מחשבות על קיימות 1: כי ככה זה לא יכול להמשך

מה זה קיימות? פעם נתקלתי במלה ולא התעכבתי, זה נשמע כמו מונח פילוסופי/ניו-אייג'י כזה מהסוג שאני אלרגי אליו ולא נוגע לי לחיים. כמה שנים אחר כך נתקלתי בו בעודיני לומד קצת יותר על עניני סביבה, מיחזור וטבע, ומתחיל להבין שהתמונה הרבה יותר גדולה מזה. זו כבר לא מילה שמסמלת אידאולוגיה או בחירה בדרך חיים, אלא גישה שלמה לתכנון וניהול של מנגנוני חברה, ממשל, כלכלה, חינוך, תכנון אורבני, פיתוחי מדע והמון תחומים. קיימות היא תרגום (לא מוצלח בעיני) למושג Sustainability, אבל אני לא מכיר מילה יותר קצרה שמביעה את "היכולת של מערכת או תהליך לתפקד ולשרוד לאורך זמן". מארמית הושאל הביטוי "בר קיימא", כלומר ניתן לקיום, ואלו המילים שתפסו בתרגום השיח הבינלאומי הזה בארץ.

אז איפה זה נוגע לחיים האישיים שלכם? ובכן…

כמה פעמים ביום אנחנו רואים סיטואציה, והתגובה שלנו היא "אם זה ימשך ככה יקרה איזה אסון" או "נו, הטמבל מזניח את זה היום, אבל יום אחד הוא יצטער על הזמן/כסף שהתבזבז בגלל שהוא לא תכנן מראש"? ילדים, וגם כמה אנשים שגדלו להיות מפונקים, לא אוהבים לדחות סיפוקים, ולא טורחים לחשוב על סביבתם האנושית או זו הטבעית כשיקול חשוב. אנשים שמתכננים קדימה, חוסכים משאבים לזמני שפל ומכניסים שיקולי סיכונים לתכנון נחשבים לבוגרים ואחראיים. אבל האם חברות כלכליות וממשלות מתנהגות באחריות ובגרות? הרבה חברות מתכננות רק שנים ספורות קדימה ורק לפי רווח כלכלי, ומדינאים לפעמים מתכננים רק חודשים קדימה, במיוחד במדינת ישראל שבה כמעט אף כנסת לא מסיימת את 4 השנים שבחוק בלי ליפול בהצבעת אי אמון בממשלה.

במדינה שבה רוב מקימי הסטארטאפים שמים מראש מטרה להרביץ "אקזיט" אחרי שנתיים כאסטרטגיה, לדעתי משהו חשוב מפוספס.
אנשים שמתעלמים מ"הזיות של מחבקי עצים" אבל יאשימו את הממשלה באיכות המים של מקורות, פשוט לא למדו להפעיל חשיבה בקורתית.
כשיש רוב קוראים נגד תהליך שלום – אני לא מבין איך מתעלמים מעלות מלחמה לכלכלה, עלות המתח בבריאות הציבור, ועלות האווירה לחינוך הדור הבא ליחס לזולת ותכנון עתידי. אה… והנזק הסביבתי.

"מקוצר נשימה לאורך נשימה – תכנון בר קיימא" מתוך מצע "התנועה הירוקה" מתייחס לנושא כמו שמעט מאוד מפלגות בעולם בכלל ובישראל בפרט נותנות עליו את הדעת. אמנם יש חברי כנסת סביבתיים או חברתיים במפלגות שונות, אבל עד לתי"מ לא ממש קמה מפלגה שניסתה להסביר שהדברים האלו קשורים, ונוגעים לחיינו יותר מאשר השיח הציבורי הנרגש (ולפעמים קפריזי) על מדיניות החוץ הרופסת, מדיניות הבטחון הקשוחה מדי, או שיחות ארוכות (כמו שהיו לי השבוע) שמדיניות הגרעין שלנו עמומה מדי. השאלה הנשאלת היא כמה אנשים עוצרים לחשוב על המחירים לטווח הארוך? המחיר החברתי, הסביבתי והפסיכולוגי של חסכון תקציבי חינוך, רווחה ותרבות הוא גדול ממה שאנחנו מוכנים להודות, והמסר הזה מורכב מאוד. אי אפשר לקצר אותו לסיסמא קצרה יותר ממשפט או שניים, ועם זה קשה לזכות בבחירות.

אפרוט לכם כמה דוגמאות.

בדומה לרעיונות נהדרים של ראשי ערים להתחרות בינהם על העיר הירוקה ביותר כשאף אחד לא עוצר לחשוב שאין מיים שיעזרו לך לנצח בתחרות – ככל שתשקה יותר את הדשא תהיה העיר שלך ירוקה יותר לתושבים שבעוד שנים ספורות ימותו מצמא.

או למשל אם תחסוך היום בתקציב החינוך, תקבל דורות של אנשים שלא יוכלו להמשיך את תנופת התעשיות עתירות הידע, ותוותר עם עם של עובדים פשוטים, ומנפילת היצוא תגלה שפתאום אין לך תקציב להזרים לחינוך כדי לתקן את המצב בעוד כך וכך שנים. רוצים דוגמא חייה? אוסטרליה רוצה לקצץ בהוצאות ולכן חתכה לחלוטין את התקצוב הממשלתי למחקר מדעי. תלמידי מקצועות שונים יעזבו (או כבר עוזבים) את המדינה כדי לסיים את הדוקטורט במקומות אחרים בעולם, אנשים חכמים לא יחזרו או יהגרו לאוסטרליה, וישאר לו עם של פועלים פשוטים, בלי תעשיות ייחודיות או ידע מדעי מעניין, וגם לא מרצים מוצלחים באוניברסיטאות, ואולי בסוף גם מורים פחות מוצלחים בבתי הספר ורופאים פחות טובים, ובנקאים…. בקיצור ימים יגידו, ומעניין מתי יזכרו ויבינו שהפחתת תקציב ניתן לשרוד ולתקן, אבל ביטול תקציב ליותר משנה חונק את המערכת הזו ופשוט הורג אותה, והשיקום יהיה יקר מנשוא. המושג "בכייה לדורות" מקבל פרופורציות אמיתיות.

קיימות היא למעשה מחשבה ותכנון קדימה. כשאנשי סביבה מבקשים לוותר על תחנת חשמל פחמית נוספת הם לא חושבים על העלות המיידית למשק בצורת עיכוב אספקת האנרגיה למדינה, אלא על העלות הכוללת של זיהום האוויר, סרטן הריאות של אלפי תושבים במורד כיוון הרוח בעוד 20 שנה, ועוד פרמטרים שמשרד האנרגיה לא ממש טורח להכניס לחישובים, ומשרד האוצר מעדיף לא לקחת את האחריות על הוצאה מוגדלת היום כדי למנוע את העברת האשמה והאחריות למי שיאיישו בעוד 20 שנה את המשרדים הנוגעים לדבר.

דוגמא נוספת? בירושלים נבנה גשר ענק (ובעיני מכוער) בכניסה לעיר. הגשר בנוי מחומרים ובשיטות שגורמות לכך שהתחזוקה שלו תעלה כמה מליונים בשנה וכנראה חייבים יהיו לפרק אותו עוד 20-25 שנה בגלל בעיות שונות בבניה שיודעים עליהן כבר היום. צא וחשוב, בלי הרבה היוונים של המחיר, אם יעלה 10 מליון ש"ח תחזוקה לשנה ועוד 50 מליון ש"ח לפרקו בסוף, הרי שאנחנו יודעים מראש על הוצאה של 250-300 מליון ש"ח (ונדמה לי שיש הערכות גבוהות יותר). אם יש גשר שניתן לבנותו היום ב100 מליון ולתחזקו ב2 מליון לשנה בלבד, ויחזיק ל50-80 שנה, האם לא סביר שהפתרון הנכון הוא לפרק את הגשר הנ"ל מיד ולהחליפו? אנשים נזדעקו בלי לחשוב או להבין כשראש העיר החדש ברקת העלה את הענין, ולצערי השיקולים האלו לא עמדו לנגד עיניהם של לופליאנסקי ויועציו כשהעדיפו להשקיע בפיל לבן שאינו משתלב בנוף העיר, וספק אם הוא עמיד במזג האוויר הירושלמי הקשה במקביל ללחץ הדינאמי של רכבת קלה פעם בכמה דקות – נמתח ומשתחרר, ושוב נמתח ושוב משתחרר. אני אישית ממש מפחד לנסוע מתחתיו וזה עוד לפני שהרכבת יוצאת מהתחנה.

וצריך להכניס קיימות גם בביטחון ומדיניות חוץ. שלום בר קיימא זה ברור לכולם – שלום שלא יתפרק בעוד 20-30 שנה כי לא טרחנו לתחזק אותו. ומה לגבי מלחמה? וצבא? החזקת צבא זה דבר אחד, אבל כמה נזק גורמים בסיסים מסוימים לסביבה האקולוגית, וכמה למורל והלך המחשבה הישראליים? הביטוי "הכיבוש משחית" מוחה בדיוק על הנקודה הזו – המחיר ארוך הטווח של הפגיעה הבסיסית בראיית העולם של ילדים שגדלים בישראל ובשטחי A. ילדים הגדלים בעולם של "קמים עלינו לכלותינו", שיודעים שבגיל 18 כולם הולכים לצבא (ולא תמיד חוזרים) להפליא מכות ב"ערבים" (שזה יצור שנראה כמו חיקוי אדם ומופיע בחדשות רק בהקשרים שליליים), אנחנו פשוט ממשיכים לגלגל אליהם טראומות של דור שני לשואה כשעוברים עוד מעט ארבעה דורות, ומתחזקים את המיתוסים של "אין עם מי לדבר". הפחד של כמה ישראלים הוא שיגיע שלום, ויהיו כאן רק דורות של אנשים שלא רגילים לחיות ולדבר שפה שאין בה מלחמה ואגרסיביות, ואז עולה השאלה המתבקשת, למען מה נלחמנו אם בדרך איבדנו אותו? המשאב הכי חשוב לשמירה על האחדות והאופטימיות הוא לא תקווה לנורמליזציה, אלא התרגול שלה ביומיום, כדי שנזכור על מה כדאי לשמור. אבל אנחנו מדברים עליה קצת כחלום ולא כיומיום, אז איך נדע לחיות בשלום כשיבוא אם אנחנו לא מתרגלים אותו? לא עם השכנים, לא בין מפלגות, לא בין יריבים בתוך המפלגות, והנה זה גולש לריבים בין שכנים או בתור לרופא, והופ… הנה הלכו חוקי מוסר בסיסיים של קיימות מתוך ארון הספרים היהודי ממש. כל ישראל כבר אינם חברים, ואינם ערבים זה לזה, ומלחמות התרבות והכפייה הדתית מתעצמות, כי אנחנו לא יודעים לחיות שלא במלחמה. כמו בריון הרחוב שמרביץ לכולם כי הרביצו לו שנים בבית, והוא פשוט לא יודע איך להתייחס אל העולם אחרת.

וזו, כמו שאומר הרב מלכיאור, "זו לא מדינה יהודית". ואני מוסיף שזו תרבות שאינה בת קיימא, ולכן גם שלטון שאיננו בר-קיימא. כן… גם תרבות בת קיימא היא דבר שצריך לתכנן נכון ולהבין השלכות.

מחשבות על דמוקרטיה 1: הסימולאקרום הישראלי

עדכון 7.4.2009: נראה שהשפה שבחרתי פה עברה את הגבול אז מיתנתי אותה קצת. לעוד פרטים קפצו לפה אם זה מעניין לכם, אבל חזרו לפה אם אתם חייבים להגיב (אתם לא, לדעתי הדיון הגיע למיצוי). במיוחד אני לא רוצה להמשיך שם את הדיון, אין לי איך לעקוב אחריו כמו שצריך.
עדכון 12.5.2009: כינוי האיש שאת התנהלותו ביקרתי שונה כדי שהדגש יהיה על ההתנהגות ולא לגבי האיש לכשיחפשו את שם המשתמש שלו בגוגל. עם הקוראים הסליחה, אבל האיש הגדיש היום את הסאה והעביר את הויכוח לפסים אישיים, אז אני חייב לנקוט משנה זהירות ולהחזיר אותה לפסים ענייניים.
עדכון 13.5 עוד יותר ענייני – אני מעיף את כל הכינויים המוגזמים שבהם השתמשתי כדי למנוע כל אפשרות לפירוש שגוי של כוונותי.

במסגרת התעסקותי בפעילות למען שקיפות ונגישות ממשל יצא לי להתחכך במספר פעילי דמוקרטיה ישירה שחולקים איתי מטרות בתחום. הפגישה בינינו היא כמעט תמיד על קו התפר שבין האידאולוגיה (האוטופית לעיתים) לבין הריאליזם של היישום בשטח ברמה טכנית, טכנולוגית ואנושית. למרות שאני פועל בכיוון, אני למעשה מאמין קטן מאוד ביכולת של מישהו לחנך בזמן את עם ישראל לחשוב ולהתנהג בצורה דמוקרטית – הפחד שלי הוא שהמדינה הזו תתיבש, תחרב, תפשוט רגל, תהפך לדיקטטורה או משהו בדומה לפני שנספיק לעצור את השטפון.

הישראלים הרי גדלו על ברכי ה"רק לא כצאן לטבח", ובנו לעצמם אתוס לאומי חילוני חדש כדי להקים פה מדינה. הציונים הראשונים מתוך התנגדות לצורת החשיבה של היהודי האנדרדוג הגלותי, אחריהם באו גלי העליה הסוציאליסטית מתוך התנגדות למשטרים ריכוזיים וחשיבה דתית צרה, אחריהם קמו התנועות הרוויזיוניסטיות, הכנענים (שהתנגדו בכלל להשאר מחוברים לעם שמפוזר בגולה), וכולי. הפצלנות והפלגנות לא הומצאו על ידי הציונות החילונית על פלגיה, הרי יהודים תמיד אהבו לשמור על בדלנות בכל קהילה שבה חיו כמעט – הלבוש השונה, הזקנים, השפה, המאון להתערב משפחתית, וסביר הרי שאלו גם קטליזטורים לפוגרומים בהיסטוריה. ומה קורה כשיוצאים מעבדות לחרות? מבקשים עגל, וניסים, ואחרי כמה שופטים דורשים גם מלך, נותנים לו את כל הכוח ביד ואז מתלוננים על חזרה לאנדרדוגיות. גם בישראל המודרנית מתוך הדמוקרטיה שלנו כבר היו לא מעט קריאות להמליך מלכים ("אריק מלך ישראל" לא היה הראשון), ואנחנו ממהרים לתת כוח ביד השלטון ולא מבקשים אותו חזרה. כידוע לכל מקיווליסט מתחיל – כוח משוחרר לא יוחזר, והוא משחית אבסולוטית. והרי על אנשים כאלו אנחנו גם מבססים את האתוס הישראלי, אחרי הכל.

צורת החשיבה הזו מביאה למצבים שהיו מצחיקים אם הם לא היו מחליטים על חיינו. עם ישראל לא רוצה להיות אנדרדוג ובורח מאירופה. עם ישראל לא רוצה להיות מיעוט מאוים אז הוא מגרש את יושבי הארץ. עם ישראל לא רוצה להיות דיקטטורת שייחים כמקובל במזה"ת אז הוא מכריז על דמוקרטיה, אבל מסתבר שמאוד מתאים לראשי ממשלה ושריה לשמור על מושבה הכפול של הרשות המבצעת גם עם לחי שניה של עכוזה הדשן ברשות המחוקקת (ולנסות להשתלט על הרשות השופטת כדי לא להיות מוסחים על ידי ההתנגדות המציקה). והרי לנו סימולאקרום מעניין: מדינת ישראל מתנהגת כצבא כובש בקולוניה של אימפריה דמיונית (הלובי היהודי בוושינגטון?), אבל אין לה באמת אימפריה שתגבה את כמות השטויות המסוכנות שאנחנו עושים פה. מה נשתמר לנו ומה למדנו ממאבק העצמאות הזה? מעם שנאבק לא להיות יותר פראייר של אף ממשל גזעני, הפכנו למדינת אפרטהייד שיוצרת את אויביה במו ידיה, ועם שהתפרק לו האתוס הלאומי של "עם לא פראייר" נשאר רק ההד הנבוב של "רק שאני לא אצא פראייר" האישי, האגוצנטרי והמפורר, הטועה לחשוב עצמו כ"אינדיבידואליסט" כשהוא דורס את האחרים בסביבתו.

אלו הישראלים שחותכים בתור, ברמזור, בקידום בעבודה. אלו אפילו הישראלים הנחמדים והמנומסים שלעולם לא יעשו זאת בתור בבנק אבל שולחים לי דפי עצות איך לחתוך תורים של מענה קולי במחלקות שירות לקוחות של ספק האינטרנט 1. אולי בגלל שבטלפון ובאינטרנט אף אחד לא רואה אותך או יכול לעלות עליך, אז אנשים מרשים לעצמם לתת ללשונם דרור, ולאגו שלהם להשתלט ולהשתפך. איפה דמוקרטיה ואיזו ישירה? אני מתקשה לראות איך ים של טוקבקיסטים "מטעם-" וסתם טוקבקיסטים סרי טעם יאפשרו לקולות שפויים לצוף ולהתבטא. למרות כל זאת אנחנו מחפשים דרכים לממש את האופציות.

מאיפה כל זה עלה לי פתאום? שניים ממכרי אנשי הדמוקרטיה הישירה, הוסיפו לערך בוויקיפדיה, אחד מסדרה של ערכים הנוגעים למנגנוני ממשל מודרניים למען העם. לאחר כמה גרסאות שפורסמו ונערכו (והערך אינו סופי), ביקר בו ויקיפד, חורת אות קלון בראש המאמר ובו הוא דורש את שכתובו כי אינו משתמש בטרמינולוגיה נכונה. הויכוח שנוצר בדף השיחה של הערך מגלה שהנ"ל הוסיף את ההודעה ללא התראה, ובעודו מוחה על השימוש במילים הלא נכונות, מסרב להסכים "לגלות" מה היא הטרמינולוגיה הנכונה למרות שכל המובאות מצביעות על כך שאין למונח תרגום לשפת עֶבֶר, לא דה-פקטו ולא דה-יורה 2. למעשה עם הזמן, האיש הודה כי הוא מוחה שכותבים את הערך אנשים עם ענין אידאולוגי ולא אלטרואיזם קדוש ונקי כלשהוא.

זו הנקודה שבה רובנו נפער עיניים משתאות. וכי מי יכתוב בויקיפדיה על נושא אם לא אנשים שמעוניינים בתחום ורוצים להביא את ההבנה בו לציבור? ומי מתנהג כך בויקיפדיה באנגלית, שיש בה עשרות אם לא מאות אלפי ערכים על שחקניות פורנו ועל כל פרק של סימפסונס, לוסט, הירוז וסיינפלד? האנציקלופדיה שמכילה יותר ערכים על שחקניות פורנו והסרטים בהם שיחקו, מאשר הויקיפדיה בשפות אחרות מכילה ערכים לגיטימיים. גם כך הויקיפדיה העברית מכילה שלל חסמים של נגישות, למה לו לאלמ|ג להתערב בעקשנות חודש ימים בערך שלא הוא יזם, שלא הוא תרם לו, ולתת בו אות קין ללא פתיחה של דיון לפני כן? הבעיה היא שמדובר בתופעה ידועה, מוכרת וחוזרת. בני קליקת הויקפדים הותיקים הזו מקפדים מאמרים ואת רצונם הטוב של התורמים ידע. במקום לתקן שתי מילים הם ישפכו 400-500 מילה כדי לחנך אחרים דרך השפלה וביקורת לא בונה. ספציפית אותו "אלמ|ג" יורד לאד-הומינם בויכוחיו, מאשים את הכותבים בחוסר ידע או הטייתו המכוונת ומכביר מילים במקום להשלים את מה שחסר בשליש מכמות ההשקעה של הויכוח (אני נדיב). כמה מהויקפדים הישראליים שכחו אולי שמדובר פה באנציקלופדיה פתוחה. עדיף שתכתוב חומר מוטה ותשאיר לאחרים לנקות ולארגן מאשר שלא תתרום ידע בכלל, ונראה ש"אלמ|ג" מעדיף שאנשים שלא עומדים בתקנים הנעלים שלו פשוט לא יכנסו לתרום זמן וידע לפרויקט. אני חושב שהוא חוטא לרעיון המרכזי של הויקיפדיה ויורה לפרויקט ברגל, כי את מעשיו והתבטאותו הוא מגבה בחוקים נעלים של ארגון כלל עולמי שמתחולל רק במוחו (שוב, הסימולאקרום אבל הפעם במיקרו) – אבל במציאות אין לו שולחים ואין חוקים שכאלו שיגבו את התנהגותו המכוערת והדורסנית.

תוספת מאוחרת 13.5.2009: אני חוזר ומדגיש בנקודה זו למי שמפרש לא נכון: אני ממשיך להניח שכוונותיו של אלמ|ג כנות וטובות וכל רצונו הוא שמירה על איכותה של הויקיפדיה, אני קובל רק על הדרך הפוגענית וההתקפות האישיות שבהן הוא נוקט. זו אינה דרך שבה ניתן לקדם דיאלוג, ללמד, לבקר או לקבל ביקורת, ובוודאי איננה דרך לשפר את מצב הויקיפדיה ולגייס לה כותבים, ובפסקה הבאה אני מנמק:

אלמ|ג היקר, זכור נא כי הויקיפדיה קוראת לאנשים לערוך בעזוז, ואילו אתה כויקיפד אמור לפטרל בין מאמרים חדשים, לעזור עם חיוך ובצורה תרבותית ולא לנשוך את השכנים 3, לא להניח כוונות זדון, לשמור על "ניטרליות" אבל להפנים שיש יותר מדרך אחת להבין את המונח ולעזור בדוגמא אישית במקום להקים מהומה, להתקיף אישית, להכביר בהוראות או לפתוח במלחמת עריכות.

ולידידי כותבי המאמר, אני מחזק את ידיכם (הלוואי והיה לי מספיק ידע לעזור במאמרים כאלו בעצמי), זכרו לא להתרגש מההתקפה כי כדי להגיע למשהו טוב, מותר להפעיל את הראש ולשבור חוקים אם זה מה נדרש 4.

הערה אחרונה לגבי תרומות לויקיפדיה מטעמים אידאולוגיים – אני לא חושב שאפשר לבוא בכלל בתלונות לאנשים שתורמים מרצונם וזמנם החופשי לפרויקט כזה, או להציב להם יותר מדי תנאים. כמה פרטי סטטיסטיקה מעניינים:
לויקיפדיה העברית יש 90K ערכים, לשפה 5 מליון דוברים (לדעתי יותר אבל נגיד)
לויקיפדיה באספרנטו יש 113K ערכים, שפה עם 2 מליון דוברים בלבד, אבל עם תרבות בעלת אינטרס בהפצת ידע ושיתוף ולכן סלחנות יתרה על מאמרים לא גמורים. האם צריך לפסול להם את כל הויקיפדיה?
ומה עם שפות "אינטרסנטיות" אחרות?
עדכון – הדוגמא גרועה, אדון בטיעונים מוצלחים יותר במקום אחר.

אז נשים בצד את איך שמתנהגים פרטים אינטילגנטיים ונחזור להמון (הנבער יותר או פחות). נשאלת השאלה: האם עם שמצביע לכיוון מוטה ימין, שנתן יותר מ10% מקולותיו לשר חוץ שרמז (או אולי הבטיח) לשלול אזרחות של ישראלים שלא תואמים את ראית עולמו, האם העם הזה בכלל מבין מה היא דמוקרטיה, והאם הוא מסוגל לקבל על עצמו את העול של הפיכתה ליותר פתוחה? על זה בפוסטים הבאים בסדרה של שלשולי מוח. אני אשתדל לא לשעמם 🙂


1 זה בסדר לחתוך בתור כשלא רואים אותך? ואם זה בכלל עובד, אז את מי "דפקת"? את השיטה? את הספק? לא… דפקת את הלקוחות האחרים שמעוצבנים כמוך

2 סיבוב אחרון: לאחר התייעצות עם האקדמיה ללשון, מצדדת היום ד"ר קרן דובנוב עם כותבי הערך ולא עם הויקפד

3 על זה לא כותבים בויקיפדיה העברית

4 חוק שבירת חוקים זה אחד מחמשת עקרונות היסוד, עוד עמוד שמשום מה לא קיים בעברית

איך להפסיד נכון (פלספנות בגרוש)

ארי פולמן חייך למצלמות ואמר שלא נורא, וגם ככה הוא הגיע הרבה יותר רחוק עם הסרט מאשר מה שקיווה. שותפו לדרך יוני גודמן הוסיף ואמר "זה כולה אוסקר". זה נכון, האוסקר הוא פרס תעשיה ולא פרס אמנות. הסרט הזר היא קטגוריה בעייתית, ולמאפיה היהודית של הוליווד יש עבודה רבה ואין זמן לראות את כל חמשת הסרטים הזרים כדי להצביע בקטגוריה, אז רק האנטישמים המובטלים טורחים… טוב נו אני צוחק כמובן 🙂 הרבה אמרו מראש שחברי האקדמיה לא מתים על אנימציה. העיקר זה שבפסטיבלים לאמנות קולנוע הוא כן זכה להרבה פרסים. עצוב שהאוסקרים נוצצים ועמוסים בכסף ומשודרים בכל העולם, ולעומתם פסטיבל קאן, סאנדאנס, גלובוס הזהב ואחרים אינם מדווחים כמעט אצלנו למעט אייטם קטן בחדשות אם קרה משהו. האוסקרים נוחתים בידיים של מי שיש לו כסף לקדם את הסרט ו/או קיבל הכנסה יפה בקולנועים, ועכשיו יכפיל אותה במכירת DVD.

משל למה הדבר דומה? אולי מפלגה קטנה ועצמאית שהכינו עליה כתבה של 7-10 דקות לפריים-טיים של ערוץ 2 בסופ"ש וברגע האחרון ביטלו את הקרנתה בלי סיבה, ונמנעו מלספר שבסקרים של מתחריה היא עוברת את אחוז החסימה? אולפני ההפקות העשירים יותר ניצחו בשיווק ואולי גם ב"שימון גלגלים" מאחרי הקלעים, קדימה לקחה את האוסקר על התפאורה והאיפור, ביבי לקח על הבימוי וההפקה, ליברמן על התסריט המקורי, העבודה על אפקטים מיוחדים, מרצ על האנימציה ובקטגורית הסרט הקצר-במיוחד, דב חנין על שחקן המשנה, בל"ד על הסרט הזר… אבל אפילו אם תי"מ זכו באהדת המבקרים ובפסטיבל אינדי "החסומים", אנשים עלולים לשכוח אותה.

ההקבלה היא כמובן הפוכה, כי מי שהפסיד בעיני היה עם הבוחרים, והזכות לשרת בכנסת אמורה להיות מעמסה ולא פרס. אבל הפתרון בהוליווד הוא כמובן לרוץ ולהפיק סרט המשך אם הצלחת או סרט מהסוג שניצח אם הפסדת. מדהים כמה הפוליטיקה הישראלית מחקה את הוליווד לפעמים, שמתם לב?

אבל לא תי"מ. אנחנו יושבים על הפקה מחדש של אותו הסרט, אבל יש לנו יותר זמן להפיק אותו, עם production values יותר מוצלחים, והפעם אני מקווה גרסת הבמאי ולא הפקה מהירה של שלושה שבועות חאפ-לאפ. שינוי עושים מלמטה ולאט. אני מקווה רק שיש לנו זמן ולא מאוחר מדי לייצב את המדינה הזו לחזרה לשפיות.

(בזה כמובן אני לא אומר מילה של עצה לארי פולמן, הסרט נהדר ובמיוחד הוכחת שבתקציב אפסי אפשר להגיע רחוק מאוד. אני מקווה שיצליח לך בפרויקט הבא!)

צריך לקחת את זה פשוט קצת בהומור בינתיים…

לילה האוסקר, למי שבענייני כוכבים נוצצים, היה לילה שבו עוד כמה כוכבים לא קיבלו את קדמת הבמה. בחצות הירח הסתיר את צדק ושלוש שעות אחרי כן את מרקורי, שהם כידוע כוכב הלכת הגדול ביותר והקטן ביותר אצלנו במערכת. לירח יש את הפריווילגיה של קרבה לכדור הארץ והוא הכי נוצץ ומפורסם. שווה להסתובב ליד פונקציונרים כמו כדור הארץ, נותנים לך כבוד, ממנים אותך לממשלת הלילה, וכולם מתעלמים כשאתה מסתיר כוכבי לכת אמיתיים. כולל את צדק. אף אחד לא מדבר על צדק…

לחשוב מחוץ לבועה

דיון אצל אחד טל ירון על מלחמות עזה (אחד מתוך אלפי בלוגרים מרתקים שאני לא מגיע לקרוא אם לא מצאתי לינק בטעות), הוליד את הציטוט המצוין של אפי פוקס: "אם תמשיך לנתח את מצב האומה על פי הבלוגוספירה הישראלית, דב חנין היה ראש ממשלה, ירושלים הייתה קיימת באגדות, צה”ל היה מונה שני אנשי מילואים, שאול מופז היה מוצא להורג, לוואלה לא היה אפילו יוזר אחד, ג’ימייל היה מחליף את דואר ישראל, הדרכמה הייתה מחליפה את השקל, אקספלורר היה פריט לאספנים וחברת אוטומטיק (מפתחת וורדפרס) הייתה קונה את מיקרוסופט."

נדמה לי שזו פראפראזה שחוזרת ומשתכללת בכל פעם, אבל לפעמים זה נכון 🙂

בתור אחד שחוטא בזה מדי פעם בחלק מהנושאים (למרות שלרוב במודע) כי אני פשוט בן אדם, אני חושב שזה מגדיר גם הרבה דעות סקטוריאליות. אנשים שמסתובבים כל היום ומשתמשים בחברי הקבוצה הקטנה והתומכת שלהם בתור Sounding board תיבת תהודה (תודה רוגל) בלי להתאמץ יותר מדי לחפש ביקורת. אני חושב על איך שהווב על שפע דעותיו ועושר המידע שבו, מציף אותנו בסופו של דבר ומאלץ אותנו לפלטר בצורה לא אופטימלית את המידע ולוותר על חשיבה ביקורתית בחלק מהמקרים. אחרת זה פשוט לוקח יותר זמן, מעייף או מדכא, או כולם ביחד.

בקיצונות השניה אני חושב על אנשים שבוחרים במופגן בצמצום מקורות המידע והניתוח בהקשר לדיון חסר תוחלת שהיה לי השבוע בתגובות לפוסט אצל רם און, אנשים שקנאותם הדתית/אידאולוגית לא מאפשרת להם לראות תמונה גדולה יותר או ללמוד מההיסטוריה העולמית, הלאומית, ולפעמים אפילו המשפחתית או האישית. אני לא רואה את ברק ואולמרט באמת מאמינים שהפלישה הזו משפרת את מצבה של ישראל, או מקדמת פיתרון קבע בטחוני. אני מרגיש ששוב הם עושים את מה שיתפס כפופולארי כשהם פונים לרגשות העמוקים והבסיסיים של העם – הפחד והעלבון והכעס – ובוחרים בצעדים שהם בוחרים כדי לתת סיפוק מיידי ולא פתרון בר קיימא. היכולת לדחות סיפוקים ולראות תמונה רחבה נחשבת לאחד מהסממנים העיקריים של פרויד להתבגרות, אם אינני טועה. נראה שישראל אם כך מתנהגת כילד בן 7 והחמאס כבן שנתיים וחצי. מה מועילות לנו 4000 שנה של קיום כעם (פחות או יותר) אם יכולת הסקת המסקנות שלנו מהעבר וראייתינו לעתיד מסתכמות כולן בחלון של חודשיים-שלושה ותו לא? כאילו רק מיעוט שבמיעוט שוקל תוצאות לפי הבנה של אלפי שנות תיעוד של בחירות ותוצאות (=ניסוי וטעיה) ומציע תכנון של שנים ועשרות שנים קדימה, ודוקא המיעוט הזה מבוטל ע"י הרוב כ"אוטופיסטים/הזויים/רשעים/טמבלים שחיים בבועה".

נזכרתי מיד בסצנה האהובה עלי ביותר מבבילון 5. מאחורי גבו של ג'קאר, נגנב יום אחד מחדרו יומן הרעיונות שלו, מועתק ומופץ כפילוסופיה קדושה. הוא מעוצבן לגלות יום אחד שכת של אלפי אנשים סוגדים לו כגורו ולא מוכנים להפעיל את ראש. כשהוא נכנע ומסכים להרצות להם, המסר שהוא מנסה להעביר הוא כזה של חשיבה עצמאית והם פשוט ממאנים לקלוט אותו. הוא נשאל על מהות האלוהים, והוא מנסה להסביר במשל כי אלוהים הוא איפה שאנחנו מחפשים להתפעל ממנו. התלמידים שכפו עצמם עליו מביטים מזוגגי עיניים באלוהים שלהם ולא רוצים להבין, אז הוא נשבר ביאוש ונותן להם הגדרת קיצ' שאיננו אוהב כדי להוריד אותם מהגב. כך בשתיים-וחצי דקות נהדרות מסוכמת אחת מהבעיות העיקריות של המין האנושי.

אתם מוזמנים לענות במישור הפילוסופי 🙂

רק כדי לסגור את המעגל, מה שאמרתי בדיון בלינק שפתח את הפוסט: אני נגד המשך המבצע הזה, אווירי ובוודאי קרקעי, אבל אין לי בדיוק מושג מה כן יכול לפעול. אולי אני נאיבי, אבל אני חושב שצריך לסייע לאבו-מאזן, כל עוד דמותו המרגיעה נמצאת שם, לגדל מחליפים, ולקדם את עצמאות הגדה למדינה רגועה, מתקדמת ואחראית. אנחנו צריכים לתת לחמאס ולאנשי עזה היכולים להתמרד נגדו, איזו דוגמא של אלטרנטיבה עובדת – גזר במקום מקלות. שייראו שעל רגיעה והגיון מקבלים פרסים, ולא על אלימות. (כן, זה סופר-פשטני ואני מדלג כאן על המון שלבים אבל נראה לי שזו השאיפה שצריכה להיות מול עיננו).

אתם יכולים גם לענות לי במישור הפוליטי-עכשוי אבל זה פחות מעניין, כי זה כבר נדון לעייפה בכל רחבי הבלוגוספירה.

חץ מתייחס סוף סוף לספקנים

שלום חץ ויום הולדת שמח.

הבטחתי לעצמי שלא אבקר אצלך בבלוג כדי לא ליצור שוב ויכוחים חסרי תוחלת, אבל נכנסתי היום בעקבות הפוסט שלך ב L-IL ואני רואה שהתחלת לנסות לענות לספקנים/סקפטיקנים (ולא "סקפטיים", אם כבר), נושא שבעבר העדפת לטייל מסביבו. אני עונה לך בפוסט פומבי כאן בבלוג שלי מטעמי נוחיות טכנית (עדכונים מיידיים על תגובות) וגם בגלל שבעבר נראה שפגעתי שלא בכוונה בשאר קוראיך הקבועים תוך כדי, ואני מעדיף לפתח הפעם את הנושא במגרש אחר. נקרא לזה "משחק רדיוס" 🙂

תבין, ספקנים הם לא סתם נודניקים שעושים דוקא. האקטיביסטים שבנו לוקחים על עצמנו את העבודה כפוית הטובה להעיר אנשים מאמונה עיוורת בדברים ערטילאיים ולא מוכחים, כדי לקדם אנשים מתלות רגשית בידעונים, קבליסטים, באבאות, אסטרולוגים ושאר מיסטיקנים ורמאים, כי זה נראה לנו מטרה חשובה בחיים שאנשים יקדמו את עצמם במקום לזרוק את עצמם אחורה בשלבי הקידמה לזמנים שבהם ריפאו מחלות בתפילות במקום הרתחה של מים או קצת אנטיביוטיקה. אנחנו מאמינים שאנשים יחיו יותר טוב בלי פחדים מקללות, רוחות רפאים או עונשים אלוהיים בעולם הבא. אנחנו גם מאמינים שאם יש כוחות כאלו, צריך ללמוד אותם ולנצל אותם, אז אם הם קיימים – הבו אותם ונדעם. זה יעשיר לנו כל מדע אפשרי, זה יאיר באור חדש תופעות ביולוגיות, רפואיות, ופיסיקליות ויקפיץ את המדע שנים קדימה אם זה נכון, אז למה שלא תעזור לי לבדוק אם יש בזה אמת? בוא נארגן כבר ניסוי.

הבעיה שמתוך הקריאה בדבריך נראה שאתה עדיין לא עושה שיעורי בית, לא מעיז לפתוח ספר בנושא השיטה המדעית המודרנית, לא התעניינת בפילוסופיה אמפריציסטית מודרנית, וטיעונים סילוגיסטיים (בייקון, דקארט, ומאוחר יותר פירס, יום, פופר ואחרים) ולא הפנמת על מה בכלל סובב הויכוח בין האמונה שלך (שאני קורא לה עיוורת ו/או נאיבית) ובין תהליך הסקת תוצאות ומסקנות כמקובל באקדמיה ובמחקר מדעי. תחומי עיסוק כמו הומאופתיה, כירופראקטיקה ואחרים קיימים כי מישהו קם יום אחד והחליט שהם נכונים, והתוצאה מעולם לא נבדקה מדעית, או שכל בדיקה שיצאה שלילית נזרקה לפח. ברפואה הסינית יש דברים מוכחים, יש דברים שהם פוקסים או פלאסבו, אבל יש גם אחוז גדול ולא ידוע של תרופות שכלל לא עוזרות ואולי רעילות אבל ממשיכים אותן רק בגלל מסורת. בשורה התחתונה אין כמו רפואה מדעית מודרנית להקלה על סבל, פתרון בעיות דרך הבנתן, ולכן שיעורי תמותה נמוכים יותר, ותוחלת חיים ארוכה יותר. אותם ה"מדענים" שעוסקים בתחומים אחרים לא מאפשרים לרוב לבדוק אותם, טוענים שהבדיקות הרגילות לא תופסות לשיטה שלהם ושלל שאר תירוצים, אבל גם מסרבים לתת מספרים מדויקים על שיעורי הצלחה.

אם אתה משווה לי מסר ממלאך שמתגלה רק למתקשר מסוים עם סיפור מספר שידוע שכתב אותו אדם בשר ודם וכל אחד יכול לקרוא בחנות, אז אין לנו בכלל טיעון בנוי.

אם אתה מדבר על ההצלחות של רפואה סינית כשמה שיש היום בסין זו רפואה 70-80% מדעית מודרנית אחרי הניקיונות של מאו, אתה גם מתעלם מהיסטוריה קרובה ומתועדת.

אם אתה אומר שרנדי "שם כסף כדי להוכיח שמיסטיקה זה שטויות", אתה לא טורח להקשיב למילה שלו, הוא (ושאר התורמים) שמים את הכסף כדי לקבל ידע ותגליות מדעיות חדשות. אם אתה חושב שהוא פוסל את כולם על הסף ולא נותן להם להוכיח את עצמם אז אתה מתעלם מעשרות ואולי מאות אלפי דולרים שהוציאו הוא ונציגיו בהרבה מדינות (גם בארץ) כדי להפגש עם טוענים ליכולות והשקיעו בניסויים, בנית מעבדות לפי התנאים שהוסכמו עם הטוענים ליכולות, והכשלונות הקבועים שחוזרים על עצמם בכל זאת בכל פעם.

אם אתה קורא ל"קריאה קרה" בשם "כריית מידע" אז אתה מראה עוד יותר כמה אתה מסרב ללמוד על הנושא, ומפסיד למעשה כי אתה מתיימר להתגאות ביכולת להכיר רמאים מאנשים כנים, אבל איך תכיר רמאים אם אינך יכול לחשוף את כל שיטותיהם כי אתה לא מכיר אותן אפילו?

בכל פעם שאני קורא אותך אני מוצא שוב ושוב את כל הסימנים לכך שאתה הוא האחד שמסרב להפנים את הבעיות שבטענות המיסטיקנים, מתאמץ להחליק להם על אי דיוקים, מילים גדולות, הגדרות מטושטשות (שזה אוקסימורון יפה בפני עצמו) וטענותיהם המופרכות. אתה מדבר על מחקרי FMRI שלא מתבצעים אבל בפעם-פעמיים שהצעתי לך ניסוי מצאת אלפי תירוצים למה אי אפשר למדוד או לבצע את הניסוי, או שמיהרת להגן על בעל הכוחות ש"נמאסו עליו הטרדות של מדענים חסרי טאקט, הוא לא רוצה להבדק יותר".

הדבר הנהדר באיך שאלוהים מוגדר בדתות המונותאיסטיות, הוא שהוא חיצוני ליקום הגשמי ומעצם הגדרה זו אינו ניתן להוכחה או הפרכה. כנ"ל חוויות אישיות כמו תקשורים. אם היית מוכן לארגן לי מתקשר שאמיתי בעיניך (ונראה שאתה בררן), הייתי מארגן לך קבוצה לא מבוטלת של מדענים שישושו לתרום כמה שעות או יום שלם של מכשור fmri ונבדוק אחת ולתמיד אם פועלים עוד מרכזים במוח מלבד הדמיון בעת התקשור. לצערי אני בטוח שכדגיל תשיב את פני ריקם בתירוצים כי בעל הכוחות לא יכול להפעיל אותם בסביבה של מכון מחקר או כל תירוץ אחר. טיעונים שלא מאפשרים להוכיח את טעותו או שקריו או אולי את אמיתותיו של אותו האיש.

במאמר הראשון ב"שלישית מאמרי הספקנים" אתה טוען שאנחנו מתעכבים על דרך השגת המידע ולא על התוכן. האמת הפשוטה היא שאני אהיה ספקן לגבי כל מידע שדרך ההשגה שלו היא לא עובדות הניתנות למדידה או ניסוי שניתן לחזרה מוצלחת על תוצאותיו. אם אתה מראה לי רק עדויות מסופרות פנטאסטיות, אי אפשר לחקור או להסתמך על הממצאים האלו יותר מאשר אם אבדה מליבי ואגיד לך שמחר תהיה פה רעידת אדמה 7.5 בסולם ריכטר (ומה זה משנה לך אם זה מומצא או מתוקשר או מוגרל ברולטה? רק התוכן חשוב! רוץ לקנות כרטיס טיסה).

היחס שלך לספקנים הוא כאל נודניקים שרוצים לעשות דוקא. אתה לא מבין שמדובר באנשים שמסרבים פשוט לקבל מידע מופרך וסותר ללא נימוקים והוכחות? מה רע בשאלת שאלות ובקשת הוכחה? ככה פיתחנו תרופות, המצאנו חומרים והגענו לירח. לא עם קמעות, לחשים ותקשורים ותטאנים. אין לי שום בעיה לקבל לעולם שלי עוד מידע וידע ואפילו לשלם עליו בגאוותי או ביוקרה וכסף טוב מכיסי, אם רק אפשר היה להראות שמשהו מכל עולם המיסטיקה הוא אכן אמיתי ועקבי, אם איזה שהוא קידום אמיתי למין האנושי היה קורה מתוך זה (למשל שמי מכל החייזרים המתוקשרים היה מראה לנו פיתוחים רפואיים כמו תרופות או כלים אנרגטיים כלשהם שהיו מוכחים כיעילים, שלא לדבר על מכשירים שיאפשרו ללא-מתקשרים לראות אותו, או לטוס לבקר בעולם הבית שלו וכולי).

ובקיצור עד שלא תבין את עמדת הספקן, אני חושב שגם תפיסתך את עולם המיסטיקה האהוב שלך לא תהיה שלמה ומאוזנת.

מוטנטים טובים

פיליפ שטארק הוא מעצב מוכשר ומסתבר גם כסטנדאפיסט מענין, גם כשהוא לא בשפה הביתית שלו. בכנס TED האחרון ממרץ הוא נתן את הקטע הבא. לא על עיצוב, אלא "למה עיצוב". הוא משרטט באנגלית רצוצה ומצחיקה את מקומינו בסולם האבולוציה לדעתו, מה המין האנושי צריך לעשות כדי שיהיה פה מעניין, ואיפה חלקו הקטן בענין.

בהרצאה סטארק (שטארק?) טוען שלמרות שאולי אין לנו שליטה על האבולוציה הגופנית שלנו ב100%, זה יקרה בקרוב, וממילא כולנו מוטנטים ברצף האבולוציה מהדורות שעברו לדורות שיבואו, וחשוב שנהיה כולנו מוטאנטים טובים ונבנה כלים טובים לדורות הבאים שיוכלו להמציא את העתיד שלנו מחדש. כרגע המין האנושי כפי שאני רואה את זה מחולק לשליש שמנסה רק לשרוד (ולא לגמרי באשמתו), שני שלישים כמעט שמנסים להנות (אם זה בצורה הבסיסית של לעבוד ולבזבז כסף ואם זה בהרגשה הטובה שאלוהים אוהב את איך שהם מתנהגים), וחתך קטן, פחות מ5% שבאמת יוצר, חוקר, מפתח אמנות ומדע ומנסה לקדם את המין האנושי, אם מאלטרואיזם וסקרנות ואם בשביל להפעיל את השריר היצירתי ככה סתם. לאחרונה אני מנסה לחפש את השריר היצירתי הזה שאבד לי. אני לא מתנהג כמו מוטנט טוב – מצטער פיליפ! וצריך לעשות משהו בנידון.

הוא לא נגע בכלל בנושא שימור הסביבה וכדור הארץ לדור הבא, אבל בשבילי זה מתקשר. ידידי רם און התיחס פעם ועוד פעם לבעיות ההתחממות הגלובלית שלא ברור עד עכשיו אם יש בהן אמת או שמא זו מחזוריות רגילה של הכוכבון שלנו. המועמדים הכי מעניינים במירוץ הנשיאות בארה"ב כרגע מחזיקים בדעות כמעט הפוכות בנושא (ויתקן אותי שי, המומחה שלי למערכת הבחירות האמריקנית, אבל נדמה לי שרון פול הליברטאר רוצה לשחרר דווקא את המגבלות על שריפתת דלקים). מה שבטוח, לפוליטיקאים יש פתאום מה להגיד בנושא, בניגוד לעבר (או ההווה בפרלמנט הישראלי). קטע הפרודיה הבא מדגים יפה: