלונטר. מסיבות אידאולוגיות אני לא מתכוון להפוך את הלינקים לפופ-אפס.

  3. טוב.. אהבתי את הפוסט, וחבל רק שהטעימה לא היתה מעניינת כמו הפוסט עצמו. רוב הבורבונים די דומים זה לזה, ואני עדיין, כמו שציינת – מעדיף את הסקוטים על האמריקאים, עם גארת' ברוקס (ששר באופן מסתורי למדי כמו טרייסי צ'פמן באלבום הראשון שלה) או בלעדיו. יחד עם זאת – סחתיין על ההשקעה. לא כל יום נתקלים בפוסט עם פסקול.
    אני מציע שמעתה נקליט את הטעימות שלנו ונפרסם אותן ברשת. 🙂

    ולפרטים – שני החבר'ה שאהבתי יותר מאחרים, היו אלייז'ה קרייג ובאפלו טרייס. הם היו חביבים בהחלט, ולפי מה שהבנתי המחירים שלהם גם סבירים ביותר, ולכן אולי כדאי לבדוק השקעה בעניין. מצד שני, הטעימה היתה די חדגונית. המרירות בפה והאצטון/טרפנטין באף לא עשו לי את זה באופן מיוחד. גם אני לא הכרתי מלבד הג'ים בים הלבן והמייקרס מארק שום דבר מתוך הרשימה הזו לפני הטעימה. בדרך כלל זה מתכון טוב לטעימה מחדשת ומעניינת. אבל אם לומר את האמת – היה נחמד ללמוד עוד משהו חדש, אבל לא היה מרגש במיוחד.
    יכול להיות שזו הפלצנות האישית שלי, ויכול להיות שסתם פיתחתי טעם בלתי מתפשר בשנים האחרונות, אבל אני לא הרגשתי אחרי הטעימה שזה היה ממש חסר לי.

    אני חושב שאני חוזר ליין ולויסקי הישן והטוב, ובינתיים אולי באמת נעבוד על העניין הסקוטי.

  4. עירא, נציג תמיכה של אקיסמט הבטיח לי שתיקנו את הבעיה איתי. אתה מוזמן לדוג את התגובה שלי שהוא אכל כאן…

להגיב על גיא לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *