תגית: חופש הדיבור

קצת טכנו-אופטימיזם לאיזון

יש ימים שבהם אני עוסק בעניני פרטיות אלקטרונית, זה קל מדי ליפול לבור של פראנויה ולודיזם, במובן של פחד מפיתוחים טכנולוגיים בידיים הלא נכונות. אורוול פחד מהשלב הזה בפיתוח הטכנולוגיה, והעולם שדמיין ב"1984" היה קודר ומדכא (תרתי משמע). מצד שני צ'ארלי סטרוס מצייר עולם מאוד עצוב לעמים שיצאו נגד טכנולוגיות (למרות שזו סאטירה פוליטית יותר מאשר עתידנות של ממש) בספרו "סינגולאריטי סקאי". ספר שנוגע בכל טרנד ורעיון טראנסהומניסטי ולא תמיד בצורה מחמיאה. מול רואי שחורות שונים גם קורי דוקטורוב ניסה להפיח קצת אופטימיות בספר "אח קטן" שהזכרתי פה לא פעם, על הדרך שבה נער מצליח להמלט ממנגנוני בטחון מהירים מדי על ההדק של מדינת המעקב אליה התדרדרה ארה"ב – אבל עושה זאת ע"י רתימת הטכנולוגיה לטובתו. האופטימיזם של דוקטורוב הוא שטכנולוגיה כאן משמשת נגדנו אבל גם בידינו, ולכן כדאי לכולנו להכיר אותה טוב ולהשתמש בה לטובתינו.

קורי, אם עוד לא טחנתי לכם עליו מספיק פה בבלוג, הוא מהדוברים הנמרצים והבולטים לגבי רפורמת הקופירייט הדרושה כדי לשחרר את המין האנושי לנקוט ביצירתיות הדרושה לו כדי להתקדם ולהלחם על קיומו. אחד הנושאים שמרגשים אותו בשנים האחרונות הוא הדפסה תלת מימדית ושימוש מחודש בטכנולוגיות, ולצד זה להבין את ההשלכות של היכולת לחלוק חפצים פיסיים ולהעתיק אותם כמעט בקלות שבה אנו מעתיקים היום מידע, ומה זה יעשה לחוקי הקניין. כהרגלו הוא "חוזה את ההווה" בספרו Makers. הנושא הפך כנראה למשהו מדבק במשפחתו, כיוון שאישתו, אליס טיילור שעד כה התפרסמה בתור מעצבת משחקי מחשב מוכשרת ומצליחה, הקימה עכשיו סטארטאפ שמתמקד במשחקים שניתן להדפיס בתלת מימד. כמה כוח יש בידיים של אדם שיכול להדפיס לעצמו חלקי פלאסטיק, מזון, מתכת ואפילו איברים להשתלות? בסיפוריו "Printcrime", "אחרי המצור" ואחרים קורי חוקר את ההשלכות על התרבות, הכלכלה, היצירתיות ועוד. גם ב"סינגולריטי סקאיי" יש תיאור יפהפה של "מכונות קרן השפע" שמשחררות אנשים מתלות ביצרנים וזמינות חלקים, ואפילו מפיקות את חומרי הגלם מהסביבה בצורה חכמה.

קורי דוקטורוב על טכנולוגיה ואנרכיה:

לאור כל הפחד מניצול לרעה שלצד ההתרגשות מהעתיד לבוא, לפעמים נחמד לקרוא חדשות ודעות חיוביות בתחום. למשל מרגש לקרוא שבהמשך לפרויקט TOR, ממשלת ארה"ב מפתחת עוד תוכנות וחומרה כדי להביא את מהפכת המידע המקוונת לארצות שעל אזרחיהן מוטל איפול מידע וידע. תמיד טוב לראות ממשלות עושות גם טוב למען האינטרנט ומשתמשיו ולא רק אודפות אותו ככלי לצנזורה וניטור בטחוני ומסחרי.

לבסוף, אני מצרף פה (ברשיון CC) תרגום שלי למאמר "טכנו-אופטימיזם" מאת קורי דוקטורוב:

"האם אתה אופטימי או פסימי לגבי העתיד?" אני נשאל לעיתים קרובות, עד שהכנתי תשובה בשלוף: "כדי להיות אקטיביסט, אתה חייב להיות שניהם: פסימי מספיק כדי להאמין שהדברים יתדרדרו לרעה אם יניחו להם ללא ביקורת, אופטימי מספיק כדי להאמין שאם תפעל, ניתן למנוע את הרע ביותר."

אבל יש כאן יותר. קראו לי לא פעם טכנו-אוטופיסט. אני לא יודע לגבי זה, אבל אני מוכן לקבל בהכנעה "טכנו-אופטימיסט". טכנו-אופטימיזם היא אידאולוגיה שמגלמת את הפסימיזם והאופטימיזם שלעיל: הדאגה שטכנולוגיה יכולה לשמש כדי להפוך את העולם לגרוע יותר, התקווה שאפשר לכוון אותה כדי לשפר את העולם.

כדי להבין טכנו-אופטימיזם, זה מועיל להסתכל על תנועת התוכנה החופשית, שהאידאולוגיה והאקטיביזם שלה הולידו את מערכת ההפעלה GNU/Linux, מערכת ההפעלה הניידת אנדרואיד, דפדפני פיירפוקס וכרום, יוניקס BSD שחי מתחת למערכת ההפעלה של ה-MacOS X, שרת הווב אפאצ'י ועוד הרבה שרותי ווב, דואל וטכנולוגיות שונות אחרות. תוכנה חופשית היא טכנולוגיה שנועדה להיות מובנת, ניתנת לשינוי, שיפור והפצה ע"י משתמשיה. יש המון מוטיבציות לתרומה לתוכנה חופשית/פתוחה, אבל שורשי התנועה הם בדואליות הזו של פסימיזם/אופטימיזם: פסימיות די הצורך כדי להאמין שטכנולוגיות סגורות וקנייניות יזכו לאישור הקהל הרחב שלא מעריך נכונה את הסכנות במורד הדרך (נעילה לספק, איבוד פרטיות, איבוד מידע כשטכנולוגיות קנייניות מתייתמות); אופטימיות די הצורך כדי להאמין שגרעין של תוכניתנים ומשתמשים יכולים ליצור ביחד אלטרנטיבות מלוטשות ולזכות בתמיכה עבורן ע"י שידגימו את עליונותם ויעזרו לאנשים להבין את הסיכונים שבמערכות סגורות.

בעוד כמה אקטיביסטים של תוכנה חופשית חולמים אולי על עולם ללא תוכנה קנינית, החתירה אחרי אידאולוגית חופש התוכנה היא באופן כללי מועילה יותר מאשר המטרה שלה; כמו טכנולוגיסטים טובים, הם רואים את טכנולוגיה הקנינית כבאג, ובאגים אי אפשר בהכרח לחסל. זה פשוט לא אפשרי לחסל את כל הבאגים, אז תוכניתנים עוקבים, מבודדים ומצמצמים באגים במקום זה. קחו לדוגמא את מערכת ההפעלה אובונטו, מהדורה מאוד פופולארית של גנו/לינוקס. הבאג הראשון במערכת מעקב הבאגים שלהם הוא:

"תיאור הבאג: למיקרוסופט יש את נתח השוק השולט במחשבים שולחניים חדשים. זה באג, שאותו אובונטו מעוצבת לפתור".

"תוכנה לא חופשית מעכבת חדשנות בתעשית מערכות המידע, מגבילה את הגישה למערכות מידע לחלק קטן בלבד מאוכלוסית העולם ומגבילה את יכולתם של מפתחי תוכנה לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, ברמה העולמית. הבאג הזה ניכר לאורכה ורוחבה של תעשיית המחשבים האישיים"

הבאג הזה "פתוח" (כלומר, עדיין לא נפתר בצורה מספקת) מאז 2004 ואני אופתע אם הוא יסגר בעתיד הקרוב. למרות זאת כל גרסא של אובונטו התקדמה במפורש לצימצום הנזק העולה מהמשך קיום הבאג, על ידי שהם מציעים מערכת הפעלה שקל לעבור אליה ממוצריה של מיקרוסופט, עם קיצורי מקלדת דומים ותוכנות מובנות, אך ללא הנעילות וההגבלות. באג מספר 1 של אובונטו לא יפתר ע"י מוצר אלא ע"י תהליך.

הלך הרוח התוכניתני הזה הוא המפתח להסנת הדואליות הפסימית/אופטימית. בתור טכנו-אופטימיסט, נגע לליבי לראות את התפקיד שהרשתות מילאו בעזרה לפעילים באירן, מצריים, לוב, בחריין ואוטוקראטיות מזרח תיכוניות אחרות לתיאום בינאישי. אבל בתור טכנו-פסימיסט, נחרדתי לראות את הפעילים משתמשים במערכות בלתי בטיחותיות ולא מתאימות כגון פייסבוק, שהופכות את עבודת השילטונות לקלה בהאזנה, ניתוח ופירוק המבנה של ארגוני הפעילים.

אלו לא חדשות. הנוחיות של רשתות חברתיות בלתי-ידידותיות-לפרטיות מאז פרנדסטר ועד פייסבוק הפכה אותן לפלאטפורמות מפתות לשימוש בארגון מטרות אקטיביזם. אלו מביננו שאכפת להם מאיכות כלי הניהול של המטרות, התריעו נגד השימוש ברשתות האלו כל הזמן, בהצלחה בינונית. אבל הבאג מספר 1 עדיין פתוח – אקטיביסטים, ואפילו אלו המלומדים בטכנולוגיה שאמורים לדעת יותר טוב – עדיין שולחים ידם לטכנולוגיות קנייניות, בלתי מוצפנות, עוינות פרטיות, מטיעונים של אי הנוחות של השימוש באלטרנטיבות.

ויש להם נקודה חשובה: כרגע קשה יותר להתראגן למען מטרה בלי להשתמש בטכנולוגיה ידידותית למעקב מאשר לפתוח דף קבוצה בפייסבוק. על כתפי הטכנו-אופטימיסטים נופלות שתי משימות: ראשית לשפר את האלטרנטיבות, ושנית לשפר את ההבנה הציבורית של הסיכונים שבשימוש בכלים לא מתאימים בסביבות עוינות. יש הקשרים של סיכון גבוה – משטרים מדכאים וצמאי דם – שבהם ממש עדיף לא לפעול מאשר לסכן פעילים בשימוש בכלים שיקלו על משטרות חשאיות לעשות את עבודתן האיומה.

וכאן טמון ההבדל בין "פעיל טכנולוגיה" לבין "פעיל שמשתמש בטכנולוגיה" – הראשון מתעדף כלים שבטוחים למשתמשים, והשני מתעדף כלים שישיגו מטרה אקטיביסטית כלשהיא. הטריק לפעילי טכנולוגיה הוא לעזור לפעילים-משתמשי-הטכנולוגיה להעריך את הסיכונים הנסתרים ולסייע להם למצוא את הכלים הטובים יותר. כלומר להיות פסימיסטיים ואופטימיסטיים: ללא שת"פ מומחים, פעילים עלולים לסכן את עצמם עם בחירות פחותות בטכנולוגיה; אבל עם שת"פ, פעילים יוכלו להשתמש בטכנולוגיה כדי לתמרן טוב יותר מהאוטוקרטים, הרודנים והבריונים.

השימוש של אוטוקראטים בטכנולוגיה נגד ההתקוממויות במזה"ת היתה צלצול מעורר לקבוצה גדולה של פעילי טכנולוגיה וגם לפעילים משתמשי טכנולוגיה. בעודי כותב את הטור (5/2011), הרשת רוחשת פעילים מודעי-פרטיות הבונים כלי התארגנות ששומרים על אנונימיות, שימלאו את הפער כאשר ממשלות ימשכו את הרשת מהשקע, שמונעים האזנה ונלחמים במידע מטעה. הטובות שבטכנולוגיות האלו יהיו פתוחות וחופשיות, כך שכשלים במתודולוגיות שלהם יוכלו להיות מזוהים ומתוקנים מוקדם דרך ביקורת רחבה. בינתיים, אנחנו הטכנו-אופטימיסטים נמשיך ונלחם נגד באג מספר 1, נבקש מעמיתינו להסתכל מעבר לנוחיות המיידית של פייסבוק, על הסיכונים ארוכי הטווח של שימת חירותינו בידיים של אינטרסים פרטיים שמעולם לא הבטיחו לשמור עליה, ושלהן אסור לנו להאמין גם אם יבטיחו.

האחד במאי ☭ לא מה שהיה פעם

היתה שנה עצובה למעמד הביניים (שהולך ונעלם) והמעמד התחתון (שהופך להיות רוב העם). אני אולי לא פועל בנין עני, אבל עדיין מרגיש שהפירמידה תלולה משנה לשנה ואני מתדרדר עם כולם לתחתיתה. כולי תקווה שנצליח לשטח את הפירמידה הזו במהרה בימינו, אבל עדיין היה עצוב לי שבמצעד ביום שישי1, היו בקושי 500 איש, וזה כולל דובים.

מצד אחד ציערה העובדה שהיתה יותר מעצרת אחת (מחנות העולים לא באו לעצרת של חד"ש, למשל, ואולי היו אחרות), מצד שני בלט שלתוך המצעד השתחלו אנרכיסטים, דגלי גאווה, ועל הבמה נאמו על המון מטרות מאבק לא לגמרי קשורות, וכמו שציינה העלמה עפרונית, לא כל המטרות האלו מוסכמות על כולם. וכך הוגשה לי, בקליפת אגוז, ההמחשה הכי כואבת להתפוררות הסולידריות של הרעיונות בשמאל, והתקווה לחזור לכמה ערכים סוציאליסטיים. במקום ללחום למען ביטול הבדלי המעמדות בעם, אנשים העדיפו אולי לשבת בבית ולבהות בחתונת מעמד המלוכה ולהפגנה הגיעו מעט מאוד אנשי גרעין קשה ועוד כמה בלגניסטים סתם. יום הפועלים כבר לא.

-------
  1. הראשון במאי נחגג באפריל כי הזיז אותו יום השואה שהוזז ע"י יום העצמאות שהוזז ע"י הדתיים – אופיום ההמונים הזיז את גבינת הפועלים…[^]

טובלי נגד פרסיקו – לגבות או לא?

כתבתי אתמול על התביעה של טובלי נגד פרסיקו ועד מהרה צצה לה תגובה אלמונימית שפותחת בחנופה לבלוג ומיד מתקיפה את תמיכתי בנתבע כאילו ללא ביקורת. רק אתמול בבוקר עלה הסיפור בדיון בין כמה חברים ספקנים מדעיים, והסברתי בפשטות למה התביעה הזו איננה דומה לתביעה נגד סינג או לתביעה נגד חץ בן חמו. כאן לא מדובר בשאלה של יכולות וכוחות חוץ-מדעיים (שלא לומר על-טבעיים) אלא בהאשמות גשמיות וברורות של התעללות נפשית ואולי פיסית/מינית, כלומר האשמות של פעילות פלילית בתוך הכת של טובלי.

כספקן עולות לי המון שאלות – אם יש הוכחות להתעללות, למה המדליף של פרסיקו אינו הולך להגיש תלונה במשטרה? אם הוא לא מזדהה ולא הולך למשטרה, האם יעיד לטובתו בבוררות או המשפט שיבואו בעקבות התביעה? אני לא מכיר את פרסיקו אישית, איך אני יכול לדעת שהוא לא מפברק את כל הפרטים האלו מתוך נקמנות אישית? כל אלו יכולים לערער את עמדתו של תומר בעיני.

מצד שני יש טיעונים מחזקים – טובלי כבר התפרסם כאדם שמפעיל שיטות לחץ נפשי וחברתי בתוך הכת. הריצה לתביעה במקום תשובה על ההאשמות היא תמוהה. הבחירה לתבוע בלוגר דלפון במקום את ידיעות אחרונות מחשידה שנבחרה מטרה קלה בכוונה. לפרסיקו יש הרבה מה להפסיד וקהל גדול שמאמין ביושרתו. פרסיקו גם טוען שיש לו ראיות ותיעוד מלא שיעמוד לצידו אם התביעה אכן תמשיך לבוררות או משפט. אין לי ביד את כתב התביעה, ולא ברור אם הוא נתבע רק על ההאשמות בהתעללות או גם על סעיפים הטוענים לפגיעה בכבודו של הבודהא מאוריון וזלזול בכוחותיו העל טבעיים – דבר שיכול לערער עוד הרבה יותר את מוצקות ההצקה המשפטית הזו.

לאור שתי הפסקאות האחרונות, כספקן מדעי, אני לא יכול לפסוק בעד מי אני, עד שלא יאספו מספיק ראיות מוצקות יותר בנושא.

אבל מהכיוון של בלוגר ואזרח ישראלי מוטרד ממצב חופש הביטוי בארץ, שחושב שתביעות לשון הרע עפות בקלות רבה מדי וללא מספיק איזון נגד תביעות SLAPP שקריות. לאור הרקע של המעורבים הספציפיים, אני אניח שפרסיקו דובר אמת עד שיוכח אחרת, ולכן אני שוב קורא למי שמוטרד מהתופעה לתמוך בפרסיקו, אם לא כלכלית אז מוסרית בבלוג. אני מתכוון לתרום לו כמה גרושים כשתכנס המשכורת הבאה. הרבה כבר תרמו לו (ראו התגובות בבלוג), אנשים שמכירים אותו אישית הרבה יותר ממני. זה לא טיעון חזק אבל זה שיקול לטובתו. אני אלך צעד הלאה ואגיד שאפילו אם יתברר שפרסיקו שיקר ביודעין או שהעד המדליף שלו שיקר לו – עדיין אני מחזיק בדיעה שתביעות לשון הרע בארץ, בעוד שאינן בעייתיות כמו תחת החוק הבריטי הנוכחי, הן עדיין קלות מדי ולא מאוזנות מספיק, וטובלי מנצל את מעמדו הכלכלי של פרסיקו בצורה שרירותית ומרושעת, ולכן זו לא התשובה הנכונה מצידו במקרה דנן. אם הוא באמת היה מעונין להגן על שמו הטוב, שיתבע את ידיעות אחרונות או שישלח את חייזריו וכוחות הבודהא שלו במתקיפיו, כיאה ל"מואר" נעלה ומורם מעם שכמותו, במקום להתעסק בסחי של תביעות מרושעות.

לבסוף, לעונה "דמות ידועה" מהפוסט הקודם, אתה מוזמן לפנות אלי במייל פרטי ולהזדהות אם אתה רוצה שאתן יותר משקל לעמדתך, אני מתחייב בזאת לא לעשות לך אאוטינג.

Israeli Blogger hit with a SLAPP suit

Shai Tubali is a some-what familiar name in the media, because unlike other nutty cult leaders, he published a successful book, and his name is also known from the time he served in Galey Tzahal almost two decades ago. His cult is quite small, reported to be under 30 followers these days, but several news sources (Yediot, Channel 2) have published worrying stories about the way he abuses his flock. One of the people who also wrote about him several times is reporter, blogger and newage academic Tomer Persico. Of all the publications, Tubali decided to skip the national media and pick on Persico and hit him with a 220K NIS libel suit. More Info (also in Hebrew) in NRG.

I myself have been threatened to be sued three different times after posts in this blog, and by lawyers, no less. All for legitimate criticism, and in all three cases I managed to shut them up with an email or two. Two other friends of mine (Guy and Hetz) are awaiting trials and have spent thousands of Shekels on attorneys. This is becoming a serious threat to freedom of speech in Israel, and specifically for bloggers. I find this very worrying.

I would appreciate your thoughts on the matter, and if you're finding this latest story important enough to support, please hit the link to read further, and maybe pledge a few NIS for Persico's defense

(No, I don't know him personally, I don't even read his blog regularly, and this post is unsolicited)

מתי אפשר להתחיל להספיד דמוקרטיה?

חבר נזף בי לפני כחודש, שאני בוכה יותר מדי על מות הדמוקרטיה רק כי כמה הצעות חוק מב(ה\ח)ילות מועלות בכנסת. ניסיתי להסביר לו שהבעיה היא בהלך הרוחות, באופי הדיבור ובהתהגות האזרחים וכוחות השיטור (משטרה, מג"ב וצה"ל) כלפי אזרחים וכבושים. לא הצלחתי להפנות את השיחה איתו לערוץ שבו חקיקה איננה הפראמטר היחיד, ונטשתי את המשך השיחה.

אני יכול להפנות אותו לבלוג המצוין "מדרון חלקלק" של איתמר שאלתיאל, אני יכול לקונן על כך שהיום פתחו באש (עם תחמושת חדשנית!) על נשים וילדים אזרחי ישראל, שהפגינו נגד הריסת אל-עראקיב בפעם ה-15 או אולי ה-16 (מי סופר) כדי לטעת יער של משוגעי ישוע אבל לא תמצאו על זה כמעט שום דיווח בחדשות (אני שומע על זה רק מהשטח בטוויטר), אני יכול להזכיר שרק השבוע עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של חברת כנסת "מהשמאל" דליה איציק, שהופכת את הקריאה לחרם על ישראל לפלילית, או הסיוע והיידוע לצורך חרם שכזה – למשל כתיבת אפליקציה שעוזרת לסנן תוצרת שטחים. זה כמעט לא משנה, אני מקבל מאנשים לרוב מבטים משתאים, למה אני נתפס ל"שטויות של השמאל הקיצוני"? הרי העובדות הן פשוטות הרבה יותר. יש בחירות מסודרות בארץ ויש לי חופש ביטוי, אז יש לי דמוקרטיה. על מה אני מתלונן בעצם?

אז הרב הראשי של צפת הסית המונים ובערך התיר את דמם של משכירים לסטודנטים ערביים, אז מה? וסופ"ש אח"כ הוא כתב שצריך להקים מחנות השמדה לערבים, נו אז אמר. הסכימו איתו עוד למעלה מ-100 רבנים, כולם על משכורת מכיס משלם המיסים, אבל לא יצא שום גינוי ואף רב לא פוטר. להפך, קמה תנועה גאה של בעלי עסקים שמחזיקים תעודת "עבודה עברית" לצד תעודת הכשרות. עכשיו אני יודע אצל מי לא לקנות. או שמא, בעצם, התעודות האלו מסייעות לי להחרים גזענים בישראל, אז אולי ארגון להב"ה ראוי לעונש לפי החוק החדש שמעבירה איציק? אין בעיה, להב"ה והרב אליהו יהיו מוגנים בקרוב מזוטות שכאלו, עובדים בשבילם על חוק חסינות לרבנים.

כלכלת ישראל היום עוינת למעמד הביניים, הקואליציה עוינת ארגוני זכויות אדם, דעות מאוזנות בעיתונות לא תמצאו כי כשכבר מכסים סיפור (בניגוד להפגנות שיח ג'ראח או אל עראקיב) – מספרים רבע סיפור. פלא שמדינה כזו נבהלה כשמצרים ניסתה להשליך את הדיקטטור החביב ולהביא, חלילה וחס, דמוקרטיה?

ועם ערכי הדמוקרטיה מתדרדרים גם ערכם של חיי האדם. השופטים עוזי פוגלמן ואשר גרוניס היום הפחיתו בדעת רוב את אישומו של אנס מורשע לאישום של "קבלת דבר במרמה", כי גוף אישה הוא "דבר", ואתה יכול "לקבל אותו" בצדק או במרמה, זה ענין סמנטי כמעט. הערכתי פעם את בית המשפט העליון אבל יש להם לאחרונה לא מעט פסיקות תמוהות-משהו. עד כמה מחלחלת (תרתי) הגישה של שלטון החוק לגופם של אנשים? ובכן, אגף אחר בממשלה, משרד החוץ או התיירות (לא ברור) משווק אותנו כמקום מצוין לתיירות מין עם סרטונים אשר שמחים למכור בזול את גופם של חברי הקהילה הלהט"בית, אני בספק רב מאוד אם זה בתיאום עם מישהו מהקהילה עד שיוכח אחרת. לא, זה לא אנטי-דמוקרטי במיוחד, זה סתם הזוי ומנותק.

הבעיה שלי עם כל הדוגמאות הקטנות האלו (ויש עוד המון, קשה לעקוב לאחרונה) הוא שלא כולן מגיעות משלטון מושחת שאפשר להחליף, אלא שזו הדעה הרווחת בעם. אלו האנשים שאיתם אני חי ועובד כל יום, ומרגישים שדעותיהם מיושמות נאמנה בבית הנבחרים, ואין מי שיתן לזה קונטרה כמעט.

אותו חבר, שהשיחה איתו בדוא"ל הניעה את הפוסט הזה, אולי ירצה להזדהות בתגובות ולקחת את זה הלאה. הוא ביקש ממני להסתכל על זה כמו ספקן, לא לתת לאנקדוטות לבלבל אותי ולהסתכל מלמעלה על המגמה הממוצעת. מודה שבהחלט קשה לי בנושא הזה לשים בצד את הרגשות ולחפש אוביקטיביות שתביא אולי אופטימיזם. אתם מוזמנים לנסות לשכנע אותי כמה אני טועה.

טמקא קורא לצנזר את הרשת?!

קראתי מאמר של ניצן סדן ועוד לא הצלחתי לעכל אותו. על פני השטח נראה שהוא ממליץ לישראל לעשות מעשה טורקיה ולחסום את יוטיוב. עיתונאי בישראל (תקשורת סמולנית עאלק) שתומך בדיכוי חופש הביטוי וחופש המידע. אחרי סקירה של כמה סרטי שנאה עד הסתה, מסיא אותנו סדן למסקנה המתבקשת היחידה שהוא יכול לחשוב עליה…

למה הממשלה לא שומרת על כבודנו?

עם כל הכבוד לחופש הביטוי, ישנם ערכים וסמלים אותם לא מקובל ואף אסור לבזות בישראל, ומן הראוי שיזכו ליחס הולם גם ביוטיוב. גולשים מודאגים לא צריכים להיות אחראים למיגור תופעת ההסתה ברשת, והפצת סרטוני השנאה.

משונה שהמדיה החברתית הבינלאומית הפכה לנתיב הפצה של אנטישמיות, בלי שיתבצע שום מהלך בנושא מצד המדינה. ישנם קולות בחברה הישראלית שטוענים שמדיניות הממשלה בכל הנוגע לכבודה הלאומי של ישראל היא פשרנית, סלחנית ומזלזלת.

במקרה הזה, יש לנו הרבה מה ללמוד מן הטורקים: ממשלת טורקיה חוסמת את יוטיוב באופן מוחלט מזה תקופה ארוכה, בתור עונש על שגולשים בו העזו להעליב סמל לאומי חשוב של המדינה.

ראשית, אם מישהו ימשיך לטעון שאחרי מאמרים כאלו (ויש עוד דוגמאות) שיש לנו תקשורת שמאלנית, אני פשוט לא אקשיב יותר למילה אחת שלו. שימו לב, האיש לא מודאג מזה שיפנים וצרפתים יצפו בסרטי הכחשת שואה, או שטורקים ילמדו את היוונים איך לפרוץ לנו לאתרי אינטרנט, הוא מודאג מהכבוד הפגוע שלנו. איזה השתלבות נהדר בלבאנט. הכבוד הירוי שלנו… סליחה, של הסמלים שלנו – יותר חשוב מהפוגרום שהסרטים עלולים לעורר בראשו של פטאליסט. פלורליסט כמוני מודאג מדעות שליליות המתנגדות לשיתוף פעולה וקדמה, לחשיבה שיוצאת להגנת סמלים יש טעם פאשיסטי אם תשאלו אותי, עוברות לי בראש תמונות של מצעדים עם אנשים נושאים דגלים וציפורי טרף בקצות המוטות (לא, לא צריך ללכת אחורה למלה"ע II, האמריקנים והרבה אחרים עושים זאת עד היום). זה גם המקור של הצורך במערך אנשי שיווק של "הסברה".

אחרי כן סדן נבהל, ומזכיר שבעצם החסימה גרמה לטורקיה לתדמית גרועה, אז הוא מציע אלטרנטיבה הזויה עוד יותר:

המדיה העולמית יודעת שיש דברים שהם טאבו: עיתוני גרמניה רגישים מאוד למאמרים אנטישמיים קיצוניים, התקשורת האמריקאית לא תיתן במה למי שרוצה להשמיץ את מוחמד (לראיה, צונזר פרק של סאות'פארק שעסק בצנזורה זו), וכן הלאה. אולי הגיע הזמן שגם מדינת ישראל תגדיר לה פרות קדושות, ותמנע משונאיה להכין מהן סטייקים ברשת, בצורה שפויה ומאוזנת – בלי לפגוע בחופש הביטוי ובזכויות הגולשים. הרי ראינו שהשיטה הטורקית של חסימה גורפת לא עושה טוב לאף אחד.

התקשורת האמריקנית לא מונעת השמצה של מוחמד, אלא האיומים בפאטווה מונעים הצגה של משהו שאפילו דומה לו, ולא משנה אם זו השמצה, סאטירה מוגנת במגילת הזכויות או אפילו הערצה – הצגת דמותו של מוחמד בכל הקשר שהוא אסורה לפי האיסלאם ותגרום אוטומטית לפאטווה מטעם אימאם זה או אחר. למעשה זו אחת מכמה התנגשויות מרכזיות בין האיסלם למערב שגורם להרבה דעות קדומות, שנאה ואי-הבנה בין הצדדים, ומר סדן רוצה שנקבע נוהלים דומים גם אנחנו. כבר היו יותר מדי חוכמולוגים לאחרונה (למצער גם נערצים עלי כמו טים מינצ'ין) שצחקו שלא ברור למה אנחנו והמוסלמים לא מסתדרים יותר טוב כי הרי כולנו לא אוכלים חזיר. אז אולי באמת נמצא עוד קו משותף ונתקיף את כל המבקרים שלנו ושל סמלינו ואז נראה למערב הרבה יותר רציניים.

אני רוצה להציע תיאוריה אחרת. ניצן סדן לא צריך לכתוב מאמרים על צנזורה ומשפט בלי להבין את החוק. הוא לא צריך להביע דעות פוליטיות במדור למחשבים, וכדאי שגם לא יכתוב על מחשבים כי נראה שהוא לא לגמרי מבין איך טכנית עובדת האינטרנט ומה המשמעות של "ליוטיוב עולות עשרות שעות וידאו בכל דקה ואין בעולם מספיק עורכי דין שישבו לצפות בכל הזבל הזה ולמיין אותו בצורה שתספק את כל הקיצוניים".

טמקא #FAIL