עוד אסופת לינקים בהקשר חוק המאגר הביומטרי

החוק לשימחתי לא יעלה היום להצבעה, אבל הוא עלול לחזור ולהופיע לפני סוף הפגרה ביום שני (עם חוק מופז והקרקעות כשחלק מהאופוזיציה בוודאי בנופש ולא יטרחו להגיע להצבעה) או בדיון מיוחד אחר. יש זמן לנוח ולעבור על הפרוטוקולים, לראות מה עוד אפשר להפיק נגד המהלך המסוכן הזה…

בינתיים עוד כמה לינקים, על מאגר פיילוט לפרות לא נדבר היום. אני עייף כבר…

טור חשוב של חנוך מרמרי, לשעבר עורך עיתון הארץ, בעין השביעית: "עד לאחרונה גם אני, למבוכתי, לא צללתי לעומק הטיעונים שהועלו נגדו. אך משעשיתי זאת, עמדתי ברורה: יש להתנגד לעצם נטילת המידע הביומטרי ולא לסמוך על שום סידור אבטחה, מתוחכם ככל שיהא, למאגרים שבהם יאוחסן" (תודה למגיבה החדשה שלי, איה!)

החוק הביומטרי: אח גדול או פראנויה? – קפטן דף הבית – הארץ

החוק הביומטרי בויקי עמותת המקור.

עצומת המדענים שפורסמה הבוקר בידיעות.

שטרית בלחץ בגלובס, שטרית בלחץ בגל"ץ.

עידו באום בטוש: מהמרים על הפרטיות שלנו. יופי של מאמר.

הפסקת קומיקס: לא ארץ לארנבים ולקחני האצבעות.

עוד בטוש: מי ירוויח (מאמר שטחי משהו). שטרית קורא לאנשים ללכת לבדוק (האם הוא ישמח אם הם באמת יעשו זאת?). האם האימיילים של הקמפיין שלנו הקריסו את ממשל זמין? לא, זה היה המיזוג.

אגב, יכול להיות שיש RFID בתעודה או בדרכון החכם. אם זה מטריד אתכם אפשר להכין ארנק פאראדיי מאולתר, או לצלות אותה 5 שניות מדיום-רייר במיקרו… נשארת תעודה מקונקלת שטובה רק לזיהוי באמצעים אורגניים 🙂

הקריאה מרחוק של 20 מטר (69 רגל בפרסומים האמריקניים) היתה עם אנטנה כיוונית מוגברת. זה היה ב-2005, מאז אולי השתכללו…

סתם ככה בנסיעה (מתוך המכונית הנוסעת ליד אנשים ברחוב) – גם ששה מטרים הספיקו בשביל לשלות מידע מדרכונים אמריקניים עם קורא של $190 מאיביי.

ועם חדשות טובות כאלו, אני אומר לכם לילה טוב…

מה מטריד את עמי העולם?

אני יושב לי ומתבכיין על המאגר הביומטרי ועל זלזול שרירותי ובפרטיותי (היום מלאה שנה לפוסט על פיאסקו דאן אנד בראדסטריט, וכלום לא השתנה מאז כמובן), אבל האמריקנים והאירופים מראים דואליות מוזרה אחרת. הצצה לסלאשדוט:

את הת"ז שלי נתתי לאורנג' כשפתחתי שם חשבון, האמריקנים מתפרכסים מהרעיון.

מרשם התושבים שלנו מסתובב חופשי בחינם ברשת, האמריקנים מתמג'ננים כשפרטי עשירית מהמדינה שלהם מועמדים למכירה.

סעיף "פגיעה ברגשות הדת" בחוק העונשין שלנו הוא מקור לא אכזב לפיאסקואים מבדרים, האמריקנים מתפחלצים כשאירלנד מוציאה את חילול יהוה מהחוק.

אנחנו נלחמים על פרטיות נגד מאגר ביומטרי כשהבריטים מאבדים פיוז מהרעיון של הנפק"ת ת"ז כלשהיא ואילו בארה"ב מתנגדים אפילו לשים מעקב אלקטרוני על פרות.

אנחנו בוכים על מאגר שדלף ולקנדים יש חוק פרטיות כל כך מוצלח ש"על הפנים" הפכה לעבריינית.

ויש עוד דוגמאות, אבל בואו נראה מי סובל יותר מהישראלים?

הודו משיקה מאגר ביומטרי של מליארד איש. המשטרה הבריטית פושטת על מסיבות אקראיות שהיא מגלה בעלהפנים, אוסטרליה עדיין שוקלת לקפד את פתיל החיים של עברייני אימיול מועדים, צרפת בערך באותו העמוד, ניו זילנד מפעילה צנזורשת, בלאנקאסטר קליפורניה יסיירו מזל"טים לרגל אחרי התושבים בתקווה שיסתברו כפושעים, ובסין אסור יהיה להשתמש במחשב ללא צינזורשת מובנה(?!) ואם השתמשת במחשב יותר משעה-שעתיים ביום יכריזו עליך כמכור וישלחו אותך למחנה גמילה כעונש. אופס…

אבל נסיים בנימה אופטימית:
בספרד שיתוף קבצים כנראה כבר לא יחשב לעבירה, בבריטניה בריטיש טלקום ויתרו על המאבק על PHORM, בקנדה מוקמת מפלגת פיראטים ונראה שירדו מחקיקת הDMCA הקנדי, בנורבגיה חוק הפרטיות מקשה מעכשיו לעקוב אחרי פיראטים אז נראה שאין יותר תביעות נגד אזרחים בנושא…

הי נורבגיה, זקוקים לתוכי?

מציאות שבורה, אמנות שבורה

חנית כותבת על תדהמתה הקלה. אני גם לא יודע אם לצחות או לבכוק, אבל קשה לי להגיד שאני מופתע לחלוטין ממה שקורה לתכני המדיה ומאידך מה יהיו מוכנים לעשות כמה מובטלים בשביל כסף.

אבל מה יש לי להתלונן כשקשה להבין כבר מה מוגדר "סוגה גבוהה"? השבוע זכיתי בטעות (באמת שלא ניסיתי) בכרטיס ל"חיבוקים שבורים" של אלמודובר ב"לב דיזינגוף". כיון שנסיוני עם אלמודובר מ4-5 סרטים קודמים הוא "מעצבן עד מרתיח" אני לא ממש התלהבתי מהרעיון וכבר חשבתי לוותר על הכרטיס, אבל אמי עודדה אותי שזה סרט טוב ואופטימי. לא האמנתי לה עד הסוף ולכן מתוך מחשבה שאני וזוגתי נסבול שם (אני מכיר את הטעם שלה), לקחתי איתי חברה חובבת אלמודובר וניסיתי להכנס לנעלי הסרט. הרעיון התחיל מאוד מעניין, עלילה פשוטה למדי עם טוויסט קטן חביב של שני-סרטים-בתוך-סרט (לא ממש מקורי אבל ניחא), וצילומים חזקים ומרשימים שמעצימים את העלילה והרגש, אבל באיזשהוא מקום הפואנטה נמרחת, הקיטץ' שפתח את הסרט וחשבת שיקבל טוויסט חדש ויעלה על פסי "קולנוע איכות" נפל שתי רמות לקיטץ' של טלנובלות ממש, והפואנטות ממשיכות להמרח, עד כדי כך שכשכבר רואים לדקה את שדיה המרשימים של פנלופה קרוז על המסך זה לחלוטין לא סקסי, והסיטואציה שלי בכיסא גרמה לי לרצות להקיא, ובמפתיע הסיטואציה שלה בסרט דחפה את קרוז לעשות בדיוק את אותו הדבר על המסך שניה אחרי זה. המקבילה הספרותית כאן מושלמת אבל אני לא יודע אם לזה התכוון פדרו.

מיד בדקות שאחרי זה כבר היה לי ברור לחלוטין סוף הסרט, כי למעשה סיפרו לנו אותו מראש בין השורות. אבל הוא בכל זאת התעקש והמשיך לגרור את רגליו עוד 30-40 דקות של טרגדיה ודראמה ופאתוס מיותרות ששינמכו את רמת הקיטץ' שעל המסך מ"ויוה פלאטינום" ל"ויוה" רגיל. אם ההרגשה שהעיקה עלי נפשית לא הספיקה, קולנוע לב החליט לעשות ניסוי הקרנת ™FeelAround וכיבה את המיזוג. מה שקרה אחרי זה כבר ברור לכם לחלוטין, כי למעשה סיפרתי לכם אותו מראש בין השורות.

אני עם אלמודובר סיימתי.

בלוגרים, פרסום סמוי, יושרה למכירה ואתיקה עיתונאית לבלוגרים

חודש דחיתי, לכתוב או לא, ואז נזכרתי בנושא אחרי פוסט של ישי על שקרים בשיווק. אז באיחור של חודש אני מגיב לסיפור מקאן אריסון… הרקע, למי שפספס: כתבה של עידוק בעין השביעית חשפה עד כמה ציניים יכולים להיות מפרסמים, ולנצל את מצב השוק לפתות בלוגרים במאות שקלים פה ושם תמורה היושרה שלהם. ספציפית הוא מתאר שם קמפיין מוזר שבו המפרסם של קנור רץ לקנות כמה ספוטים בבלוגים לצנצנת של רוטב עגבניות תמורת נזיד עדשים. לא רק את היושרה של בלוגרים ובלוגריות הקמפיין הזה קונה, אלא גם את זה של ניר צוק, שבשביל הכסף הסכים לביים איך הוא כאילו מעדיף את רוטב קנור בין טייקים באולפן על פני הרוטב הטרי שהוא הכין למצלמות.

ידעתי שמפרסמים מתנהגים ככה, גם טוקבקים של פרסום סמוי-שקוף אינם חדשות, אבל הישירות וההתקפתיות של אשת הקשר של מקאן-אריסון מרמזת שהאנשים שיושבים במשרד הזה כבר מזמן נפטרו מהמצפון והיושרה וגם איבדו פרופורציות והבדלה בין אמת ושקר. תגובות לכתבה אפשר למצוא אצל עידוק בבלוג הפרטי, כולל תגובות כועסות בעילום שם (אני מנחש של המפרסמים או של בלוגרים שמפחדים לאבד את ההכנסה הנוחה), ושם נרמז שאף יריב חבוט, איש שלא אמור להיות לו מחסור בכסף, היה אחד הבלוגרים שהתפתה למכשיר סלולארי אומניה, ליכטש פרסם שיר לכבוד הארוע, . הדיון שהתפתח עבר דרך יובל דרור (שכמוני הצליח להיות מופתע מהאגרסיביות), ומשם המשיך לעוד הרבה יעדים בלוגוספריים, את עץ ההתפתחויות תמצאו בבלוגדיבייט (שבאמת סבל מתקופת יובש בחודשים האחרונים…). בהמשך חזר הדיון על ענין הקוד האתי לבלוגרים, נשלף הפרויקט של אפי פוקס מהבוידעם, ונשאלה השאלה, מהו הפתרון לברדק המעיק הזה שנקרא אמינות ברשת. האם קוד אתי שמוסכם על רבים או דיסקליימרים אישיים? הרי זה לא אכיף, אמרתי את זה כבר כמה פעמים אצל אפי בבלוג. הנושא מטריד אבל אין פתרון אמיתי מלבד הפעלת השכל (מסכימים איתי רויטל, רן יניב ואחרים), ומצד שני אני לא מבין את הזלזול שמביעים אחרים בנושא (למשל רונה).

אני יכול רק לפרסם כאן את הפרמוטציה שלי לדיסקליימר (לאחרונה עדכנתי), ולקוות שתאמינו לי כשאבקר מוצר לטוב או לרע. כל בלוגר יכול לפרסם מה שבא לו, אחרים יכולים לירות בו חיצי ביקורת אם הוא לא יחסום תגובות וטראקבאקים. בסופו של דבר, על הקוראים מוטלת האחריות להפעיל חשיבה ביקורתית.

זה נכון יותר ויותר גם למדיה החדשותית הרגילה לצערי, שכבר מתקשה לדווח בנייטרליות (משיקולים מסחריים?). במקום שבו קובעי מדיניות מאבדים צפון והתקשורת מאבדת שיניים, לפעמים הישועה וקול ההגיון יכולים להגיע גם מהבלוגרים, יושבי היציעים הופכים להיות שחקני ספסל בזכות עצמם (אגב, פרשת דרורי קיבלה היום טוויסט תמוה), ועל הקוראים מוטלת המשימה לברור לבד את מקורות המידע. כולם הרי חוזים את מות העיתונות, ורק מיחלים שישרוד העיתונאי. לאף אחד לא ברור באיזה מודל כלכלי זה יקרה, ואיך נגיע מכאן לשם. זה לא הולך להיות קל, וקשקשני השיווק ינסו להטות את המידע לכל כיוון אפשרי, אני מקווה שנהיה בסדר.

לסיום אשאיר אתכם עם שתי המלצות לא ממומנות: הראשונה היא לא ללכת ל"שרקוטרי" ביפו. בזבוז זמן וכסף, אולי יום אחד אכתוב בהרחבה. גילוי נאות: לא שילמתי על הארוחה, אמא שלי הזמינה אותי (וסבלה עוד יותר ממני).

השניה היא על התקליט החדש של רגינה ספקטור, שהולכת והופכת ליותר יפה אבל יותר ממוסחרת מפעם לפעם (כסף כסף כסף). התקליט האחרון שלה יצא לחנויות לאחרונה. גילוי נאות: עוד לא שמעתי אותו בעצמי, אבל נראה שעדיין היא מעולה במה שהיא עושה אז מה יש כאן להמר?
Laughing With

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.