קמצוץ נחמה ועל כמה סדרות טלוויזיה

חזרתי הרגע מהסרט שתורגם ברוב איוולת ל"קוונטום של נחמה", שאולי צריך ×”×™×” להקרא אולי "קאזינו רויאל 2". למעשה ישבנו בחבורה לראות את קזינו רויאל (היינו צריכים רענון) ואז שעטנו אל הקולנוע כדי לצפות בשני ברצף, ×›×™ יש חיבור יפה של הסיפור (השני מתחיל דקה וחצי ברצף הזמן אחרי שנגמר הראשון. אני חייב לציין שההתנעה הזו מחדש של המותג מצליחה לאכזב ולהלהיב כאחד. כל מי שמתגעגע לQ, יאוכזב לגלות ×›×™ הוא נעלם מהסרט, מצד שני כל מי שכמוני חשב שהפיכתו של קליז עם הרבה סלאספטיק ל-Q מביישת את המורשת של לוולין, יוקל לו לדעת שחסכו לנו את הבושה הזו. קרייג, בתור בונד חדש, חתיך, שרירי וקר מזג מתמיד, לא משאיר אפילו לצופים הנאמנים רמז לרגע אחד אם מי מהחלטותיו הן רגשיות או נובעות משיקולים קרים. הרעיון כאן הוא להפטר מהרבה קיטץ' בסיפור, להגביר את הניגודיות בין הסטייל והאלימות הלא נעימה, ולהכניס את בונד לז'אנר הסרטים שכל-כך מצליח עכשיו בקולנוע – סיפור ההיווצרות של סופר-גיבור. המכות הרגשיות, האמון הנעלם ומאושש כל פעם מחדש של M בסוכן החדש שלה, המשחק העדין בין איש מאוהב ובין בלש עשוי ללא חת שלא נותן לרגשותיו לנצח. ×–×” בונד עם יותר עומק, וקצת פוסט-מודרניסטי, שנאבק בעולם עם הרבה יותר גווני אפור משהורגלנו, עולם עם מעט רעים מוגדרים בוודאות ועוד פחות טובים מוחלטים. במקביל האקשן הרבה יותר קצבי, כוראוגרפיה מדהימה של פרקור ואקרובטיקה של פיגומים וחבלים מחליפה את קרבות האגרופים הדלוחים של פעם, ואת מקומם של הפטנטים של Q מחליפים נשקים אוטומטיים פשוטים ולעניין. הלכה הרבה מהעדינות הבריטית (כולל חידודי לשון ואנדרסטייטמנטס) והגיע האקשן האמריקני. למעשה השוני היחידי הוא שבנפול הגוש המזרחי (ובעוד רגע גם האימפריה האמריקנית שוקעת לפי הסרט), יוצרי בונד החליטו להמציא ארגון באד-×’×™×™×– חדש א-לה ספקטרה, ×›×™ סינים, צפון קוראנים וסתם טרוריסטים ×–×” כבר נדוש. עכשיו עברנו לבאד ×’×™×™×– שלא רק יהרגו אנשים כדי להשיג את מטרותיהם, הם גם יפגעו באיכות הסביבה! אוווו!

אני מחבב את החדש, אבל קשה לי לראות אותו כממשיכו של הישן. הסגנונות שונים מספיק כדי להכריז שבאיזשהוא מקום, ×–×” בונד חדש ושונה, תם ×”×–'אנר הישן, לטוב ולרע. חדשות טובות למי שאוהב את "מת לחיות" אבל לא את הבונדים הישנים. לי נראה שלקרייג יש עוד 3-4 סרטים בסדרה, ואחרי ×–×”? אני ממליץ לדייויד טננאנט להתחיל לפתח שרירים 🙂

ובחדשות אחרות לגמרי, אני דוגם לאחרונה כמה סדרות חדשות שהגיעו לטורנטים הקרובים לביתי:

סנקצ'וארי ("מקלט"?). הפקה קנדית(!) שמנסה להיות הכל ביחד ולא ברור אם זה יחזיק. בפיילוט נראה שהם הולכים אחרי אופנת המוטנטים ועושים איזה מיש-מאש בין הירוז ו-X-men עם קורטוב X-files. הפרק השני נראה כאילו יצא מערמת תסריטי פרקים שלא הופקו לאיינג'ל או באפי, והפרק השלישי נראה כאילו הועתק במלואו מפרק X-files שראיתי פעם. אני מקווה שהם יתאפסו על עצמם, כי לא ברור לי אם זה יצליח להחזיק מים יותר מעונה אחת. לפי מה שקראתי, הם התחילו בתור פרקי ווב קטנים שהיוו מעין פיילוט קטן כדי לעלות על מסלול להפקה טלוויזיונית. אני אומר: בראבו על הנסיון, אני שמח שהמעבר בין המדיות הצליח, אבל להבא אני מקווה שיקדמו משהו טיפה יותר מקורי.

טרו-בלאד – שזה משחק בין "קשר אמת" ובין "אני לא מאמין שזה לא דם". מדובר על עולם שבו ערפדים לא צריכים לחיות יותר במחתרת ×›×™ יצא לשוק דם סינתטי שחוסך להם את הצורך בהתקפת אנשים, וכמובן ארי שנגמרו בעיות של דעות קדומות נגד שחורים והומואים, חגורת התנ"ך של ארה"ב עכשיו חושדת בערפדים שבאו להרוג את טובי הבנים ולזיין את הבנות. הענין הוא שחלק מהזמן הם צודקים וזה אכן קורה, אבל חלק מהערפדים מנסים ברצינות לעשות מאמץ להיות תרבותיים. אחד מהם קרוע באהבתו לגיבורת הסדרה, ו… טוב, ×–×” ×”×™×” יכול להיות קצת צפוי, אז יוצרי הסדרה זרקו למרק עוד כמה פרטים פעוטים, לגיבורה שלנו יש כוחות טלפתיים, והבוס שלה מאוהב בה, אה… והוא גם הופך לכלב ושומר עליה כשאף אחד לא רואה.

מה, עדיין לא נשמע מוצלח? קנאות דתית, גזענות, אומנטיקה, סכנות? מה, היה לנו את כל אלו כבר? טוב, אז נקרין את זה מאוחר בכבלים ונוסיף שם הרבה עירום וזיונים. כן, זה חייב להצליח. מין, אלימות, דם ורומנטיקה. זה L-word עם queer as folk עם על טבעי. סוף הדרך. נתתי לזה צ'אנס שלושה פרקים, אבל זה פשוט לא עושה לי את זה. נראה לי שאדלג.

מאד-מן – טכנית עונה שניה, אבל אני רק עכשיו גיליתי את הסדרה. על אנשי עולם הפרסום של "מאדיסון אווניו", כמו שוול סטריט הוא איזור הפינאנסים ובייקר סטריט של לונדון הוא איזור המרפאות הפרטיות. הסדרה מעלה לחיים תקופה שעוד לא דנו בה מאוד בסדרות דרמה אמריקניות (אולי גם לא הרבה בסרטים) – עולם התפר שבין שנות החמישים האידיליות ועולם ההתפכחות והשאיפה לאמת, תום וצדק של שנות השבעים. אנשים מטורזנים בתסרוקות ברילנטין שעובדים 9 עד 6 במשרד, משתכרים מויסקי עוד לפני הצהריים, שולחים ידיים והערות מיניות למזכירות, מעשנים המון ומזיינים מהצד. הסדרה כולה מראה לנו את הגזענות והסקסיזם שמובילים שנים ספורות אחרי כן כידוע לנו לתנועת שחרור האישה והתפרקות הממסד הישן והמאובק, אבל בצורה רמוזה שברמוזות ספק מספרת סיפור וספק שמה מראה מול עולם הצביעות והפוליטיקל-קורקטנס של היום, להראות לנו ששכבות של מסכות לא עושות טוב לחברה האנושית, מעין רטרוספקטיבה על התקופה של רגע לפני כניסת הבייבי-בומרז למעגל משפיעי סדר היום הלאומי כפי שהיא משתקפת רגע לפני צאתו של אותו הדור לפנסיה – כמה השתנינו, האם ×–×” לטובה? האם ×–×” מספיק?

מאד-מן נותנת אקספוזיציה ארוכה וחסרת רחמים בשלושת הפרקים הראשונים שראיתי, על הדמויות והלכי הרוח, היחס לשחורים ונשים, היחס לבגידות וגירושים, עולם הפרסום הישן מתמודד עם קמפיינים קטנים, חצופים ו(תסלחו לי שוב) פוסט מודרניסטיים שמתחילים לצוץ ולפורר מעט-מעט את הביטחון העצמי המופרז של השמרנות שנלקחת כל כך כמובנה מאליה והכל כאלגוריה לשינויים העוברים על החברה האמריקנית כולה. הסדרה הראשונה מתרחשת ב1961, והשניה קופצת ל1963, ומראה לנו כבר כמה חריפים ההבדלים החברתיים במעט הזמן שחלף ע"י שינויי כוחות בתוך המשרד, והשינויים שעוברות הדמויות בעקבות העמדות החדשות שיוצא להן למלא בחברה (האמריקנית) ובחברה (שבה מרחש הסיפור). אני חושב שאני עומד להנות ממנה, למרות שההתחלה קצת "בועטת בבטן" בצורה מסוימת, אני חושב שזה מכוון, ועשוי היטב. במיוחד ראוי לציין את הארט-דירקטינג, ההקפדה על החפצים והעיצוב התקופתי, המראה המסודר והמוקפד שנוגד במכוון את הברדק הרגשי של הדמויות, והצילום המיוחד ויוצא הדופן, עתיר זוויות נמוכות שמראות את הדמויות לעיתים בצורה טיפה גרוטסקית, ומכניסות לפריים את התקרה. כן! תקרה. משהו שלא רואים באף סדרת דרמה, אולי רק בכמה סדרות ריאליטי (או מוק-ריאליטי כמו "המשרד" שמצולמת בלוקיישן אמיתי). הסטים של מאד-מן ביחד עם העיצוב ווזוויות הצילום גורמים לשבירה של הרבה מוסכמות ז'אנריות, וגורמות לנו בתת-מודע לחוות את הסדרה בצורה שונה מאוד מדרמה תקופתית מהסוג שהתרגלנו אליו. צריך לראות בשביל להבין.

יצא לי לראות עוד סרטים לאחרונה, בינהם מעניינים אבל מרגיש לי כאילו עבר כבר יותר מדי זמן מאז שהוצגו בקולנוע מכדי לעניין את קהל הקורא… אני אשתדל לבלוג על הסרטים הבאים עם פחות דיחוי 🙂

עולם הפוך

בעשר הדקות האחרונות, שני לינקים מהטוויטר של גל מור:

אמאזון מאפשרת צפיה בסרטים (ישנים) ותוכניות טלוויזיה בחינם (דרך אתר ימד"ב שבבעלותה)

הרשתות החברתיות פוגעות בפופולאריות של אתרי פורנו. זו הוכחה מספרית למה שאנחנו יודעים כבר שנה

מקסים! העולם מתקדם בקצב האינטרנט! האם העתיד כבר כאן? לא, אבל אתם מוזמנים לקפוץ לשם. לא עולה הרבה כסף לקבל טרמפ במכונת זמן, רק שלשלו קצת כסף בחריץ בזמן. (הלינק ×”×–×” מרוקטבום, מגניבים שכמותם 🙂

הנה בא הHD, הנה בא הננו-סיליקון

המשביר לצרכן כבר מפרסם טלוויזיות LCD 32" ב2000 ש"ח. אין לי מושג אם גרץ זה טוב או רע, אבל לחש לי לפני חודש וחצי מישהו בחנות צילום שכל היצרנים מחכים עד אחרי האולימפיאדה עם מחירים גבוהים באופן מלאכותי, ושבספטמבר תתחיל גלישת מחירים אדירה, טלוויזיות שאינן HD יגלשו למטה במחיר ואת מקומן יתפסו מכשירי HD בזול. למעשה דבר דומה קורא בסביבת המונדיאל עם מחירי טלוויזיות, שמתם לב?

בקיצור, מי שרצה HD בסלון, טלוויזיות שעלו 15-20K ש"ח עלולות לפול ל3-5K עד סוף השנה, ועוד נפילה תבוא כרגיל בינואר אחרי שיגמרו הקניות לקריסמס וחברות יסיימו לבזבז את שארית תקציב 2008. אני חושב שב2009 שני הדברים הכי יקרים בשוק הגאדג'טים (זכרונות פלאש ומסכים) יוזלו בהרבה, והדבר הבא שמחכה הוא סוללות.

עוף טופיק סוללות: אתמול שמעתי קצת באיחור על פיתוח לא ×›"×› חדש לבטריות ליתיום-יון שמחליף את האנודה הפחמנית הרגילה באנודה של ננו-טיובס של סיליקון. הרעיון של אנודה מסיליקון ננטש לפני שניים-שלושה עשורים ×›×™ הסיליקון התפורר אחרי כמה הטענות ופריקות של הסוללה, אבל הננו-סיבים שפיתחו בסטאנפורד מחוברים במבנה שמאפשר להם להתרחב ולהתכווץ פי ארבעה בלי לגרום להתפוררות, וזה אומר לטענתם, לקפיצה משוגעת של הגדלה של X10 בכמות האנרגיה האגורה לאותו נפח חומר, או במילים אחרות, סוללות יתכווצו לעשירית הנפח/משקל או שאותן סוללות מחשב נייד שנותנות לכם היום 4 שעות יתנו 40. סלולאריים לא יצטרכו לחסוך על GPS, WIFI, BT וכל הפיצ'רים יוכלו לעבוד כל הזמן או לחלופין המעבד יכול להיות מהיר הרבה יותר… וזה לפני שנדבר על מה ×–×” יעשה לתעשית המכוניות החשמליות.

ימות המשיח או הרבה תקוות? לא פורסמו הרבה חדשות על הפרויקט מאז ינואר, אני מחזיק אצבעות.

ואגב סרטים דוקומנטריים

בתגובות לפוסט משלשום על אקספלד, נשאלתי איך זה שאני מסכים עם דעותיו של מפיק סרטים כמו מייקל מור אבל לא עם הדרך שבה הוא מציג אותן, והנה היום צץ סיפור בדיוק להוכיח את הטענה הזו.

נועם לניר, מליונר שתורם רבות לניצולי שואה, נתן לאורלי וילנאי וגיא מרוז 50K דולרים להפיק סרט על כספי הפיצויים הנעלמים שנמנעים מאותם אנשים. גם גיא ואורלי דנים בענין באריכות בתוכניות הרדיו והטלוויזיה שלהם, לכאורה שילוב של צוות מנצח. אבל השבוע (אני מנחש ששבוע לפני שהתכוונו להעלות את הסרט להקרנה) קיבל לניר הקרנה מקדימה וכל כך כעס שהוא תובע את כספו בחזרה. כמובן שלא ראיתי את הסרט אבל אני מכיר את הסגנון של מרוז, אז אני לא מופתע. הפואנטה היא שרבים מבקרים את מייקל מור שהוא חוטא למטרה שעבורה הוא נלחם ונראה שכאן בדובר בסיפור דומה. עיתונאי שיש לו אמת חשובה לספר, אבל בשביל רייטינג וסנסציה הוא מתבל אותה בשקרים… ×”× ×” ציטוט, ההדגשות שלי:

במכתב, ששיגר עורך דינו של לניר ירון רייטר, נכתב כי לניר "הזדעזע עמוקות מתוכנו של הסרט. בין היתר מהאגרסיביות, מחד הצדדיות, מהאנימציות המרמזות שלא לעניין, מסילוף ועיוות התכנים ומדברים נוספים רבים". עוד הוסיף רייטר כי לדעתו של לניר "מדובר בסרט מוטה, לא ניטרלי וברוטאלי", וכי "דרך העמדת הדברים והצגתם עלולה לפגוע בסיוע המועבר מגרמניה לטובת ניצולי השואה, מה שיוביל לפגיעה קשה בניצולי השואה החיים בקרבנו היום". לניר אף דורש מצמד העיתונאים שלא לקשור את שמו בסרט, ולהשיב לו את כל הכסף שהושקע בו בתוך שבועיים.

את האווירה היה צריך לחתוך בסכין (אוסקר, טוד, ג'ונו)

תודה לEZTV, למפיקים ולשאר הליצ'רים שהביאו אלי הביתה את טקס האוסקר. חשבתי לסכם בפרוטרוט אבל שניים הקדימו אותי והביעו את דעתי המדויקת במזמור חביב:

לעומת זאת אתמול בערב ישבנו בשלישיה נוק, עוף ואני וצפינו בסרט נפלא של טים ברטון, הלא הוא סוויני טוד, הספר-זמר-שחקן-רקדן-שד מפליט סטריט בכיכובם של ג'וני והלנה הנצחיים. אני בטוח שטים ברטון יכול להפסיק מתי שהוא רוצה. פשוט לקום ולהכריז שהוא יכול לעשות סרט בלעדיהם, אבל למה? הצוות הזה עובד נהדר. מסתבר שג'וני יודע לשיר, המבטא הבריטי שלו כמעט מושלם, ליד זה האסתטיקה של צוות התלבושות, איפור ותפאורה של ברטון עושים צדק מושלם למוסיקה והמילים של המחזמר הטוב הזה. חגיגה, מה אני יכול להגיד לכם? מזמן לא הייתי בסרט שכ"כ הצדיק את המחיר שלו וצפיה על מסך גדול. רוצו טוסו! מחזמר שלא יעצבן שונאי שירים, תיאטרליות נהדרת, ולידם של שני הכוכבים גם אלן ריקמן וסאשה ברון-כהן שגם הם מסתברים לא רק כשחקנים מעולים אלא גם כזמרים לא רעים בכלל.
[MEDIA=17]


העלילה היא סיפור פשוט בעצם, איש חף מפשע נשלח לכלא בגלל משולש אהבה, וחוזר לנקום. אבל כאן נגמר סיפור הרוזן ממונטה-קריסטו, הנקמה הולכת שני צעדים רחוק מדי והוא מאבד צלם אנוש בין שפריצים צבעוניים ותאטרליים של דם, עצב וזעם. בין התסרוקת הסכינים וג'וני, העין מחפשת כמובן לראות גם ניצוץ של אדוארד עם ידי המספריים ובשוט אחד טים ברטון אפילו נותן לקהל שלו את המתבקש. אבל אם זה אדוארד הרי שהוא מבוגר אחרי 20+ שנה, ממורמר וזועם, בוגר ומצולק, בלי פוצי-מוצי של שיחים מעוצבים ובתים ורודים. באיזה מקום הסרט הזה קושר קצוות עם עוד כמה הפקות אפלות שכל כך אהובות על ברטון ועלינו, כמו הזיווג מהגהינום של הכלה המתה והחתן החי (למרות שכאן הכלה חיה אבל החתן מת מבפנים). לשתות בהנאה כל דקה, בקיצור, ואולי לבוא פעם שניה לראות אילו פרטים פוספסו.

שיחה מעניינת עם המפיק זאנוק בפודקאסט של פרש אייר.

ההפקה של זונדהיים היא עיבוד מוסיקלי למחזה של כריסטופר בונד שבתורו מבוסס על ספר של יו וילר והוא כנראה מבוסס על האגדה האורבנית המקורית (הנה טורנט להופעה מצולמת מ1982 בכיכוב אנג'לה לנסברי וג'ורג' הרן). לפני הסרט הזה ראיתי רק את הפקת הטלוויזיה של דייב מור (שוב, תודה לטורנט) בכיכוב מצמרר של ריי וינסטון ואססי דייויס, התסריט של ג'ושוע סט. ג'ונסטון כמובן שונה למדי (אין סיפור נקמה על אישה ובת, אלא אדם עם טראומות ילדות) ואני ממליץ גם עליו. אין לי מושג כמה פעמים הסיפור עובד כבר לבמה, אבל סרט בלהות אחד לפחות הופק כבר ב1936 (בכיכוב אחד בשם , Tod Slaughter לא פחות!) ולפניו היו גם הפקות ב26' ו28' לפי ימד"ב. מעניין לראות כמה גישות לאותו הסיפור (דרמה על הדרדרות נפשית במחזה, נקמה וטרגדיה במחזמר, או סרט הבלהות מ1936)

לפני שבוע גם ראיתי את ג'ונו (הנה ראיון מעניין בפודקאסט עם ג'ייסון רייטמן ודיאבלו קודי). זה התסריט הראשון שהיא כתבה אי פעם, אבל קודי קטפה אוסקר על התסריט המחמם, האינטיליגנטי והרגיש הזה. התחלה ברגל ימין למי שעד היום היתה בעיקר בלוגרית שערכה את זכרונותיה לספר ועיתונאית לעת מצוא. אני חושב שהאקדמיה רומזת לה להמשיך בכיוון, וכרגע היא עובדת על תסריט לסדרה של שפילברג לערוץ שו-טיים. נשמע עליה עוד הרבה אני חושב.

למי שעוד לא יצא מהבונקר, ג'ונו (האתר הרשמי) מספר על הריון לא מתוכנן בגיל 16, הלבטים הקצרים על הפלה ולמי למסור אותו לאימוץ, ובעיקר ההתמודדות מול המשפחה והחבר. השפה עשירה ואינטיליגנטית, הדיאלוגים מצוינים, למעשה הסיפור כתוב כמעט מינימליסטי כמו מחזה אבל זורם כמו סיפור אינטימי מהחיים. יש בו שניים-שלושה רגעים של שמאלץ אבל הקהל סולח, וכדי לקדם ולמלא את הדמויות נתנה להן קודי דיאלוג יותר עשיר, אינטיליגנטי, ליבראלי ומודע לעצמו ממה שהיית מרגיש שטבעי, אבל אין לי בעיה עם זה, זה רק מזכיר לי את בנות גילמור שאני כ"כ אוהב. ההתחלה הזו מאוד מבטיחה לקריירות של קודי וגם של השחקנית הראשית אלן פייג'. משלים את הסיפור משחק שמרגיש אמיתי ולא מאולץ, ופסקול אינטימי ונעים להשלים את האווירה וסערת הרגשות הצעירים בראשה של הגיבורה. יצירת מופת ראויה בהחלט.

אה כן, מזמן לא כתבתי ביקורת מפורטת כמו שצריך על סרט, אז אני לא מאשים אתכם אם תעדיפו אולי את הביקורות מעין הדג לסוויני טוד ולג'ונו 🙂

ועכשיו אני חייב לראות את: זה ייגמר בדם, ארץ קשוחה, אני לא שם, מייקל קלייטון, מלחמתו של צ'ארלי וילסון, 3:10 ליומה , כפרה, הפרפר ופעמון הצלילה, סימנים של כבוד ועוד כמה. אספר לכם עוד כשאגיע לצפות בהם.

על הפרטיות בארץ

חלי הופתעה שח"כים ממפלגות "דמוקרטיות" מעודדות צעדים שמחללים את חופש הפרטיות בישראל. אותי מפתיע שמישהו עוד מופתע. הפרטיות בארץ הולכת ונמסה בקצב שלא יבייש את הקוטב הצפוני, והנה עוד התייחסות טריה לכך.

חברי כנסת ישרים נשלק מוחם ברגע שהם נכנסים לבנין הכנסת. עצוב אבל זה מה שיש. אנשים שפעם הצבעתי להם (אנשי מר"צ הכי מביכים אותי בעשור האחרון), מקדמים אג'נדות שהן בעיני אנטי-דמוקרטיות, דורסות זכויות פרט ועלולות להיות חד-כיווניות בהחלט.

ספיציפית הפוסט הנ"ל מדבר על כך שמערכת גבית אגרת הטלוויזיה והרדיו דורשת רישומים ממפעילות הכלבים הדיגיטליים והלווין. האגרה היא מס גולגולת רגרסיבי מיושן, עלוב ועצוב. מילא אם היתה לנו טלוויזיה באיכות של הBBC, אבל זה חלום רחוק. האגרה היום הולכת ישר לממשלה כמס (כן, היא לא הולכת לתקציב של רשות השידור, שמקבלת כסף ממילא עם או בלי תשלומי אגרה, שאחוזים גבוהים מהכנסותיה מכסים רק את מנגנון הגביה המנופח שלה). הערוץ הראשון וקול ישראל מממנים עצמם קצת מהממשלה והרבה מנותני חסות ופרסומות, ואני לא מרגיש רע עם אי תשלום אגרה (במיוחד שאני אישית חף מטלוויזיה) כי אין קשר בין תקציב ואיכות הערוץ הראשון וקול ישראל ובין תשלומי האגרה.

ולגבי הפרטיות שלנו, מתלוננת גילי בתגובות לפוסט של חלי, רשות גבית האגרה של רשות השדור יודעת על כל מעבר דירה וחתונה או גירושין… כאילו מדליפים להם ממשרד הפנים! נו באמת – הם גוף ממשלתי, ברור שיש להם גישה לכל הנתונים של משרד הפנים. הממשלה מאוד יעילה כשמדובר באכיפה של תשלום מס. לעומת זאת מע"מ חייב לי שנתיים החזר אבל לא מוכן להחזיר לי את מה שמגיע לי עד שלא אגיע בגופי למשרד כלשהוא בי-ם בשעות שאני אמור לעבוד בת"א על הכנסה כדי לשלם להם.

בתגובות הוצע גם לגלם את האגרה בתוך דמי המנוי לכבלים. על ×–×” אני עונה: לא רוצה לערבב את רשות הכבלים עם הרשות הראשונה (עוד מידע זולג לידיים פרטיות, מספיק מעצבן אותי שלחברת דרך ארץ יש גישה למרשם התושבים וגם למרשם המכוניות של משרד התחבורה!). מעבר לזה אנשים שיש להם בבית גם יס וגם הוט ישלמו פעמיים, וכך טלוויזיות להשכרה בבתי חולים, כבלים שמחוברים לבית עסק… לא לא, ×–×” בלגן שאסור אפילו להתחיל איתו.

הדבר הנכון הוא כמובן לבטל את מנגנון האגרה, לצמצם משמעותית את ערוץ אחד או לנער אותו שיתחיל לייצר תכנים, והמימון יבוא ממס פרוגרסיבי, מהעוגה הרגילה של התקציב או מפרסום וחסויות. לא דרוש לזה שום מנגנון ומס רגרסיבי נפרד. מס פרוגרסיבי אומר גם שאנשי השכבות הגבוהות תורמים יותר לחינוך ושיוויון ההזדמנויות של ילדי השכבות החלשות (ע"י עזרה במימון הטלוויזיה החינוכית למשל), וזו ההשקעה הכי טובה של הכסף.

יהיה גם מצוין אם יהיה בארץ ערוץ ציבורי לא ממשלתי, משהו בסגנון PBS וNPR האמריקניים. כל דבר מלבד המפלצת המסואבת של ערוץ אחד ורשות הגביה שלה.

(עודכן, תוקנו ניסוחים ושתי טעויות הקלדה, הפוסט נכתב אתמול בשעות הקטנות של הלילה, סליחה אם זה יופיע לכם פעם שניה ברסס)