למי זה טוב, הסינגולאריטי הטכנולוגי?

ביקשו ממני לדייק. סינגולאריטי ככלל אומר לרוב האנשים "חור שחור", אבל אנחנו מדברים פה על סינגולאריטי טכנולוגי. אופק האירועים הלא ידועים, שמעבר לנקודה שבה המין האנושי (בגרסתו הביולוגית) כבר איננו האינטיליגנטי ביותר על הכוכב.

אפתח בחדשה: הוכרזה פתיחת השנה במוסד הסינגולאריטי (עדיין כואב לי בראש לקרוא לו אוניברסיטה) ועכשיו מותר לספר ששלושה מהתלמידים שהתקבלו הם ישראלים, ואחד מהם הוא חברי הטוב שי, ולכבוד הארוע עזרתי לו להקים בלוג. הבעיה שהשכל האנושי איננו מכונה עדיין, ובשל כשלים ועיכובים, הבלוג עדיין איננו דו כיווני ודו-לשוני במידה שרציתי, אבל יהיה מגניב בסוף התהליך (אני מקווה)

כאמור קורצווייל מדבר על סימביוזה עם המכונות, ובסופו של דבר העתקה של התודעה לתוך המכונה, לפני שימות הגוף. אבל העליתי לפני כשבועיים לשי את השאלה השאלתית של חשיבות הבשר להגדרת נפש האדם והוא ניסח את ×–×” יפה וקצר בפוסט הראשון שלו: "נשאלה שאלה עד כמה אינטיליגנציה מלאכותית יכולה להיות אנושית בלי גוף אנושי, ואנשים הגיעו עם תגובות מאוד מעניינות (למשל חשיבות הרביה והמוות בעיצוב המוסר שלנו או העובדה שיש לנו סדרי גודל של מרחב וזמן הבסיסיים מאוד לחשיבה לנו ואינם רלוונטים למחשב)". זו שאלה בסיסית ומובנת וג'×£ הוקינס דן בה בספרו החדש "על האינטיליגנציה", ושם הוא מסביר בבטחון מופרז למה אנחנו לא באמת רוצים מכונות עם רגשות אנושיים ושזה כאב ראש מוגזם לבנות במחשב גם סימולציות של תחושות אנושיות פרימיטיביות, דחפים ופחדים (סקס ומוות בראשם), ובעצם יוצא נגד ריי קורצווייל ורצונו בחיי נצח בסיליקון. אני לא בטוח שהוא לא נאיבי בהערכתו שזה לא יקרה ואנשים יפסיקו לשאוף לשם, אני גם לא בטוח בהערכותיו הנאיביות של קורצווייל שזה יקרה בשני העשורים הקרובים, אבל השאלות רבות ומעניינות – האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, עם ×”DNA הנוכחי שלנו על בעיותיו, אדם ביולוגי שחי לנצח (אליבא דה אוברי דהגריי?), ולחלופין האם אנחנו רוצים להעתיק תודעה שנולדה בגוף, קיימת עכשיו בתוך מכונה, אבל מסמלצת תחושות גוף כדי לא להשתגע ולאבד את אישיותה?

הפחד שלנו ממוות קשור למבנה האבולוציוני שלנו – אם לא נפחד ממוות לא נשרוד, ואם מוות בפתח הרי שיצר ההישרדות חייב לפעול במלוא האון, כן – ×–×” אומר גם רביה. אם מישהו חשב פעם למה מוות יכול לדכא ולחרמן כאחד, למה אנשים באיום קיומי מתחילים לחשוב על סקס, ולמה יש בייבי-בום בתקופות מלחמה, אז ×”× ×” עכשיו אתם יודעים. האדם, כמו רוב בעלי החיים, עבר אבולוציה במקומות מסוכנים, הוא למד לפחד ולהתרבות כדי שלפחות חלק מהצאצאים יוכלו לשרוד. לכן גם במקומות ×”×›×™ רעבים באפריקה עדיין יש בהם יותר ילודה ממה שהגיוני לעשות וממה שאפשר להאכיל. זוהי הטרגדיה שהצגתי לפני כמה פוסטים לגבי הצורך בשיכנוע האוכלוסיה העולמית להאט את הקצב.

חישבו על ×–×”. אם אנשים ללא אמפתיה (אולי בגלל חינוך ואולי בגלל גנטיקה) לא יפסיקו להגדיל את האוכלוסיה, הרי שיקומו יותר ויותר אנשים עם אחריות חברתית (ופגשתי כמה) ויודיעו שהם ימנעו מעצמם את הרביה, הצריכה והעושר כדי לא להעמיס על כדור הארץ. אבל זו תהיה שטות מוחלטת ×›×™ אז דווקא האנשים עם האחריות החברתית והראיה של התמונה הגדולה הם בעלי ×”DNA שלא יועבר בתורשה, הם יוכלו להשפיע רק דרך חינוך ולא דרך DNA, אבל הם גם סוג האנשים שממילא מסווגים ×›"פסיכים שאסור להם ללמד את הילדים שלנו" ×¢"×™ רפובליקנים, דתיים מפלגים שונים, קפיטליסטים ומכחישי התחממות גלובלית (להלן – מקדמי היתממות גלובלית).

האם יש חיות שישרדו בעיה כזו, של רבית יתר עד כליה, כמו שקרה בעבר בכמה תרבויות? כן, יש מקרים קיצוניים של סביבות אקולוגיות שבהן לא היו טורפי על והסכנה הקיומית הכי גדולה היא מחסור במזון, שם החיות מפסיקות להתרבות כשהן בסכנה במקום להאיץ את ההתרבות. הבעיה היא, כמובן, שמרגע שהגיע לשם האדם המודרני, הוא כמובן ניצל את זה מיד לצרכיו וכך הרבה מהחיות בניו-זילנד למשל, לא שרדו את השוק (המפורסם שבהם היה הדודו).

אני מצרף בנקודה זו הרצאה נהדרת של דאגלס אדאמס על הקקאפו (אתם יכולים להוריד הביתה כאן), ואני ממליץ למי שעוד לא קרא את Last Chance To See, לחפש את הספר ולהנות מהרעיונות הנהדרים שלו. ההרצאה הזו (איך לא) נמצאה איפשהוא באינטרנט, אין לי מושג איך ואיפה הופצה, ואם להיות צמוד לחוקי זכויות היוצרים, אני מתאר לי שאני עובר על חוקים שונים כרגע, אבל ×–×” חשוב, והוא מסביר את ×–×” כל כך טוב. המסקנות מתחילות בדקה ×”-14:00 וההשלכות ב-15:30, אבל אני ממליץ לכם לא לדלג…

[media id=20]

אז איך כל ×–×” מתקשר? הוקינס אומר שסיליקון שיוכל לתת לנו זכרון הירארכי כמו הניאוקורטקס האנושי ×™×”×™×” מקפצת מדרגה קיצונית, אבל כאמור, לדעתו חבל לנו על הזמל של לנסות לנתק את התודעה מהגוף, ×›×™ אז התודעה שלנו כבר לא תהיה אנושית. במקום ×–×” הוא מציע שאותו "שבב הקורטקס" יוכל להיות מחובר לאלפי סוגי חושים וחיישנים שהמין האנושי לא יכול לחלום עליהם. אם אנחנו ממש טובים במציאת דוגמאות (patterns) בשמיעה וראיה, הוא רואה איך מוח ×›×–×” יבסס את האינטיליגנציה שלו על מציאת דוגמאות חוזרות בחיוויים של חיישנים של מזג אוויר עולמי, מכשורי מעבדה, מכונות שונות כמו מכוניות או רובוטים שישתמשו בחיישנים שהם מעבר למה שחושים אנושיים יכולים לראות ולהרגיש בלי אמצעי ביניים… ואני אומר יותר מזה – אם נפתח תודעה כללית (AGI), למה שנרצה שהיא תהיה "כלואה" בתוך הקונספט האנושי של מודעות עצמית כפרט נפרד מהאחרים הסובבים אותו? האם יש בכלל מובן ל"תודעות" שכאלו, עם אישיות שונה לכל אחת כשהן בגריד האינטרנט העולמי? כנראה שכן, כדי להפרות רעיונות ופתרונות שצומחים מתוך אישיות שונה, אבל זו עדיין תהיה "תודעה" אחת שלצרכי יעילות ביצירתיות, תפצל את עצמה למספר סוגי "אישיות", תיצור ויכוח (ותקפיד שיהיה בו פרקליט שטן), תבנה ותבחן תאוריות ואז תאחד חזרה כוחות מחשוב כדי לבצע את הפתרון – והכל במאיות שניה. הפרידה, האיחוד, ×–×” לא משהו שאנחנו מכירים, גם לא הרעיון של לעשות האקינג על מבנה המוח של עצמך בעוד אתה יושב וחושב בו, יש כאן עולם שיהיה לנו אפילו מאוד מוזר להבין אותו, ×›×™ הגריד האינטיליגנטי ×”×–×” ×™×’×™×¢ מהר מאוד למצב שבו הוא ממציא את עצמו מחדש כל כמה זמן ובקצב שכאמור, ×™×”×™×” לנו קשה עד בלתי אפשרי לעקוב אחריו או להבין אותו, רק להשתעשע איתו וללמוד ממנו, ולהעזר בו כדי לפתור את בעיות הקיימות שלנו, ובדרך לקוות שהפתרון הוא לא להחליף אותנו 🙂 אלא אולי לעזור לנו להכניס קצת מהגנים של הקקאפו לDNA האישי שלנו, ולתקן קצת את המוח הזוחלי שלא תמיד עוזר לנו, ולקדם את המין האנושי בסימביוזה מחשבתית ואולי גם פיסית.

בנקודה הזו אני אעזוב אתכם לחשוב לאורך הסופ"ש ולהגיב, ואת ההתפלספויות הבאות בנושא אני מניח שנעשה כבר אצל שי בבלוג 🙂

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את ×–×” בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה ×”×™×” כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, ×›×™ אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל ×–×” מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את ×–×” ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

"רק אנשים נותנים משמעות"

לפני כמה ימים בא אלי חבר עם המשפט "Only people give meaning". אני לא בקטע העמוק של פילוסופיה, אז מיד השבתי בצחוק בפראפרזה על סיסמת הNRA: "כלומר רובים לא הורגים אנשים, אלא אנשים נותנים את המשמעות 'מוות' לפעולת הרובים?". "לא, " הוא אמר, "יש רובד מתחת, זה אומר שמשהו חשוב/ראוי לעשותו רק אם הוא משפיע על אנשים בצורה חיובית".

אני מסכים עם המשפט, אבל זו לא מהפכה מחשבתית בשבילי. אני שנים רציתי להיות שם בשביל אנשים, כי לעזור לאנשים עושה לי כיף, והכי כיף לי לעזור לאנשים לעזור לעצמם. מי שמכיר אותי אישית או קצת עוקב אחרי הבלוג הזה יודע שאני מחפש לעשות הסבת קריירה מזה זמן. אני לא מוכן יותר לעזור למכונות, אני רוצה לחזור לעזור לאנשים. על כן אני מחפש משרות כמדריך ואולי בהמשך כמורה, או כל דבר שבדרך לשם ויביא אותי לכיוון: מנהל ידע, יועץ-מלווה ולא יועץ-מיישם. האצבעות שלי פשוט מתדרדרות למצב גרוע שלא מאפשר לי להקליד הרבה ((שזה רק חלק מהסיבות להתמעטות הפוסטים פה בבלוג לאחרונה. ולא, זה לא קארפל סינדרום, בדקתי.)).

שאלו אותי איפה הייתי ומה עשיתי בארבעת החודשים השקטים האחרונים, אז ×›×›×”… פעלתי פוליטית למען מפלגה שלא מתרוממת בינתיים, ניסיתי להרים קריירה חדשה באמצע נפילה של שוק, התראיינתי לעבודות שלא צלחו, רדפתי אחרי צ'קים שלא שולמו (או ישולמו), נלחמתי בחור בבנק שרק מעמיק, התאהבתי קלות, נכזבתי, טיפלתי בכמה בלגנים בחיי האישיים והשתפרתי לי מחד פנימית אבל מאידך בינתיים לא חיצונית/חומרית, על הדרך הרביתי חוכמה בנושאי תרבות דיון והבאה של דיעות לקונצנזוס וקונצנזוס לפעולה, התאכזבתי מישראלים אבל לא התעודדתי מאף עם אחר, חגגתי לסבא שלי יום הולדת 103 ((פוסט בקרוב, נשבע. ×–×” בטיוטות!)), חשבתי על מוסר יהודי והומניסטי, הלכתי לכנסים והרצאות, חפרתי ברשת ללמוד כמה נושאים חשובים ובינהם דמוקרטיה מקוונת, שיטות למידה, מטאקוגניציה ועוד דברים מרתקים, הייתי חצוי בדעותי הפוליטיות, הלכתי לחוגי בית, רבתי עם אנשים שאני מעריך, התאכזבתי מאנשים שהערכתי, גיליתי גיבורים חדשים, גיליתי גישות חדשות ומעוררות תקווה, הצבעתי והמשכתי לעמוד בקור לשכנע מצביעים אחרים, ניסיתי להרים פעילויות שיקדמו בנושא דברים שחשובים לי ואולי יחברו אותי לרעיונות לקריירה, דיברתי עם אנשים מעניינים, הבטחתי לכתוב אבל בעיקר התחלתי טיוטות ((כרגע בבלוג יש 23 טיוטות בהמתנה)), התלוננתי על כאבי הידיים אבל עוד לא הלכתי לטפל בהן, ובינתיים דחיתי ואף הזנחתי לצערי התחייבויות למשפחה וחברים. בין לבין הייתי גם צריך לשבור קופת גמל, להתרוצץ לסידורים שונים ולהחזיק "אצבע בסכר" לשני פרויקטים חברתיים שלא מכניסים לי כמובן גרוש ((למעשה את כתיבת פוסט הבלוגולדת ×”×–×” אני מסיים בשש בבוקר של יום המחרת ומפרסם אותו בתאריך אתמול כדי שיצא התאריך המקורי אליו כיוונתי…))…

אז ×”× ×” תכנית לאביב (פסח שמח!), ולכבוד יום ההולדת הרביעי של הבלוג ×”×–×” (שהוא השלישי או הרביעי שלי, תלוי איך סופרים). ראשית אני משיק היום באיחור של כמה חודשים את הבלוג המקצועי שלי, וזה אומר שאני אפעיל לראשונה בחיי שני בלוגים במקביל, ואני עוד לא יודע איך נכון לחלק בינהם את התכנים. שנית אני מתכוון לעבור על כל הטיוטות ולפרסם מה שעוד טיפה רלוונטי (אפילו אם ×–×” ×™×”×™×” כבר מיושן). שלישית אני מאוד אשתדל להשלים בחודש את כל הפערים והחובות האישיים (ואם יש לכם הרגשה ששכחתי אחד אתם מאד מוזמנים להזכיר לי במייל אישי), לפחות כל עוד אין לי הכנסה מסודרת, אני יכול לחזור לעסוק במה שחשוב, וזה לעזור לחברים ולהשקיע בסביבה, ×›×™ ×–×” מה שנותן לחיים שלי משמעות 🙂

חג אביב שמח!

ציד מכשפות

קראתי את גל מור על ציד מכשפות, ובתגובות ירדן לוינסקי על כך שדי להאשים את המדיום ולעבור לדבר על החברה שאחראית על ההפגזה הלא מאוזנת וחסרת הרחמים נגד פיצה שרגא.

ברור שזו אשמת החברה, רק ששמועות טלפוניות נכתבות על מים ומופצות למעט אנשים בכל פעם, ואילו בלוגים ופורומים (ואימייל המוני עם יד מהירה על ההדק) גורמים להפצה רחבה יותר ולרוב שורדים, לפעמים קשים לתיקון (הרבה מערכות פורומים לא נותנות לך למחוק הודעות רטרואקטיבית). אז זו אשמת האנשים שרוצים לרכל ולחלוק את הפחדים עם אחרים, או אשמת המדיום?

"האח הגדול" הוא מספוא בהמות, שלא בא להעביר ידע או לחדש משהו יצירתי, הוא רק מנצל את יצר המציצנות האנושי שחייב לעצור ליד תאונה ולהסתכל. פורנוגראפיה נטו. מפיקי טלוויזיה ואנשי פרסום יודעים את זה ומנצלים את זה עד תום. האם זו אשמת האנשים שרוצים להציץ לאחרים, או אשמת המדיום?

רעיונות, חוויות, מוסיקה ובדיחות הם דברים שאנשים אוהבים לחלוק עם חברים. אם המלצות או את החוויה עצמה (טקסט, מוסיקה, סרט…). לפני שלוש מאות שנה סופרים התחילו לפחד שיעתיקו את ספריהם וביקשו ×”×’× ×” חוקית מהעתקה בטכנולוגית הדפוס. לפני מאה שנה פחדו מלחינים ממכירת תקליטים. 25 שנה אח"×› פחדו משידור מוסיקה בטכנולוגית הרדיו. 25 שנה אח"×› פחדו מהחלפת סלילים והקלטות בין המאזינים. 25 נוספות עברו והזעם יצא נגד קלטות בטאמקס וקלטות טייפ (ומשה קרוי ודן בן אמוץ הכריזו ש"ספריות ההשאלהשודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים"), והנה חלפו עוד 25 שנה ותעשיית המוסיקה מפחדת מהאינטרנט… כולם הצטרפו לפזמון: האם זו אשמת האנשים שרוצים להחליף חוויות או אשמת המדיום?

בשישי ראיינו לערוץ 10 את חבורת הפושעים הצעירים שעקצו זקנים אמריקניים בלפחות שני מליון דולר. ברור שהם עברו על החוק ופגעו באנשים בצורה חסרת לב, אבל אותם האנשים גם לא הפעילו שום שיקול דעת, או התייעצו עם רואה חשבון או נציג חוק לפני ששלחו עשרות ומאות אלפי דולרים לבנקים במדינה זרה. פשוט ניצלו את הנאיביות שלהם, אבל גם את תאוות הבצע. טוב, כאן ברור שהם לא אשמים שהם טמבלים, או לפחות אשמים אבל העונש שהם שילמו אינו פרופורציונאלי. מעניין אם ההגנה של הפושטאקים הצעירים תהיה "אבל הם רצו לתת לנו את הכסף, מי אנחנו שנגיד לא?".

וכאן אני אזכיר ולא ארחיב על מנגנוני שליטה באנשים על בסיס פחד (שלטונות טוטאליטאריים, דתות ממוסדות וכולי).

הפתרון הוא חופש ביטוי מחד, ומאידך חופש בחירה וחינוך לחשיבה ביקורתית.

האם אתה מעדיף לסמוך על שמועה מחברים או על מידע מוצלב מאנשי תקשורת, רופאים, אנשי מקצוע אחרים במקביל?
האם את מעדיפה שיצנזרו את האח הגדול מהמרקע, או שיווצרו התנאים שיבטיחו את שרידתם של אופציות תרבותיות כמו קול המוסיקה, 88FM, ערוץ 8, תכניות תרבות בערוץ הממלכתי שיתנער וינסה לחקות את הBBC, ומחלקת התרבות של גל"צ?
האם אתם מעדיפים תעשיית מוסיקה/קולנוע/טלוויזיה/ספרים מכורה לכסף עד שהיא דוחפת שינוי לרעה בחוקי זכויות יוצרים, מרגלת אחרי מליוני משתמשי אינטרנט ומרעיבה אמנים, או שיעברו כבר לשירותי מנויום זולים ואפקטיביים לכולם, שיועילו לאמנים, יבטלו את ציד המאזינים ויכניסו לפרופורציות את המלחמה המוזרה של אנשי התיווך בשניהם?

עוד על חשיבה ביקורתית ומוסיקה כשירות מנויים בהמשך השבוע (וגם ויסקי!). שבוע טוב…

ציונות, יהדות ובחירה בעייתית בדמויות, סמלים ולקחים

גיא כתב בדיוק על מאבקי הדתיים בטיב-טעם החדש בנווה שרת, וספציפית על הפרשנות של אסף וול למצב והתייצבותו לצד הטיעונים החרדיים. לא קראתי הרבה מטוריו של מר וול והלכתי להציץ בכמה. ידידי אפי שעוקב אחרי טוריו טוען שהקו שלו הוא סכסכנות שאמורה להסוות לאומנות יהודית לפי מסורת טומי לפיד: כשכשנוח לה היא חילונית צינית, כשנוח לה היא שמרנית אפולוגטית, ולפעמים מר וול כותב סתם בסרקאסטיות מלאת התלהבות עצמית או שפשוט יורה במקביל לכל הכיוונים עד שכבר לא ברור לי בעד או נגד איזה צד הוא. נראה לפעמים שיש בו איזו צביעות יצירתית של ביקורת בלתי בונה על כולם לצד התחמקות מהגדרה עצמית או הבעת עמדה ברורה מדי שעלולה להפריע לו יום אחד אם היא תשלף בפניו בויכוח ותסתור את המלך במעירומיו.

אבל כאמור הגעתי מגיא, שמתייחס ספיציפית לכך שוול מעלה את דמותו המיתית של מתיתיהו החשמונאי ומלחמתו בחזיר בתור דוגמא וסמל שראוי לנו לכבד כשאנחנו בוחרים להגדיר את דמותינו והתנהגותינו כאן בארץ (וול מזכיר לא מעט את ענין החזיר כמשהו נפרד משאר החיות הלא-כשרות). התחלתי לענות אצלו, אבל ליתר בטחון רציתי לרענן את זכרוני בסיפור החשמונאים ×›×™ הם לא באמת מה שלימדו אותנו בבית הספר, ומתגובה קטנה יצא לי כבר פוסט…

מר וול היקר, סמל מצוין בחרת, אבל למה עצרת? אולי תבאר ותפרט מה עוד אפשר ללמוד ממתיתיהו ומשפחתו המפוארת? החשמונאים התחילו בתור משפחת קנאים דתיים בתקופה שכל העם החל להתפצל לכתות. הם ניצלו תקופה של אי יציבות פנימית בשלטון הסלאוקי כדי ליישם את הקנאות שלהם בצורת טרור. הם הרגו לא רק סלאוקים אלא גם יהודים שנראו להם, אפעס, קצת מתבוללים (או אולי סתם שייכים לכת מתחרה), והכל לפי דוקטורינות שהכתיב סבא מתיתיהו. הוא הספיק להתחיל את המרד וגם למות קצת אחרי בשיבה טובה אבל הילדים המשיכו יפה את העבודה: בתור הפגנות יהדות נלהבות היו הוא וכנופיתו היו פורצים לכפרים שהיו בעיניהם "פייסניים מדי" עם השלטון, הורסים את הפסילים הפסולים, אוספים את כל היהודים שלא נימולו ומלו אותם אחד אחד במרכז הכפר, מול המזבח ההרוס. לפי חלק מהסיפורים, מי שהתנגד קיבל ברית מילה "יסודית" יותר או גם איבד את חייו. מוצדק או לא? הרבה יזוזו על הכיסא באי נוחות ויגידו כי אי אפשר להכין קיש לוריין בלי לשבור כמה בייצים או ש"אידאולוגיה היתה בזמנו הכלי הנכון להציל את העם מכליה רוחנית ביד הכובשים", אבל הסיפור הרי לא נגמר שם.

שמעון בנו של מתיתיהו הצליח לנפנף את הסלאוקים ולהקים אוטונומיה, כבש שטחים וקצר את שבחי העם, שברגע של אופוריה וכניעה למאניפולציה סמך על ידיו ועל משפחתו את ריכוז ההנהגה הדתית, הצבאית והפוליטית כאחד, ולמעשה הפך אותו למלך מלבד הסמלים והשם. שמעון אפילו הצליח להשחיל לנוסח החלטת אסיפת העם שנתנה לו את כל הכוח הזה, סעיף שאומר שאותה אסיפה לא יכולה לקחת ממנו חזרה את כל הסמכויות אלא אם הוא יאות להסכים. מזכיר מישהו? (כל התשובות כנראה נכונות)

כצפוי, השתן שעלה לראשו עבר בירושה, אולי שכרון הכוח ואולי ההשפעות ההלניסטיות (מה שקוראים אצלנו "התיוונות") התחילו לתת את אותותיהם, ושמעון ואחריו בנו יוחנן התחילו להתרחק מעצות הכוהנים שנתנו להם את למעשה את הלגיטימציה למלוכה. יוחנן הורקנוס (שהיה הראשון שגם הדביק לעצמו גם שם יווני) לקח את מושכות הכוח שירש והמשיך במלחמת הקודש המוזרה של כיבוש העמים מסביבם וגיור בכפיה(!) של האדומים, הנבטים ועמים קטנים אחרים. כלפי פנים הוא ניסה לשמור על פאסון פלורליסטי ועל שלום בית בין הכתות השונות, אבל כשהתחיל מרמור בין הפרושים שהוא מחזיק בתואר הכהן הגדול אבל במקביל גם מנהל מערכות צבאיות דרשו ממנו לוותר על אחד מהתפקידים. יוחנן התחפר בעמדתו, והתחיל להסתמך יותר על תמיכת צד הצדוקים. בנו אלכסנדר ינאי לקח את זה הלאה וביחד עם הצדוקים פתחו במלחמת אחים מול הפרושים שגבתה לפי פלאביוס 50,000 חיי יהודים, חיסול ממוקד של שליש הסנהדרין (רק מהפרושים שבהם, למי שתהה), ובאירוע מפורסם במיוחד צלבו 800 פרושים ומול עיניהם עינו ורצחו את משפחותיהם, ואז ישבו מולם כשמסביב ערימות גופות 800 המשפחות והרימו משתה שמח במיוחד כשהדם ממשיך לזרום מסביב על האדמה. אולי לזכר זה הריבה של הסופגניות אדומה?

אני מדלג כמובן על עוד הרבה פרטים ודקויות (הלילה קצר) אבל מצטייר שהחשמונאים האלו פשוט משפחה מאמי. תודה אסף על התמונה המנטאלית, ועזוב לי את הבייקן. הוצאת לי עכשיו לגמרי אפילו את הרצון לחגוג את חנוכה. לא פלא שהורדוס, נכד לאדומי שגויר בכח ×¢"×™ הורקנוס ×”× "ל, לא ממש אהב את החשמונאים וחתך להם את שושלת תאוות השלטון והקנאות, ואני אומר חתך לא במובן המשפטי/בירוקראטי/דמוקרטי…

העצוב הוא, שיש גם אנשים שהפכו את חבורת החמודים האלו לדמויות מופת לאתוס הציוני המודרני, ושוכחים להם הרבה פרטים עקובי דם שלא היו קשורים דווקא ב"התנגדות מול כובש אכזר" אלא דווקא תככנות פוליטית, תאוות כוח, קנאות דתית ושאר הסיבות העצובות אחרים למלחמת אחים, התעללות בעמים נכבשים והתנהגות שמאוד מביך לקרוא עליה אפילו אלפיים ומשהו שנים אחרי, שלא לדבר על הסוף הלא מעודד של כל התקופה הזו. באותה צורה גם שלפה הציונות גם את בר-כוכבא מדפי ההיסטוריה והכניסה אותו לקאנון להיות סמל ליהודי העומד על שלו, אבל לעולם מזכירים באותו המשפט שבעקבות המרד הדתי הקנאי האומלל שלו איבדו את חייהם 400,000 יהודים לפי המסורת היהודית או עד כמליון יהודים לפי הסטוריונים אחרים (600,000 כנראה נפלו כבר אז בין כיסאות השאלה מיהו יהודי), שזה אומר בין שליש לשני שליש מהעם היהודי דאז, או במילים פשוטות – אסון הרבה יותר חמור מהשואה הגרמנית. הרבה פלגים חרדיים לא רואים אותו כגיבור גדול, ועד היום קוראים לו בר-כוזיבא, אבל בבתי הספר שלנו עדיין מלמדים ילדים לשיר על בר כוכבא הגיבור, לספר על לוחמי האצ"ל הגיבורים ולפחד מהחמאס והחיזבאללה.

אז זו הדוגמא? האם החשמונאים אלו לוחמי חופש במלחמת אין ברירה על חיי עם, או שמא טרוריסטים עם קנאות דתית ותאוות שלטון שמביאה אותם בסוף למלחמות אחים ואכזריות לא אנושית ובסוף חורבן עצמי? האם אלו האנשים שצריך לקחת מהם דוגמא או שמא לראות את ההתנהגות הזו כאזהרה מפני התדרדרות ערכי חיי אנוש, שחיתות שלטון אלימה והשמדה וגירוש בסופו של המסלול?

הניסוח בויקיפדיה מנסה להיות יותר סלחן, רואים שחינכו אותנו טוב בבית הספר:

בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים, שלעתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם. במקביל לכל אלו, החלה המעורבות הרומאית בענייני המזרח הקרוב, שהלכה והתגברה עד לכיבושי פומפיוס, והעלאת הורדוס לשלטון.

תחילתה של השושלת במתתיהו הכהן וחמשת בניו, שואפי החירות, וסיומה של השושלת, במרחץ הדמים שערך בה הורדוס, הותיר בתולדות עם ישראל כדימוי חיובי של השושלת, וכתקופה שיש להתגעגע אליה בימי החורבן והגלות שבאו בעקבות נפילתם. הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה.

שמתם לב? שואפי חירות מקופחים שהארכיטקט הפרידמן המתייון הורדוס דיכא להם את המאבק והזהות הלאומ(נ)ית. לי זה נשמע כאילו הורדוס פשוט נאלץ לנקוט בכמה פעולות לא נעימות כדי להשתיק את מלחמות הכתות והפלגנות ולנסות לבנות את הארץ הזאת ולהביא לה שיגשוג טכנולוגי, מסחרי, תרבותי ותדמית חדשה באירופה. זה אפילו עבד לכמה שנים טובות למרות התקוטטיות הכתות שהמשיכו, עד שהתחלפו האימפריות, והפרובינציה המתאוששת שלנו שוב התפרקה כשחבורות קנאים לא השכילו לנסות דיפלומטיה וסדר עדיפויות יותר הגיוני וגמרו בחורבן בית שני, הגליה ו1900 שנה שנראה שלא נוצלו להפקת לקחים.

כי אם אני למד מהסיפורים האלו משהו, זה דווקא את כל הלקחים האפשריים נגד טעויות כמו שלטון ריכוזי מדי, אי הפרדת דת ומדינה, איפשור לאנשי דת להכתיב מדיניות ציבורית ושילטונית, איפשור לגנרלים להמשיך לנהל אג'נדות מדיניות אחרי שנגמר מצב חירום, חסימת הבעת דעות או זכות בחירה של העם, פיצול העם לפי מעמדות או מפלגות ונתינת יחס ממשלתי מפלה בינהם, חירחור מלחמות אחים, נפוטיזם ובעיקר נגד נתינת הנחות להתנהלות קלוקלת שכזו מטעם הנהגה כלשהיא. האם למדנו מזה משהו? אני חושב שעליית מפלגות סקטוריאליות שתוקעות קואליציות זו תופעה שצריך למצוא לה פתרון, וצריך להתחיל לחנך לדמוקרטיה כי אחרת משתחלים לכנסת אנשים שהמושג לא ברור להם, ואני אעצור כאן אחרת חוק גודווין יקבע שנגמר הדיון והפסדתי בו עוד לפני שענה כאן אפילו אדם אחד בתגובות :-).

אני אולי קצת מאשים את הנאיביות של ההוגים הציוניים בבחירה הבעייתית בדמויות האלו רק בשביל ספין יצירתי של בחירה מאוד סלקטיבית של סיפורים כדי להראות שאמנסיפציה ויהדות אינן זרות. נאיביות, כי היום יותר מדי אנשים לוקחים אלמנטים אחרים מאותן דמויות ולוקחים את הספין למקום מאוד שונה. אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק להסתכל כל פעם רק על היסטוריה סלקטיבית כדי להפוך אותה למשל ותירוץ. צריך להתחיל להתבגר כאינדיבידואלים ועם ולהבין את המלאכותיות המסוכנת של לאומנות ופלגנות ולהתחיל להפנים שכהומו סאפיינס הגיע הזמן שנניח את האגרופים הצידה ונתחיל לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות כדי לשפר לנו את איכות החיים ולאפשר לנו להתמקד בתקווה ושיפור ולא בתחרות מי יקבע מתי יבוא יום הדין ולמי זה יכאב יותר.

בתקופה כזו, שאין לי מפלגה שאני שלם עם הבחירה בה, אני מקווה לשמוע על אנשים חדשים עם אג'נדות שמדברות אלי. אולי החבורה הזו, מי יודע. מייאש לראות שגם האנשים שאני ×”×›×™ מזדהה עם דעותיהם על הנייר מתפקדים בסוף בכנסת לפי תכתיבים של הסכמי קואליציה, לוביסטים, דעות קדומות ושיקולי תדמית תקשורתית. השלטון שמתחלף פה בקצב מסחרר תמיד תקוע במקום עם קואליציות קטנות ושבירות מדי ואף אחד לא מעיז לשנות מספיק את סדר היום ארוך הטווח מפחד לאבד את הכיסא בטווח הקצר. ברור לי לפי הסקרים שהפעם מי שלא אבחר יגמור באופוזיציה. לצערי אני לא מאמין שאפשר להביא לשינוי חקיקה רציני בנושאים יסודיים כשאתה יושב באופוזיציה, אפשר מקסימום לנסות לעצור את החוקים הגרועים, לכן נשאר לי רק להחליט מי ×™×”×™×” ×”×›×™ טוב בקידום המטרות שחשובות לי מבחינת ×™×—"צנות, שיווק רעיונות ודעת קהל. מגוחך אבל ×–×” המצב – הריאליטי משתלטת על המציאות.

מספיק ברברת. אני הולך להתקין את וורדפרס 2.7 וללכת לישון. וויש מי לאק!

השתלת דיסק טייק 2

הפציינט הגיע למרפאה תוך תלונות על איטיות זיכרון וכאבי ראש. לטענתו לא ישן כבר 130 יום. מבדיקה מהירה גיליתי שעולים מביטנו צליל ניסור מתכתיים איומים. ללא דיחוי הודעתי לו שעליו להתאשפז בטרם יהיה מאוחר מדי. מהסתכלות תקופתית בתיקו לפני כחודשיים כבר הזמנתי לו דיסק חצי טרה חדש והתכוונתי לזמנו להשתלה אבל הדבר זרח מפרחוני. אני מקווה שלא אחטוף תביעה על הזנחה פושעת. גם ככה ניסיתי עליו תרופות בעייתיות, העברתי אותו לSID וחזרה לLENNY והוא מראה סימני עייפות וטשטוש מזה זמן, וכבר שלושה-ארבעה חודשים פניו נפלו ואין אייקונים מעטרים את פניו כפעם. התייחסתי אליו כאחרון השרתים וויתרתי על הX. בושה.

השכבתי את החולה והרגעתי אותו שיהיה בסדר. הרופא המרדים ביקש ממנו להכנס לטראנס עמוק כדי שנוכל למשוך לו את התקע. "ממש לרדת לרמת מודעות 1?", "לא" אמר לו המרדים. "היום אני אקח אותך כל הדרך ל0!" ושלח למוחו בקשת כיבוי. החולה התנגד. מסתבר שאחרי 130 יום ללא שינה צפו בראשו כמה זומבים שסירבו לעזוב את השטח. הוא שכב שם ×›10 דקות במצב קאטטוני, לא נרדם אבל גם לא מגיב לפניותי. נאלצתי לעשות את השנוא עלי ולהרדימו בכח. סמכתי עליו שהוא חזק, בכ"×– כבר בן 11 בגילגולים שונים, כמעט 8 שנים מאז שלקודמו מחקתי בטעות את /etc ונאלצתי לנקוט בצעדים קיצוניים. גם אז כדי להמנע מתביעת רשלנות עזבתי בחשכת לילה את ארץ מנדרקיה, בה שכנתי ×›4-5 שנים, וברחתי עם הגופה להרים, לג'ונגלים של ארץ דביאן, כדי להעלות את הגופה באוב ולהחיותה מחדש, במקום בו לא יכירו אותי ואת הגופה החדשה-ישנה. ×–×” הצליח. כשהערתי אותו מתרדמת המוות שלו לא ×”×™×” לו מושג, הוא חשב שכך נולד, עם זכרונות נעימים בראשו וכשרון נדיר למיון דואר. מעולם לא סיפרתי לו את האמת…

בחזרה על שולחן הניתוחים, פתחתי את ביטנו של החולה ונחרדתי מהזיהומים שהצטברו בו. במרפאה המאולתרת שלי לא תמצאו מכשירי ניקוי אימתניים, פשוט לקחתי שואב אבק ביתי ושאבתי את הזיהום מתוכן ביטנו בגסות. "מה שלא הורג-מחשמל" אמרתי לעצמי בהיסח הדעת, והרופא המרדים הסכים: "ומה שמחשמל – מקצר את החיים לרגע". "איזה קצר!? אל תפתח פה לשטן! תעבור פה מיד על הבטן שלו, בוא נוודא שכל הכבלים תקינים. אני לא רוצה חיבורים מיותרים! מקסימום כבל מאריך אבל בוודאי שלא מקצר!"

אחרי שוידאנו שהכל תקין, שלפנו מביטנו את זוג הדיסקים, שאחד מהם ×”×™×” אותו מסור שאיים על זכרונו. אחד של 120 ואחד של של 160. אלוהים אדירים, איך חיינו פעם עם כל כך מעט? תקופת צנע של ממש! השארנו את הדיסקים מחוברים בכבלי הטבור שלהם והוספתי לו את הדיסק החדש, מקובע במקום ומחובר בטכנולוגית SATA החדשה. הרבה לתקן בו לא ×”×™×” לי חשק, אבל לפחות אוכל לדאוג שזכרונותיו יהיו בטוחים לעוד כמה שנים…

הערתי את החולה בעדינות. הוא נבהל לגלות שביטנו פעורה והדיסקים שלו גלויים לכולם. "מה אתה עושה לי? אתה קצב חסר לב!!", "די לבכות!!" שאגתי עליו. "אני מעתיק אותך לדיסק חדש, אבל בשביל זה אתה צריך להיות דלוק. אתה תרגיש קצת נפיחות אבל זה יעבור!". לא סיפרתי לו לאיפה ילכו הדיסקים הישנים אחרי שאגמור איתם, לא רציתי להפחיד אותו עוד יותר. פיזרתי על הדיסקים קצת רוטב tar|tar שיעשה את העבודה בהעדרי והלכתי לאכול צהריים. ביקשתי ממנו לחשוק שיניים ולחכות בלי לזוז. "עוד מעט יעבור" שיקרתי לו. מי כמוני יודע שלוקח כמה שעות להעביר כ"כ הרבה גיגות בין דיסקים, מהירים ככל שיהיו. השארתי אותו שם מייבב ומפחד לזוז. אני מקווה שלא יפגע בעצמו, רק רעש הניסור הזה היה יכול להעביר שרת שפוי על דעתו.

כשאחזור, עוד אצטרך להרדים אותו שוב לאחר שצרבתי לו MBR חדש ולהסיר סופית את הדיסקים הישנים. יש פציאנטים שלא שורדים את התהליך כשהרופא לא מקפיד, וצריך להשתמש בעזרים חיצוניים. כמה אני שונא להיות רופא…