ויקיפדיה – פרק שחבל שפיספסתי

עמוד ויקיפדיה:כיכר העיר גילה את הכנס מאתמול. תגובת הדיקטטור דוד שי: ""דיקטטורה של הרוב"?! איזה חוצפה! אני הדיקטטור היחיד כאן, ושאף אחד לא ידחף את "הרוב" בתור שותף. תיכף אני חוסם לצמיתות את "הרוב". דוד שי – שיחה 23:22, 14 ביוני 2009 (IDT)"

אני שמח שעכשיו קיבלתי אישור רשמי מפי הסוס, ואני יכול לכתוב שדוד שי דיקטטור. תודה דוד.

לצערי הייתי כבר כל כך עייף (סיבות ביום אחר) שלא נשארתי למושב הזה בכנס, למרות שבוודאי היה מעניין (עזבתי אחרי המושב הראשון). דבורית מביאה קצת מדבריו של אוהד קרני (שהחליף ברגע האחרון את אסף שרעבי), ועל כך מתרעמים אנשי הויקיפדיה. (גילוי נאות: שיחקתי לכמה דקות עם הרעיון של הכנסת בעית הויקיפדיה העברית לקונטקסט של קיימות ואקו-פמיניזם, אבל בשלב כלשהוא אמרתי לשלומית (המארגנת) שעדיף שיעשה את זה מישהו שמכיר את הנפשות והדינמיקות הפועלות יותר מקרוב, וגם לא יחטוף ביקורת על היותו לא נייטרלי בעניין.)

אם למישהו יש הקלטה או ציטוט יותר מלא ממה שנאמר, אני אוכל להגיב. אבל אם לא, אני פשוט אכתוב על זה ביום אחר, או אולי את מה שהייתי אומר שם בעצמי אם הייתי משתתף בפאנל.

שעון קיץ

חם בחוץ, אבל זה לא אמור לבלבל את המחשבים שבתוך המזגן. לפחות שלושה אנשים כתבו לי השבוע דואל מהעתיד. אמרו לי שזה תוקן במיקרוסופט – אולי בXP-SP3 או אולי בויסטה, אבל בשורה התחתונה רוב האנשים בחוץ עדיין עובדים עם מחשבים ושרתים שמזיזים את גריניץ' לפאריס כל שנה. זה מבלבל ישראלים וזה מבלבל אולי עוד יותר את האנשים שאתם עובדים מולם בחו"ל. הבעיה הכי גרועה היא לא הזמנים של הודעות הדואל, אלא פגישות שנקבעות ומפוספסות בשעה לפה או לשם. למי שלא יודע עד כמה זה חשוב, זה יכול להסתיים באופן מקאברי בשאלה של חיים ומוות ולזכות אותך בפרס דארווין.

ביוניקס (ומערכות גנו על בסיס glibc) יש אפשרויות יותר גמישות להגדיר זמן התחלה וסוף שונים בכל שנה לשעון קיץ, אבל משרד הפנים שלנו הצליח להכריע אפילו את כותבי החוקים הכי גמישים והגענו למצב שכל שנה ההתחלה והסוף משתנים מספיק כדי לקפוץ בין חודשים. שימו לב לשפת החוק: "בכל שנה, בין יום שישי האחרון שלפני ה-2 באפריל בשעה 02:00, לבין יום ראשון האחרון שלפני י' בתשרי, בשעה 02:00 , יוקדם הזמן בישראל בשעה אחת נוספת, כך שיקדים את זמן יקום מתואם בשלוש שעות". כלומר התחלה לפי תאריך לועזי, אבל לא לפי אף שיטה שבה עובדים חוקי ההתחלה והסוף המקובלים בעולם (מתחילים פעמים במרץ ולפעמים אפריל) והסוף לפי התאריך העברי. על כך נאמר "יופי נחמה". (אגב, "זמן יקום מתואם" נשמע כאילו משרד הפנים אמרו Stardate בחוק הישראלי, אבל למעשה מדובר בתרגום לקוי של Universal Time שצריך היה לתרגם ל"זמן עולמי מוסכם" או "זמן עולמי אחיד")

ההסבר והעזרה הכי טובים נמצאים דווקא בעמוד Windows Support של לינגנו (שחר שמש, ממקימי עמותת המקור, אבל מתפרנס גם מבאגים של מיקרוסופט לעת מצוא) אז תקנו לכם את הבעיה בקלילות:

  1. ספחו את המפתח של חילופי הזמנים ל־2009 לרג'יסטרי1
  2. תנו קליקפול (קליכפול?) על השעון שב"שורת המשימות" (אללי!) וודאו שאזור הזמן שלכם הוא "(GMT+02:00) Jerusalem, Israel".
  3. באותה החלונית וודאו שמסומן "Automatically adjust clock for daylight savings changes" כדי שהשינוי אכן יקרה לבד ונכון בפעם הבאה.
  4. אם אתם רוצים להשאר מדויקים כל השנה כמו שעון צזיום שוויצרי, ישנה גם תווית Internet Time באותו חלון דיאלוג, ואתם יכולים לבקש שם את המחשב שלכם להתעדכן מדי פעם אוטומטית. שוכני קמפוסים המחוברים למחב"א יכולים להשתמש ב-ntp.ac.il, או לברר מה הוא שרת הזמנים המקומי. יש גם את המתנדב ב- il.pool.ntp.org אבל לא הוגן להעמיס עליו, אז המלצתי: פנו אל ספק האינטרנט שלכם ושאלו (השם המקצועי הוא "שרת NTP", אבל לא ידוע אם בתמיכה הרגילה ידעו להגיד לכם את זה).
  5. עוד חצי שנה, באמצע חורף 2009-10, ספחו את מפתח הזמנים של 2010 וחוזר חלילה, או שתעברו לגנו/לינוקס.

פוסט זה הוא מספר 666 בבלוג. אולי היו ראויים מהנושא של שעון הקיץ הישראלי לזכות בכבוד, אבל אני מרגיש היום אופטימי ולא מוצא נושא אחר שיתאים ובא לי לכתוב עליו :-) הקהל מוזמן לפרש לבד אם הBeast במקרה זה הם (1) מיקרוסופט, (2) שרי הפנים הדתיים שמעדיפים לכופף את חוקי הזמנחלל, או (3) מותג "אורביט" שהרס בדיחה נהדרת (אתם מוזמנים להציע מועמדים נוספים).

-------
  1. לקוראי במשרדי איירון – איך אומרים בעברית רג'יסטרי? עץ רישום? :) [^]

השנאה מזיזה את העולם

אני מתנצל מראש, זה פוסט פסימי ואין לי פתרון בסופו (אולי ביום אחר). אם לא בא לכם לחלוק איתי את מצב הרוח הקשה שבו אני כרגע, אתם מוזמנים לדלג לבלוג אחר או לאייטם אחר בקורס"ס שלכם…

להמשיך לקרוא השנאה מזיזה את העולם

קיימות 3: על הקשר לכלכלה, בריאות, חוק, חינוך, חברה ופוליטיקה

בבלוג של התנועה הירוקה תוכלו למצוא את "למה בעצם קיימות" הוא פוסט הקדמה לפוסט הזה, אתם מוזמנים להציץ בו. אני מעלה שם את הרעיון (המבהיל להרבה אנשים) שאין מנוס מלהגיע ליום שבו גידול האוכלוסיה העולמית יהיה חייב להגיע ל0%. אין מדובר פה באידאולוגיה אלא בעובדה מדעית פשוטה – כדור הארץ סופי והמשאבים הזמינים עליו סופיים. גם אם נשכלל מאוד טכנולוגיות של אנרגיות מתחדשות, נהפוך כולנו לצימחוניים, נמצא טכנולוגיות למחזור מושלם של מי קולחין… בסופו של דבר אין לנו כוכב לכת אחר לברוח אליו במערכת השמש כרגע, ולא ברור מתי יהיה, ומאיפה נשיג את הטכנולוגיה להעביר אליו מליארדי אנשים כשהאפשרות תהפוך להגיונית. צריכים אם כך להשאר חזרה עם רגליים על הקרקע ולחשוב איך שורדים את השלב הזה בחיי המין האנושי.


פיזור הגילאים באוכלוסיה השויצרית, אופייני למדינות מתועשות.
פיזור הגילאים באוכלוסיה השויצרית, אופייני למדינות מתועשות. המאמר המלא בלינק (PDF), עוד מידע בויקיפדיה בערך פירמידת אוכלוסין.

בקפיצת דרך של הדמיון, בואו נניח לרגע שעכשיו 2040 ושהצלחנו לפתור את כל בעיות ההלכה והתרבות הקשורות להגבלת ילודה – כלומר גידול האוכלוסיה נעצר מתוך אחריות הדדית ולא ממגיפות, רעב או מלחמות. נגיד גם שהצלחנו לעצור את ההתחממות ועלית פני הים, וכולנו חיים בעולם שכולו בר קיימא ובנוי מחומרים ברי מחזור. אילו שינויים יצטרכו לעבור החברה והכלכלה שלנו?

בריאות הציבור, רווחה ותעסוקה: ובכן, אורך החיים הממוצע עולה כל הזמן, נכון ל2008 מעריכים בעולם הראשון שתוחלת החיים של תינוק שנולד היא ארוכה ב4 חודשים עד שנה מזו של אחיו שנולד שנה לפניו. מדובר אם כך בדורות של אנשים שיחיו יותר שנים, ולכן אחוז האזרחים המבוגרים יגדל, לעומת קצב ילודה שיעצר. אנחנו מדברים אם כן על אוכלוסיה שגיל הממוצע והחציון שבה גבוהים הרבה יותר מהיום, וזה אומר לא מעט על אופי כוח העבודה, אורך שנות העבודה לעומת אורך שנות היציאה לגמלאות, מה שאומר שגיל היציאה לגמלאות יעלה ויתרחק. מה אנחנו עושים עם כוח עבודה מתבגר ומזדקן, כאשר קצב השינוי הטכנולוגי עובר בהרבה תחומים את יכולת עובד יותר מבוגר להתעדכן? או שמא טכנולוגיה ואוטומציה יפנו מקום להרבה אנשים לעסוק בתחביבים ולמידה במקום להמשיך לעבוד עד כלות הכוחות?

ומה עם מחלות זקנה? אם אחוז הצעירים באוכלוסיה קטן ואחוז הגיל השלישי גדל, ועדיין אין לנו מרפא לסרטנים שונים, עוורון מזקנה, אלצהיימר, ועוד המון צרות – הרי שיש לנו בעיה גם של טיפול באוכלוסיה המתבגרת, עומס על מערכת הבריאות, הגמלאות וכולי. שינויים כלכליים מרחיקי לכת יהיו חייבים לקרות ברווחה וכלכלת הבריאות, וכמובן מחקר רפואי חייב להדביק את הפער, אז אסור לוותר על השקעה כלכלית של המדינה במחקר רפואי.

באותו הנושא, לדעתי אסור גם שמחקר רפואי במימון משלם המיסים יקבל הגנת פטנט בצורה שתפגע בזכות החולים לקבל טיפול – וכוונתי, יכול להיות שפטנטים על תרופות יכולים לגרום לפער חברתי ותברואתי עוד יותר חריף אפילו מהקיים היום, ולכן יש לשקול לשנות את חוקי הפטנטים הרפואיים בצורה יסודית, ואולי אף לבטל את כל סוגי הפטנטים מלבד בנושאים מאוד מסוימים ברפואה והנדסת חומרים.

ובכלכלת הצריכה – העולם הקפיטליסטי של חברת השפע חי לפי פיחות מתמיד בערך הכסף וצמיחה של 7% בשנה. הוא מעודד אותנו לצרוך, הוא מעודד את היצרנים לייצר בזול ובכמויות כדי שנאלץ לקנות עוד כשדברים מתקלקלים ונזרקים, למעשה יש תמריץ לייצר מוצרים בלתי עמידים, וכיום אפילו לא נספר הזיהום הסביבתי בעלות התובלה… כדי שמעגל הצריכה הזה ימשיך, היצרן משכנע אותנו בהפגזה בכל החושים שככל שנקנה עוד נרגיש יותר שמחים, נהיה מעודכנים לפי האופנה, ובקיצור – שקר תרבות הצריכה הקלאסי.

אם אנחנו רוצים לזהם פחות, הרי שמוצרים בהכרח יעלו יותר, יעשו שימוש באריזות מתכלות שיוצרו קרוב ולא יובאו מרחוק, אבל לחלופין המוצרים שאינם מתכלים (חומרי בנין, בגדים, כלים, רהיטים) גם אמורים להחזיק יותר זמן מעמד ועדיף שיהיו מיוצרים מקומית וממוחזרים מקומית. המלחמה בגלובליזציה איננה רק בגלל מלחמה חברתית בחברות בינלאומיות, ואיננה רק מלחמה כלכלית בדיכוי של ידיים זולות במדינות עניות, זו גם מלחמה בזיהום שתובלה ימית ואווירית מסיבית גורמת. קנו כחול לבן, עכשיו אתם יודעים למה – כי בסוף זה גם יותר ירוק :-) אבל השתדלו להקפיד על מוצרים שהם באמת תוצרת הארץ, שייצורם אינו צורך כמויות אנרגיה או משאבים מתכלים אחרים בכמות מוגזמת, ועדיף שלא יהיה מבוסס על משאבים בלתי מתחדשים בכלל.

פוליטיקה, חוק וחברה: כדי להגיע למצב בו נשמרות באמת אמות מידה של אחריות חברתית ואקולוגית, חשוב שרוב האנשיםיהיו בעלי מודעות ויקפידו (ולכן חייבים חינוך), חייבים פיקוח על מי שאינו מקפיד (ולכן חקיקה פחות ליבראלית), ואי אפשר לצפות שלכל אזרח תהיה מודעות לכל הבעיות שעלולות להיות בשרשרת האספקה, אז צריך גם רגולציה הדוקה על יבוא ומסחר. זה אומר כלכלה מאוד מפוקחת ומנוטרת, די שונה מכלכלת שוק חופשית קלאסית, ו"תמחור" עלויות סביבתיות וחברתיות לתוך עלויות הייצור וההפצה. זה אומר גם אחריות הדדית בין התושבים, וזה אומר טיפול בענייני אי-שיוויון, כי ידוע שאי-שיוויון גורר פלגנות חברתית, אי-שיוויון תרבותי, חינוכי, ותברואתי.

ולסיכום: חינוך, אחריותיות וממשל: איך עושים את כל הפיקוח והשיוויון הזה בלי ליפול לסוציאליזם טוטליטארי? דמוקרטיה כערך תרבותי מהבית וחינוך לדמוקרטיה בבתי הספר. ממשל פתוח ושקוף שמאפשר לפקח שכל חלקי המכונה משתפים פעולה ולא מנסים לצבור כוח על חשבון האחר. ואיך בונים קיימות לתוך הכלכלה המודרנית? יש אנשים שמנסים. כמובן שגם בישראל. השאלה כמה גרוע עוד יהיה לפני שממשלה ישראלית תאמץ תוכנית אב, ולמה לא מתחילים מללמוד טיפה מגישות שאובמה מנסה להכניס בכיוון.

הייתי כאן מאוד פשטני וסכמטי (פירוט והבנה יותר מעמיקה תמצאו בלינקים) ואפילו נאיבי (ואפרט בפוסט אחר). אני מקווה שהפוסט הזה מצליח להתחיל להסביר למה קיימות איננה נישה אלא צו השעה להבנה של הכיוון אליו האנושות וישראל חייבות לחתור, ויפה עשור אחד קודם…

מחשבות על דמוקרטיה 5: חוק חופש המידע בישראל – הרצוי והמצוי

אני לא זוכר אם פירטתי למה צריך להיות חופש מידע. יש שאלה בכלל? אני חושב שכיסיתי את זה, אני חושב שזה מזדחל לכל דיון על מודעות לבעיות פרלמנטריות או כל בעיה בעולמנו, שצריך שהמידע יהיה יותר זמין ליותר אנשים. אם זה מודעות לנזקי הדיכוי, אם זה לבעיות של כפיה דתית ואם זה כדי לדאוג פשוט שהממשלה שלנו לא תבלבל אותנו במילים. לי אין ספק שחופש המידע הוא התאום הסיאמי של חופש הדיבור. מידע חופשי בידיים של אנשים יכול להביא אנשים למודעות לעולם מסביב, כולל לבעיות חברה וממשל, או סביבה וכלכלה. לא סתם תשמעו את טים ברנרס-לי קורא "מידע גולמי עכשיו!", ומאוד מרענן ומשמח לראות את אובאמה נענה.

אז מה צריך להיות חופשי באמת? לדעתי כל חומר שהפיק הממשל, שהרי זה הופק מכספי המיסים של כלל הציבור ולכן צריך להשאר בבעלותו. הנה מה שכתבתי באותו מסמך הצעות חוק שהזכרתי בפוסטים הקודמים (את זה כתבתי לפני שגיליתי מה רב הברדק בנושא, בעיקר בעיקבות מחקר קטן שערך ידידי שי בנושא):

תחת ההגדרה "מידע ציבורי" יכלל כל מסמך ציבורי (טקסט, חוזי, שמע, תוכנה וכולי) המיוצר ע"י מנגנוני הרשויות הממלכתיות, המקומיות והדתיות (כמפורט בסעיף 4 לחוק חופש המידע), או ע"י גורמים פרטיים שנשכרו לספק את המידע הזה, וישוחרר מזכויות יוצרים לרשות הציבור (public domain) כנהוג בארצות הברית ומדינות אחרות, שהרי בעלות המדינה על קנין היא ברשות אזרחיה, ולכן קניינה הרוחני הוא קניינם. האתר הממשלתי המרכזי יעודכן מכל מערכות הממשל ויציג ללא תנאי או עלות נוספת כל מסמך שאינו מסווג כביטחוני או פוגע בפרטיות, בצנעת הפרט, חסיון רפואי וכולי. בכללם:

  • חוקי המדינה בכל גרסאותיהם בעבר.
  • נוסחים מלאים של החלטות בתי המשפט השונים (כרגע זמין בחלקו – לרוב רק סיכום ללא הנימוקים המלאים, ובסריקות גרפיות בתוך PDF במקום בטקסט פשוט ונגיש)
  • GIS, מפות ממשלתיות.
  • ארכיונים ממשלתיים בלמ"ס, ארכיון התצלומים הלאומי, גנזך המדינה וכיו"ב ארכיונים לאומיים.
  • תכנים שנוצרו והופקו במימון המדינה, בכלל זה כלל הפקות הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור והטלוויזיה החינוכית, והוצאות ממשלתיות כמו הוצאת משהב"ט (רשות השידור הנורווגית החלה מחלקת טורנטים של ההפקות שלה).
  • כל חומר לימוד ומחקר מדעי שמומנה הפקתו ע"י המדינה אם בכספים ואם במתקנים ומכוני מחקר.

לצורך שקיפות תפקודי מוסדות השלטון והחברות הממשלתיות ותשתית לדמוקרטיה ישירה, בהגדרת "מידע ציבורי" לעיל יכללו בפרסום המקוון:

  • פרוטוקולי ישיבות הכנסת, הממשלה, ועדות הכנסת, הנהלות משרדי הממשלה, ושאר הרשויות השופטות, המקומיות וכולי, לפחות 20 שנה אחורה במידת האפשר, ועדיף יותר.
  • הטקסט המלא של הצעות חוק שהצליחו או שנפלו, היסטוריה מלאה של הצבעות ונוכחות בישיבות של חברי כנסת, ממשלה, ועדות, מועצות ומנהלות מקומיות וממשלתיות.
  • פירוטי התקציבים הממשלתיים, עידכון תכוף של ביצוע תשלומים ורכישות ולא רק דוחו"ת מסכמים שנתיים, אפשרות פיקוח של הציבור על עלויות מנגנוני הגביה הנפרדים הרבים.
  • ספרי התהליכים והתקנים של כל משרד ורשות. תיעוד של קצב הטיפול בנושאים (עד כמה שמידע כזה לא פוגע בפרטיות הפקיד והאזרחים המטופלים).
  • שקיפות של אמנות בינלאומיות שעליהן ישראל חותמת, וכן של דרישות של ארגון הסחר העולמי, במיוחד כשיש להן השלכות על תקנים ועל חקיקה.

בטח שכחתי כמה דברים, אתם מוזמנים להשלים. השאלה היא כמובן מה מכל זה אפשר לקבל מחוק חופש המידע הנוכחי? התשובה היא כמובן כמעט וכלום, ומעט הדברים החשובים שמתפרסמים מוחבאים עד כמה שאפשר.

לפי חוק חופש המידע, בכל גוף ממשלתי, משרד ורשות, צריך להיות "מישהו" מהעובדים שקיבל על עצמו את עול המשרה של "ממונה חוק חופש המידע". אני מקווה שזו לא עבודתם היחידה של האנשים האלו כי רובם לא עושים הרבה לפי מה שראיתי… לפי החוק, אותם עשרות (אולי יותר ממאה?) מובחרים שבעובדי הממשלה צריכים לבגוד במעסיקיהם ולהלשין לעם מה עושים עם כספו וזכויותיו. מישהו רואה פה סתירה או ניגוד אינטרסים? בואו נראה מה תפקידו, או תפקידה, של אותם הממונים:

  • "רשות ציבורית תפרסם דין וחשבון שנתי, שיכלול מידע על אודות פעילותה ותחומי אחריותה והסבר על תפקידיה וסמכויותיה; הדין וחשבון יכלול גם דיווח של הממונה על הפעלת חוק זה ברשות הציבורית" – טיילתי בכמה אתרי WEB של רשויות ומצאתי שלא מעטות מהן, כולל משרדי ממשלה, מדלגים על שנים שונות. חלקם מקדישים לממונה על חוק חופש המידע עמוד ריק – אם פורסם דו"ח, צריך לחפשו במקום אחר.
  • "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור." – מה שאתם לא יודעים ויכול לפגוע בכם כנראה איננו ענינכם. אם יש ביטוי יותר ברור של "לתת לחתול לשמור על השמנת", למשל "לתת לגריזלי לשמור על הקואלות" או משהו, אתם מוזמנים להציע.
  • "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור מידע על איכות הסביבה שיש ברשותה, באתר האינטרנט של הרשות הציבורית, אם קיים אתר כאמור, ובדרכים נוספות שיקבע השר לאיכות הסביבה; לענין זה, "מידע על איכות הסביבה" – מידע עלחומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה ותוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד." – נהדר! אתם מוזמנים לחפש אבל כמה מממשים את זה (אדם טבע ודין פרסמו על זה דו"ח אחרון ב2007 והממצאים שליליים – מופתעים?). אני רוצה להרחיב ולבקש שכזה סעיף ישוכפל לעוד כמה תחומים ולא רק סביבה, למשל – איך פוגעת הרשות הנדונה בפרטיות האזרחים ע"י הפעלת טכנולוגיות גרועות על יותר מדי מידע פרטי, בתנאי במ"מ נמוכה. או למשל איך פעילות הרשות פוגעת בזכויות פרט/אזרח/ילד/אישה וכולי. או אולי איך היא מנסה להגן על שמורת הטבע שבארנק שלי ע"י התייעלות וחיתוך שומנים ומובטלים סמויים.

בשלב הבא מפורטים הנוהלים שדרכם תוכלו את ואני לקבל מידע נשגב, צפון ובלום זה:

  • "בקשה לקבלת מידע תוגש בכתב לממונה" – הוגן… לא צריך להציק לו או לה בטלפון… "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו" – דאם רייט, לא עניינכם.
  • "הרשות הציבורית תודיע למבקש המידע ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה, על החלטתה בבקשתו; ראש הרשות […] רשאי להאריך את התקופה […]" – המילים "ללא שיהוי" מקבלות נופך לירי-משהו כשהן מוצמדות ל"תוך 30 יום". מעין ערגה למשהו שיגיע יום אחד. כמו השלום, או מכוניות מעופפות. שימו לב אגב, שאנחנו לא מדברים על תשובה לבקשה עדיין, אנחנו מדברים רק על ההחלטה אם העותר יוכל לקבל בכלל תשובה או שמא מדובר בסוד כמוס לחמור ולסוס, והוא יכול ללכת לחפש את חבריו בארצות הים. טוב שגוגל לא נותנים תשובה אחרי 30 יום.
  • "להעמיד את המידע […] לא יאוחר מ-15 ימים, זולת אם קבע הממונה, מטעמים מיוחדים, כי ההחלטה תבוצע במועד מאוחר יותר; הרשות תודיע למבקש היכן ומתי יעמוד המידע לרשותו." – בערבית זה נקרא "בוכרא פיל מישמיש" ובתרגום חופשי "בעונת המישמיש, בקצה הפרדס, בין השעות 14:00-14:03 ותבוא לבד".
  • "אין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש; היה המידע ממוחשב, הוא יופק עבור המבקש באמצעים המשמשים דרך קבע את הרשות" – זה בקידוד EBCDIC ובפורמט לא מתועד של איזו תוכנת מיינפריים של מל"ם? בעסה.

אבל אין באמת סיבה לסרב לבקשה לתת לי חומר, נכון? אז זהו, שהחוק אפילו מציע תירוצים ומאשר אותם מראש:

  • "הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה" – כמה 'בלתי סבירה'? זה יחליט בית המשפט כשתערער. "
  • "המידע נוצר, או נתקבל בידה, למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש" – עזבו אתכם מלרדת למרתף. מסריח שם בארכיון.
  • "…התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה" – אופס! מצטערים, לך לחפש.
  • "מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;" – אם תגלו את השחיתות שלנו, יפטרו אותנו וזה יפריע לנו מאוד לעבוד.
  • "מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;" – כנ"ל. לא עניינכם איך אני תופר את המכרז, אם בקרוס או עם מכפלת.
  • "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, […] וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה" – אין מילים בפי. פשוט איך להגדיר שקיפות על דרך השלילה.
  • "מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית, שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור;" – רק אני רואה פה את המילכוד? האזרח לא יכול לדעת אפילו למה הוא לא יכול לדעת. אם משהו בתוך הניהול הפנימי של רשות ציבורית אינו נוגע או חשוב לציבור משלם המיסים – למה הוא שם מלכתחילה?
  • "מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;" – כשגיליתי למשרד הפנים שעברתי דירה, התנאי היה שלא יפרסמו את זה, אבל תוך ימים שמעו על זה מפרסמים, דאן-אנד-ברדסטריט ועוד הרבה אחרים. למה אני לא יכול לדעת על אילו הסכמי סודיות חותמת רשות כלשהיא ומול מי?
  • עוד משהו שכדאי לדעת? ובכן: "ישיבות הועדה המשותפת יהיו חסויות" ובמילים אחרות, אסור לשמור על השומרים.

נווו… עכשיו אני יכול לקבל סוף סוף את המידע? לא בדיוק. יש ענין של אגרות. כמה? ובכן, מאז 2007 ועד שביבי יעדכן, אנחנו מדברים על 86 ש"ח להגשת הבקשה (חינם אם אתם מבקשים מידע על עצמכם), 1.16 ש"ח לכל עמוק מודפס של מידע, או 4.60 ש"ח לכל דיסקט (אם זה חומר וידאו, תביאו וידאו מהבית ובואו להעתיק), עד מקסימום של 229 ש"ח, יכול להיות שתתבקשו גם לשלם את זה מראש, או שלא יתחילו בטיפול.

עשיתי ניסוי בסוף ינואר. שלחתי בקשה במייל לממונה על חופש המידע ברשות השידור, רציתי לדעת איפה הדו"ח השנתי שאמור הממונה לפרסם כי רציתי לדעת מה הוא תקציב הרשות השנתי, כמה גובה מנגנון האגרה וכמה עולה להפעילו בנפרד ממנגנוני הגביה האחרים כמו זה של רשות המיסים. קיבלתי תשובה בדוא"ל חוזר מכרמלה ישראלי בהאי לישנא: "אם אפשר למסור מספר טלפון שניתן להתקשר חזרה". עניתי "בשעות העבודה אני משתדל לא לעשות שיחות אישיות. אבל אם יש בעיה לקבל בכתב, עדיין אשמח לקבל תשובה גם טלפונית!". לא עבר יום וקיבלתי טלפון – כרמלה הציגה את עצמה ומיד התחילה לתחקר מי אני ולמה אני רוצה את המידע (היה משהו נגד זה בחוק, לא?) וציינה שאני מוזמן להגיש טופס ולשלם את האגרה כמו כולם. ניסיתי לשאול אם יש מצב פשוט לקבל את הדוחו"ת השנתיים שלה שאמורים להתפרסם ממילא ואם אפשר לפני הבחירות (עשרה ימים) וקיבלתי רק עוד ויכוחים וחשדנות. אמרתי לה יפה תודה, ושנראה לי שאת המידע שרציתי לדעת קיבלתי…

משם הפלגתי לעוד רשויות, הצצתי בדוחו"ת הטיפול של ממונים אחרים. המספרים שראיתי לרוב היו משהו בסיגנון "הוגשו השנה 30 בקשות, 18 סורבו, שתיים בטיפול, 3 הועברו לרשויות אחרות ו-7 נענו" – היחידי שפירט טיפה יותר לאיזה נושא נגעה כל בקשה בלי להסגיר פרטים מזהים היה דווקא משרד הבטחון(!) שמגיש דו"ח יפה וארוך יחסית לשאר המשרדים, לך תבין את האבסורד. גם לא ראיתי שום מידע שפורסם בפומבי בעקבות תשובה שכללה מידע שמעניין את כלל הציבור, את זה לשימחתי אוספים טיפין טיפין בתנועה לחופש המידע, כך גיליתי את הרכבו של תקציב מליארד השקלים השנתי ששורף ערץ 1, אבל לא גיליתי כמה אגרה נגבית וכמה עולה מנגנון הגביה שלה.

ההתנהגות הזו זו כמובן לא סטטיסטיקה מייצגת, אפשר לקרוא בצורה יותר מפורטת את דו"ח הבקרה על דוחו"ת הממונים באתר משרד המשפטים ולשפוט לבד. אני הגעתי למסקנה שאם המידע קבור במרתף עם מדרגות שבורות, נורה שרופה, בתיקיה נעולה בבית שימוש שאינו בשימוש עם שלט אזהרה על הדלת "זהירות נמר", כנראה שלא רוצים שהמידע יהיה חופשי, וכנראה שיש הרבה מה להסתיר. אפילו המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכמה ממכרי בתנועה לדמוקרטיה ישירה טוענים עליו שהוא פיון ביד הממשל (אני לא שותף לדעתם) בדק והחליט שהחוק הזה נכשל לחלוטין. הגיע הזמן לרפורמה, אבל אני לא מאמין שנראה אותה מביבי. זה מאוד נוגד את האינטרסים שלו. מה אתם מציעים לעשות?

לצערי אתר התנועה לחופש המידע, שהודיע שיפרסם מדד חופש מידע שידרבן את הרשויות, לא פרסם הרבה (אייטם אחרון מלפני שנתיים). הם נותנים אבל מידע יעיל אחר, כמו רשימת שמותיהם וטלפוניהם של הממונים השונים והפרוצדורה השונה(?!) שיש להפעיל מול כל אחד מהם כדי לקבל את המידע, וגם הם ממליצים להרים טלפון ולא לחכות למכתב. הם גם אוספים לינקים לאתרי חופש מידע אחרים בעולם, אבל לא מצאתי פנאי לחקור השוואתית כמה טוב או רע המצב בחו"ל.

הייתי רוצה מהם קצת יותר ערנות לקידמה, למשל RSS באתר, התייחסות לפורמט שבו מופץ מידע ושהוא צריך להתפרסם באופן גולמי כמו שהזכרתי פה ובפוסטים קודמים, הצעות חוק משופר, מקום לדיון בסגנון פורום על איך אפשר להכניס שקיפות רדיקלית למדינה הזו שחיה כל כך טוב מטכנולוגיות מידע… ניסיתי אפילו ליצור קשר עם אחד מעורכי הדין שלהם דרך קשר אישי ולא קיבלתי תשובה… אולי עכשיו אחרי הבחירות יש להם טיפה יותר פנאי לדבר על שיתוף פעולה.

מחשבות על דמוקרטיה 4: אז איפה המידע הציבורי בישראל?

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים בסדרה: הזכרתי את ענין זכויות השימוש של מידע ציבורי/ממשלתי בישראל. לצערי הענינים פה אכן עקומים. המצב די לא ברור ואפילו סותר, אם תשימו לב שמצד אחד יש את סעיף 6 לחוק זכויות היוצרים שאומר שהחוק אינו תקף לגבי חוקי המדינה. לא ברור מה כן חל עליהם אם כך! אי הגנת זכויות יוצרים לא אומר שאין הגנות אחרות. מצד אחד אפשר להניח שהם למעשה נחלת הכלל (אק"א רשות הציבור או קנין ציבורי כמו מידע ממשלתי פדרלי בארה"ב), ומצד שני על כל שאר החומרים יש סט חוקים כבד (ולפעמים סותר). כמו כן, הצעות חוק שעוד לא הפכו לתזכיר או חוק הן בהגנת זכויות היוצרים של הכנסת, חומרים אחרים הם בהגנת זכויות היוצרים של הממשלה או משרד כזה או אחר, ואלוהים יודעת מה בדיוק הסטאטוס של חומרים בגנזך המדינה.

אם צפיתם בראיון שלי עם דב ויינר בפוסט הקודם, מדובר שם שפרויקט מינרבה יספוג לתוכו את כלל החומרים של הגנזך, גופים ומוזיאונים שונים, ויוצג (אני מקווה) ברשיון חופשי לציבור. בינתיים יש לנו ברשות הציבור את הפרסומים הרשמיים, שהם לפי החוק: "חוקים, תקנות, דברי הכנסת והחלטות שיפוטיות של בית משפט או של כל רשות שלטונית המפעילה סמכות שפיטה על פי דין" – אז יאללה אודרוב, לא? אהה… צ'כחו מזה, במיוחד תמונות. אולי אם תבקשו יפה ותחתמו על הרבה טפסים. רוצים data.gov? יום אחד יהיה פה פורטל פרלמנטרי אבל עוד לא בינתיים. (אגב, מי מצליח להגיד פורטל פרלמנטרי 7 פעמים רצוף בלי להתבלבל?)

אז בעוד העולם המערבי דן בדרכים לרתום את רעיונות הקוד הפתוח לממשל אנחנו תלויים (בינתים) בחסדי חוקים סותרים ובקצב הפעולה של גוף "ממשל זמין" של משרד האוצר. מה נעשה בארץ כדי לפרסם מידע ממשלתי בכלל ומקוון בפרט? "ממשל זמין" חושף הרבה ואפילו מנסה למשוך אנשים להשתתפות בתהליך הדמוקרטי, אבל מה מכל זה באמת קורה?

יש בלוגיה שלא מתעדכנת, טפסים ממשלתיים (חלקם אפילו עובדים גם בדפדפנים תקניים ולא רק באקספלונטר), יש אפילו שירות טפסים מקוון שמאפשר לכם לחתום על טופס עם תוסף פיירפוקס לחלונות ולינוקס! (אבל לא למאק). כבר כמעט חשבתי להוריד ולנסות איך זה עובד אבל אז קראתי הלאה – איפה הקטצ'? "כדי לחתום על טופס מקוון יש להשתמש בכרטיס חכם. בעתיד יחולקו כרטיסים חכמים לכל אזרחי ישראל, והם יאפשרו חתימה דיגיטלית על טפסים." – עוד על חתימות דיגיטליות וכרטיסים חכמים בפוסט אחר. אפשר לשלם מיסים (אם משתמשים באקספלודר) ויש הרבה מידע אחר מרשם העמותות, רשם החברות, רשות המיסים… חלקו אפילו אפקטיבי ויעיל, אם הצלחת למצוא אותו. מצאת? תשכח מלשמור לינק, רוב הזמן משתמשים בPOST ולא בGET. בקיצור נראה שממשל זמין מאוד שמח להציע דרכים חדשות למלא טפסים ולשלם מיסים. Booooring!!!

אוקי, אז נחזור ונתמקד במה אנחנו יכולים לקבל מהממשלה כמידע ולא כשירות. בהרצאתו של בועז דולב בכנס איגוד האינטרנט האחרון 1 הוא הזכיר כי רשימת הפטורים ממכרזים נמצאת מקוונת. הלכתי לחפש אותה דרך תפריטי הפורטל, דרך אתר משרד המשפטים, ולבסוף התייאשתי וחיפשתי בגוגל "פטורים ממכרז ממשלתי" ו-"פטור ממכרז התקשרות משרדי ממשלה" והעליתי חרס (ראיתי טפסי בקשות אבל לא את הרשימה הקבועה). לבסוף פתחתי את המצגת של דולב מהכנס, לפי השקופית גיגלתי "ועדות פטור" והופ! מצאתי את הURL פה.

אז באותה הזדמנות, חשבתי לי, מה עוד מהרצאתו אוכל למצוא בקלות או שלא בקלות?

בקשר ללינק האחרון, בועז דולב סיפר שהתכנית הייתה פתוחה להערות הקהל, שיעזור לעצב את מדיניות הרווחה לחמש השנים הבאות, אבל אף אחד לא בא להגיב. 300K ש"ח או איזה סכום שערורייתי אחר נזרק על הפרסום שהקהל יכול להגיב לטענתו (מישהו ראה או שמע קמפיין כזה?). כדוגמת נגד הוא נתן את קמפיין "עוז לנגב" שנתן מענה מהיר לשאלות תושבי הנגב בזמן עופרת יצוקה עם קמפיין שכיכב בו קובי אוז. חצי בבדיחה (אני מקווה?) הוא השוויץ שהקמפיין הצליח כי הוא הגה והריץ אותו (אני שמעתי שהרעיון של שימוש בגידי גוב לאתר הממשלה ואח"כ אוז לאתר עוז היה של התוכניתנים של נטווייז שעובדים אצלו). האם איש המחשוב של משרד האוצר צריך להתעסק בשיווק? אני מעדיף שיעשה את המקסימום לשפר את הדמוקרטיה המקוונת עליה הופקד, למרות ניגוד האינטרסים הבולט מול משרד האוצר. אם הוא רוצה שנעזור לו עם מדיניות, ונראה השתתפות בדמוקרטיה, אני מציע שישים לינק יותר בולט בכניסה לאתר – e-democracy now! ask me how! – עם הפניות לכל המשאבים המפוזרים האלו. אני מקווה שהפוסט הזה יעזור.

באותו הנאום הוא הזכיר שתכנית העבודה של "ממשל זמין" לשלוש השנים הקרובות פתוחה לפידבק מאת הקהל, אני מקווה להיות שם ולעזור בכמה רעיונות.

לבסוף, רגע של בידור: להדגמה עד כמה חוסר ההבנה במידע מושרש עמוק בראשם של אנשי הממשל ונסמכיו, ראו את הפוסט של איל לוין, על עמוד הכותרת של מאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בפוסט הבא בסדרה: על חוק חופש המידע הישראלי – האם הוא טוב, האם הוא מיושם והאם יש למישהו צל של ספק שהוא נחקק אחרי צפיה ב"כן אדוני השר"?


1 שווה לצפות ולו בשביל הקטע המקסים שבו מתחיל ויכוח עם איש מל"ם שישב בקהל.