יום הולדת

אחרי ארבע מאות וארבעים פוסטים וקצת יותר מ2100 תגובות, הבלוג שלי בן שנתיים היום. זה לא הבלוג הראשון שלי, אבל זה הראשון שהתחיל ושורד מהסיבות הנכונות.

אבל היום בא לי לספר לכם על סבא שלי. משה קרנצדורף, שבעוד שבועיים ×™×”×™×” בן 102. ×–×” יום הולדת מסוג אחר. יום הולדת של אדם שזוכר איך ראה מהמרפסת את גנרל אלנבי נכנס לירושלים עם פרשיו. איש חילוני בעיר קדושה, שאני שומע עליו המון סיפורים מתקופות שאני לא זוכר, והיה סמל לירושלמיות להרבה אנשים. לצערי היום הוא לא סובל את חייו. כמעט כל חבריו נפטרו כבר לפני עשור או יותר, הראיה שלו נפגעה לפני כשנתיים בגלל פטריה שתקפה לו את הרשתית בעין אחת ואח"×› גם את השניה, הוא רואה טלוויזיה אבל כבר לא מסוגל לקרוא את התרגום בתכניות באנגלית, ובכל זאת הוא מעודכן בכל החדשות והפוליטיקות בארץ ובעולם (ועל הכל יש לו דיעה כמובן…) אבל הוא עדיין מבשל לעצמו ועדיין יורד כל יום לשבת בקפה "טעמון", לפגוש אנשים לפטפט איתם…

במשך 67 שנה הוא היה קצב, מתוכן כ55 שנה היה לו איטליז משלו (לא קצביה, אין לי מושג מאיפה המילה הזו!) ברחוב בארי במרכז העיר. לא מכירים? לא נורא, כמעט אף אחד לא יודע איפה זה: סבא בהתחלת שנות השישים (אני מנחש) זה הבלוק שיורד משמואל הנגיד לרחוב-המלך-קינג-ג'ורג' ואז הופך להיות רחוב הלל (כן, זה שנולדו בו קפה הלל וארומה). הבנין הוותיק נקרא בפי הירושלמים "הכנסת הישנה", ולידו היה חור מגעיל בשם "הבור של הכנסת" שיועד לבנין שמעולם לא נבנה. לימים נבנתה הכנסת בגבעת רם, הבור שופץ והפך להיות "גן מנורה", ובחזית הצדדית של בנין הכנסת הישנה התנוסס במשך חצי מאה השלט "אטליז קרנצדורף", שהיה האיטליז הלא כשר המפורסם בעיר (ורוב השנים גם היחידי מלבד שועפט או ירושלים המזרחית). כל השגרירויות, המפורסמים, העיתונאים וחברי הכנסת היו באים לשם לקנות. יצחק שמיר, אפילו כשהיה כבר ראש ממשלה, היה מעדיף את הבשר המצוין של מוישה, אישתו היתה שולחת את הנהג לאסוף כי לא צריך סכסוכים קוליציונים. כמובן שחנות שמוכרת חזיר באותו בנין שבו מתנהלות ישיבות הכנסת הצעירה של שנות ה50 היתה סיבה לבלגנים פוליטיים מדי פעם והמקום זכה לכינוי "החזירים של הכנסת" והחזיק שנים ארוכות, אתם מוזמנים לשאול ירושלמים ותיקים.

סבא שלי "עשה לי" הרבה צרות. הייתי ילד כאפות בבית ספר כי ההורים הפציפיסטים שלי לא לימדו אותי להחזיר מכות או להגן על עצמי, ואני עשיתי למציקנים של הכיתה דווקא והייתי מביא סנדוויץ' עם שינקן לארוחת 10 וככה הם היו בורחים ממני לשעה שעתיים וחוזרים להרביץ רק בצהריים. לא ברור אם הסנדוויצ'ים עזרו או הזיקו, אבל אי אפשר היה להתעלם מהסוגיה. אולי העובדה שאני כ"כ קיצוני היום באתאיסטיות בהטפה נגד סכנות הדת היא העובדה שנאלצתי להיות ילד חילוני-להכעיס באמצע בי"ס ירושלמי לא לגמרי סובלני. הקטע המוזר הוא שחלק מהמתעלקים על נושא החזירים בסנדביץ' היו טמבלים שגילו בדיעבד שההורים שלהם קונים אצל סבא שלי. זה לא סתם להם את הפה, כנראה כי עדיין היה "כיף להיות חלק" מהחבורה.

אבל בחזרה לסבא שלי. כששואלים אותי מאיזה מוצא אני אני עונה "מעורב ירושלמי" – דור תשיעי ירושלמי, לא סתם! את ההיסטוריה המשפחתית ליקטתי ממנו בהזדמנויות, אבל עם השנים פרטים משתנים וסיפורים מתערבבים, אז אני לא יכול לחתום על דיוקים פה.סבא ואני,  1974 אביו בן-ציון ×”×™×” כנראה בן למשפחה ליטאית שאין לי שום מידע עליהם (אבל נמצאו כשישה דורות בארץ), ואני לא לגמרי יודע איך הוא ×”×’×™×¢ להתחתן עם ציפורה/פייגה שהיתה בת תערובת – דבר שהיה מאוד לא נהוג באותם ימים. ציפורה היתה ידועה בירושלים גם בשם "פייגלע המוגרביה", ×›×™ אמה היתה ממשפחת שלוש הידועה ואביה עלה מרוסיה. סיפור חיים מוזר הפגיש אותם, האבא (שסבא טוען ששמו ×”×™×” נחום משה ועל שמו הוא קרוי) ×”×™×” מהילדים היהודים שנחטפו לשירות בצבא הצאר, ולכששוחרר מהצבא בגיל 40 או יותר לא זכר כלום מילדותו או יהדותו. כששמר על עובדי מסילות הברזל שנסללו אז ברחבי המדינה גילו המקומיים בכפר הסמוך שהוא יודע לזמזם מזמורי שבת כשהוא עובר ליד בית הכנסת והבינו שמדובר ביהודי חטוף ושלחו אותו לארץ הקודש כדי ש"ייתייהד" חזרה או משהו. בירושלים, בגיל כמעט 50, ללא מקצוע או קרבה ליהדות וללא שפה משותפת עם הקהילה ביידיש או לאדינו, ושם חיתנו אותו עם אותה אלג'יראית ממשפחת שלוש, ביתו של סוחר וקבלן שעשה חייל במצריים בתקופת בנית תעלת סואץ, אבל בתו נחשבה ל"מקוללת" לאחר שארבעת ילדיה הראשונים מתו בגיל צעיר ובעלה גרש אותה. במצבה שידוך עם רוסי זקן ומבולבל היתה עסקה שלא מתווכחים איתה. לא היתה בינהם אפילו שפה משותפת עד שנולדה ציפורה-פייגה שהייתה מתרגמת בינהם בין רוסית יידית ולאדינו.

פייגה גדלה ונישאה לאחד משלושת האחים קרנצדורף (אין לי מושג אם לא היו יותר). לבן-ציון ופייגה לא היתה התחלה טובה. שני ילדיהם הראשונים מתו בלידה או בגיל צעיר. לילדה הבאה שנולדה קראו מיד "×—×™×”" ולאחיה הקטן "חיים" כדי שלא ימותו כל כך מהר. אחריהם באו אלישבע, משה נחום (סבא שלי), אסנת ומינה, בדירה צפופה במאה שערים, ומדי פעם מתארחים אנשים נוספים, אני מתאר לי שראיתם תמונות בספרי היסטוריה של ירושלים והצפיפות של אותה תקופה של יציאה מהחומות (למעשה צפוף בשכונות האלו עד היום), אבל הרשו לי להוסיף לכם – לבן ציון ×”×™×” איטליז במאה שערים ×–×” אומר שמתחת לבית גם היו הרבה פעמים פרה או שתיים ואולי 2-3 כבשים שהובאו מיפו פעם בשבוע-שבועיים ×¢"×™ ילדים ערבים מכפרים באיזור וחיכו לשחיטה. לא פלא שסבא שלי ברח כמו רוב אחיו מהבית בגיל מוקדם. אבל עוד סיפורים אשמור לפוסט הבא (אני מקווה שזה מענין לפחות מישהו או שניים, אבל אני כותב את כל ×–×” בעיקר לעצמי)

קרדיטים: בפוסט זה נכללו הסרט "אנשים לפי הסדר" של לנקה קלייטון וג'יימס פרייס מתוך פסטיבל הסרט הנייד, תמונת פספורט מתחילת שנות השישים, אחת מ1974 (כנראה אבא שלי צילם) ולבסוף הנה אחת שלי מלפני מספר חודשים.
סבא בבית מול הטלוויזיה, סוף 2007

משחקי מיקוח

לא, עוד לא הצלחתי למכור את האוטו. הדייהאטסו הישנה שלי עדיין מסתובבת בין חברים ומפזרת כיף ושמחה בכל אשר תפנה. בשבת חברים שלי נסעו בה למסיבה בגבעת שמואל, שם רואה אותה ברחוב תושב האיזור וביקש סיבוב. שיחת הטלפון הלכה בערך כך:
– טוב כמה אתה רוצה עליה?
– 12. כתוב על האוטו.
– בסדר אבל כמה בתכליס?
– נו 12. אם הייתי רוצה פחות ×”×™×” כתוב!
– נו אבל שורה תחתונה, מחר אני בא שם כסף!
– בוא תתחיל אתה, מה השורה התחתונה שלך אם ×›×›×”?
– אני שם 8.
– במגרש מכוניות הציעו לי 9. לא מוכר.
– הלו, רגע! אבל צבע, וברקסים, וטסט, ו…
– אדוני, האוטו במצב מצוין, הבלמים חדשים כול הארבעה, מחירון שלו ×–×” 20, מה עוד אתה רוצה?
– 8 לא טוב לך?
– אם תביא 10 על הבוקר נסגור ושלום על ישראל.
– אבל תראה…
– אדוני, עשר אני יכול לקבל על האוטו. אתה לוקח?
– אבל בן דוד שלי לקח כזאת ב4…
– תודה אדוני, לילה טוב.

עכשיו אני מצטער, אני לא אוהב לבוא בדעות קדומות ואני לא חושב שאני גזען, אבל האיש דיבר איתי בשפה נמוכה אז חשבתי שעניתי לו בשפה שהוא מבין. אחרי שעתיים (קרוב לחצות!) הוא מתקשר שהוא בכ"×– רוצה את האוטו. אני שונא מיקוחים (יקה מהבית) אז חזרתי על המחיר ושאלתי אותו מתי מחר נפגש. בבוקר הוא לא יספיק לארגן את הכסף, בצהרים אני אצל לקוח בלוד. הוא הציע להפגש בסניף הדואר בנתב"×’ שפתוח כידוע רוב הלילה. לאורך היום היו עוד כמה שיחות טלפון, שבהן כל פעם השחלתי את נושא עשרת אלפי השקלים. "אין לי בעיה שתביא את המזומן, אבל אין לך בעיה להסתובב ×›×›×” ברחוב עם עשרתלפים שקל בכיס? תביא צ'ק בנקאי". איכשהוא כל הזמן היתה לי הרגשה רעה בנושא…
עוד אני מגיע לנתב"ג והוא מודיע לי שהוא מאחר ב20 דקות. אחרי איחור של 30 דקות הוא מתקשר ואומר שהוא חונה. אחרי עןד שתי דקות הוא שואל בעצם איזה טרמינל, מתלונן שטרמינל שלוש זה רחוק נורא. שואל איפה חונים (מסתבר שהוא מעולם לא טס ומעולם לא שלח מכאן חברים או אסף אותם. מדהים.) נכנס לחניה ומתלונן שהאוטו גבוה מדי. (עם מה הוא הגיע? משאית להעברת דירות?!) ובסוף מגיע באיחור של שעה לבית הקפה ליד סניף הדואר ומתיישב "בוא נדבר". על מה יש לדבר?
-הבאת את הכסף?
– הבאתי אפילו הרבה יותר, בוא נדבר
– מה יש לדבר? סגרנו מחיר, הגענו לכאן, עזבתי את הלקוח שלי באמצע, עלית לי בחניה, אני מעכב כאן את החבר שלי שהביא את האוטו, על מה אתה רוצה לדבר בדיוק?
– בוא אלי חצי דרך, 8 שלי, 10 שלך, ×”× ×” 9.
– אבל כבר באתי אליך חצי דרך, 10 ×–×” באמצע בין 8 ל12.
– אבל בטלפון אמרנו 9!
-לא, בטלפון אמרתי לך 10תלפים כמה פעמים היום, אני לא מדבר עברית?
– (לחבר שלו) טוב תוציא עוד 500!
– לא 9900, ולא 9995. סגרנו על 10, למה טוב עכשיו כל הבלגן ×”×–×”?
– 9500 נו, אני בא לקראתך!
– בטלפון הסכמת על 10, שיטת מצליח לא תעבוד לך כאן, למה אתה מבזבז את הזמן של שנינו?
– נו נותנים לך כסף ביד! תיקח כבר!

וזה השלב של הזילזול באינטיליגנציה שכבר לא יכולתי לסבול. ובאמת קמתי ועזבתי עם עופר, החבר שעזר לי להביא לשם את האוטו. הטמבל לא ירד מהעץ, לא רדף אחרי ולא התקשר. אני לא מבין מה עובר למוזרואידים כאלו בראש, למה מילה זו לא מילה. תגידו עלי שאני יקה קשה אבל אני לא חושב שהייתי מרגיש טוב עם עצמי אם הייתי לוקח את הכסף במצב ×›×–×”. הוא ×”×™×” גם נראה לי אדם שעוד אשמע ממנו אם אתכופף שוב, ועד כמה שאני כרגע מגרד את רצפת המינוס שלי, אני מעדיף לא למכור כרגע בלחץ את האוטו. כנראה שאצטרך קחת הלוואה. לראשונה בחי 🙁

אני לא מוכר בשוק, למה משחקי המיקוח, זה קטע לבנטיני? או שזה משותף לכל תרבויות העולם ואני פשוט לא הייתי מספיק בעולם האמיתי? למה משחקים כאלה נותנים לי הרגשה של זלזול באינטיליגנציה שלי? פתרון קונפליקטים שכזה זה משחק לילדים, לאמן אותם לחיים, אבל למה לרדת לרמה כזו כשאני עזבתי את טרום-חובה לפני 30 שנה?

בחדשות בנושא – בארה"ב לא רוצים שהילדים יהיו מוכנים לחיים האמיתיים אז בבי"ס אחד התופסת כבר אסורה. ואני שואל – האם תופסת צבעים ותופסת טלוויזיה נכללות או לא?

אה כן… יש כאן עדיין דייהטסו למכירה. 270K עם מנוע בן 120K, אפלאוז 1996, בלמים וצמיגים בני 10K קילומטר, מצב מכאני מצוין, גיר אוטומאטי, מחירון 20K אני מבקש 12K, פשרות להחלטיים בלבד ואני שונא להתמקח.
המנוע חסכוני להפליא ועושה 13ק"מ לליטר. שווה ביותר. קחו אותו ממני ולא תצטערו 🙂

כמה סיפור יכול להכנס לעונה אחת

אני מסתכל על עונה של תכנית בריטית, שאורכה 6-10 תכניות, היא תמיד רצופה בהמון אקשן או תוכן ביפורי עד לקצה וה"קליפהאנגר" המחייב, ואילו עונות של סדרות אמריקניות נמרחות על  22-24 פרקים ואיפשהו באמצע מתנהגות כמו מסטיק.

לדוגמא הירוז – בעונה הקודמת פרקים 9-18 בערך היו פשוט מתיחת אין קץ של סבלנותינו עד שחזר הקצב לסיפור. הפעם השמועות הבטיחו שיהיו המון דמויות חדשות ואולי מעט מאוד מהישנות יחזרו בכלל. אבל נוספו מעט מאוד חדשות וכבר עכשיו פרקים 5-6 נראים כמו התחלתו של מסטיק ארוך וצפוי, ודמויות התחילו לבחור בצורה עקומה כל שלב בסיפור שלהן – במקום הבחירה ההגיונית לפי ההתרחשות או אופי הדמות, הן מובלות לאיפה שהתסריטאים יוכלו ללעוס את המסטיק יותר זמן. אצל "עקרות בית מיואשות" ×–×” מתחיל כבר בפרק 3 בעונה, ורק קומדיות וסיטקומים מקפידים להוציא פגז ראוי כל שבוע, אולי בגלל שהקהל שלהן לא "שבוי" בגלל חוסר ההמשכיות בין פרקים?

למי יש הסבר? אצל האמריקנים הדגש על האפקטים המיוחדים כל כך גדול, עד שהסרטים בשנים האחרונות כבר חסרי סיפור, ועכשיו סדרות וסרטי הטלוויזיה לוקים באותה מחלה. האם הקהל האמריקני לא מעונין בעלילה שאפשר "לנעוץ בה שיניים" או שפשוט נגמרו הכותבים הטובים? מה ×–×” אומר כשפרק של טופ-גיר יותר מרתק אותי מפרק של הירוז? 🙂

Remember, Remember, the 5th of November…

גוגל מתכוונת לתת פייט לפייסבוק ולהפעיל את כל תותחי כריית המידע שיש לה כדי לתת API וגישות לכל המידע המצליב שניתן למצוא באורקוט, ג'מיל, iגוגל ועוד בהמשך, הכל כדי למפות גראפים חברתיים יותר נרחבים ומושכים ממה שיש לאחרים להציע (וכרגע פייסבוק הוא הפיל הכי גדול בחדר לפי מה ששמעתי השבוע). האם אנחנו באמת רוצים את כל המידע וההקשרים הללו זמינים לנו? כמובן. מה אנחנו מפסידים אבל בדרך? האם, כמו שמנסח את זה קורי דוקטורוב, אנו עלולים להיות "Scroogled" באיזה יום מן הימים? האם יש לנו מה להתחיל לפחד או להתחיל להסיר משרתי גוגל מידע? המפף.

ספאמרים משועממים

מישהו כבר כתב, נדמה לי תומר ליכטש, על השמות הנהדרים של ספאמרים, ואיך הוא אוהב להשתמש בהם לדמיין דמויות לסיפורים קצרים. אני חייב לציין שעולה לי לפעמים חיוך כשאני רואה את הנושאים, במיוחד כשהם מצליחים לעבור את הספאמאסאסין שלי ואז גם את זה של ג'ימייל. "טקילה ברוקס" ניסתה למכור לי עכשיו ויאגרה, והצליחה להסתנן עם אימייל בעל הנושא הבא:

LET:account,password,shop,did you forget?,are you forget?,why are are forget?,damn you forget}

אז כל הכבוד, טקילה.. זכית לתהילת עולם 🙂

סקוטלנד 02 – נקניקיה של שבת, בנות לוכגילפְּהֶד הנאוות וטים ברטון בטארברט

פרק קודם כאן וגם אצל גיא

הערה מנהלתית – משום מה ×”×’'בהסקריפט שמציג לי את התמונות בהגדלה (לייטבוקס) הפסיק להציג כותרות לתמונות. עד שאבין מה קרה, עיברו עם העכבר על התמונות בפוסט כדי לדעת מה אתם רואים. ועכשיו ליום הטיול השני…

עייפים נחתנו על המיטה בפלקירק עוד לפני ששקעה השמש, ומג'וטלאגים קמנו לפניה ב25 לספטמבר בחמש וחצי (הזריחה בשבע!). יצאתי לאוטו ונהניתי מהאוויר הקר והלח, כמו במרתף היינות הכי נעים שאתם יכולים לדמיין, עם תכלכלות בשמיים של לפני זריחה. אחרי שגיא יצא מהמקלחת שכנעתי אותו שנצא מוקדם כדי שיוכל לתרגל נהיגה בצד שמאל לפני שהכבישים מתמלאים. הוא לא האמין שהוא מחוץ למיטה ומחוץ למלון לפני הזריחה.

כיוונתי את ×—× ×”'לה לגלגל של פאלקירק והפתעתי אותו, ×›×™ לא ×”×™×” לא מושג לאיפה אנחנו נוסעים. ×”"גלגל" הוא מעלית אוניות ויאכטות בגובה שמונה קומות ומאוד מרשימה. היא מחברת את הקלייד ואת תעלת "יוניון" ומאפשרת לנוסעים למעשה לחצות את סקוטלנד לכל רוחבה בסירה. במקום יש גם מסעדה, גן אירועים, פארק שעשועים ומה לא כדי להחזיר חלק קטן מ84 מליון הפאונדים שעלתה הבניה. לצערי לא באנו בשעות מספיק שפויות כדי לראות אותו עובד… אבל ×”× ×” פנורמה אינטראקטיבית שאין לי מושג איך ומאיפה צולמה, של הגלגל בפעולה.

משם עקפנו את גלאזגו מצפון, וכל הזמן חיפשנו מכולות לארוחת בוקר. בדרך מצאתי לגיא דוכן שמכר נקניקיות חמות (7:30 בבוקר! זה מה שהילדים חוטפים בדרך לבי"ס כשלא הספיקו לאכול ארוחת בוקר? אבל שבת היום!) ועצרנו גם בסופרמארקט קטן כדי לקנות שתיה ושאר דברים. אחרי שנלחצנו כ"כ מכמה ארוכה ופקוקה תהיה הדרך ותכננו יום שלם של נסיעה, התברר שמצבנו טוב בהרבה ממה שחשבנו. טיילנו משם לאזור לוך לומונד, אזור נופש מאוד חביב על המקומיים, למרות שדילגנו על צידו המזרחי מפחד קוצר הזמן, עצרנו בעיירה החביבה "לאס" שמשומרת לפי מראה בן מאה שנה פחות או יותר ומפוזרות בה כמה חנויות (מלכודות) תיירים. לחצו לתמונות בגדלים של אנשים רגילים.
Luss Kirk Luss Shore of Loch Lomond Luss Shore of Loch Lomond רחוב בלאס קירות עתיקים בלאס

באחת מחנויות המזכרות ראיתי ערימת עורות כבש, עם גיזה (פליס) טבעי עליהם. זה אחד הדברים הנעימים והיפים שיש, אבל המחיר היה מטורף (החל מ90 פאונד לכבשה וכלה בכפול מזה!), והחלטתי לחכות קצת, ואני שמח שחיכיתי. מעניין אם מישהו מייצר כאלו בארץ? משם המשכנו לאורך לומונד, בכבישים המתפתלים בין פיורדים, ובסיבוב המפורסם בשם Rest and be thankful. המקום האידאלי לשני ישראלים חסרי בושה לעשות הפסקה ביולוגית ולהנות מהנוף. בהמשך כמה תמונות המחשה איך נראה הכביש הראשי לקינטייר והמעבורת שלנו, והביקור הקצרצר שלנו באינברארי אשר על גדות לוך פיין:
ירוק, זה כל הסיפור! הפסקה ביולוגית, נוח והיה אסיר תודה. על הדרך לאיילה
על הדרך לאיילה שדה צלמים הצומח ברחבה לפני טירת אינברארי מבט משדה הצלמים אל טירת אינברארי הירקרקה

הכניסה לטירה היתה בידי חברה פרטית (לא כל הטירות מנוהלות ×¢"×™ הרשות הממשלתית הסקוטית) ונגבו אי אילו 5-6 פאונד לכניסה. כמו כל שאר הטירות בטיול, דילגנו עליה, ×›×™ את שנינו, פראנקלי ×–×” לא ענין. העיר עצמה היתה משכן לכלא ישן משוחזר עם אולם משפט בן 200 שנה ועוד אטראקציות תיירותיות כמו אונית דיג בת 100+ שנה שמשמשת כמוזיאון היסטורי ומסעדה כאחד, ואנחנו דילגנו על שאר העיר בסנוביות חסרת אחריות, ×›×™ לא ידענו שבפנים מסתתרת אחת מחנויות הויסקי הידועות ביותר בסקוטלנד. לא נורא, עדיין קנינו המון בהמשך, לא לדאוג 🙂

משם כיוונה אותנו ×—× ×”'לה דרך לוכגילפְּהֶד הצבעונית, שם ישבנו לצהריים לארוחה נעימה. בשולחן לידינו ישבה בחורה ×›"×› מתוקה וסקסית וטעימה לעין עד שנאלצתי פשוט לשבת עם הגב אליה כדי לא לבהות בה כל הארוחה בחוסר נימוס. תיאורים גראפיים יותר שלה ושל המלצרית שלנו אולי יבואו אצל גיא. אני מנסה לשמור את הבלוג ×”×–×” מתאים לכל המשפחה… ×—× ×”'לה המשיכה לכוון אותנו בכבישים החביבים לאורך לוך פיין, ובלי לשאול בחרה לפעמים כבישים קטנים שעל המפה בלבד היו יותר קצרים, למרות שבוודאי לא יותר מהירים, אבל כך יצא לנו לראות עיירות פיצפונות וחביבות ומגרשי גולף נסתרים וכך עברנו לחצי האי קינטייר בלי לשים שעקפנו את טארברט החמודה, והגענו למעגן המעבורת קנאקרייג שעתיים לפני הזמן.

מסוף המעבורת בקנאקרייג

שאלנו את הצוות בטרמינל איפה טוב לשרוף שעתיים (×›×™ זמן לקפוץ לקמבלטאון כבר לא ×”×™×”) ונאמר לנו ×›×™ קצת צפונה בטארברט יש פסטיבל מוסיקה עם הופעות חיות בכל הפאבים. המומים שפיספסנו עיירה ופסטיבל חזרנו בכביש צפונה וגילינו מה ×—× ×”'לה החליטה לעקוף בלי סיבה בדרך דרומה. עיירה צבעונית וחמודה מאוד שיושבת בין לוך טארברט המערבי והמזרחי – וממלאה את רוב פס האדמה הצר שמחבר את קינטייר ליבשה (חוץ מהכביש הצר שאליו ×—× ×”'לה כיוונה). קורה! ×”× ×” כמה תמונות שמחות של העיר, ושל הכנסיה שמתרוממת מעליה עם צריח מוזר ונראתה לי כאילו נגזרה מסט סרט של טים ברטון…

טארברט הצבעונית, שורה של פאבים לאורך המרינה כנסית טארברט עם הצריח הסקוטי יוצא הדופן כנסית טארברט בפוזה טים ברטונית בתוך הכנסיה בתוך הכנסיה קירות הכנסיה העתיקים מלכודות לובסטרים במרינה של טארברט בציפיה לדג (במרינה בטארברט) אין לחץ :-) במרינה של טארברט

כאן אני אעצור, ×›×™ הפוסט ×”×–×” מתארך… חציו השני של היום בפוסט הבא. בינתיים אפרד מכם עם עוד כמה ציפורי מרינה…

ציפורים במרינה בטארברט