שבעה דברים שלא ידעתם עליי

שרביטים כבר מזמן לא באופנה חשבתי, ופתאום נחת עלי אחד מכיוון יוחאי: "שבעה דברים שלא ידעתם עליי". לקחת? לא לקחת? נו, ננסה… הבעיה שכתבתי כבר פעם פוסט ×›×–×” וקשה לי לחשוב על דברים חדשים שהשתנו מאז 🙂

  • כמו יוחאי, השם שלי כבר מציף את גוגל, אם מקלידים בגוגל סאג'סט "עירא" השם שלי כבר מופיע בתור האפשרות השניה. יש יתרונות אולי להיות בעל שם ייחודי ×›×–×” 🙂
  • אני מכור לגוגל רידר. אחרי חודשים שפחדתי להציץ על כפתור "טרנדז" נשברתי וגיליתי שאני רשום ל380 פידים. נשבעתי לקצץ בחומרה והחלטתי שזה ×™×”×™×” שבוע של ניתוקים ואכן הרגתי הרבה מהם, אבל אחרי שבוע גיליתי שאני מנוי ל420. הנושא יעלה בפגישה הבאה שלי עם הפסיכיאטר.
  • למרות שצחקו המון על השם שלי כשהייתי קטן והשתמשו בו כדי להקניט אותי אני מעולם לא שנאתי אותו או האשמתי אותי בצרות שלי 🙂
  • אני עדיין לא יודע לרכב על אופניים.
  • הלחינו וביצעו שיר שכתבתי פעם בטלוויזיה.
  • שני שרתי הלינוקס הראשונים בכנסת הותקנו על ידי ב1996.
  • פעם יצא לי לתקן במהלך השירות הצבאי מסוף על השולחן של רבין בלשכת שר הבטחון בקריה, וברגע לא מפוקס ומאוד לא טיפוסי של התרגשות של fanboy, "השארתי" אצלי למזכרת את ×”mousepad המשופשף שלו.

למי להעביר את השרביט? יש לי כמה חברים שלא מעדכנים בבלוג או שהייתי רוצה לראות אותם כותבים בלוג אבל הם עוד לא לגמרי החליטו אם ואיך ומה, אז אני אעביר את זה דווקא להם, כדי שיהיה להם מה לכתוב בפוסט הראשון/הבא: מכנס, אפי, ורדי, ישי, איילת, הירנוט ודקס.

ציונות, יהדות ובחירה בעייתית בדמויות, סמלים ולקחים

גיא כתב בדיוק על מאבקי הדתיים בטיב-טעם החדש בנווה שרת, וספציפית על הפרשנות של אסף וול למצב והתייצבותו לצד הטיעונים החרדיים. לא קראתי הרבה מטוריו של מר וול והלכתי להציץ בכמה. ידידי אפי שעוקב אחרי טוריו טוען שהקו שלו הוא סכסכנות שאמורה להסוות לאומנות יהודית לפי מסורת טומי לפיד: כשכשנוח לה היא חילונית צינית, כשנוח לה היא שמרנית אפולוגטית, ולפעמים מר וול כותב סתם בסרקאסטיות מלאת התלהבות עצמית או שפשוט יורה במקביל לכל הכיוונים עד שכבר לא ברור לי בעד או נגד איזה צד הוא. נראה לפעמים שיש בו איזו צביעות יצירתית של ביקורת בלתי בונה על כולם לצד התחמקות מהגדרה עצמית או הבעת עמדה ברורה מדי שעלולה להפריע לו יום אחד אם היא תשלף בפניו בויכוח ותסתור את המלך במעירומיו.

אבל כאמור הגעתי מגיא, שמתייחס ספיציפית לכך שוול מעלה את דמותו המיתית של מתיתיהו החשמונאי ומלחמתו בחזיר בתור דוגמא וסמל שראוי לנו לכבד כשאנחנו בוחרים להגדיר את דמותינו והתנהגותינו כאן בארץ (וול מזכיר לא מעט את ענין החזיר כמשהו נפרד משאר החיות הלא-כשרות). התחלתי לענות אצלו, אבל ליתר בטחון רציתי לרענן את זכרוני בסיפור החשמונאים ×›×™ הם לא באמת מה שלימדו אותנו בבית הספר, ומתגובה קטנה יצא לי כבר פוסט…

מר וול היקר, סמל מצוין בחרת, אבל למה עצרת? אולי תבאר ותפרט מה עוד אפשר ללמוד ממתיתיהו ומשפחתו המפוארת? החשמונאים התחילו בתור משפחת קנאים דתיים בתקופה שכל העם החל להתפצל לכתות. הם ניצלו תקופה של אי יציבות פנימית בשלטון הסלאוקי כדי ליישם את הקנאות שלהם בצורת טרור. הם הרגו לא רק סלאוקים אלא גם יהודים שנראו להם, אפעס, קצת מתבוללים (או אולי סתם שייכים לכת מתחרה), והכל לפי דוקטורינות שהכתיב סבא מתיתיהו. הוא הספיק להתחיל את המרד וגם למות קצת אחרי בשיבה טובה אבל הילדים המשיכו יפה את העבודה: בתור הפגנות יהדות נלהבות היו הוא וכנופיתו היו פורצים לכפרים שהיו בעיניהם "פייסניים מדי" עם השלטון, הורסים את הפסילים הפסולים, אוספים את כל היהודים שלא נימולו ומלו אותם אחד אחד במרכז הכפר, מול המזבח ההרוס. לפי חלק מהסיפורים, מי שהתנגד קיבל ברית מילה "יסודית" יותר או גם איבד את חייו. מוצדק או לא? הרבה יזוזו על הכיסא באי נוחות ויגידו כי אי אפשר להכין קיש לוריין בלי לשבור כמה בייצים או ש"אידאולוגיה היתה בזמנו הכלי הנכון להציל את העם מכליה רוחנית ביד הכובשים", אבל הסיפור הרי לא נגמר שם.

שמעון בנו של מתיתיהו הצליח לנפנף את הסלאוקים ולהקים אוטונומיה, כבש שטחים וקצר את שבחי העם, שברגע של אופוריה וכניעה למאניפולציה סמך על ידיו ועל משפחתו את ריכוז ההנהגה הדתית, הצבאית והפוליטית כאחד, ולמעשה הפך אותו למלך מלבד הסמלים והשם. שמעון אפילו הצליח להשחיל לנוסח החלטת אסיפת העם שנתנה לו את כל הכוח הזה, סעיף שאומר שאותה אסיפה לא יכולה לקחת ממנו חזרה את כל הסמכויות אלא אם הוא יאות להסכים. מזכיר מישהו? (כל התשובות כנראה נכונות)

כצפוי, השתן שעלה לראשו עבר בירושה, אולי שכרון הכוח ואולי ההשפעות ההלניסטיות (מה שקוראים אצלנו "התיוונות") התחילו לתת את אותותיהם, ושמעון ואחריו בנו יוחנן התחילו להתרחק מעצות הכוהנים שנתנו להם את למעשה את הלגיטימציה למלוכה. יוחנן הורקנוס (שהיה הראשון שגם הדביק לעצמו גם שם יווני) לקח את מושכות הכוח שירש והמשיך במלחמת הקודש המוזרה של כיבוש העמים מסביבם וגיור בכפיה(!) של האדומים, הנבטים ועמים קטנים אחרים. כלפי פנים הוא ניסה לשמור על פאסון פלורליסטי ועל שלום בית בין הכתות השונות, אבל כשהתחיל מרמור בין הפרושים שהוא מחזיק בתואר הכהן הגדול אבל במקביל גם מנהל מערכות צבאיות דרשו ממנו לוותר על אחד מהתפקידים. יוחנן התחפר בעמדתו, והתחיל להסתמך יותר על תמיכת צד הצדוקים. בנו אלכסנדר ינאי לקח את זה הלאה וביחד עם הצדוקים פתחו במלחמת אחים מול הפרושים שגבתה לפי פלאביוס 50,000 חיי יהודים, חיסול ממוקד של שליש הסנהדרין (רק מהפרושים שבהם, למי שתהה), ובאירוע מפורסם במיוחד צלבו 800 פרושים ומול עיניהם עינו ורצחו את משפחותיהם, ואז ישבו מולם כשמסביב ערימות גופות 800 המשפחות והרימו משתה שמח במיוחד כשהדם ממשיך לזרום מסביב על האדמה. אולי לזכר זה הריבה של הסופגניות אדומה?

אני מדלג כמובן על עוד הרבה פרטים ודקויות (הלילה קצר) אבל מצטייר שהחשמונאים האלו פשוט משפחה מאמי. תודה אסף על התמונה המנטאלית, ועזוב לי את הבייקן. הוצאת לי עכשיו לגמרי אפילו את הרצון לחגוג את חנוכה. לא פלא שהורדוס, נכד לאדומי שגויר בכח ×¢"×™ הורקנוס ×”× "ל, לא ממש אהב את החשמונאים וחתך להם את שושלת תאוות השלטון והקנאות, ואני אומר חתך לא במובן המשפטי/בירוקראטי/דמוקרטי…

העצוב הוא, שיש גם אנשים שהפכו את חבורת החמודים האלו לדמויות מופת לאתוס הציוני המודרני, ושוכחים להם הרבה פרטים עקובי דם שלא היו קשורים דווקא ב"התנגדות מול כובש אכזר" אלא דווקא תככנות פוליטית, תאוות כוח, קנאות דתית ושאר הסיבות העצובות אחרים למלחמת אחים, התעללות בעמים נכבשים והתנהגות שמאוד מביך לקרוא עליה אפילו אלפיים ומשהו שנים אחרי, שלא לדבר על הסוף הלא מעודד של כל התקופה הזו. באותה צורה גם שלפה הציונות גם את בר-כוכבא מדפי ההיסטוריה והכניסה אותו לקאנון להיות סמל ליהודי העומד על שלו, אבל לעולם מזכירים באותו המשפט שבעקבות המרד הדתי הקנאי האומלל שלו איבדו את חייהם 400,000 יהודים לפי המסורת היהודית או עד כמליון יהודים לפי הסטוריונים אחרים (600,000 כנראה נפלו כבר אז בין כיסאות השאלה מיהו יהודי), שזה אומר בין שליש לשני שליש מהעם היהודי דאז, או במילים פשוטות – אסון הרבה יותר חמור מהשואה הגרמנית. הרבה פלגים חרדיים לא רואים אותו כגיבור גדול, ועד היום קוראים לו בר-כוזיבא, אבל בבתי הספר שלנו עדיין מלמדים ילדים לשיר על בר כוכבא הגיבור, לספר על לוחמי האצ"ל הגיבורים ולפחד מהחמאס והחיזבאללה.

אז זו הדוגמא? האם החשמונאים אלו לוחמי חופש במלחמת אין ברירה על חיי עם, או שמא טרוריסטים עם קנאות דתית ותאוות שלטון שמביאה אותם בסוף למלחמות אחים ואכזריות לא אנושית ובסוף חורבן עצמי? האם אלו האנשים שצריך לקחת מהם דוגמא או שמא לראות את ההתנהגות הזו כאזהרה מפני התדרדרות ערכי חיי אנוש, שחיתות שלטון אלימה והשמדה וגירוש בסופו של המסלול?

הניסוח בויקיפדיה מנסה להיות יותר סלחן, רואים שחינכו אותנו טוב בבית הספר:

בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים, שלעתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם. במקביל לכל אלו, החלה המעורבות הרומאית בענייני המזרח הקרוב, שהלכה והתגברה עד לכיבושי פומפיוס, והעלאת הורדוס לשלטון.

תחילתה של השושלת במתתיהו הכהן וחמשת בניו, שואפי החירות, וסיומה של השושלת, במרחץ הדמים שערך בה הורדוס, הותיר בתולדות עם ישראל כדימוי חיובי של השושלת, וכתקופה שיש להתגעגע אליה בימי החורבן והגלות שבאו בעקבות נפילתם. הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה.

שמתם לב? שואפי חירות מקופחים שהארכיטקט הפרידמן המתייון הורדוס דיכא להם את המאבק והזהות הלאומ(נ)ית. לי זה נשמע כאילו הורדוס פשוט נאלץ לנקוט בכמה פעולות לא נעימות כדי להשתיק את מלחמות הכתות והפלגנות ולנסות לבנות את הארץ הזאת ולהביא לה שיגשוג טכנולוגי, מסחרי, תרבותי ותדמית חדשה באירופה. זה אפילו עבד לכמה שנים טובות למרות התקוטטיות הכתות שהמשיכו, עד שהתחלפו האימפריות, והפרובינציה המתאוששת שלנו שוב התפרקה כשחבורות קנאים לא השכילו לנסות דיפלומטיה וסדר עדיפויות יותר הגיוני וגמרו בחורבן בית שני, הגליה ו1900 שנה שנראה שלא נוצלו להפקת לקחים.

כי אם אני למד מהסיפורים האלו משהו, זה דווקא את כל הלקחים האפשריים נגד טעויות כמו שלטון ריכוזי מדי, אי הפרדת דת ומדינה, איפשור לאנשי דת להכתיב מדיניות ציבורית ושילטונית, איפשור לגנרלים להמשיך לנהל אג'נדות מדיניות אחרי שנגמר מצב חירום, חסימת הבעת דעות או זכות בחירה של העם, פיצול העם לפי מעמדות או מפלגות ונתינת יחס ממשלתי מפלה בינהם, חירחור מלחמות אחים, נפוטיזם ובעיקר נגד נתינת הנחות להתנהלות קלוקלת שכזו מטעם הנהגה כלשהיא. האם למדנו מזה משהו? אני חושב שעליית מפלגות סקטוריאליות שתוקעות קואליציות זו תופעה שצריך למצוא לה פתרון, וצריך להתחיל לחנך לדמוקרטיה כי אחרת משתחלים לכנסת אנשים שהמושג לא ברור להם, ואני אעצור כאן אחרת חוק גודווין יקבע שנגמר הדיון והפסדתי בו עוד לפני שענה כאן אפילו אדם אחד בתגובות :-).

אני אולי קצת מאשים את הנאיביות של ההוגים הציוניים בבחירה הבעייתית בדמויות האלו רק בשביל ספין יצירתי של בחירה מאוד סלקטיבית של סיפורים כדי להראות שאמנסיפציה ויהדות אינן זרות. נאיביות, כי היום יותר מדי אנשים לוקחים אלמנטים אחרים מאותן דמויות ולוקחים את הספין למקום מאוד שונה. אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק להסתכל כל פעם רק על היסטוריה סלקטיבית כדי להפוך אותה למשל ותירוץ. צריך להתחיל להתבגר כאינדיבידואלים ועם ולהבין את המלאכותיות המסוכנת של לאומנות ופלגנות ולהתחיל להפנים שכהומו סאפיינס הגיע הזמן שנניח את האגרופים הצידה ונתחיל לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות כדי לשפר לנו את איכות החיים ולאפשר לנו להתמקד בתקווה ושיפור ולא בתחרות מי יקבע מתי יבוא יום הדין ולמי זה יכאב יותר.

בתקופה כזו, שאין לי מפלגה שאני שלם עם הבחירה בה, אני מקווה לשמוע על אנשים חדשים עם אג'נדות שמדברות אלי. אולי החבורה הזו, מי יודע. מייאש לראות שגם האנשים שאני ×”×›×™ מזדהה עם דעותיהם על הנייר מתפקדים בסוף בכנסת לפי תכתיבים של הסכמי קואליציה, לוביסטים, דעות קדומות ושיקולי תדמית תקשורתית. השלטון שמתחלף פה בקצב מסחרר תמיד תקוע במקום עם קואליציות קטנות ושבירות מדי ואף אחד לא מעיז לשנות מספיק את סדר היום ארוך הטווח מפחד לאבד את הכיסא בטווח הקצר. ברור לי לפי הסקרים שהפעם מי שלא אבחר יגמור באופוזיציה. לצערי אני לא מאמין שאפשר להביא לשינוי חקיקה רציני בנושאים יסודיים כשאתה יושב באופוזיציה, אפשר מקסימום לנסות לעצור את החוקים הגרועים, לכן נשאר לי רק להחליט מי ×™×”×™×” ×”×›×™ טוב בקידום המטרות שחשובות לי מבחינת ×™×—"צנות, שיווק רעיונות ודעת קהל. מגוחך אבל ×–×” המצב – הריאליטי משתלטת על המציאות.

מספיק ברברת. אני הולך להתקין את וורדפרס 2.7 וללכת לישון. וויש מי לאק!

שוק הSEO בצורתו הנוכחית בא אל קיצו (דעה אישית)

הפוסט הזה בהמשך לתגובה אצלי בבלוג, עידן חלק עלי וצידד בנחיצות של תוספים כגון All-in-one SEO Pack לוורדפרס.

אני מודה שאני בום ועם הארץ בשאלה של מה זה בדיוק SEO ואיך עושים אותו. יש לי לפחות חמישה אנשים שעובדים בתעשיה הקטנה הזו וההגדרות של כל אחד מהם לתחום טיפה שונות.

בתחילה היו "מקדמי אתרים" שהציעו "להכניס אותך ל4000 מנועי חיפוש ב$300 בלבד!". זה תמיד העציב אותי שאנשים היו נופלים לפח הזה. זה היה בתקופות שהיו המון אתרי "דירקטורי" כמו יאהו ואנשים קראו להם מנוע חיפוש בטעות. אתר ישראלי היה בעצם צריך להופיע בעיקר ביאהו, אלטא-ויסטה, אקסייט ומאוחר יותר גוגל, ושניים-שלושה דירקטוריז ישראליים כמו וואלה ונענע והיום גם דפ"ז. עסק הקייטרינג של אמא שלי גם שילם עוד טיפה כדי להכנס לאתר יעודי לספקי אירועים וחתונות שהוכח באמת שהיה שווה להיות מוזכר שם. זהו. אפשר לספור על פחות משתי ידיים.

אח"כ נכנסו גוגל והעולם הבין שמקום ברשימת התוצאות לא קונים בכסף וקמו עשרות מומחים שחשבו שהם יודעים איך לעקוף את "האלגוריתם" ולדחוף את האתר למעלה, הנסיונות היו חוות לינקים, אבל גוגל עלו על זה. אח"כ בא פיצוץ האתר במאמרים זולים מועתקים אבל גוגל עלו על זה, אז עוברים למאמרים מקוריים מוזמנים ושכירת חברות שכל תפקידן הוא שכתוב הודעות עיתונות ומאמרים כדי שלא יופיע אותו הטקסט בכמה אתרים. לאט לאט אנחנו חוזרים למצב שבו תוכן "זול", מועתק, מנופח או משוכתב כבר לא תופס. צריכים להיות רלוונטיים. הסוג הזה של נסיון אופטימיזציה למנועי חיפוש (ר"ת יפים, לא?) עבר מהעולם. נשאר מזה רק המרכיב של דאגה לתאימות לתקנים (משהו שהישראלים עוד לא מפנימים כידוע).

גוגל כבר מסתמכת לדעתי פחות על תוכן האתר ויותר על תבניות הגלישה של המשתמשים – הם יודעים על אילו תוצאות הקשתם בחיפוש, הם יודעים לאילו כתובות גלשתם מתוך מייל אישי בג'מיל, הם יודעים איך ולאיפה אתם מנווטים כשאתם באתר שמשתמש באנליטיקס והם יודעים מה אתם קוראים דרך פידברנר. המידע ×”×–×” בסופו של היום יותר אינפורמטיבי להם בהרבה. גוגל מסתכלים על התוכן שלך אבל יותר מזה על מי ואיך וכמה צורכים אותו, ולכן הפוסטים כאן בבלוג וכמות הקוראים שלהם הביאו אותו לראש התוצאות בחיפוש השם שלי, לא שום תוסף שמשכתב את המטא-תגים, או מנסה להאכיל את הבוטים ולהתחנף אליהם…

עד היום אין לי מושג ירוק מה הוא פייג'ראנק בדיוק ואיפה בודקים אותו, אני יודע שלפחות כשמחפשים היום את השם שלי הבלוג הזה מופיע בראש התוצאות כשרק לפני חודשיים הוא הופיע בעמוד השני (למרות שהוא קיים ופעיל כבר כ-3 שנים). מה כאן מרים מאשפתות או זורק לקרקעית עמוד 6 של התוצאות? אין לי שמץ. לבטח זה לא היה בגלל שהתקנתי תוסף או ששיניתי עיצוב, או את המטא-תגים ובטח לא בגלל ששיניתי סגנון כתיבה או נושאים. אני חושד שגוגל פשוט מצליחים למדוד אותנטיות ורלוונטיות בפרמטרים יותר אנושיים, ואין כאן שום טריקים שתוספים יעזרו בהם. התוכן הוא המלך, ברוך הבא לweb 3.0. עכשיו השאלה היא מי ינצח במרוץ להגדיר את 4.0 (כן, אני סרקאסטי).

אתר מתואם אישית (כמו שמציעים ניוקונומי) ותוכן+פרסום ממוקד מיקום וקונטקסט כמו שמתחילות להציע הפלטפורמות הסלולריות ×–×” הדבר הבא למפרסמים ולחבררת הענק (עוד על ×–×” בסדרת פוסטים על כנס סלקום למדיה שאכתוב בקרוב), אבל ×–×” לא נוגע לבלוגים. אני לא הולך לכתוב פוסטים שיקפצו לך בנייד כשאתה נכנס למתחם קניון מסוים… אבל בהחלט אפשרי שגוגל ידאגו לשלוף לך בהתנדבות ביקורות מסעדות שכתבתי אם תהיה ליד המסעדה ואתה קורא קבוע שלי. כבר היום אייפונים וג'יפונים מחפשים לך בתי עסק לפי קרבה גאוגראפית, בעתיד החיפוש ×™×”×™×” גם לפי תוכן רלוונטי מהגרף החברתי שלך. אנשי השיווק לועסים היום במרץ את הציפורניים, איך מקדמים מוצר כשדעות חברים (שתמיד היו יותר משפיעות) יהיו הרבה יותר זמינות? איך חנויות יכולות למכור במחיר קמעונאי כשהקונים מסתובבים בחנות עם דפדפן ומשווים ובודקים כל מוצר בזמן אמת אצל המתחרים ובאיביי? נערות היום הולכות למדוד בגדים, שולחות בזמן אמיתי תמונות MMS לבלוג מהחנות, ועד שהן חוזרות הביתה, ענן החברות כבר נתן את דעתו על כל אחד מהפריטים ונשאר רק להזמין אותם בזול יותר מחנות מקוונת, צרות לקמעונאים? הבעיות האלו יהיו צריכות להיות המטרות הבאות בקריירות של אנשי שיווק ושוק ×”SEO. חברות הסלולאר מתות למכור שם שירותים, ויועצי ×”SEO הראשונים שעוברים לתחום ירביצו את המכה הגדולה. אני חושב שהבלוגרים כבר מסתדרים יפה, עם או בלי תוספים ויועצים, גוגל יודע למיין אותנו היום בלי עזרה 🙂

התסכול של חוסר המידע

אני חושב שאקרא לזה MIFS, עד שאמצא שיש לזה שם אחר. Missing Information Frustration Syndrome.

אני מגלה שככל שעוברות השנים, כשחסר לי מידע אני מאוד מתוסכל. קשה לי לקבל אמונה דתית ותורות רוחניות, קשה לי להיות לקוח של תוכנה סגורה, קשה לי לעבוד בטלפון מול לקוח שלא יודע להקריא לי אפילו הודעת שגיאה מהמסך, קשה לי אפילו כשאנשים שולחים בטוויטר הודעות טיזר בלי להסביר.

אני מעדיף לדעת מה שיותר, אבל חצי אמת מתסכל יותר מאשר לא לדעת כלום.

קשה לי להוריד רססים מgReader אבל יותר קשה לי שהם מצטברים ואני לא מגיע אף פעם לקרוא אותם, עד שאחרי שלושים יום הם נעלמים בתהום הנשיה של "סומן כקרוא". קשה לי מאוד כשמרואין לא מספר לי את כל הסיפור או מתחמק משאלות חשובות. קשה לי כשמישהו מזמין אותי לעבודה ולא מספר לי מה המטרה האמיתית שלה או מה הצרכים האמיתיים שלו. קשה לי אפילו סתם כשאנשים משכנעים אותי או שוכרים אותי לעשות דברים על אמונה עיוורת או משיקולים שלא מתאימים לי. תכנון חייב להיות הגיוני לפני שמבזבזים עליו כסף ואנרגיה לשוא (אפילו אם אני אקבל על זה יותר כסף בסוף, התסכול עדיין הורג אותי). גם קשרים עם אנשים וחברים שבהם נשמרים דברים בראש ולא נאמרים יכולים לבשל בתוכי מועקה. למה אני יכול לשים את כל הקלפים על השולחן אבל אסור לי לצפות לזה מאחרים?

אני מאוד מתוסכל היום. בתור נקיטת פעולה כדי אולי להפיג חלק מהתסכול, העפתי יותר מחצי מהאנשים שאני עוקב אחריהם בטוויטר ואני מתכוון לעבור בהמשך היום ולחתוך באגרסיביות גם רססים מגוגל רידר. יש רעש שמונע ממני להגיע אל המידע החשוב, מונע ממני לחיות בתוך ים של רעש וחצאי מידע שמאיימים להטביע אותי. טוויטר זה רוב הזמן רעש. כנ"ל מסנג'רים למיניהם. רעש הוא אחד מהסיבות (הרבות) שאני נמנע מבוקפייס, ומצד שני חברים שלי מפרסמים שם מידע שאני לא יכול לקרוא. שוב תסכול!!

גם לכם יש שמץ מזה, או שזה השיגעון הפרטי שלי? איך אתם בוחרים להתמודד?

פאר ויסנר עוקב אחרי

peervisner בטוויטר. והוא עוקב אחרי. אולי הוא חושב שאני תל אביבי? אבל הוא גם עוקב אחרי סקובל ואחרי עוד כמאה ועשרים איש. אני מבולבל. Whisky Tango Foxtrot?

Chrome – עוד כמה מילים

אתמול כתבתי כמה מילים עליו אבל יש לי מה להוסיף. אני עדיין רואה הרבה באזז מאנשים שמבקרים או משבחים אותו בלי לבדוק, או רק בגלל שקראו את הקומיקס החמוד של סקוט מקלאוד.

הדפדפן הזה, עם כל הכבוד לו, איננו "מדמה מערכת הפעלה" או "מתוכנן כמו מערכת הפעלה". אין לו מנהל משימות משל עצמו אפילו אם זה נראה ככה. כשהדפדפן עולה, הוא ראשית פותח תהליך שאחראי על התצוגה, שבתורו פותח עוד מספר תהליכים שאחראים על טאבים, ופונים אל מנהל התצוגה להציג את הרינדור שלהם בשבילם. אין כאן טריקים גדולים, זה בדיוק אותו הדבר כמו הרבה תוכנות יוניקס שמפצלות את הפעולות שהן עושות להרבה פרוססים במקום הרבה ת'רדים. אין כאן מהפכות, ככה כבר עובדים שרתי ווב כמו אפאצ'י, שרתי דואל כמו Qmail, שרתי פופ3 ועוד רבים וטובים. כך גם עובדת סביבה כמו גנום או KDE. הרבה רכיבים רצים, כל אחד בפרוסס נפרד, זה הכל.

כרום גם אינו מריץ כל טאב בחלון לחוד. מהר מאוד תגלו שכנותנים לחיצה בכפתור אמצעי לפתיחת לינק בטאב חדש, גם אם זה לינק לאתר אחר, הטאב הנוסף נשאר באותו הפרוסס. לא ברור אם זה טוב או רע. גוגל מפרסמים את הפיצ'ר הזה כמה שמתחמק מזליגות זכרון (אבל לא מונע אותן). אין כאן שום דבר ושום שיקול שלא עובד כבר שנים בשביל אפאצ'י כאמור. לעומת זאת, לפי מה שראיתי, הפלאש של כל החלונות מטופל בפרוסס נפרד ובודד, כלומר אם הוא מתנפח אחרי כמה סרטים שראיתם בטיוב (שאגב אוכל פי שתיים זיכרון מנגן הוידאו של Vimeo או אחרים), אתם עלולים למצוא את עצמכם עם פרוסס נפרד למדי של פלאש שהתנפח לו למימדי 100 מגה. אבל לא לדאוג, אם הוא ימות פתאום, אז כל רכיבי הפלאש בכל הטאבים הפתוחים יכובו, בלי לפגוע בשערה משער ראשם של שאר התכנים בטאבים. פשוט לוחצים על כפתור הרענון והפלאש עולה טרי. הפרוסס של פלאש גם יכבה את עצמו ויפנה את הזכרון אם כל הטאבים שמכילים פלאש יסגרו, אבל בינינו, מה הסיכוי שיש לכם 5 טאבים פתוחים שאפילו לא אחד מהם מריץ משהו פלאשי?

דבר מצער אחד שראיתי, ×”×™×” גוגל גירס. מרגע שגולשים לעמוד כמו רידר קופץ מיד גם פרוסס של 8-8.5 מגה של גוגל גירס, לפני שבכלל ביקשתי שהרידר ישתמש בגירס. גם הבלוג שלי (WP2.61) מקפיץ פרוסס של גירס לפני שאישרתי שאני משתמש בו אפילו מרגע שנכנסתי למסכי הניהול (לא בבלוג עצמו, לא לידוג). לפחות עולה רק גירס אחד לכל הטאבים שתומכים בו (אפילו אם הם לא אושרו עדיין להשתמש בו), וגם הוא יוצא אוטומטית מרגע שכל הטאבים ×”× "ל נסגרים. בקיצור יש טוב ויש רע ויש לא נורא, מה שהכריע בינתיים ×”×™×” לא הטוב אלא ×”"מה שאין", שזה גריזמונקי וחברים, אבל אז נתקלתי ב"רע"…

בניגוד למה שאני בדרך כלל מקפיד, הפעם נתתי קליק אישור בלי לקרוא את האותיות הקטנות, פשוט כי קראתי כבר כל כך הרבה הצהרות פרטיות של גוגל, שחשבתי שעוד אחת לא תזיק, אבל נראה שטעיתי. ואני מצטט את יוסי גורביץ מתרגם את Cנט:

אינה פריד מסינט עושה שירות טוב לכלל האנושות המקוונת, קוראת את תנאי השימוש של כרום, ומגלה את הזוועה הבאה: "על ידי כתיבת, פרסום, הצגת, התוכן אתה מעניק לגוגל זכות נצחית, בלתי ניתנת לביטול, גלובלית, חופשית מתשלום ולא-בלעדית להפיץ מחדש, להתאים, לשנות, לתרגם, לפרסם, לבצע בפומבי, להציג בפומבי ולהפיץ כל תוכן שאתה כותב, מפרסם או מציג דרך או באמצעות השירותים. הסכם הזה מיועד אך ורק למטרה הבלעדית של מתן יכולת לגוגל להציג, להפיץ ולקדם את השירותים ויתכן כי יבוטל לשירותים מסוימים כמוגדר בתנאים הנוספים לשירותים אלה".

ובעברית: על ידי שימוש בכרום, אתם מעניקים לגוגל זכויות לעשות בתוכן שהיה עד לפני כמה שניות שלכם מה שבא לה, עד שאפילו אמא שלכם לא תזהה אותו בלי בדיקת DNA. שיהיה לכם יום טוב, פראיירים. (עוד על כרום, בקצרצרים).

מעניין איך גוגל יטפלו בענין הזה, ה"קטן". זה עלול להיות פיאסקו היסטרי. אם הסעיף המוזר הזה לא עף משם, אני אולי אשקול את המשך השימוש שלי בג'מיל. הפעם גוגל דרכה לי על הרגל, ואני לא אוהב את זה.

מה שגורם לי לחשוב שאולי כרום הוא באמת מרושע, כמו שאומרות השמועות והטוויטים למרות שהוא אמור להיות תוכנה חופשית, נראה שהוא עוד לא כזה ברוחו. גוגל משלמים מס שפתיים עם רשיון קוד פתוח, אבל לא עושים תוכנה חופשית. זה עוד יותר בולט בבלגן שמתחיל להווצר מסביב לאנדרואיד (אבל על זה בפוסט אחר). מה שבטוח זה שבינתיים ספר הקומיקס שמלווה את הדפדפן הוא מתנה ארוזה משמים לסטיריקנים