עוד מחשבות על בלוגיות חופשיות בישראל

אחרי הפוסט הקודם על הזעזועים ברשימות, וקריאה חוזרת של התגובות להודעת הצוות על פיזור המשתמשים, או דיונים שהתפתחו מסביב כמו האחד הזה אצל רוני, ובהתחשב בעובדה שמחסור בתקציב ו/או כוח אדם פורר את "שקוף" ומעמיד בסימן שאלה את עתידה של בלוגלי, לא נותר לי אלא להצטער שחופש הביטוי באמת חשוב רק לבני המעמד הבינוני והמעוך בישראל. אנשים שקרועים בין הצורך לתחזק את הפלטפורמות והשופרות החשובים האלו ובין הצורך פשוט להתפרנס.

החוקים בארץ לא מעודדים עוסקים עצמאיים לצערי. את זה אני יודע ממצוקה אישית. אין זכויות בביטוח לאומי (למרות שאני משלם להם אחוזים יותר גבוהים מאשר שכיר), אין יותר מדי גב לגביית חובות, אי אפשר להקים בקלות "תיבת תרומות" כמו פרויקטים פרטיים קטנים ברשת בלי שמס הכנסה יבוא יום אחד וינקנק אותך. לאתרים כמו בלוגלי וכמו רשימות לא נותר אלא למכור את האתר (ולקוות שהקונה לא יבגוד במשתמשים), או לקחת כסף מהמשתמשים על פיצ'רים מיוחדים שיסבסדו שכירת תחזוקה לכולם, או להכניס פרסומות… וגם אז לא ברור שכמות העבודה מצדיקה את זה בשוק הישראלי הקטן, זה לא שמדובר במאות אלפי המשתמשים של wordpress.com ומצד שני, הבלוגיות האלו בחו"ל כל כך גדולות, שלא ממש משתלם להן להשקיע בהתגמשות לטובת משתמשים בשפות משונות שכותבות הפוך. לכן בארץ קיימות רק בלוגיות של מתנדבים, בלוגיות ממוסחרות (יש שיאמרו "עד זרא") שמתנות ומגבילות תכנים או חונקות בפרסומות, או בלוגיות מפסידות שמשמשות לציד צרכנים מסוג כלשהוא.

הסיבות לכך שקמו הבלוגיות החופשיות בניהול מתנדבים, היו אכזבה ממשהו. הפלטפורמות האחרות היו בעיקר המוניות מדי או ממושטרות מדי. מהתרשמתי התדמית הרווחת היא ש"רשימות" מנסה לרכז קהל יוצרים והוגים איכותיים (וכבר קראו להם אליטיסטיים לא פעם), ושבלוגלי בא לתת מענה להגנה על אנונימיות וחופש הדיבור (וקצת אולי גם חופש מפקאצות ותופעות אחרות). הפחד שלי שאם אחד מהם מתפרק (ורשימות פחות או יותר באמת מתפרק) אז ילך משהו חשוב לאיבוד. יהיו אנשים שהאכזבה או היאוש יגרמו להם לוותר על הכתיבה מהסוג הזה, תכנים מעניינים אולי לא יועברו למקום אחר ויאבדו, אנשים שיעברו לבלוג אחר יאבדו את הראנקינג בגוגל ובעיקר את הלינקים הנכנסים וזה יכול לדלל את מספר המבקרים שיגלו את הבלוג שלהם, אולי ממש ישתיק את זרם התגובות והפעילות.

יש גם את ענין האופי של הבלוג שמושפע מסביבתו וסוג הקהל. פעם קצת זלזלתי בזה, אבל היום ברור לי לגמרי, שיש אנשים שלא יגיעו לבלוג שלך אם אתה לא חלק מבלוגיה. בלי שיש לי סטטיסטיקות על כמות ואופי התגובות הממוצעת שמקבל בלוג בקפה דה-מרקר או רשימות בניגוד לבלוגים עצמאיים, אני מתרשם שיש אנשים שזה משפיע להם על הדחף לכתוב ועל אופי התכנים, לטוב ולרע. בקיצור, יש סיבות להכריז על שמורות טבע, ויש סיבה להכריז כאן, לדעתי, על שמורות תוכן, או שמורות קהילה, תלוי איך תרצו להסתכל על זה.

איכשהוא בארה"ב לערכים יש עדיין מקום על המפה. ארגונים ועמותות שמאפשרות חופש דיבור ושיח דמוקרטי, מצליחים לגייס תרומות נאות במליוני דולרים (אני יכול לחשוב למשל על קרן ויקימדיה וקרן אור השמש בתור שתיים שקופצות לי אוטומטית לראש). חלק מהמימון הגדול מגיע גם מגורמים מסחריים ולא תמורת פרסום בולט או משהו (כמובן שאם יש לך סטאטוס מתאים בארץ, תרומות כאלו היו אפילו משתלמות מבחינת מסים). האם אין אף מממן שיקח ויאמץ את בלוגלי ורשימות בלי לדרוש להרוויח ישירות? אין לי מושג לאילו ספונסורים פנו עד היום מפעילי רשימות, אבל הנה רעיונות:

* איגוד האינטרנט – אני יודע שכרגע ענין איגוד האינטרנט נמצא בנקודה רגישה אצל רבים, אבל אני רואה את זה בדיוק בתור אחד התפקידים של הגוף הזה: לדאוג שחופש הדיבור והשימוש באינטרנט בארץ ישמר, ואני אישית הייתי שמח לראות אותם תורמים את הברזל, ההוסטינג ואולי שעות האדם כדי לדאוג שבלוגלי ו"רשימות" יוכלו להשאר מעל המים ולשגשג גם בעיתות משבר. זו גם תשובתי לכל מי שביקר את עתודות המזומנים של האיגוד או את מחירי הדומיינים. זה המחיר של יצירת גוף עמיד לזעזועים מסחריים שיוכל להחזיק פרויקטים חברתיים חשובים שאסור להם להעלם בגלל שהשוק איטי בשנה מסוימת או שמתנדבים נאלצים לחפש הכנסה פתאום.

* עמותת ניהול שתקבל מימון ותרומות מחברות כמו גוגל ישראל, מיקרוסופט ישראל, משרד התרבות, מי שלא יהיה, אבל העיקר שישאר נאמן לנייטרליות. הבעיה היא למצוא אנשי עסקים ישראליים שיהיו מוכנים לזה וצוות שמוכן להכנס לכאב הראש של הקמה וניהול של עמותה. לא רואה את זה קורה לצערי.

* נדבן כלשהוא שמוכן לממן מכיסו את התחזוקה כדי שחופש הדיבור וכתיבה איכותית בארץ יישמרו.

* חברה כלשהיא שיכולה להתפרנס מפיתוח שירותים ומוצרי תשתית משלימים, וכמו אוטומטטיק לממן את הבלוגיה ללא פרסות ותנאים, בתור פלאטפורמת הניסוי והלמידה שלה, אולי אפילו בשיתוף עם אוטומאטטיק, באותה הצורה שמפתחי דרופל בישראל שמחו לממן ולהקים לו את האתר המקומי הקהילתי החופשי במקביל לזה העולמי. זה טוב לפרויקט התוכנה החופשית, זה טוב ליחסי הציבור וקידום המכירות של הספונסר, זה טוב לנפש המנהלים, זה טוב לקהילה שנהנית מזה ואני באמת ובתמים חושב שזה גם חשוב לשיח הפוליטי והתרבות הישראלית שזה ימשיך להתקיים. אני הייתי מת להיות במקום הזה שאוכל לאמץ ככה פרויקט כזה, אבל אין לי תכנונים להכנס לעסק מהסוג הזה, וגם לא תקציב.

אם מישהו יכול להעלות על דעתו פתרונות, אולי פתרון או מודל שלא חשבו עליו ברשימות או בבלוגלי, אני פותח כאן את הענין לדיון. כמובן אם יש לכם רעיון למישהו שיש לו את האמצעים והאינטרס לאמץ אותם, אולי אפשר לקשר…

האינטרנט ודמוקרטיה, יד ביד

סתם כמה לינקים שמסתובים היום בטוויטר ועושים לי חם בלב 🙂

דייויד בראדלי כותב על "האינטרנט נגד שחיתות שלטונית"

עיר לכולנו השיקו את התקציבולטור. עד כמה שלא הקשו עליהם את החיים אנשי העיריה, הרבה עבודת נמלים של מתנדבים הפיקה כלי נהדר לחפירת ידע מתוך כל המספרים (הציצו לדוגמאות בסרטוני ההדרכה). כמו שייחלתי ואיחלתי בעבר, אולי data.gov הישראלי יגיע מהתחלה של יוזמה בעיריה אחת ואז עוד אחת, ובמקרה הזה ההתנעה באה בכל זאת מהשטח – פעילים מתנדבים של סיעה במועצת העיר, קצת חבל שבעיר הכי עשירה בארץ צריכים אנשים לקרוע את עצמם כדי לקבל שירות שאמור להיות מובן מאליו. האתר מציין שעלות הפרויקט היתה 1500 ש"ח ומספר לא ידוע של שעות אדם בהתנדבות. אירוניה נפלאה כשזוכרים שרק השבוע התבשרנו שהבלוג היקר בטירוף של חולדאי נזרק לכלבים והדומיין שלו הולאם למטרות טובות יותר

ובלי קשר לאינטרנט, יש חדשות אחרות טובות, בית המשפט פסל את הפרטת בתי הכלא, מה שאומר שלבייב תקוע עם גוש בטון יקר. אבל אל דאגה, מקורות יודעי דבר אמרו לי שהמדינה ישבה איתו על צלחת שקשוקה גדולה והתחייבה לקנות את הכלא ממנו במחיר "מיוחד" אם החוק יבוטל או לא יעבור. נו, מגיע לו קצת נחת אחרי מה שהפסיד במפולת, מסכן.

בעניני הביומטרי עוד הכל באוויר. לא ברור מה יוגש להצבעה ביום שני, השמועות אומרות שיגישו את החוק במתכונתו הנוכחית עם משמעת קואליציונית להסיר את המאגר מהחוק, ואז החוק יהפוך למעשה להיות חוק תעודות ביומטריות ללא מאגר, ולחוד חוק מאגר ביומטרי שעליו יצביעו לחוד פעם אחרת (צריך רק לוודא שהוא לא חוזר לועדת המדע לידי שטרית כפרי בשל לבישול מחדש, אבל זה ליום אחר). הבעיה היתה שה"פשרה" שלפי העיתונים הושגה ביום שני כללה למעשה אקרובטיקה מילולית, כמו שפירשתי באותו היום. "לא יוקם מאגר לאומי… יוקם מאגר זמני…", בשבילי זה אומר שיוציאו המון כספי ציבור על פיל לבן, יתחמנו את הציבור להצטרף בהמוניו ע"י FUD, ובתום שנתיים ישכנעו את כולם שחבל לזרוק לפח את כל הכסף שכבר הושקע, והארעי כרגיל יהפוך לקבוע. אני מקווה שהחוק יפורר והמאגר ימות סוף סוף, ואולי אני אוכל גם להוציא כבר רשיון נהיגה בלתי ביומטרי, אמן סלה.

מחר ההצבעה, בחרתם לוקיישן?

השר משה בוגי יעלון: מתנגד למאגר הביומטרי.

התנועה לזכויות דיגיטליות יוצאת לדרך.

מאיר שטרית הוא המאגר הביומטרי מרכז פרופגנדה מוצלחת, אלי ישי לא טומן ידיו בצלחת אף הוא.

איגוד האינטרנט פנה ישירות לחברי הכנסת לבקש שיתנגדו למאגר.

כתבה מהיום בעיתון המודפס של ידיעות (עמ' 2-3 [1] [2] [3]) צופה כי החוק יעבור ברוב בכנסת, ומציינת שזה אחד מהחוקים הכי שנויים במחלוקת בתולדות המדינה.

מתנדבים ליצירת קשרים מול חברי הכנסת (טלפונים, SMS ופאקסים) יפגשו מחר בחמ"ל המאולתר של המטה לנסות לתת עוד דחיפה אחרונה. צרו איתם קשר באתר NO2BIO אם אתם רוצים לנסות להזיז משהו!

מחר אחה"צ ההצבעה, נותרו בערך 24 שעות לנסות לשכנע מישהו, והכי חשובים הם הליכוד, ישראל ביתינו וש"ס. מי שיודע על אילו כפתורים אפשר ללחוץ לחברי כנסת כלשהם כדי שיבינו שהמאגר רע לכולנו, הזמן זה עכשיו.

הצעות ללוקיישנים, כדי שיהיה לכם מה לענות כשישאלו אתכם איפה הייתם כשחוק המאגר עבר: כיכר רבין, הכנסת, מטה המאבק בחוק, עם הידיים בקערת חומצה, בתור המסומן "פליטים המבקשים מקלט מדיני" במעבר הגבול ל< מדינה רחוקה כלשהיא>, בהפגנה, בהימלאיה.

אמנת ACTA נחשפת כהרחבה בינלאומית של חוקי קופירייט

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

  • ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט – זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
  • ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
  • כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של "הודעה והורדה" ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור "עבירת קופירייט"
  • חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM – אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

דעות חמורות נוספות מפרסם ה-EFF ומקביליו באוסטרליה וניו-זילנד, הנה סקירה של IDG, האפינגטון ואחרים. בוודאי יצוצו עוד בשעות והימים הקרובים. תודה לקשבינו שי שהביא את הידיעה לשולחן המערכת 🙂

כאמור, ההדלפה הראשונה על הענין הגיעה ממייקל גייסט, פרופסור למשפטים בקנדה שהנהיג שם את המאבק בחוק הDMCA הבעייתי. אפשר למצוא בערוץ בליפ.טיוי שלו המון חומר מעניין כדי להבין למה קופירייט זה דבר חשוב מחד אבל מסוכן מאידך וחשוב לשמור על האיזון בחוק, אני מציע לכל המעוניינים את הסרט "למה קופירייט", אם יש לכם 55 דקות פנויות.

סתם עוד איום קטן על החופש הפרט

לא הצביעו היום על החוק. סדר יומה של הכנסת מתפרסם די מאוחר אז לקח לנו זמן לגלות שאין היום דיונים בנושא, אבל קלינגר בכל זאת לא חוסך מאמצים ונסע לכנסת לעשות לובי.

אבל על סדר היום השבועי של הכנסת עדיין מתנוססים נושאים שיעלו להצבעה. בין השאר החלת רציפות על תיקון לחוק החתימה הדיגיטאלית (שבו גם הממשלה תהיה CA) ותיקון לחוק האזנת הסתר. כמובן שאין לינק לנוסח עליו מצביעים בעמוד סדר היום (מעניין אם לחברי הכנסת יש דרך יותר טובה להגיע למידע הזה או שהם מצביעים תמיד "על עיוור"), חיפוש באתר הכנסת ובמשרד המשפטים לא העלה לי על מה מדובר בשבוע שעבר, אבל הנה היום נמצאה ההצעה (PDF) וקלינגר הצליח לגלות שמדובר בתיקון מאוד יוצא דופן שמאשר חדירה נסתרת לבתים כדי להתקין אמצעי האזנה (וצילום), ובכך בעצם פותח פתח גדול ומכוער בכיוון חיפושים נסתרים, מה שקוראין בלעז Sneak & peek, אחד מהכוחות המדוברים לשימצה שניתנו בראה"ב לכוחות הבטחון במסגרת USA-PATRIOT act המפחיד, שחוקק "למלחמה בטרור" אבל מנוצל מאז לרעה בכל מני דרכים. איכס.

בארה"ב יש מי שכותבים על זה פואמות או תורמים מליונים לעמותות שמנסות להלחם בזה ("because freedom can't protect itself"). אני לא חושב שנמצא בארץ תרומות במליונים לנושא, אבל טוב שמקימים עמותה. תהיה לה עבודה, לצערינו 🙁

עכשיו משחזרתי הביתה, פתחתי לראות מה הצביעו היום. טופס חיפוש ההצבעות באתר הכנסת כרגיל עובד רק באקספלונטר, וגם את התוצאות אני לא יכול לחתוך ולהדביק לכם (כי הפרמטרים ב-POST ולא בGET מוכלל ב-URL), אבל אם תחפשו את כל ההצבעות שמכילות את המילה "סתר" מאז 2003 ועד היום (יותר מזה לא במסד הנתונים), תגלו כי האחרונה שעלתה להצבעה היא הצעת תיקון מספר 3, ואין לי מושג עכשיו אם הצביעו היום על הצעת תיקון 6, ואם ההצבעות על תיקונים 4 ו-5 לא נרשמו או שמא לא הגיעו להצבעה… עד אז אני מקווה שמחר יעלה פרוטוקול הישיבה, ואולי יהיה כתוב שם יותר.

אני מעביר את המיקרופון לרבי מקרלין זצוקלל"ה (וספציפית גישתו הריאליסטית עד כאב ל"זכויות", החל מנקודה 3:45):

פרדוקס הפרטיות

האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).

כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: "מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?", והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.

בפוסט הקודם בסדרה הצגתי את מאמציו של ד"ר דניאל סולוב לנסח תאורית פרטיות שאפשר יהיה לבנות עליה חקיקה ושיח במשפחת מושגים מוסכמת יותר ואולי חוצת תרבויות. בפוסט הזה אני שואל אם יש פואנטה. סולוב מדבר על הבעיתיות בספרו הקודם "עתיד המוניטין: רכילות, שמועות ופרטיות ברשת", שדן בסתירה של פרדוקס הפרטיות והרשתות החברתיות. למידע נוסף הנה הרצאה שלו על הגנת פרטיות בעולם מקוון, עם התייחסות לאיזון מול חוקי קופירייט וחופש הביטוי (לא מפליא אתכם בוודאי שבארה"ב הקופירייט יותר חזק מהגנת הפרטיות וחופש הביטוי גם יחד…) והנה עוד ראיון מוקלט איתו על הספר.

האם אנשים בכלל רוצים בפרטיות? בספר הוא מנסה להדגים עד כמה דיכוטומיים האנשים בגישה שלהם לפרטיות, הם אומרים שאכפת להם מהפרטיות שלהם אבל הם לא מתנהגים בהתאם. כמו שאמרתי – רוב האנשים לא יודעים שאכפת להם מפרטיות עד שהם חוטפים את הנשיכה הראשונה. אין לנו כלים תרבותיים לטפל ברכילות כל כך ציבורית וגלובלית, וברור שרוב המין האנושי פשוט עוד לא "עיכל" את המדיום, לא פיתח את המנגנונים הרגשיים להבין אותו. סולוב מדגים בספרו:

Some teenagers have contradictory ambitions for their posts. One teenager interviewed for a story in the New York Times Magazine explained that "he wanted his posts to be read, and feared that people would read them, and hoped that people would read them, and didn't care if people read them"

Although at first blush the teenager's statement doesn't make much sense, its self-contradictions actually capture the ambivalent attitudes of many bloggers. Writing blog posts is exciting in many ways. It can be cathartic. It can be fun to express oneself openly. People enjoy venturing their deepest secrets, hoping for a sense of acceptance or understanding or even just a bit of attention. One blogger wrote: "Maintaining a blog with no one visiting or commenting would be [as] sad as a clown doing a show with no one watching"

סולוב ממשיך ואומר שבאיזשהוא מקום זה כבר זולג לפסיכולוגיה ומפנה לעבודותיהם של דיינה בוייד וג'ודית' דונאת' (שהתארחה השנה באוניברסיטה הפתוחה). והסיכום? בגדול סולוב אומר "חינוך! חינוך! חינוך!" ושפתרונות יבואו כשרשתות חברתיות ואתרים יציעו יותר ויותר אפשרויות להגבלת מעגל התפוצה והנגישות של המידע, כשתבוא הדרישה מהקהל. הוא מודה שלא את הכל אפשר לעצור בעזרת חוקים, אבל גם טוען שבשל כך צריך חוקי עונשין עוד יותר מאיימים כדי שאנשים לא ימהרו לעשות לינצ'ים רשתיים ורצח אופי גלובאלי. אני חושש שקשה לי להסכים שזה יעזור במשהו, וממעבר לא יסודי על הספר נראה שהוא מתחמק לחלוטין מלדון בחבות החוקית של האתר המארח לגבי דליפות מכוונות או לא מכוונות של מידע של המשתמשים. כמו שאומר סטולמן – פשוט אל תשימו את המידע בעננים אם אתם רוצים לשמור עליו בשליטתכם.

יותר אקוטי לענין העכשוי שלי: אני עדיין לא מצאתי אצלו פתרונות לגבי שאלת חוקים למגבלות ופיקוח על מאגרי מידע ממשלתיים. אני ממשיך לחפור בעוד ספרים ואתרים. בשבוע הבא עוד פוסטים בסדרה זו.

חג שמח!