הרביצו לי אז מותר לי להחזיר

יש כמה תפיסות בהתנהגות האנושית שבחברה הישראלית מחזיקים בהן כאמיתות כאילו אין מחר. בזה אני מתכוון לכך שאם נעצור ונחשוב, כמו שעשו לפני אלפי שנים פילוסופים יווניים בכתב ולך תדע לפני כמה אלפי שנים הרעיונות כבר הופרכו בעל פה, אבל אנחנו עדיין לא ממש מחנכים אותן לעצמנו או לדור הבא. זה עלה לי שלשום כשראיתי שמסעדנים הפכו את פתיחת המסעדות בתשעה באב לאיזו מדיניות התרסה גאה "מול הצד השני". זה נראה כל כך ילדותי שבא לבכות. ראשית – הקו המבדיל בין המחנות פה אפור ורחב, וממש לא עובר בגבול "דתיים-חילוניים" בצורה כל כך ברורה, אז את הזעם אתם מכוונים לציבור הלא נכון.

לבטל זה קל. לעשות ריקליים, חילון ומודרניזציה זה עדיף מהמון בחינות.

שנית – אני רוצה להציע שיטת פעולה אחרת. תחשבו רגע שסגירה בתשעה באב איננה פעולה דתית. יש ליום הזה משמעות חברתית הומניסטית ואפילו הוליסטית. צאו רגע מההסתכלות הצרה של האבל על חורבן בנין שלא מעניין אותנו. אנחנו מציינים ביום הזה גם מרחץ דמים שמחק אחוזים ניכרים מהעם (רבע? חצי? אני מתבייש לומר ששכחתי את שיעורי ההיסטוריה), כך שזה יום השואה המקורי בצורה מסוימת. מעבר לזה שזה סיפור על היהודים ספציפית, זה גם מסר אוניברסלי נגד שנאה ופיצול עם למחנות. אני לא חושב שיש הסכמה על מה הכוונה ב"שנאת חינם" בטקסט הקדום אבל זה די בוודאות קשור לשנאה מיותרת שעולה יותר ברכוש וחיים להוציא אותה בוויכוחים ואלימות מאשר לנסות ולשבת לפתור אותה. אני רואה בזה יום עם מסר הומניסטי חשוב של סובלנות וסבלנות, כמו שאני מציין בפסח חירויות אזרח וזכויות אדם בלי קשר לאגדות מקראיות אינפטיליות על יציאת מצריים. אפשר היה לעשות את זה אחרת לגמרי, להפוך את היום הזה ליום יהודי חילוני חשוב ולעשות לפונדמנטליסטים בית ספר במה זה להיות יהודי, עם עגלה מלאה לא פחות משלהם.

זה בדיוק סוג הדברים שייתנו ליהדות חילונית מודרנית לגיטימציה בעיני השמרניים ויאפשרו חיים משותפים כעם אחד, אם בישראל ואם בעולם.

והאם זה עובד? הנה מה שלמדתי משנים של הטפה לתוכנה חופשית. כשמיקרוסופט הייתה נתקלת בתחרות היא הייתה תוקפת, כמה שנים אחר כך למדו את הטכניקה של אימוץ והרחבה עד השמדה, בסוף הם משתלבים, קצת כמו שאמר גנדי – מתעלמים, נלחמים ובסוף מצטרפים. במובן מסוים לאמץ את היום הזה ולצקת בו תכנים הומניסטיים חילוניים זה יותר חזק ומועיל בעיני מאשר מלחמת "דווקא" ילדותית. זה גם "להתנחל להם בתאריך", אבל בדרך לצקת תוכן בעגלה שלנו. ריקליים וחילון. כמו שאמרתי, זה win-win.

לא "חינם"

השנאה לא "בחינם" מהבחינה של חוסר בסיס היסטורי או משהו. יש פה משבר מאוד אמיתי בין הגדרות. כל מי שמתאר את המדינה כיצור עם שתי רגליים, אחת דמוקרטית ואחת יהודית (ציטוט של יאיא גולן) משלה את עצמו. יצור כזה הוא מפלצת "פרנקנשטיינית" א־סימטרית ולא יציבה בנפשה. יותר מדי סתירות פנימיות. אפשר ללכת אולי 60-70 שנה ולהתעלם מהפער העצום בין השתיים אבל הנה בסוף זה מתפוצץ. במדינה יהודית אין כמעט מקום לדמוקרטיה, את זה אנחנו שומעים בבירור מ־75 שנים ויותר של ציטוטים מרבנים ואפולוגטים. במדינה דמוקרטית אמתית לא היו קורים כיבוש ודיכוי, לא צריך לראות מצב שנטל השירות הצבאי לא נופל שווה מבחינה דמוגרפית, זכויות אדם היו נשמרות לכולם. המצב היום הוא פשוט הזוי. סתם לדוגמא הפרשן הפוליטי מהבולטים והמוערכים בתקשורת נולד בישראל אבל ללא אזרחות וזכות הצבעה, היה צריך ללמד את עצמו בבגרותו עברית כדי להשתלב וזה עוד גרם לו לחיכוכים עם משפחה וחברים. איזו מין חברה אנחנו מקימים פה?

הרגש הבסיסי לא זר לי. כשהייתי ילד לעגו לי בבית הספר שאני חזיר כי באטליז של סבא שלי מוכרים חזיר. אני בתור הגנה\נקמה הייתי מגיע עם סנדוויץ' ענק מלחמניית צמה עם פרוסות ענקיות של שינקן פורצות מכל הצדדים ומנופף בו בהתרסה, והבריונים היו בורחים ביללות "איייכס" ולא מתקרבים אלי כמה שעות. הדווקאיות הזו של ילד "שונה" בירושלים מוכרת לי יפה. אם זה החילוני בעיר מסורתית, השמוצניק בעיר ימנית, ולהפך – הילד מעין כרם בבית ספר בשכונת שיכוני בטון. תערובת שבחלק מהמדדים אני יוצא גבוה או נמוך יותר, אבל לא ממש שייך וצריך להלחם על לגיטימציה חברתית ותחושת שייכות. לצערי חלק מהמציקנים היו שכנים וחברים מגן הילדים שנסחפו עם האנרגיות והצטרפו למלגלגים, גם אלו שההורים שלהם קנו שינקן אצל סבא שלי נהנו להצטרף לחבורה שקראה לי חזיר, ואז זה כבר הגיע לזריקת ביצים על הבית, וההורים נזכרו להתערב.

אז לילדים אפשר לסלוח ואפשר לחנך, אבל מה לעשות כשמבוגרים מתנהגים ככה? אלון עידן בטור שגיליתי רק היום פירק את סלפי הניצחון המאני של חברי הקואליציה אחרי ביטול עילת הסבירות והשווה אותו לאירוע הדריסה באיילון כמה שעות אחרי (הנה לינק ללא מנויים). שמחה לאיד, זו בדיוק שנאת חינם.

סלפי קבוצתי של ניסים ואטורי עם שר המשפטים לוין וחברי קואליציה אחרים בשמחה לעגנית על העברת השינוי הכוחני בחוק יסוד: השפיטה.

לסיום אני מצרף פה סרטון מערוץ היוטיוב שלי. לרב הנושא הוא עטים נובעים ודיו, אבל בערב אחרי שעבר בכנסת סירוס חוק יסוד:השפיטה הרגשתי שאני רוצה ליצור סרטון קטן שפשוט לא ראיתי באף מקום אחר: דיאגרמה פשוטה שתראה מה היא דמוקרטיה אידאלית וכמה התרחקנו ממנה עד עכשיו. זה מעין שיעור אזרחות קצרצר של 18 דקות שאילתרתי עם עט וניר (וכתב היד המכוער שלי) מול המצלמה. יש לי המון אי דיוקים היסטוריים אבל רציתי לפשט ולקצר כי ידעתי שאחרת אני אתמרח על שעה שלמה. קיבלתי על זה משובים די טובים, אמרו לי שזה שווה הפצה, אפילו איבדתי בגלל הסרטון עוקב אחד ונוספו לי שניים. אני אפילו לא מביע פה דעה קיצונית (הפוסט הקודם בבלוג נכנס לזה טיפה יותר) אלא רק הסתכלות ניטרלית ברובה ואפילו זה הצליח לעצבן מישהו. אבל אלו החיים עצמם. הערוץ שלי די אסקפיסטי אבל אני עדיין קיים במציאות.

יהודית או דמוקרטית

הויכוח עלה שבוע שתי מדרגות לפחות (אם לא שלוש). מצד אחד מנסים להעביר פה חוקים מפחידים כמו חוק הטרור והדרישה להצהרת נאמנות בזמן ההתאזרחות מגובה ביכולת שר הפנים לשלול אזרחות. מצד שני כמובן באות המחאות שדרישה לנאמנות ל"מדינה יהודית" רק מלא יהודים היא יריקה בפנים. אני שואל מה בקשר לשאלת הנאמנות לדמוקרטיה? למה לא דורשים הצהרת נאמנות מכל מתאזרח חדש בלי שום הבדל דת וגזע? עם עמדה זו, מזדהים אגב גם הליגה נגד השמצה.

(כל זאת קורה, עם פחות או יותר קשר, בזמן שליברמן מבעיר עוד גזרות. שרים אירופאים מוחים לנתניהו ישירות כאשר התפלאו לגלות שעל ליברמן אין לו שליטה. אחרי שנתנו לו עוד צ'אנס לחזור בו, ליברמן נותן עוד התקפה ומנסה לשרוף את הגשרים האחרונים עם אירופה אחרי המהלכים המבריקים שלו מהחודשים האחרונים מול ארה"ב והאו"ם.)

מנגד לא היה הרבה רעש עד עכשיו. הפגנה קטנה פה, כמה טורים זועמים שם, ועכשיו סוף סוף התעוררה האופוזיציה והעלתה רעיון יפה – להכניס את מגילת העצמאות כחוק יסוד. הבעיה עכשיו בוערת על ראשו של ביבי כי הקואליציה לא אוהבת את חלק מהניסוחים שם. האם מגילת העצמאות דורשת שהמדינה תהיה דמוקרטית? בשיחה שהתפתחה בבאז הבהיר לי טל ירון שלא:

כתבת: "זו צריכה להיות מדינה דמוקרטית חילונית בעלת צביון יהודי. אני חושב שזה מה שמנסה מגילת העצמאות להגיד"
אתה מוזמן לקרוא את מגילת העצמאות, ולהראות לי היכן כתובה דמוקרטיה, או יש עדות לדמוקרטיה?

כתוב שם:
"ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל"

"זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות;"

נאמר מדינה יהודית + חוק השיבה ו"חרות, צדק ושלום, לאור חזונם של נביאי ישראל" היכן נאמר דמוקרטית?

את התשובה המאוזנת יותר אפשר למצוא בימים אלו בפיו של מרידור, כולל ציטוט נאה של צ'רצ'יל. דעתו כדעתי – העובדה שהמדינה מיועדת להיות בית לעם היהודי לא אומרת שאפשר לרגע אחד להתנהג כאילו זה צריך לדרוס את הדמוקרטיה. עדיין, טל מציב לי כמה שאלות לא רעות:

ואולי ננסה גישה אחרת. איך אתה חושב שיש לשמור על רוב יהודי? האם צריך לשמור על רוב יהודי? האם בכלל זאת צריכה להיות מדינה יהודית-דמוקרטית? אם לא, מה זה אמור להיות?

ועל כך עניתי שלא ברור לי שצריך לשמור על רוב יהודי בכל מחיר ובדרכים כוחניות ואנטי-דמוקרטיות שכאלו (שלא לדבר על אנטי-סביבתיות). ואז תקפתי את ענין ה"יהודית ודמוקרטית":

אם אדם טוען שהמדינה צריכה להיות יהודית, הרי שחוקי ההלכה והמשפט העברי קודמים לדמוקרטיה והחילונים צריכים להפוך להיות אזרחים סוג ב'. נשאר להחליט איזו יהדות היא היהדות הישראלית – האורתודוכסית? החסידית? הכיפות הסרוגות? בכל מקרה המדינה כרגע איננה יהודית, כי יהודים לא כובשים עם אחר, לא מתייחסים ככה לגרים, לא מעודדים מדיניות שבה שליש מהילדים במדינה מתחת קו העוני, לא משמידים את הארץ שניתנה לנו לשומרה, ועוד ועוד דוגמאות.

אם יטען שהמדינה דמוקרטית – שוב, עליו להוציא מהחוק את החוקים המפלים לפי דת, עדה, מגדר ורמת דתיות. כל כך הרבה מהם קיימים בחוק, אחרי 60+ שנים ללא חוקה, ובעודינו שולטים על עם כבוש בסגנון שמזכיר אפרטהייד, אפשר בבטחון מלא להגיד שאנחנו גם ספק לא דמוקרטיים.

אם אנחנו לא דמוקרטיים ולא יהודיים, לא ברור למה לדבר על שמירת צביון. לאיפה אתה (טל) שואף אם כך? למדינה יהודית או מדינה דמוקרטית? כי אני רואה בין השניים סתירה. אין דבר כזה "יהודית ודמוקרטית".

בשלב הזה של השיחה, ציטט לי טל את מגילת העצמאות (למעלה) ואמרתי נואש…

אתה צודק שישראל מעולם לא הוכרזה כנראה כדמוקרטית, ואני צריך להודות על כל פרור דמוקרטי או פסבדו-דמוקרטי שאני מוצא בה, ולא לבכות על מה שנלקח כל עוד הוא לא מוריד מיהדותה.

מה שהבנתי, שכל עוד אין חוק יסוד שאומר שישראל אמורה להיות דמוקרטית, אין מה להלחם כאן על דמוקרטיה בעצם.

וטל עונה:

המדינה הוגדרה כיהודית, השואפת לשיווין לכל אזרחיה. הדרך לעשות את זה יכולה להתרחש באמצעות תיאוקרטיה חרדית (ספק אם נגיע לשיוויון), או לחלופין אנרכיה מוסרית. אתה, אני ושאר המעוניינים שואלים איך לקיים כאן מדינה יהודית. התשובה הנוכנה ביותר כרגע, היא באמצעות דמוקרטיה. יכול להיות שמחר נמצא שהדרך לעשות זאת היא באמצעות אנרכיה-מוסרית או דמוקרטיה אמיתית (ישירה).

זאת קודם כל מדינה יהודית. איך לחיות על פי חזון הנביאים, זה כבר דיון ארוך. יהיה עליך, להוכיח שהדרך לשמור אותה יהודית ושיוויונית, זה על ידי דמוקרטיה.

ושי הוסיף:

מדינת הלאום היהודי היא לא מדינת הדת היהודית – הלאום והדת הם מושגים קשורים, אבל מאז התנועה הציונית, שהיתה בעיקרה חילונית, הם לא מושגים זהים.

אפשר לטעון שדמוקרטיה ומדינת לאום הם מושגים הסותרים זה את זה, ורק מדינת כל אזרחיה היא דמוקרטית. ואני אפילו מוכן להסכים כעקרון. אבל בעולם המצוי (לעומת העולם הרצוי) צריך מדינת לאום לעם היהודי ע"מ לוודא המשך קיום.

אז לטעמי, ישראל צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי, חילונית, ודמוקרטית ככל הניתן במגבלות שמירת האופי הלאומי. מכאן נגזרת למשל הוואלידיות של חוק השבות, או אי גיוס ערבים לצבא.

כיון שאני נולדתי על ברכי ציונות סוציאליסטית, חניך השומר הצעיר, דעותי בנושא הן שהדמוקרטיה ושוויון קודמת להעדפה לתרבות, לאום או דת כלשהיא. יש להיות אזרח בדמוקרטיה, ומתוקף זה בא החופש להיות יהודי, או אתאיסט חופשי וכולי, לבחור לי שפה ומנהגים וקהילה. ראשי תנועת ההתיישבות הסוציאליסטית – שוחט, סאלד, רופין, בובר, חזן ואחרים שדגלו בציונות דמוקרטית, בשתי מדינות לשני עמים. אני יודע שזה לא מראה מקום טוב, אבל תפתחו פשוט ויקיפדיה בערך "ציונות" ותראו כמה קולות שונים היו תמיד. לי בכלל לא ברור איך אחרי רצח עם וכל כך הרבה תרומה לפילוסופיה של תנועת ההשכלה אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לשים לאומנות לפני דמוקרטיה במדינה הזו.

אני אשמח אם בכל זאת תנסו לשכנע אותי אחרת…

קִראו לי "אנטיוכוס"

פוסט על התחבטות קטנה על סגנון הכתיבה שלי פה בבלוג. אם אתם רוצים להגיע ישירות לפואנטה שלי, קפצו לשני הפרגראפים האחרונים.

לפני כמה חודשים פורסמה ב"הידען" החדשה הלא-מרעישה כי אנטיוכוס לא היה רשע כמו שעושים ממנו, אני פתאום קישרתי שאולי הוא נבחר בתור הרשע הגדול (או בתור הסיר הטמבל) כי שמו דומה מספיק למושג האנטיכריסט במאגר האמונות התפלות שהנוצרים סינטזו לתוך המסורת המודרנית שלהם. ליהודים אין מסורת של מושג "צורר משיח" במובן הנוצרי עד כמה שאני יודע, אבל תוארי רשעות, דיני "מוסר" ותארי "רשע" ו"צורר" חולקו ללא מעט דמויות היסטוריות מלבד אנטיוכוס. מועדון הנבחרים כולל את היטלר, רבין, יוסי שריד וכל מה שבאמצע.

מחפשי הקנוניות שבין החרדים כמובן יגיבו בזלזול על הפרסום, מנקודת המבט שלהם ברור שחוקר אקדמי יטען שאנטיוכוס לא ניסה "ליוון" אף אחד, אלא רק להוציא לאנשים את הג'וקים הישנים מהראש ולהתחיל לחשוב בהגיון. ליוונים היו טכנולוגיות, היו להם חוקרי מדע, היו להם פילוסופיה, הנדסה וגאומטריה, והם הרגישו שראוי לעזור לאנשים לצאת מהבערות שלהם ולפקוח עיניים לאופציות תרבות וידע אחרות. הבעיה היא, כמו שאומר דן דנט, שאנשים לא אוהבים את ההתערבויות האלו.

והרי מה אני עושה כאן בבלוג? כותב נגד מוסדות דת וכפיה דתית, נגד ברית מילה ורבנות, בעד הפרדת דת ומדינה ומזהיר אנשים מ"רפואה" אלטרנטיבית. לשמחתי עוד לא חטפתי נהר מכתבי נאצה שאולי בלוגרים אחרים זוכים לו, אבל יש אנשים שברור לי שיראו פוסטים בבלוג הזה כהתקפה אישית. למעשה עד היום קיבלתי בסך הכל שלושה איומים לתביעת דיבה מעורכי דין ש"נעלבו" מדעתי על התנסחויותיהם והתנהגותם. במקרה אחד מחקתי את השם, במקרה אחר ערכתי החוצה התבטאויות מיותרות (אבל לא מיתנתי את הביקורת) אך בסה"כ לשמחתי האיומים לא מומשו. אני רק יכול להניח שעד כה הם התאפקו או תפסו שכל; למרות שאני יודע מתי אין לתביעה כזו בסיס, אני יודע גם שיהיה לי יקר למדי להוכיח את זה בבית משפט ((ראו הציטוט המפורסם של ג'רום ק. ג'רום בנושא שעוני כיס, שודדים ובתי משפט)).

כאנטיוכוס בזמני החופשי, כתבתי כאן על מדע, תרבות, אידאולוגיה, טכנולוגיה, ספקולציות עתידניות ונסיונותי הקטנים להחדיר רעיונות אלטרנטיביים למוחם וליבם של קוראי. אני לא מנסה להכתיב דיעה, רק מקווה ליידע אנשים. תקוותי שהבלוג לא רק מעביר מידע אלא גורם לאנשים להתעניין, להסתקרן, להפעיל חשיבה בקורתית וכולי. אחרי הכל אני מפקפק באמיתות ובוחן אותן בשביל עצמי, ומה שנראה לי חשוב אני חולק עם חברים וקוראים. אני משתדל לעשות עבודה יסודית אבל אם אני מפרסם בלי שבדקתי אני לרוב מציין את זה, ובנוסף קרה שפרסמתי שטויות וחזרתי בי ותיקנתי. אני לא מתבייש להודות בטעויות, אני אדם ואני מתלהב מדברים ואומר לפעמים שטויות מהבטן ולא מהראש. רציתי להאמין על עצמי שהייתי כותב עם יותר אחריות אם לבלוג היתה תפוצה של עיתון ודעתי אינה מובילה את הקהל הרחב. אבל אני לא עיוור לעובדה שבסה"כ אני אנושי, שלפעמים ההתלהבות הפכה לדברים שאני שונא כמו צדקנות ודמגוגיה.

אז הנה אני מגיע לפואנטה (או פואנטות) של הפוסט הזה. אני סוחב את הטיוטא הזו מאז חנוכה ((אין מצב שניחשתם!)) ולא היה לי קונטקסט שווה לפוסט עד השבוע האחרון. ראשית אני רוצה רק להתנצל אם התבטאתי בצהבהבות או פרופגאנדה פומפוזית במסגרת מסע הצלב שלי נגד מאגרים ביומטריים, איכות המידע באתרים ממשלתיים ואיכות התפקוד של משרתי הציבור. אני יכול להיות ענייני ועובדתי אבל זה עלול להיות קר ומשעמם, למשל: "שלחתי פניה לדובר משרד התחבורה לפני חודש ובקשת מידע לפני שלושה שבועות, לפני 17 יום הגשתי תלונה על המאגר ויום אחרי כן הצטלמתי במורת רוח לפני שבועיים, דפוס בארי שלחו לי את הרשיון החדש בדואר לפני 12 יום אבל הוא חזר (כי שלחו לכתובת לא נכונה) וביום ראשון הוא ישלח שוב. לאחר שלא הגיעו עדיין תשובות מניחות דעת מהגורמים הנ"ל ביקשתי להוסיף לטופס "שאילתת חופש מידע" את השאלה של הסרה מהמאגר – כלומר אם אקבל (באיחור) תשובות שלא אהיה מרוצה מהן, האם אוכל להגרע מהמאגר ושתמונתי תמחק (אפילו במחיר הפקדת רשיוני). נכון לכרגע לא התקבלו שום תגובות ממשרד הדובר, הממונה על חופש המידע, הממונה על תלונות הציבור, רשות הרישוי וכאמור גם לא הגיע הרשיון בדואר." – הכל אמת אבל זה לא הסגנון שלי, ואני בטוח שהייתם מפסיקים לקרוא…

מצד שני אני טיפה הפלגתי בהתנסחויות. כאן אני מכה על חטא. תמיד חשבתי שאין לי אגו מי-יודע-מה גדול או קל להשפעה, אבל הספיק ששלושה אנשים כתבו שהבלוג שלי זה המקום הראשון שהם ממליצים לאנשים לקרוא כדי להבין על המאגר והשלכותיו כדי לתת לי זריקת עידוד ושיכנוע בצדקת דרכי, ולפעמים הרגשתי שאולי קצת הגזמתי פה ושם (בניסוחים, בבחירת המידע). מאידך יש גם מצב שאני כרגיל מחמיר עם עצמי יותר מדי. הכרזתי על רצוני להיות "fair and biased" אבל אם לדעת מישהו גלשתי לתחום הניסוחים הבלתי הוגנים או הצהובים, תקנו אותי חופשי, בשביל זה יש תגובות בבלוג. במיוחד החברים האמיתיים שלי (אתם יודעים מי אתם!), אני סומך על יושרתכם.

לכן כמו שרמזתי בשבועות האחרונים אני מנסה "לעשות תיקון": (1) בשיתוף עם העורך והצלם המוכשר ערן ורד ואנשים טובים אחרים נצא לצלם כמה סרטי הסברה שייצמדו יותר לעובדות ופחות לדמגוגיה, פרטים בפוסט הבא. (2) מתבשל לי בראש רעיון לפודקאסט ויש לי גם 'שותפה לפשע'. פיילוטים ישלחו לכמה אנשים שאני סומך עליהם ועל דעתם לפני שאפרסם עוד פרטים 🙂 (3) כיווני קריירה שמפתיעים את עצמי נבדקים, אדווח אם יתגבש משהו.

האגודה לחמלה

היוזמה האחרונה לחיבור לבבות היפי עולמי נולדה בכנס TED ונקראת "האגודה לחמלה" (הקהל מוזמן להציע תרגומים יותר טובים). המקימים הם טדסטרים שונים, הדלאי-לאמה, מנהיגי דתות וידוענים שונים. המטרה יפה, ואני שמח שבניגוד לקדימונים, הנוסח הסופי לא מתייחס רק לדתות אלא ל"מסורות אתיות ורוחניות" גם כן. אני לא יודע מה זה אומר לגב מי ששומר על אתיקה בלי שהיה לו חינוך מסורתי כלשהוא, אבל בואו נגיד שהומניזם חילוני זה מסורת 🙂

האתר הוכרז לפני כשעה ונראה שקרס טוטאלית מרוב מבקרים 🙂 אין מנוס מלבקש את הקאש. עוד לא ברור לי מה הם מתכננים לעשות חוץ מלהפריח פרפרים, בלונים ופלוצים ורודים, אבל ניתן להם צ'אנס. מעניין לציין שעברית היא אחת מארבע השפות הראשונות שבהן מושק האתר והסרטון (ליד אנגלית, ספרדית וערבית. רמז?)

עדכון: האתר נגיש חזרה, ובעברית שמו "כתב אמנה לחמלה".

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.