בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את ×–×” בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה ×”×™×” כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, ×›×™ אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל ×–×” מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את ×–×” ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

רגע של שפיות בעיר המשוגעים

C:\DOS\RUN.EXEלפני הבחירות בי-ם התגלה ברגע האחרון ברקת כרוקח הסכמים עם גורמים כתומים ליצירת רצף התיישבותי מירושלים, דרך שטחים של כפרי מיעוטים, ועד להתנחלות מעלה אדומים. ירושלמים רבים שאינם מסכימים לבלגן שכזה התחלחלו שזו האופציה ×”×›×™ שפויה לרב פרוש. חלקם בצר להם סתם את האף והצביע לא על אף הכל כדי שלפחות תרד רמת הכפיה הדתית בעיר, וחלקם החליט שלמרות התחזיות הנוראות לכאן והנוראות לשם, אין להם יכולת מצפונית ללכת ולהצביע לאף אחד מהשניים והצביע מעין הצבעת מחאה לדן בירון, שיצא לרגע מענן ירוק כדי להיות ברירת מחדל שפויה. אין על העיר הזו… לא סתם זו אחת היחידות בעולם שיש על שמה סינדרום, וספציפית אחד שמדבר על איבוד עשתונות באקסטאזה דתית.

בין כל האכזבות מברקת, הגדולה ביותר לרגע זה היתה הכניעה לדרישותיהם (האלימות) של החרדים שלא לפתוח את חניון ספרא בסופי השבוע (התמונה באדיבות גיא, נלקחה מהוושינגטון פוסט עד כמה שהצלחתי לברר, ומופיעה פה בוודאי בלי רשות, עד שיבואו להרביץ לי). למי שלא יודע במה מדובר, היתה הפגנה אלימה למדי שהסתיימה בפציעות של שוטרים רבים, כהתנגדות על כך שהעריה תפתח בחינם את החניון שמתחת לשער יפו כדי שלא ימשיך שם המצב האבסורדי של חניה על מדרכות ופקקים איומים. אני לא יכול לקבל התנגדות דבילית בלי הצעת אלטרנטיבות שאינן פונדמנטליסטיות-רגשיות וחסרות כל קשר למציאות (וגם ללא הצדקה הלכתית או משהו, חס וחלילה). אבל בעיר הזו כבר אי אפשר לצפות באמת להתנהגות בוגרת והגיונית. הקהל החרדי האנטי-ציוני מסרב להשמע לממשלת המינות ביום האחד, ומתנגד בכל כוחו להתנהגות ה"חילונית מדי" של הממשל היהודי ביום אחר. שיחליטו אולי?

ואז כמובן הגיע תורו של מצעד הגאווה. אני שמחתי לשמוע שהשנה לא עושים למצעד יותר מדי בעיות, ואם הוא היה בשישי ולא מחר, הייתי גם נוסע לצעוד בו.

Ynet מתח דתי בי-ם? "העיתוי למצעד הגאווה נפלא" – חדשות

במקום זה אריע לו מרחוק כדי לנסות לעבוד, ואשמח לרגע קט שיש סיכוי שברקת בכ"ז יחזור בו מחזרתו ויפתח את החניון למרות ההתקפלות לפני שבוע. במקביל התחילו דיבורים כתומים על הפגנות נוכחות בערים ערביות בישראל. בשנה שעברה שיפדו אותי כאן חברי באותו הנושא על שאני עושה איפה ואיפה ומתנגד לחופש הביטוי של אנשים שאני לא מסכים עם דעתם. אני אמרתי שאני מתנגד לניצול חופש הביטוי (שקיים רק בפוקס בישראל), כדי ליצור פרובוקציות, ויצאנו בלי הסכמות מיוחדות על מה נכון ולא נכון.

סינדרום ירושלים - מאיר לוינגראז איך לשגע את המשוגעים, בלי לפגוע בזכותם להתבטא? השנה יש לי רעיון חדש. לא לעצור את המצעדים הללו בעליון, גם לא לעשות הפגנה נגדית באותו הזמן והמקום, אלא לקחת את הצד של "הנדסה חברתית", ברוח ההאקרים שבכובעים הלבנים-עד-אפורים, ולהצטרף פשוט לשורות המפגינים הכתומים. המצעד יצא, אבל ×™×”×™×” מוצף בכל כך הרבה "ירוקים" עד שיוטבע הקול ×”"כתום". מה אתם אומרים? אם ננסה, נוכל לגייס שני לובשי טישרט ירוק על כל מפגין כתום ולהשתלט להם על המצעד מבפנים. נראה לי שווה לנסות… את הפרובוקציה הזו אני מתבל בציור השמן הנהדר של ידידי מאיר לווינגר, שנקרא, איך לא, "סינדרום ירושלים". אם יוצא לכם לבקר בסיאטל, שווה לראות את התמונה בגודלה האמיתי והמרשים מאוד, וגם את שאר האמנות שהאיש המוכשר והרגיש ×”×–×” יוצר.

לבסוף, כדי לתפור ביחד אמנות, שגעון ונימה חיובית, הציצו בכמה תמונות מקדימות מהפקה עתידית של טים ברטון לעליסה בארץ הפלאות (או שמא סיפור המשך לסיפור המקורי?). תודה לנורית על הלינק!

בעבור נזיד אנשים

כתבתי על שיבוש מושג השואה בעיצוב האתוס השבוע, הפוסט הזה אצל דורון, ששכחתי להכניס, מדבר גם על העובדה שההתעסקות בשואה לא עוזרת אם אנחנו מדברים רק על השואה האישית ושמים ז** על השואות של עמים אחרים. בעצם הרחבה חשובה מאוד של אחד מרבים מהעניינים שנגעתי בהם באותו הפוסט, ובאופן יותר מפורש על שאיבדנו את המסר הנכון. אנחנו לא באמת זוכרים את השואה, אנחנו רק זוכרים את סיסמת "נזכור ולא נשכח". את האמפתיה לא שמרנו כלפיד ולא כגפרור. לחלופין אם תרצו, בחרנו את "לא נלך עוד כצאן לטבח" במקום "לא ילך יותר אף אדם כצאן לטבח".

אבל אנחנו כן הולכים, ועל ×–×” הפוסט שאתם קוראים. על ×–×” שאנחנו קשרנו את עינינו בעשירי לפברואר ונתנו סכין מאוד מושחזת בידם של כמה מהקצבים ×”×›×™ מוכשרים במדינה (ולצערי אני לא מדבר על הסבא שלי, ×›×™ אכפת לו מבני אדם. הייתי שמח אם הוא ×”×™×” ראש ממשלה לאיזה חודש…)

הרבה אנשים עם הבנה בסיסית בדמוקרטיה והליכי חקיקה היו דהומים לגלות יום אחד שפקודת USA PATRIOT, עברה בבית הנבחרים האמריקני במחטף מהספרים בזמן חודשי ההיסטריה שאחרי פיגוע התאומים – שעה בלבד לפני ההצבעה הוגש לסנטורים ספר אדיר של למעלה מאלף עמודים ובתוכו פירוט ארוך של תיקוני סעיפים ממאות חוקים שונים. בהקדמה ×”×™×” כתוב שחייבים את החוקים ×›×™ יוצאים למבצע לוחמה בטרור (ומה לעשות, מבצע ×–×” מבצע…), ועזבו אתכם מכל הדברים הגרועים שהחוק יכול לגרום. ב"פקודה" הגדולה והמקיפה מדי (נגד ×–×” אין חוק?!), נוגע יוזם החוק (הנשיא האמריקני ששמו מתחרז עם "יתוש") בעיקר בענייני בטחון פנים אבל לא רק, אבל התוצאה היתה העברת המון כוח לא מפוקח לידי רשויות השיטור והביון, וכוח עוקף חקיקה הועבר לרשות המבצעת, קריא הנשיא, וללא הגבלה בזמן(!!). חוקים אנטי-דמוקרטיים דומים נוספו תחת בוש, אבל ×–×” הגדול והמפורסם שבהם, והלחץ שהופעל על שני בתי הנבחרים להצביע בעדו בלי לקרוא אותו חרה להרבה מאוד אנשים.

אבל בישראל יש לנו סידור ×›×–×” קבוע – חלון חקיקה עוקפת כנסת – כבר כמעט 25 שנה, וכל שנה מצביעים עליו מחדש עם תכנים מעניינים חדשים וכמות הזרועות של התמנון והמקומות שידיו מגיעות אליהם ×”×™ לא פחות ממדהימה. משרד האוצר ואולי אנשי קבוצות לחץ אחרות, מאגדים לחוברת לא קטנה את כל החוקים שנראה להם שנכון וראוי לחוקק אבל ידוע להם שלא יעברו בועדות ובדיונים. לכאורה מדובר באוסף חוקי עזר כדי להקל את יישום התקציב השנתי אבל בתכל'ס נכנס לשם הרבה הרבה יותר, כולל התערבות בהתנהלות החלטות פדגוגיות במשרד החינוך, חוקי עזר לתעשייה והמסחר, מיסים רגרסיביים ושאר סעיפים מפחידים שהם אחד הגורמים לאי השוויון הסוציו-אקונומי שלנו. למה חברי הכנסת מצביעים בשבילו כל שנה? אז זהו, שהוא צמוד בצורה יצירתית לחוק התקציב. ×—"×› לא יכול לסרב לחוק התקציב כשהוא בקואליציה ולכן הוא חייב לאשר את החוק-עוקף-הכנסת איתו ביחד, ×›×™ הצבעה היא למעשה לשני החוקים במכה אחת, וזו מכה מכה…

כל הימים, כל הימים
חולמת אני על כובע קסמים.
כובע קטן, מקושט נוצה,
העושה כל מה שאני רוצה.

לאה גולדברג מתמללת את משאלות נערי האוצר

צריך כסף לטיסות לחו"ל? צריך. צריך לשכות שומרי ראש, מכוניות ומשרדים ליותר משלושים שרים? איזו שאלה! ויש גם את המאגר הביומטרי של משרד הפנים שיעלה הרבה מאוד כסף, ידלוף לציבור כמו טורנט של דוקטור הו המלא, ואפילו איננו שימושי לצרכי בטחון לפי אחד מאנשיהם ברגע של יושרה.

אז צריך חוק הסדרים. בטח שצריך, כדי שהדברים יהיו מסודרים, לא ככה? אם תעברו על כל מאות העמודים של "חוקי העזר הקטנים" שמצורפים לחוק התקציב לחמש השנים הבאות (טוב, "רק" שנה וחצי, אבל עם ביבי זה יראה כמו נצח), תגלו כמה קל לכסות חורים, למשל ע"י הפרטה של מנהל מקרקעי ישראל, שברור ששווי הקרקעות שב"בעלותו" היא יותר מתקציב המדינה כולו. אחרי סיפור הבנק שקונה את עצמו בדיבידנדים שהוא מחלק לשרי אריסון, מעניין בכמה נזידי עדשים חושבים למכור בשבילנו (לעופר? אריסון? וורן באפט?) את שארית קרקעות המדינה.

המדינה תחת ביבי מכריזה על גראז' סייל ענק, אברית'ינג מאסט גו, בעל הבית לוקח גם צ'קים דחויים וקופצים: בתי הסוהר ומערכת החינוך (כשהייתי קטן חשבתי שזה אותו הדבר), מערכת קופות החולים, מרכזי ההכשרה המקצועית, המעונות הממשלתיים לטיפול באנשים עם פיגור, מרפאות הנפש, חברות נמלי הים, רשות הדואר, ואם זה לא יספיק אז יטילו מיסים רגרסיביים על מים, ירקות ושאר מוצרי מותרות כמו בריאות וכבישים, ובדרך נהפוך את מערכת המשפט עוד פחות נגישה למי שהכי צריכים צדק. ככה בקטנה, שיהיה.

כדי שהעם יפסיק לצעוק שהוא לא נוגע בכלל בעשירים, הוחלט בלשכת הביבי להעלות את המיסים על מטוסים פרטיים ויאכטות. זה יראה להם, למנוולים שם בשלושת האלפיונים העליונים!

המבהיל הוא, שיש טקס שנתי קבוע. משרד האוצר מכניס "עיזים" שמנות לתוך חוק ההסדרים כדי שיהיה מספיק מה להוציא בדיונים בכנסת ועדיין ישתמרו להם בפנים כמה גדיים פזיזים. עוד מעט נדע מה נחתך ומה הוצל. בכל מקרה, ×–×” לא ילך לכיוון טוב. ארה"ב מלאימה את ניהול הכלכלה כדי לעשות סדר, בריטניה מורידה רגל מהגז, אבל רק לביבי יש את הפתרון הנכון – מי צריך נוצות?

אם תרצו לקרוא עוד, יש נסיון לנתח את המידע על חוק ההסדרים באקו-ויקי, ואם תרצו לקרוא את טיוטת החוק בשלמותה אפשר למצוא אותה אצל שלי יחימוביץ' בבלוג. עשרות קובצוני PDF במקום משהו קריא ושמיש, כמו שמשרד האוצר אוהב, אבל הפעם לא בגלל שהם שמו אותם שם.

עדכון: הטיוטה בסוף פורסמה ונראה שמדובר באותה הגרסא, למרות זאת אני משאיר כאן את הפסקה המקורית:

אל תטרחו לחפש את זה מרוכז יותר טוב מזה באתר הכנסת חלילה וחס, האוצר "פרסם" את הטיוטות המלאות ב"רשימה סגורה", רק לאנשים שצריכים להחליט, בפקס . למרות שאני לא תמיד מתומכיה, הפעם התודה מלאה ושלמה לבלוגרית האמיצה שלי יחימוביץ' על העבודה הברוכה, היא רק משאירה לקהל עבודה crowd sourcing קטנה להפוך את כל הטקסט המפוקסס והמפוקשש הזה לטקסט, ואני שמח לגלות שידידי רם און הרים את הכפפה ועושה עבודה לא פחות ברוכה. מזל שיש יוזמה אזרחית, אחלה חופש מידע יש לנו (ובמקרה זה נושא הפוסט הבא).

לפי ONN, האמריקנים מצאו פתרון יותר פשוט לגרעון. ככה אני יכול לסגור את הפוסט המדכא הזה באווירה טיפה פחות שחורה:

צרות של עשירים

יצחק תשובה: "הצלחת הקידוח היא נקודת ציון היסטורית בעצמאותה הכלכלית של מדינת ישראל ועשויה לפתור את בעיות ×”×’×– שלה למשך דורות ארוכים" – גלובס

מפעילת הקידוח, חברת נובל אנרג'י מארה"ב, דיווחה הלילה (א') על גילוי מאגר גז מסחרי בקידוח "תמר 1" מול חופי חיפה, בעומק מים של כ-5,500 מטר. הבדיקות איששו את ההערכות הראשוניות לקיומו של מאגר גז בגודל של לפחות 88 מיליארד מ"ק פי 3 מכמות הגז הטבעי שהתגלתה ע"י ים תטיס מול אשקלון.

[…]

יצחק תשובה לגל"צ: "אין לי ספק שזהו חג גדול למדינת ישראל. כעת לא נהיה מדינה תלותית בכל הקשור לגז, ואף נייצא החוצה. מדובר בכמויות אדירות שלא ניתן להסבירן, וכעת למדינת ישראל יש פתרון לדורות הבאים".

תשובה הוסיף, כי יצליח להחזיר את כל חובותיו לציבור ולבנקים חרף המשבר החריף שאליו נקלע. הוא העריך כי מיזם הקידוח ישפיע לחיוב על התמודדותה של הכלכלה הישראלית עם המיתון העולמי. "ישראל צפויה לחסוך ב-20% במחירי האנרגיה, וכעת התלות שלנו בנפט תרד".

הרגע שמעתי ברדיו, הראיון מלפני שעה. מנית דלק קפצה 35% והמסחר בה נעצר, יהיה מענין.

ירידת מחירי גז אומרת שירד גם מחיר הדלק ושאר המוצרים המשלימים. השאלה עד איפה ירד.

קצת ירידה זה רווחה לאנשים.

הרבה ירידה זה אומר גם ביטול ודחיית המון פרויקטים של אנרגיה חלופית. שי אגסי והפרויקט שלו עלולים להעצר או להכשל (מה העלות למדינה? מה העלות לסביבה?)

הרבה מאוד ירידה אומר גם התמודדות עם הצורך לבטל את ההסכם ארוך הטווח הגז הטבעי של ישראל מול מצריים, על כל המשמעויות המדיניות והכלכליות שלו.

עצמאות שוק האנרגיה הישראלי ×–×” דבר מצוין על הנייר. אני מקווה שזה לא אומר שלטווח ארוך אנחנו מסתכנים אקולוגית ובטחונית. לכן בחרתי את הכותרת…

יותר סימני שאלה מתשובות כרגע, אני מקווה שהפסקת האש בעזה תצליח לקצת. הולך להיות קיץ חם ומעניין. כרגיל בישראל, לא?

(הערת אגב למלעיזים בטוקבקים: אנשים התחילו להעיר שאולי זו הגזמה קטנה מצידו של תשובה כדי להקפיץ את המניה ולפתור את בעיות החובות שלו, אבל לדעתי אין מצב שהוא יעשה דבר כזה שקוף, כי זה סוג השקרים שתוך כמה שעות נתפסים. לא מספיק זמן כדי למכור מניות ולברוח מהארץ)

מישהו רוצה חתולה?

אני לא נוהג להפיץ הרבה חיפושים למאמצי חיות, אבל כשמגיעה חתולה עד אלי הביתה (תחת מכסה מנוע, זה טרנד שכזה), אני טורח לייצר את החתולול הראשון שלי.

unidentified feline object

מי לוקח(ת)? האפורה היפהפיה הזו נראית לי כבת חודשיים מקסימום, נראית נקיה ובריאה (אין בעיות עיניים, פרעושים, קרציות או קרדיות אוזניים וכולי שיכולתי למצוא), והיא צריכה עדיין המון מגע ויחס, מה שאני כרגע לא בבית מספיק כדי לתת לה (וגם ככה אני מטפל בכארבעה חתולי חצר). אם אתם מכירים מישהו שרוצה, אל תהססו ליצור קשר. אני ויהודית השכנה מודים מראש.

ציד מכשפות

קראתי את גל מור על ציד מכשפות, ובתגובות ירדן לוינסקי על כך שדי להאשים את המדיום ולעבור לדבר על החברה שאחראית על ההפגזה הלא מאוזנת וחסרת הרחמים נגד פיצה שרגא.

ברור שזו אשמת החברה, רק ששמועות טלפוניות נכתבות על מים ומופצות למעט אנשים בכל פעם, ואילו בלוגים ופורומים (ואימייל המוני עם יד מהירה על ההדק) גורמים להפצה רחבה יותר ולרוב שורדים, לפעמים קשים לתיקון (הרבה מערכות פורומים לא נותנות לך למחוק הודעות רטרואקטיבית). אז זו אשמת האנשים שרוצים לרכל ולחלוק את הפחדים עם אחרים, או אשמת המדיום?

"האח הגדול" הוא מספוא בהמות, שלא בא להעביר ידע או לחדש משהו יצירתי, הוא רק מנצל את יצר המציצנות האנושי שחייב לעצור ליד תאונה ולהסתכל. פורנוגראפיה נטו. מפיקי טלוויזיה ואנשי פרסום יודעים את זה ומנצלים את זה עד תום. האם זו אשמת האנשים שרוצים להציץ לאחרים, או אשמת המדיום?

רעיונות, חוויות, מוסיקה ובדיחות הם דברים שאנשים אוהבים לחלוק עם חברים. אם המלצות או את החוויה עצמה (טקסט, מוסיקה, סרט…). לפני שלוש מאות שנה סופרים התחילו לפחד שיעתיקו את ספריהם וביקשו ×”×’× ×” חוקית מהעתקה בטכנולוגית הדפוס. לפני מאה שנה פחדו מלחינים ממכירת תקליטים. 25 שנה אח"×› פחדו משידור מוסיקה בטכנולוגית הרדיו. 25 שנה אח"×› פחדו מהחלפת סלילים והקלטות בין המאזינים. 25 נוספות עברו והזעם יצא נגד קלטות בטאמקס וקלטות טייפ (ומשה קרוי ודן בן אמוץ הכריזו ש"ספריות ההשאלהשודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים"), והנה חלפו עוד 25 שנה ותעשיית המוסיקה מפחדת מהאינטרנט… כולם הצטרפו לפזמון: האם זו אשמת האנשים שרוצים להחליף חוויות או אשמת המדיום?

בשישי ראיינו לערוץ 10 את חבורת הפושעים הצעירים שעקצו זקנים אמריקניים בלפחות שני מליון דולר. ברור שהם עברו על החוק ופגעו באנשים בצורה חסרת לב, אבל אותם האנשים גם לא הפעילו שום שיקול דעת, או התייעצו עם רואה חשבון או נציג חוק לפני ששלחו עשרות ומאות אלפי דולרים לבנקים במדינה זרה. פשוט ניצלו את הנאיביות שלהם, אבל גם את תאוות הבצע. טוב, כאן ברור שהם לא אשמים שהם טמבלים, או לפחות אשמים אבל העונש שהם שילמו אינו פרופורציונאלי. מעניין אם ההגנה של הפושטאקים הצעירים תהיה "אבל הם רצו לתת לנו את הכסף, מי אנחנו שנגיד לא?".

וכאן אני אזכיר ולא ארחיב על מנגנוני שליטה באנשים על בסיס פחד (שלטונות טוטאליטאריים, דתות ממוסדות וכולי).

הפתרון הוא חופש ביטוי מחד, ומאידך חופש בחירה וחינוך לחשיבה ביקורתית.

האם אתה מעדיף לסמוך על שמועה מחברים או על מידע מוצלב מאנשי תקשורת, רופאים, אנשי מקצוע אחרים במקביל?
האם את מעדיפה שיצנזרו את האח הגדול מהמרקע, או שיווצרו התנאים שיבטיחו את שרידתם של אופציות תרבותיות כמו קול המוסיקה, 88FM, ערוץ 8, תכניות תרבות בערוץ הממלכתי שיתנער וינסה לחקות את הBBC, ומחלקת התרבות של גל"צ?
האם אתם מעדיפים תעשיית מוסיקה/קולנוע/טלוויזיה/ספרים מכורה לכסף עד שהיא דוחפת שינוי לרעה בחוקי זכויות יוצרים, מרגלת אחרי מליוני משתמשי אינטרנט ומרעיבה אמנים, או שיעברו כבר לשירותי מנויום זולים ואפקטיביים לכולם, שיועילו לאמנים, יבטלו את ציד המאזינים ויכניסו לפרופורציות את המלחמה המוזרה של אנשי התיווך בשניהם?

עוד על חשיבה ביקורתית ומוסיקה כשירות מנויים בהמשך השבוע (וגם ויסקי!). שבוע טוב…