תגית: רעיון

פורסם ב

עוד מחשבות על בלוגיות חופשיות בישראל

אחרי הפוסט הקודם על הזעזועים ברשימות, וקריאה חוזרת של התגובות להודעת הצוות על פיזור המשתמשים, או דיונים שהתפתחו מסביב כמו האחד הזה אצל רוני, ובהתחשב בעובדה שמחסור בתקציב ו/או כוח אדם פורר את "שקוף" ומעמיד בסימן שאלה את עתידה של בלוגלי, לא נותר לי אלא להצטער שחופש הביטוי באמת חשוב רק לבני המעמד הבינוני והמעוך בישראל. אנשים שקרועים בין הצורך לתחזק את הפלטפורמות והשופרות החשובים האלו ובין הצורך פשוט להתפרנס.

החוקים בארץ לא מעודדים עוסקים עצמאיים לצערי. את זה אני יודע ממצוקה אישית. אין זכויות בביטוח לאומי (למרות שאני משלם להם אחוזים יותר גבוהים מאשר שכיר), אין יותר מדי גב לגביית חובות, אי אפשר להקים בקלות "תיבת תרומות" כמו פרויקטים פרטיים קטנים ברשת בלי שמס הכנסה יבוא יום אחד וינקנק אותך. לאתרים כמו בלוגלי וכמו רשימות לא נותר אלא למכור את האתר (ולקוות שהקונה לא יבגוד במשתמשים), או לקחת כסף מהמשתמשים על פיצ'רים מיוחדים שיסבסדו שכירת תחזוקה לכולם, או להכניס פרסומות… וגם אז לא ברור שכמות העבודה מצדיקה את זה בשוק הישראלי הקטן, זה לא שמדובר במאות אלפי המשתמשים של wordpress.com ומצד שני, הבלוגיות האלו בחו"ל כל כך גדולות, שלא ממש משתלם להן להשקיע בהתגמשות לטובת משתמשים בשפות משונות שכותבות הפוך. לכן בארץ קיימות רק בלוגיות של מתנדבים, בלוגיות ממוסחרות (יש שיאמרו "עד זרא") שמתנות ומגבילות תכנים או חונקות בפרסומות, או בלוגיות מפסידות שמשמשות לציד צרכנים מסוג כלשהוא.

הסיבות לכך שקמו הבלוגיות החופשיות בניהול מתנדבים, היו אכזבה ממשהו. הפלטפורמות האחרות היו בעיקר המוניות מדי או ממושטרות מדי. מהתרשמתי התדמית הרווחת היא ש"רשימות" מנסה לרכז קהל יוצרים והוגים איכותיים (וכבר קראו להם אליטיסטיים לא פעם), ושבלוגלי בא לתת מענה להגנה על אנונימיות וחופש הדיבור (וקצת אולי גם חופש מפקאצות ותופעות אחרות). הפחד שלי שאם אחד מהם מתפרק (ורשימות פחות או יותר באמת מתפרק) אז ילך משהו חשוב לאיבוד. יהיו אנשים שהאכזבה או היאוש יגרמו להם לוותר על הכתיבה מהסוג הזה, תכנים מעניינים אולי לא יועברו למקום אחר ויאבדו, אנשים שיעברו לבלוג אחר יאבדו את הראנקינג בגוגל ובעיקר את הלינקים הנכנסים וזה יכול לדלל את מספר המבקרים שיגלו את הבלוג שלהם, אולי ממש ישתיק את זרם התגובות והפעילות.

יש גם את ענין האופי של הבלוג שמושפע מסביבתו וסוג הקהל. פעם קצת זלזלתי בזה, אבל היום ברור לי לגמרי, שיש אנשים שלא יגיעו לבלוג שלך אם אתה לא חלק מבלוגיה. בלי שיש לי סטטיסטיקות על כמות ואופי התגובות הממוצעת שמקבל בלוג בקפה דה-מרקר או רשימות בניגוד לבלוגים עצמאיים, אני מתרשם שיש אנשים שזה משפיע להם על הדחף לכתוב ועל אופי התכנים, לטוב ולרע. בקיצור, יש סיבות להכריז על שמורות טבע, ויש סיבה להכריז כאן, לדעתי, על שמורות תוכן, או שמורות קהילה, תלוי איך תרצו להסתכל על זה.

איכשהוא בארה"ב לערכים יש עדיין מקום על המפה. ארגונים ועמותות שמאפשרות חופש דיבור ושיח דמוקרטי, מצליחים לגייס תרומות נאות במליוני דולרים (אני יכול לחשוב למשל על קרן ויקימדיה וקרן אור השמש בתור שתיים שקופצות לי אוטומטית לראש). חלק מהמימון הגדול מגיע גם מגורמים מסחריים ולא תמורת פרסום בולט או משהו (כמובן שאם יש לך סטאטוס מתאים בארץ, תרומות כאלו היו אפילו משתלמות מבחינת מסים). האם אין אף מממן שיקח ויאמץ את בלוגלי ורשימות בלי לדרוש להרוויח ישירות? אין לי מושג לאילו ספונסורים פנו עד היום מפעילי רשימות, אבל הנה רעיונות:

* איגוד האינטרנט – אני יודע שכרגע ענין איגוד האינטרנט נמצא בנקודה רגישה אצל רבים, אבל אני רואה את זה בדיוק בתור אחד התפקידים של הגוף הזה: לדאוג שחופש הדיבור והשימוש באינטרנט בארץ ישמר, ואני אישית הייתי שמח לראות אותם תורמים את הברזל, ההוסטינג ואולי שעות האדם כדי לדאוג שבלוגלי ו"רשימות" יוכלו להשאר מעל המים ולשגשג גם בעיתות משבר. זו גם תשובתי לכל מי שביקר את עתודות המזומנים של האיגוד או את מחירי הדומיינים. זה המחיר של יצירת גוף עמיד לזעזועים מסחריים שיוכל להחזיק פרויקטים חברתיים חשובים שאסור להם להעלם בגלל שהשוק איטי בשנה מסוימת או שמתנדבים נאלצים לחפש הכנסה פתאום.

* עמותת ניהול שתקבל מימון ותרומות מחברות כמו גוגל ישראל, מיקרוסופט ישראל, משרד התרבות, מי שלא יהיה, אבל העיקר שישאר נאמן לנייטרליות. הבעיה היא למצוא אנשי עסקים ישראליים שיהיו מוכנים לזה וצוות שמוכן להכנס לכאב הראש של הקמה וניהול של עמותה. לא רואה את זה קורה לצערי.

* נדבן כלשהוא שמוכן לממן מכיסו את התחזוקה כדי שחופש הדיבור וכתיבה איכותית בארץ יישמרו.

* חברה כלשהיא שיכולה להתפרנס מפיתוח שירותים ומוצרי תשתית משלימים, וכמו אוטומטטיק לממן את הבלוגיה ללא פרסות ותנאים, בתור פלאטפורמת הניסוי והלמידה שלה, אולי אפילו בשיתוף עם אוטומאטטיק, באותה הצורה שמפתחי דרופל בישראל שמחו לממן ולהקים לו את האתר המקומי הקהילתי החופשי במקביל לזה העולמי. זה טוב לפרויקט התוכנה החופשית, זה טוב ליחסי הציבור וקידום המכירות של הספונסר, זה טוב לנפש המנהלים, זה טוב לקהילה שנהנית מזה ואני באמת ובתמים חושב שזה גם חשוב לשיח הפוליטי והתרבות הישראלית שזה ימשיך להתקיים. אני הייתי מת להיות במקום הזה שאוכל לאמץ ככה פרויקט כזה, אבל אין לי תכנונים להכנס לעסק מהסוג הזה, וגם לא תקציב.

אם מישהו יכול להעלות על דעתו פתרונות, אולי פתרון או מודל שלא חשבו עליו ברשימות או בבלוגלי, אני פותח כאן את הענין לדיון. כמובן אם יש לכם רעיון למישהו שיש לו את האמצעים והאינטרס לאמץ אותם, אולי אפשר לקשר…

פורסם ב

האגודה לחמלה

היוזמה האחרונה לחיבור לבבות היפי עולמי נולדה בכנס TED ונקראת "האגודה לחמלה" (הקהל מוזמן להציע תרגומים יותר טובים). המקימים הם טדסטרים שונים, הדלאי-לאמה, מנהיגי דתות וידוענים שונים. המטרה יפה, ואני שמח שבניגוד לקדימונים, הנוסח הסופי לא מתייחס רק לדתות אלא ל"מסורות אתיות ורוחניות" גם כן. אני לא יודע מה זה אומר לגב מי ששומר על אתיקה בלי שהיה לו חינוך מסורתי כלשהוא, אבל בואו נגיד שהומניזם חילוני זה מסורת 🙂

האתר הוכרז לפני כשעה ונראה שקרס טוטאלית מרוב מבקרים 🙂 אין מנוס מלבקש את הקאש. עוד לא ברור לי מה הם מתכננים לעשות חוץ מלהפריח פרפרים, בלונים ופלוצים ורודים, אבל ניתן להם צ'אנס. מעניין לציין שעברית היא אחת מארבע השפות הראשונות שבהן מושק האתר והסרטון (ליד אנגלית, ספרדית וערבית. רמז?)

עדכון: האתר נגיש חזרה, ובעברית שמו "כתב אמנה לחמלה".

פורסם ב

גל על גל

למי שלא קרא את הפוסט של גל מור על גוגל וייב, הנה לינק. אבל אם לא קראתם אז זה כנראה לא מזיז לכם ממילא 🙂

MiwacleMaxיש לי חשבון מזה כ-חמישה ימים ואני מסכים עם הקביעה של יובל דרור ש"זה ספגטי אחד גדול", ומכריז – זו מפלצת ספגטי! והוסיף איתי את דעתו הגראפית שמשמאל…

גוגל לקחו המון רעיונות טובים, וניסו ליישם הכל בבת אחת. וכמו שצוין, בינתיים זה יותר מדי (כל המרבה, הרי זה מסובך). יש באגים, חורי פרטיות, פיצ'רים מופיעים ונעלמים, זה לא לקהל הרחב ולא לשיחות פרטיות מדי. חלק מהבעיות ניחשתי עוד כשראינו את ההדגמה ביוני, והופתעתי לגלות שלא פתרו עדיין. מה שכן, גוגל לוקחים כאן את יכולות הECMAscript לקצה היכולת שלו, ואני חושב שהם מדגימים יפה שהגיע הזמן למשהו חדש. אני בטוח שהם גם יציעו משהו כזה מתישהוא…

אם יש לכן חשבון, אתם מוזמנים לחלוק את דעתכם:

[wave id="googlewave.com!w+j_iCNSFMA"]

עדכון: פרסמתי אתמול וביטלתי, לקח לי זמן להבין איך לעזאזל מטמיעים גל, אני פותח מחדש. בקיצור, יקח לזה זמן לפעול חלק 🙂

פורסם ב

דייויד ברין: "פרטיות היתה אופנה חולפת, וטוב שכך"

You have zero privacy anyway, get over it.
— Scott McNealy on consumer privacy, January 1999

כדי להיות יסודי בסדרה הזו, צריך גם ייצוג מהקיצון הרחוק של הסקאלה, אפילו אם היא תשמע לכם מוגזמת, יש לה הצדקות וכמה תומכים. הכירו את הגישה של דייויד ברין, מדען וסופר מד"ב ותיק שלוקח את מקנילי עוד צעד וטוען כך: הפרטיות היא רעיון חדשני וחולף, כשגדלנו בחברה השבטית לא היתה לנו פרטיות כי כולם חיו בתחת של כולם, גם לא היתה לנו אפילו כמיהה למושג כי לא היתה לנו ממש פרטיות תחת שלטונות מלוכניים, והיום המון חברות יודעות עלינו המון ממילא, והאנשים נותנים בשמחה את כל הפרטים למפרסמים, סוחרים ושאר גופים, ולמרות שעדיין יש התנגדות תרבותית קלה להפנים את זה ((דיסקסתי את זה בפוסט הקודם וראו הרחבה אצל כרמל בפוסט הנהדר "אמא, צאי לי מהבלוג!")), אנחנו בדרך לחברה של שקיפות טוטאלית. התערטלות תהיה הדרך הטובה ביותר להרגיש נינוח, כשאין לך מה מהסתיר. כך גם אפשר לשמור על השומרים, תרד רמת הפשיעה כי לאנשים לא יהיה איך להתחבא – אדם לא שקוף יחשב אוטומטית לחשוד, וכולי…

התגובה האוטומטית שלי היא שהגישה הזו חביבה בתור משחק אינטלקטואלי לספר מד"ב, אבל טען לי בלהט חברי הטוב שי מכנס שזו הדרך הנכונה להתכונן לעתיד. ניסיתי לטעון שאין מצב שמדינה כמו ישראל תוכל להיות שקופה כשיש לה כל כך הרבה אויבים שישמחו לנצל את זה, ובכלל ברמה האישית – אם כולם שקופים, לפושעים יש יותר כוח עליך מאשר לך עליהם – כי אם שמירת סודות תוצא מהנורמה (או אף מהחוק), הרי שרק לפורעי חוק תשמר הפרטיות. שי כמובן לקח את הרמיזה שלי לטיעון המפורסם של ה-NRA כי "אם תוציאו רובים מהחוק הרי שרק לפורעי החוק יהיה נשק", וכדי לחזק את טענתו שעדיף בלי סודות, הוא הקביל כי בחברה שאין בה כלי נשק יש פחות פשעים אלימים. כמה חבל שהסטטיסטיקה מראה שההפך הוא הנכון. המדינות בארה"ב שמקפידות על פיקוח הנשק הן האלימות ביותר, ואילו השקטות ביותר הן אלו שמתירות להסתובב עם נשק סמוי ואפילו לא רשום. אני עדיין מחכה ממנו לדימויים מוצלחים יותר או טיעונים משכנעים יותר 🙂 אני לא חושב שהמין האנושי (לפחות לא מי שגדל בחברה חופשית ולא כנתין של דיקטטור) יכול בשלב זה להתמודד בשלווה שכזו עם המעבר, גם אם אין לו מה להסתיר אישית…

אצטט גם את הכלכלן דייויד פרידמן (עוד על גישתו בפוסט אחר). בתגובה לברין, הוא מסכים שלשקיפות קיצונית יש המון יתרונות של "שמירה על השומרים" אבל מעלה את החששות שלי לגבי מה שזה יעשה לנו התנהגותית, כשאנחנו חיים בהנחה תמידית שאנחנו תמיד תחת עין פקוחה:

For a more extreme example, consider a primitive society such as Samoa. Multiple families share a single house – without walls. While there is no internet to spread information, the community is small enough to make gossip an adequate substitute. Infants are trained early on not to make noise. Adults rarely express hostility.10 Most of the time, someone may be watching – so you alter your behavior accordingly. If you do not want your neighbors to know what you are thinking or feeling, you avoid clearly expressing yourself in words or facial expression. You have adapted your life to a transparent society.

Ultimately this comes down to two strategies, both familiar to most of us in other contexts. One is not to let anyone know your secrets – to live as an island. The other is to communicate in code, to use words or expressions that your intimates will correctly interpret and others will not. For a milder version of the same approach, consider parents who talk to each other in a foreign language when they do not want their children to understand what they are saying, or a translation of a Chinese novel I once came across, with the pornographic passages translated into Latin instead of English.

In Brin’s future transparent society, many of us will become less willing to express our opinions of our boss, employees, ex-wife, or present husband in any public place. People will become less expressive and more self-contained, conversation bland or cryptic. If some spaces are still private, more of social life will shift to them. If every place is public, we have stepped back at least several centuries, arguably several millennia.

לא יכולתי לסכם את זה יותר טוב…

אם תרצו לקרוא עוד על התגובות שהספר עורר, הנה ביקורתו של ברוס שנאייר, והנה תשובתו של דייויד לברוס.

פורסם ב

רשימות תפוצה – הפרטיות בישראל

פוסט זה הוא למעשה פירוט נקודה 9 של הפוסט הקודם.

קבוצות הפייסבוק לוקות בשתי בעיות עקריות – אנשים כמוני שלא נמצאים על פייסבוק לא יכולים להרשם אליהן, ואם עוברים את 5000 החברים בקבוצה (ועברנו), לאדמין אין יותר אפשרות לשלוח התראות וחדשות לכל החברים בקבוצה. לצורך כך הקמתי כמה רשימות תפוצה, ואני מקווה שאני לא אתחרט על זה אם יקרוס לי השרת 🙂 אתם מוזמנים להרשם לרשימות שמתאימות לכם, שקטות או רועשות יותר. המחשבה היא לטווח ארוך ולכן שם המתחם של הרשימות מתייחס לפרטיות בכלל ולא רק למאבק בחוק הנוכחי:

announce – הודעות על פעילות וחדשות חשובות. דברים ברמה של "יש הפגנה" ו"הוצע עוד חוק". אני מאמין שלא יהיו שם יותר מהודעה אחת או שתיים בחודש. אין אפשרות להגיב, הרשימה חד כיוונית. יהיה שקט.
news – ריכוז ידיעות מעניינות בנושאי פרטיות (כמו האייטמים שבראשו ותחתיתו של פוסט זה), אמן שלא תהיה יותר מידיעה אחת או שתיים בשבוע… גם כאן לא תהיה אפשרות של הרשומים לענות.
activism – רשימת דיונים על בעיות שעולות ורעיונות לאקטיביזם. ההרשמה פתוחה (קחו כנתון ש"גורמים" כנראה יאזינו), ואינני מתכוון לשים עליה מידור ופילטור עדכון: ההרשמה מוגבלת ומנוהלת ע"י ערן. הרעיון הוא מקום שבו ניתן לתאם פעילות משותפת, למשל להתארגן עם בני זוג לעמוד בפתחי משרד הפנים בערים שונות ולחלק מדבקות ופלאיירים או מיני פעולות הסברה מנומסות וענייניות.
north, center, jerusalem, south – רשימות הודעות חד כיווניות המחולקות לפי אזורים בארץ. עד שיקום צורך להודעות על פעילות אזורית ((ולמתנדבים שינהלו את הרשימות האיזוריות האלו בנפרד)) הן יהיו רדומות ולא ישלחו שם הודעות, אבל נראה לי שיעיל שהן יהיו קיימות ויהיו בהן אנשים מעוניינים ברגע שנרצה להתחיל לארגן פעילות מקומית.

שימו לב – אין חפיפה בין הרשימות! ככלל איננו מתכוונים לפרסם דברים ביותר מאחת מהן שלא לצורך, אז הקפידו בבקשה להרשם לכל אלו שנראות לכם רלוונטיות, ואנחנו מבטיחים מצידינו לא לשלוח כפל הודעות אלא אם כן יקרה משהו מהפכני שיצדיק את זה…

איך להרשם: אפשרות אחת היא ללחוץ על הלינקים שלמעלה ולשלוח לכתובת הדואל הודעה ריקה.

להרשמה ידנית יש לשלוח הודעה ריקה לכתובת הרשימה בתוספת -subscribe בדומיין privacy.site.co.il. לדוגמא, שוחרי פרטיות בטבריה מוזמנים לשלוח לכתובת north-subscribe(a)privacy.site.co.il. מייל חוזר יאשרר שזו כתובת אמיתית ופעילה.

להרשמה של כתובת ספציפית יש טריק נוסף, אבל אני לא אנסה לתרגם את ההסבר המלא לעברית.

רשימות נוספות יפתחו בהתאם לצורך או בקשת הקהל. הפרטיות של הרשומים תשמר באדיקות (מלבד כמובן ברשימת השיחות, אם תשלחו לשם הודעה היא תופץ לכל חברי הרשימה עם כתובתכם), ואת זה אני יכול להבטיח כי הן יהיו אצלי על השרת ולא בגוגל-גרופס או פייסבוק. מצד שני, אם אתם מפחדים שהשב"כ מאזין לכל קשר SMTP שיוצא מהשרת שלי, אתם יכולים להרשם מכתובות שקשה לקשר אליכם. כל זה לא כדי לרמוז שיהיה שם משהו לא חוקי חס וחלילה, אבל כמובן שאם במשוגעי פרטיות עסקינן, אז אני חייב לפרט 🙂