עדי שמיר עונה למבקרים

WTF?!

רומן בריק כרגע שלח לי לינק לתשובה של עדי שמיר באייטם YNET.

ומה התשובה לביקורות שנזרקו מצידי ומצד המגיבים לאייטם המקורי? אין בעיה, פשוט צריך יותר אנתרופיה… בואו נזרוק פנימה למאגר משרד הפנים גם את כל הפלסטינים ממאגרי הממשל הצבאי של השטחים הכבושים ואת התיירים מהמאגר של משרד החוץ, שלוש כפיות סוכר, קרח לפי הטעם, ונלחץ על liquify. ככה אם דולף המאגר יש לנו הרבה יותר אחים לצרה, ואף אחד לא ידע אם הוא הגריל טביעות אצבע של ישראלי או עובד זר או את בת הדודה שלי מווסטצ'סטר.

שוב יש לנו כאן תשובה יפהפיה מבחינה מדעית, אבל אין לי מושג איך זה ישים בעולם האמיתי. הנה מה שעולה לי בראש בלי להקדיש לזה יותר מדי זמן עיבוד: המאגר הוא דינאמי. כל הזמן נכנסים אליו עוד אנשים. לפזר אותם מחדש ביותר קבוצות לא נוכל כי לא שמרנו (לפי ההגדרה!) על קשר 1:1.

שמיר דיבר על קבוצות עמימות של 100 איש, הלא כן? אז מדי פעם צריך לפתוח קבוצות חדשות, או שמא מוסיפים לקיימות? כיון שהעמימות אמורה להגן עלינו רק נגד דליפת המאגר המרכזי, בואו נשקול את החלופות:

1. אנחנו מגדילים את הקבוצות הקיימות (ואיתן את העמימות):
החסרון לזיהוי – העמימות עולה.
היתרון לפרטיות – העמימות עולה.
החסרון אם המאגר דולף יותר מפעם אחת (נהיה ריאליסטיים) – מגלים מה הדלתא וכל מי שנוסף למאגר בין הגרסאות הוא בזיהוי מאוד מאוד לא עמום.

2. פותחים קבוצה חדשה כל 100 איש:
היתרון לפרטיות – הקבוצות מתמלאות מהר, אז קשה לגלות זהות לפי דלתא.
החסרון לפרטיות – אפשר לזהות לפי תאריכי לידה או תאריך כניסה ראשון לארץ. אפשר להבדיל בין טביעות אצבעות צעירות (ילדים) לבין מבוגרות (תיירים) וכך קבוצת ההתאמה קטנה.
עוד חסרון לפרטיות – בתקופות של תיירות רדודה, כל חברי הקבוצה החדשה הם ישראלים שנולדו בתאריך דומה, זה מזהה אותם בוודאות גבוהה כישראלים ונותן עוד נתון מידע על גיל.

3. פותחים הרבה קבוצות כדי שיקח שנה למלא 100 איש בקצב המאגר הרגיל:
החסרון לזיהוי – הקבוצות קטנות ולא עמומות למשך לא מעט זמן, דליפות מרובות יסגירו שוב המון מידע דרך מציאת דלתא.

אני יכול לפתח הלאה את הרעיון ולחפש בעיות אחרות:

* יש אנשים שמאוד לא ירצו שידעו שהם אי פעם ביקרו בארץ, כגון אזרחי מדינות מוסלמיות שאנו מאשרים להם לבוא לביקור דתי או עסקי אבל לבקשתם לא מחתימים את דרכונם.

* מאגר יותר גדול מכריח דגימת יותר אצבעות (למאגר של 7 מליון איש מומלץ לדגום 3-4 אצבעות מכל אדם לפי נאום המכירות של מנכ"ל OTI, אני מניח שעכשיו נצטרך לתת פעמיים אצבע משולשת).

* מכת המחץ ניתנת כמתנה בטיעון של פרופסור שמיר: "כאשר רשימת כמאה הזהויות האפשריות שלהם תתקבל בעקבות צו בית משפט, ניתן יהיה להצליב אותן עם המאגרים הרגילים של משרד הפנים כדי לנפות מהן את כל התיירים שידוע כבר שעזבו כבר את הארץ, או את כל האנשים שנפטרו ונקברו לפני זמן רב. ותשובתי – אם המאגר דולף, גם אני יכול לעשות את זה בעזרת האגרון שאוריד מאימיול, והנה הלכה העמימות.

בקיצור דעתי באותו המקום – אין לרעיון הזה מקום מחוץ למשחקי שעורי בית אקדמיים. זה לא פתרון נכון לפרטיות של אנשים אמיתיים.

עדכון – דורון מוסיף:

זה בדיוק משחק לידיים שלנו.
למעשה במעשיו הוא מחזק את הטענות שפתרון של מאגר יהיה פאטץ' על פאטץ'…
הוא בא לפתור בעיה מסויימת, ועכשיו הוא פותר אחרת שבאיזשהו מקום נולדה מהפתרון הראשון, או בגלל שהפתרון הראשון לא טיפל בה.

חייבים לעצור את המאגר!

ההבדל בין קוד פתוח לתכנה חופשית, ההקבלה בין חופש תוכנה לחופש האזרח

פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם על חופש התוכנה. היה שם ויכוח ורציתי להדגיש שההבדל אינו רק סמנטי. הסברתי על זה בקצרה בהרצאה באוגוסט פנגווין, אבל זה ראוי לעלות באופן מסודר על הכתב:

לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:

ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות:

  • החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
  • החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
  • החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
  • החופש לשפר את התוכנה ולשחרר את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.

בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו "הקתדרלה והבזאר" (PDF) אלא למובן האידאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.

(חיפשתי לכם לינק לקתדרלה והבזאר (למרות שכמאמר הוא קצת ארוך ומשמים) ונזכרתי פתאום בספר באותו השם, שדן למעשה בחרויות הנ"ל ואפילו תורגם לעברית והוספו לו מאמרים. יכול להיות שהייתי חוסך לעצמי כמה פוסטים בבלוג אם הייתי נזכר בו קודם, נו טוף, לפחות היה לי כיף לנסח את דעותי לתוך הבלוג)

ברור לכולם שחירויות 1-3 אינן פיצ'רים נפוצים של תוכנה קניינית, אבל רק שתבינו כמה רחוק מוכנים מיקרוסופט ללכת, אפילו חירות 0 איננה מובנה מאליה בעניהם. היה ניסיון, נדמה לי ברשיון אופיס 2003, לאסור על קונים להשתמש בfrontpage לשם ייצור אתרי פארודיה או שנאה נגד מיקרוסופט. הענין נפל כמובן מיידית בבית משפט על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אבל אי אפשר שלא להאשים אותם בנסיון.

הכלי שבחר סטולמן כדי לוודא שתשמרנה זכויות המשתמשים הוא רשיון שימוש מפורסם בשם GPL, וב-1997 נבחר התאור "קוד פתוח" לסוג הרשיונות האלו, אבל הרשיון הזה מבטיח את החרויות האלו ברמה הטכנוקרטית/משפטית, הוא לא נלחם עליהן בשמך בפרלמנט, הוא רק כלי אחד מתוך כמה להגשמת חזון חופש התוכנה. האמירה שיש זהות בין הכלי לבין החזון כמוה כאמירה שתכלית הדמוקרטיה מגולמת בהצבעה לכנסת. כאילו ששקיפות שלטונית, חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכויות על קנין וכל מני כלי חירות נוספים אינם עוד חלקים מהחזון של חברה חופשית או דמוקרטיה על צורותיה.

באותה צורה, תוכנה חופשית איננה רק קוד פתוח, היא ההתנגדות לפטנטים על תוכנה, היא ההקפדה על זמינות ותיעוד לכל משתמש, הקפדה על תקנים פתוחים, יצירת אקוסיסטמות ותרבות שיתוף כמו github, sourceforge ואחרים, הקפדה על ניידות מידע ועוד ועוד.

ולכן בהרצאה עשיתי הקבלה לחרויות שניתנות לי בדמוקרטיה:

  • חירות 0 – מקבילה לחופש הפעולה והדיבור
  • חירות 1 – סיפוק הסקרנות האישית – שמידע לא יוסתר מהאזרחים, יצונזר או יסולף. הלוואי שבישראל זה היה מובן ופועל כראוי…
  • חירות 2 – החופש לעזור לאחרים, זכות שבמדינות מסוימות לא רואים בעין יפה, במיוחד אם מדובר בעזרה למיעוטים חלשים. גם בזה ישראל לא מקבלת ציון 10.
  • חירות 3 – הכוח לשנות ולהקים קהילות, התארגנויות, ועדי שכונה, עמותות ותנועות לעזרה הדדית, צמצום פערים- זכות שלא כולם משתמשים בה לצערי. בנוסף, אם יש צורך, יש להן את הכח לבקר את המשטר ואת נציגיו ולפעול למען שינוי וקידום רעיונות (למשל להקים מפלגה ולרוץ למועצה או לכנסת)

אני מקווה אם כך שהענין הובהר, כי זה מתקשר לפוסט הבא 🙂

שרת מידע עירוני יביא לשרת מידע ארצי?

כבר כתבתי בעבר על כיסופי ל־data.gov ישראלי, זה נראה כמו חלום גבוה ורחוק מדי, אבל היום שלח לי עמוס לינק לאתר כזה עירוני שפתחה עירית סן-פרנסיסקו (אולי העיר היחידה בעולם שהייתי מוכן לחיות בה, עכשיו אפילו יותר). לאיזו עיריה/מועצה יש את הכספים לממש את זה ראשונה? לדעתי תל אביב או מועצת תמר. מה הסיכוי שמי משתיהן תרצה לחשוף שביב מידע שקוף לקהל? לצערי שואף ל-0, מהיכרותי את הנפשות שכנגד. התושבים לא ידרשו וחברי המועצה לא יצליחו לארגן רוב… אבל מי יודע, אולי שווה להציע לדב?

Copyfight: מחיר השיר, מחיר החירות

$80K לשיר זה המחיר החדש. אם נשווה את המחיר של דולר בודד לשיר בממוצע בחנויות מקוונות, הרי שבית המשפט האמריקני העריך שה"פושעת" חילקה עשרות אלפי עותקים מכל שיר לפני שנתפסה ו"אי אפשר להעריך את הנזק". אבסורד? בוודאי, כאשר במרחק אלפי קילומטרים ספורים חוקקו חוקים שמוציאים מזרועות השיטור את חלפני הקבצים הפרטיים, אם ע"י ליגאליזציה של חלפנות פרטית ואם ע"י חוקי הגנה על הפרטיות. גיל פרוינד בדיוק התייחס לשאלות המוסר, הטכנולוגיה והחוק.

ובנושא קרוב, ממילא הגיע הזמן להמשיך כאן את הדיון בענין חופש התוכנה ומפלגות הפיראטים שקמות עכשיו בכל מני מקומות בעולם המערבי (כרגע שבדיה, נורבגיה, קנדה ואולי גרמניה ממה שאני זוכר). בפוסט קודם בסדרה הפנה צפריר את תשומת ליבנו להתייחסות הספציפית של סטולמן לבעית חוקי קופירייט קצרים מדי. סטולמן מפחד שפרויקטים של תוכנה חופשית ינזקו ישירות מכך שלפי הצעת הפיראטים, חוק הקופירייט יוגבל ל־5-10 שנים, או-אז יהפוך כל קוד המקור של פרויקט פתוח לחופשי מדי, קרי רשות הציבור. הסכנה לטענתו היא שחברות תוכנה קניינית תתחלנה לגנוב את עמלם של אנשי התוכנה החופשית ולקבור אותם בתוך מוצריהם המשמימים שיופצו אולי בחינם אחרי תקופה, אבל ללא קוד מקור. יש לי כמה תשובות לזה.

  1. אז מה? הפרויקט הפתוח עדיין יהיה בחוץ, מי שיודע מה שטוב לו יקח את הגרסא הפתוחה ולא הסגורה.
  2. אמנם נכונה הטענה כי הGPL משתמש בחוקי הקופירייט בצורה חתרנית כדי ליצור מצב קופילפט אבל האם באמת פג תוקף רשיון הGPL עת יפוג הקופירייט? הרי יש רשיון משתמש לחוד וקופירייט לחוד, יפרש נא עורך דין זריז אם סטולמן מפרש נכון את החוק.
  3. בהמשך לסעיף הקודם, הטענה של RMS היא שהGPL איננו EULA אלא רשימת תנאי הפצה. אני לא מבין מה ההבדל אם כך, אי אפשר להגיד שמעמדו של הGPL הוא כשל EULA "רגיל" אחר?

  4. ההצעה של הפיראטים אכן לא מושלמת. הרי מה היא מטרת החוק? לשמור על זכויות המפיצים (ולפעמים קצת על זכויות היוצרים) לקחת פסק זמן להנות מהכנסות מובטחות מהיצירה לפני שזו תהפוך לרעיון חופשיים ברשות הציבור, לצורך המפורש של תועלת הציבור. והרי איך תשמור על תועלת הציבור בלתי אם ע"י קופילפט? לכן אם כבר עושים רפורמה יסודית אפשר להרחיב ולהפריד את ההגדרות בחוק לתוכנות, או לכל יצירה שחשובה הפצת התבנית/קוד/מקור שלה ולא רק התוצר הסופי, ואז לנסח את החוק אחרת בהתייחס לזה, או לחלופין:
  5. כאשר פגה תקופת הגנת הקופירייט, למה להשליך את הרעיונות אל ואקום "נחלת הכלל" ללא שום תנאי? האם PD בהגדרתו הנוכחית היא ברירת המחדל הנכונה? הייתי רוצה לדמיין איתכם עולם שבו ברירת המחדל לנחלת הכלל היא רשיון CC-by-SA, שזה פותר גם את דאגותיו של סטולמן וגם בעיותיהם של עוד הרבה חומרים אחרים.

מאיפה כל הפנאי הזה?

בין חיפושי עבודה לפעילות בנושאים חברתיים והמאגר הביומטרי אני לא יודע מה אעשה ביום שאמצא עבודה ולא אוכל יותר למצוא פנאי למה שבאמת חשוב בעיני, כי מה שחשוב בעיני לא מכניס כסף. אני מקנא ולפחות מתפעל מאנשים שיכולים להרשות לעצמם נגד כל התנאים שמכתיבים החיים, ללכת להתנדב לפעילויות חשובות…

לי ולזוגתי יש תיאוריה. במדינת ישראל מעמד הביניים משלמים כ"כ הרבה מיסים, דווקא בגלל ששם האקדמאים והאנשים שיכולים לשנות משהו. המערכת מכוונת להחזיק אותם בדיוק עבדים לג'וב במידה שלא ישאר להם פנאי להלחם על זכויות אזרח, להיות בקשר עם החברים, או לפתח תחביב. זו פשוט מעבדה שכזו לחיות בכלוב, לגרום להם להיות עסוקים כל היום כדי שלא יוכלו לעצור אפילו להתעניין בנושאי חברה ורווחה, תחנות חשמל פחמיות, או אילו לסדר כמו שצריך את ענין ההשקעה בקרן הפנסיה הנכונה ולהציל בזמן את הכסף כשהשוק מתמוטט. פשוט להיות עבדים קטנים ממושמעים של השיטה ולא לצייץ כשלוקחים לנו את טביעות האצבע, קרקעות ציבוריות ולא משאירים לנו פנאי להתארגן ולהזיז משהו.

הקנדים כבר מתחילים לדאוג

אולי זו שיטה? לגרום למדינות העולם המערבי להתחיל לנבוח על ראשי המדינה שאי אפשר להתנהג ככה? בתור המדינה הדמוקרטית הראשונה שמתכוונת ליצור מאגר ביומטרי (או שמא אנחנו בתחרות עם הודו), שלחה נציבת פרטיות הציבור של אונטאריו מכתב למקביל הישראלי שלה ד"ר עומר טנא. זה בהמשך אולי למה שהועלה כהשערה בעבר, כי המאגר עלול לפגוע לנו גם בסחר החוץ ואולי ביחסים דיפלומטיים בכלל. אני אישית לא הייתי אוהב את הרעיון של ביקור במדינה זרה שאני יודע שנוהגת כך בנתיניה.

אגב, עידכונצ'יק על ההודעה על ההכנס, נראה שהסיבה להתנדנדות ישי ושטרית היתה להפעיל לחץ על הרכב הפאנל. בתחילה הועבר דורון אופק מפאנל "הבכירים" לפאנל "המקצועיים", וזה היה מציק וסתם מוזר, אבל בסוף נראה שנדרשה גם העברתם של עו"דים פינצ'וק ורביה לפאנל השני בטרם הסכימו אדונים לבוא (לא לידוג, פרופסור ביהם עדיין יופיע שם). כנראה שהרעיון המהפכני של עימות במצב שהם אינם מנהלים את הדיון מעמדת שליטה ושבו הם עלולים להפסיד לא יאה להם… אני מקווה שהם לא יבטלו ברגע האחרון, ואני מקווה שיהיו כתבים לסקר. אני הולך להיות שם על תקן צלם סטילס וקורא קריאות ביניים.