The Yes Men Fix the World

סרט נוסף שיצא לי לצפות בו לפני כשבוע ושכחתי לציין פה – היס-מנים אספו את כל ×”"מתיחות" שלהם, שאולי הכרתם כמוני דרך יוטיוב ומקומות אחרים. למעשה אלו תרגילי מדיה לקידום מטרות אקטיביזם חברתי (culture jamming), שאוגדו לכדי סרט. אפשר להשיג אותו בDVD, אבל במשך תקופה ארוכה של מאבקים משפטיים ניסו למנוע זאת מהם, אז הם הפיצו את הסרט דרך ביטטורנט, ובעזרתם החשובה של VODO. הסרט אמור להצחיק ולגרום לך לחשוב. לא כל הסטאנטים שלהם נכנסו לסרט (תוכלו למצוא אותם אולי ביוטיוב) אבל החומר שנכנס מצוין, ומראה גם איך התייחסה לזה התקשורת והאוכלוסיה שלמענם נערך הסטאנט. אם לא הייתי מסכים איתם עד כמה מושאי הביקורת שלהם ראויים לגנאי, אולי ×–×” ×”×™×” מצחיק אותי יותר, אבל לפעמים נראה שהם לא מצליחים להעביר את המסר למי שצריכים לקבל אותו. לפחות אני שמח שיש צופים מהצד שיבינו על מה מדובר.

בקיצור, אם יש לכם שעה וחצי לשרוף, אני ממליץ.

(פה יש טריילר, הלינק הוא למען הקוראים את הבלוג בדואל)

דמוקרטיה בקליפים ויראליים

הפוסט הזה הוא למעשה תשובה שממשיכה את השרשור של התגובות לפוסט הקודם ומתייחסת לנושאים שעלו שם (אז קראו א השרשור כדי להבין את ההקשרים). העיזו שם כמה מאיתנו להביע במילים את החלום של חינוך הציבור למודעות וערכי דמוקרטיה, משהו שירגש אנשים באופן פיוטי כמו ש"קוסמוס" גרמה לי ולגיקים בני דורי להבין את המדע והאנושות דרך משקפי המדען ההומניסט המשורר של קארל סאגן.

אני מגיב אחרי התגובה האחרונה של טל:
זה שהחינוך דפוק במתכונתו אנחנו יודעים. זה שילדים כבר לא הולכים לתנועות נוער שפעם אולי היו מנחילות ערכים (וגם זה לא בהצלחה) זה גם ידוע. השאלה מה אנחנו עושים עם דור Z או איך שלא קוראים להם. החבר'ה שתהיה להם זכות בחירה בסיבוב הבא.

לגבי מה נכון ולא נכון מדעית – הגדיר את ×–×” ידידי ד"ר מכנס שמילים כמו "מטרה" ו"ידע" הן מחוץ לפיסיקה. מרגע שתקבע מטרה, מדעים יוכלו לעזור לך לבנות מערכת שתתמוך במטרה הזו, אבל מדע לא יכול לתת לך תשובה על השאלה הגדולה של מטרת החיים.

האם המטרה היא מקסימום אושר? מקסימום כמות אנשים חיים? מקסימום אורך חיים? מקסימום איכות חיים? מקסימום מגוון גנטי? מקסימום המשכיות גנטית? מקסימום מגוון תרבותי? שאיפה ליישוב פלאנטות אחרות? כל המטרות האלו יפות, לצערינו לא נעים להודות שרובן סותרות אחת את השניה. כרגע מאלתרים ומתחמקים מהשאלות האלו, תחת הדגל של "חופש בחירה מקסימאלי" – מי שרוצה לחיות בפזרנות ולמות צעיר יכול, ומי שרוצה לחיות בסגפנות לאורך יותר ממאה שנה יכול גם הוא.

מה שהמדע יכול ללמד אותנו ×–×” שבעוד שמוסרית אנחנו מתים שכל האופציות האלו יתאפשרו במקביל לכולם, בתכל'ס ×–×” לפעמים לא בר קיימא. חופש ליברטארי או אנארכיסטי מוחלטים יצרו בלית ברירה גם סבל, גם קצה הקשת השני לא מסביר פנים להרגשת השלמות וההגשמה של האינדיבידואל. האם אינסוף אפשרויות הן הדבר הטוב ביותר? באים החוקרים ומראים לנו שצמצום המגוון לבחירה משאיר אותנו בפחות תסכולים לפני הבחירה ופחות חרטות אחריה. המוח האנושי הוא עדיין מוח אנשי המערות. אנחנו מצליחים באופן חלקי להתמודד עם כמויות הרעיונות המפגיזים אותו, אבל רובם המוחלט של האנשים לא מקשרים ומבינים את המשמעויות (את איכות הרעיונות), ומה לעשות – הם עדיין הולכים לקלפי כל שנתיים-שלוש ומכתיבים לכולנו את החיים.

הפתרון הוא כמובן לא סדרת טלוויזיה. הטלוויזיה כבר די מתה ככלי להעברת מסרים מתוחכמים לקהל הרחב. הפתרון הוא סדרה של קליפים קצרים על רעיון אחד בכל פעם, עד 3-4 דקות שיגרמו לאנשים לחשוב. הם צריכים להיות מרשימים, מחכימים, מצחיקים (מה לעשות) ותמציתיים. כל אחד מהם גם צריך להיות מקושר לאחרים שיש להם זיקה אליו, אבל גם להכיל בתוכו את הנושא שלו לבדו. אין לי מושג לגמרי איך עושים את זה כשידע נבנה כפירמידה ולא כאבנים מפוזרות במגרש מלא הסחות דעת, אבל ברור לי שזה הכיוון לתקוף. סרטונים שאפשר לאמבד ולשלוח לאנשים ויראלית. כך גם לא צריך להפיק מראש פרקים של חצי שעה. בכל קליפ להציג זכות אזרח, להדגים למה היא חשובה, לתת שתי דוגמאות איפה היא מותקפת (דוגמאות נמשכות אם אפשר ולא אירועים שיתישנו מהר), והצעה פשוטה איך הצופה יכול לפעול לשימור הזכות הזו.

אחרי ששילחת בקהל ערימה אופטימית של קליפים על זכויות, צריך גם קליפים על חובות ולמה הם חשובים. דברים בסיסיים ואוניברסליים כמו מיסים (לשירות צבאי עדיף למשל לא להכנס, מסיבות שונות). בכלל זה עניינים פשוטים אפילו אם הם נראים אלמנטריים לחלוטין כמו "ציות לחוק".יש הרבה אנשים שלא מבינים את הדבר הפשוט הזה, שחוק הוא לא המלצה, הוא לא משהו שמעניין רק שופטים ושוטרים קפדניים, אלא הוא מה שמנסה לשמור את החברה בחתיכה אחת מתפקדת שיכולה לתכנן לעצמה עתיד.

אחרי אלו אולי אפשר לדיין בנושאים יותר מורכבים כמו חשיבות הצדק, גם לאזרחים זרים, גם לעם כבוש. שאלת הרציונאל והמוסר שבהחזקת עם תחת כיבוש ככלל, מחוץ להקשר של הכיבוש הישראלי, ואז גם בתוכו. מה לעשות שחייבים לדבר במה זה עולה לנו דיפלומטית, בטחונית, כלכלית, מוסרית, תרבותית. וכאן יש חומר שלא ברור לי איך אפשר לגשת אליו באוביקטיביות. אין דרך לעשות את זה בלי ששני הצדדים ירגישו שאתה מוטה כלפי הצד השני.

בקיצור, אם מישהו מכם רואה איך אפשר לעשות את ×–×” בשלבים, לצבור קרדיט גם בעיני צופים ימניים וגם בעיני שמאליים לפני שמגיעים לתקל את הנושאים ×”×›×™ כואבים, ועוד לעשות את כל ×–×” בצורה שיטתית, להפיק סרטון לשבוע וכן הלאה – אני לא רואה איך ×–×” קורה בלי ארגון מתוקתק ותרומות של כשרון, זמן וכסף. המינימום שאפשר לעשות ×–×” אולי לשבור את הנושאים לפרקים, להקים ויקי שבתוכו נרכז תסריטים וסטוריבורדים ברשיון חופשי, ולנסות לגייס אנשים להפיק את ×–×”. חלקם כפרויקטים סטודנטיאלים, אולי לחלקם ×™×’×™×¢ תקציב מאיזו עמותה או חברה שתרצה לתת חסות. אין מנוס שבמצב ×›×–×” לא ×™×”×™×” מראה וסגנון אחיד, אבל אני לא יכול לדמיין דרך יותר מהירה מלגרום לדבר ×›×–×” לקרות.

טיפול כושל בדליפה במפרץ

BP מתקשים לטפל בדליפת המידע (או שמא מדובר בסתם תאורית קונספירציה הזויה? האמריקנים אוהבים סיפורים על אנשים חובשי חליפות שחורות או חליפות בידוד (hazmat) לבנות).

הרפתקאותי ברחוב סומסום

הידעתם שרחוב שומשוםהוא במרחק הליכה מהבית שלי?

פוסט של טליה עם הרבה קטעי ססאמי סטריט העלה בי נשכחות לפני כמה חודשים, ודרך שיתופיה ברידר הגעתי לעוד ועוד הופעות של כוכבים בתוכנית. חבל שרחוב סומום הישראלית לא הגיעה להשקעה כזו.

יש לי בן דוד ניו-יורקי שהיה שנים בובן (puppeteer), ואף פעם לא ×”×™×” לי משעמם כשהייתי מבקר אצלו. הוא ×”×™×” עושה מופעי יחיד וזוג עם במה ניידת, והיו לו גם מופעים ענקיים לבמות עם 9 מפעילים, חלקם בבובת תחפושת של גוף שלם. כדי לאחסן את הכל הוא שכר פאב ישן (שהוא הפך למחסן) ואת הדירה שמעליו בשכונה איטלקית חביבה בברוקלין. מלבד האוסף המרשים שיש ללארי בבית של בובות נדירות, משחקי ילדים וקופות חיסכון יצוקות בנות מאה (וזה הרבה לפני שהומצא Ebay), יצא לי דרכו לפגוש פסיכים אחרים מהמקצוע, לבקר בלופטים של בוני בובות מקצועיים בסוהו, ועוד. ערב אחד הוא הזמין אותי לאירוע מצומצם של The NY Guild of puppeteers. מישהו מצוות ססאמי סטריט (שאז צולם עדיין בניו-יורק) הביא קסטה של 10-15 דקות "פיספוסים" מהסט של ססאמי סטריט. מצחיק נורא לראות בובה מתבלבלת בשורות ומתחילה לקלל או לריב עם הבמאי. בחלק מהמקרים ×–×” אפילו לא בכוונה, המפעיל באמת נשאר בתוך הדמות 🙂

אבל אחד הקטעים המופלאים ×”×™×” טייק פספוס לקטע ×”×–×” של שיחה בין אלמו לרובין ויליאמס. הפספוס לא ביוטיוב לצערי אז אני אתאר לכם אותו: אלמו החמוד יושב על הגדר, מנדנד ברגליו (זו אחת הבובות המוצלחות שלהם, אין מה להגיד) ומסתכל בשעמום במקל שבידיו. ויליאמס עובר וכדי לשכנע אותו שמקל ×–×” הדבר ×”×›×™ שווה שיש, הוא מאלתר כל מיני שימושים למשחקי דמיון נפלאים עם מקל מטאטא (אני זוכר שיותר חביבים אפילו מהטייק ×”× "ל שנכנס לתוכנית). אלמו מתלהב, ורובין מסיים "אבל אתה יודע מה אני אעשה עם המקל המופלא ×”×–×”, אלמו? אני אתן אותו לך!". "ואאאווו!" – אומר אלמו – "תודה תודה תודה מיסטר רובינס!!".

ויליאמס מסתכל עליו בפרצוף קפוא ופתאום אומר ברגיעה מפחידה: "מיסטר רובינס? מיסטר רובינס?? אתה יודע מה אני אעשה, אלמו? אני אקח לך את המקל ×”×–×”!" – ואכן שולף אותו מבין ידיו של אלמו הקטן, מסתובב בהפגנתיות ויוצא מהפריים. אלמו הקטן מסתובב אל המצלמה, מתכווץ אל תוך עצמו בבושה ואיכשהו בשפת הגוף שלו המפעיל מעביר את הפתאטיות והרחמים העצמיים החמודה והנוגעת ביותר ללב שאפשר לדמיין, אפילו האיש ×”×›×™ ציני בקהל (אם ×”×™×” שם אחד) ×”×™×” חייב לעשות "אווווו!".

מלבד ×–×” ×”×™×” שם זוג בובנים רוסיים שנתקעו שם בלי כסף לחזור הביתה וכדי לגייס אותו הם מכרו זוג בובות יד רוסיות מסורתיות בגילוף ×¢×¥ ידני שלארי קנה אחת מהן, ועוד כל מיני סיפורים מעניינים. למחרת, לארי לקח אותי לאולפנים של ססאמי סטריט. שם הוא הכיר כמה וכמה אנשים מהצוות ×›×™ יצא לו לעבוד עם ×’'ים הנסון אי שם בשנות השישים בהתחלת הקריירה. יצא לי לגעת באלמו (או יותר נכון, אחד מהם) ולדחוף את ידי לתוך אחת מהתרנגולות (×–×” נשמע לא טוב, בעצם). ×”×™×” יום מגניב, אבל אחרי כמעט 20 שנה, אני בקושי זוכר מה ×”×™×” שם, טוב שנשארו תמונות! בין השאר תראו כאן את פרד גארבר בתור הכלב בארקלי, ואת קארול ספיני, הלא הוא ביגבירד ואוסקר הגראוץ'. לא להאמין שהאיש ×”×–×”, או-טו-טו בן שמונים, ועדיין נכנס לתוך התחפושת הענקית הזו, מכופף גב (על ×”×—×–×” תראו את המוניטור שמראה לו איך נראית ההופעה שלו בצילום) ונוסע על סקטים בזמן שהוא מפעיל את פי הציפור בתנועה מאוד לא נוחה מאחורי הגב. פשוט מרשים לראות מה שאנשים עושים למען האומנות שלהם…

Ira, Larry and a ChickenSpinny wearing BigbirdHalf BarkleyMuppets Restaurant Scene

ולסיום קטע מתוך ערב הצדעה לג'ים הנסון שנפטר לפני 20 שנה בדיוק (גיליתי לגמרי במקרה אחרי שפרסמתי את הפוסט). תוכלו למצוא נוספים בטיוב הקרוב לדפדפנכם…

כרומהיר

כמה מהיר?

יותר ממהירות הקול. יותר אפילו ממהירות תפוח האדמה.

יותר מפאקינג מהירות הברק (באדיבות מחולל ואן דר גראף אחותי):

ולמרות זאת אני נשאר עם פויערפאקס, דפדפן כור מחצבתינו וסלע קיומינו לעולם ועד שיצא דפדפן פתוח יותר טוב.