איכות המידע, איכות הדמוקרטיה

אני מתכתב עם מישהו בפורום ב"שינוי ירוק" על ענייני הפלרת המים בישראל, ומסתבר שהאיש יושב במאהל מחאה מול הכנסת. תוך כדי, האיש מעדכן שהיום פתאום הוחלט לפנות את כל מאהלי המחאה שמול הכנסת וקורא למי שרק יכול לבוא עם מצלמות או מסרטות והרבה מצברוח רגוע, לעזור לחופש הביטוי בישראל לעמוד בעוד נסיון סתימת פיות.

מצד אחד, אני עדיין מחפש מספיק חומר רקע כדי לברר אם סיפור ההפלרה הוא אכן קונספירציה פראנואידית או שיש כאן נושא אמיתי לדאגה, מצד שני כמות המידע המצומצם ומקורותיו שלא כולם אמינים בעיני גם הוא לא מעודד. עוד על ענין ההפלרה אולי בפוסט אחר, אני רוצה לדבר על העובדה שהמידע כל כך מסובך למציאה והשגה. מחקרים רפואיים שפורסמו הם ספורים וחלקם אינם נגישים לקריאה חופשית כי הם נעולים במאגרים שהכניסה אליהם יקרה, דיונים שהיו בנושא בועדות ממשלתיות אינם מצוטטים או נגישים ברשת, אדם נאלץ להיות מוזן משמועות ולהתאפק שלא להאמין יותר מדי לאתרים שאי אפשר לדעת כבר מי הקים אותם ולצורך איזה אינטרס. שיא השיאים הוא שהנושא גם נידון בבג"צ בעקבות עתירה של אדם טבע ודין, אבל משום מה את הפרוטוקולים אי אפשר למצוא. אני מנסה להשיג עכשיו את מספר התיק כדי לבקש אותם פרטנית ממשרד ממונה חופש המידע שם, כי אם יש אמת בכל הבלגן הזה, ראוי שהיא תצא לאור, ואם אין אמת, אני לא רוצה לפרסם פה מידע מטעה.

אני רוצה גם לציין שהרעיון שהציבור צריך להגיע עד הקמת אוהלי מחאה (מוצדקים יותר או פחות) מעידים על בעיה. או שאין צינורות מקובלים (שזה לא דמוקרטי), או שיש אבל הם לא פועלים (שגם זה מפוקפק), או שהציבור מרגיש שהוא ניסה הכל ולכן מאהל מחאה זה התקווה האחרונה שלו להעביר מסר לשילטונות.

אם מפנים את מאהלי המחאה הרי שיש כאן בעיה נוספת של סתימת פיות ודריסת עקרונות הדמוקרטיה. האם האיש תיאר לי מצב אמיתי? רצתי לעיתוני הרשת לברר אם כצעקתה. בYNET לא מצאתי על זה מילה (אבל מבזק מעודד סיפר לי שהשר איתן מתנגד למאגר הביומטרי, כל הכבוד! וידיעה אחרת דיברה על הצלה ואולי הכשרה של שרץ מפרץ הפיראטים, מענין מה יהיה). חיפוש בנרג' השאיר אותי גם הוא בידיים ריקות, וכך גם הארץ. ארבע שעות אחרי שהאיש מספר שמנסים לפנות אותם, ואין מילה על זה באף עיתון? איך להסביר את זה?

אולי האיש שיקר לי, אבל איזו סיבה יש לו, אם קל להתפס בשקר שקוף? הוא רוצה שאקפוץ לגבעת רם כדי לבזבז לי את הזמן? לא הגיוני, כי הרי הוא מנסה לשכנע אותי במשהו.
מצד שני, אולי הדמוקרטיה הישראלית המתדלדלת משתיקה פרסום של משהו חשוב שכזה? יש איזה קורא ירושלמי שיכול לקפוץ ולספר לנו מה קורה שם לעזאזל?

עוד על האבסורדים הקטנים של דמוקרטיה בקריסה ריכז לאחרונה יהונתן בפוסט על מדרונות חלקלקים, בינהם למשל העובדה שאנשים כמוני וכמוהו נמצא אולי את עצמנו בחקירה פלילית יום אחד. אני בטוח שהרבה גיקים מתמוגגים עד כמה מצחיק הוא הפראדוקס של חוק במדינה דמוקרטית השולל את זכות האזרחים לבקר ולטעון שהמדינה איננה דמוקרטית, אבל בעולם האמיתי זה איננו משחק מילים לוגי, אלא מכבסת מילים של אמת מבהילה של התפרקות זכויות יסוד, במיוחד כשרואים שבקריאה טרומית יש לחוקים כאלו רוב מבהיל במיוחד.

קלינגר מתייחס לא פעם לנושא הבעייתי של העובדה שאנחנו סומכים על האינטרנט כמו על הזיכרון שלנו, או אפילו יותר מאשר על הזיכרון, וזיכרון שכזה הרי הכי קל לשכתב (במיוחד בויקי), ואת מסקנותיו הכי קל להכתיב, כשאנשים מתחילים לסמוך על זכרונות נזילים ונבחרים מפוקפקים יותר מדי. וכדי שלא נשים לב לשכתובים בחוק ובמוסר, יספקו לנו לחם ושעשועים ויחכו שנשקע בנירוונה עם חיוך מטומטם. עד כמה נירוונה? ובכן לדוגמא, אני עוד לא יודע כמה מסוכנת ההפלרה של המים בישראל, אבל אני חייב להודות שלשפוך לירושלמים את הביוב שלהם חזרה לתוך מי השתיה זה יצירתי, ולצערי אני חושב שלא יפתר בקרוב. חלם זה כאן, ורשעים שולטים בה.

אז מה היא הפעולה הדראסטית שדרושה כדי להחזיר את האמון במציאות המתומללת והמקודדת, בממשל ובאנשים? אולי זו קריאה לצאת מהעננים ולהחזיר את הזכרון שלכם למחשב המקומי ולספרים לא אלקטרוניים, או אולי צריך באמת לעודד את אסכולת קורצווייל ולתת למכונות לעשות קצת סדר שלטוני הגיוני כשהצורך במאבק בשחיתות מבוטל מרגע ששולטת מכונה ללא אימפולסים חמדניים, והקוד שלה בפיקוחו הפתוח והשיוויוני של הציבור. האם אני חושב יותר מדי על הכל ומגיע למסקנות חסרות בסיס? לפחות גורם מהימן ובלתי תלוי אחד אומר שלא…


StupidTester.com says I'm 0% Stupid! How stupid are you? Click Here!
אבל זה לא מנחם אותי, כי לך תסמוך על מכונות…

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

רגע של שפיות בעיר המשוגעים

C:\DOS\RUN.EXEלפני הבחירות בי-ם התגלה ברגע האחרון ברקת כרוקח הסכמים עם גורמים כתומים ליצירת רצף התיישבותי מירושלים, דרך שטחים של כפרי מיעוטים, ועד להתנחלות מעלה אדומים. ירושלמים רבים שאינם מסכימים לבלגן שכזה התחלחלו שזו האופציה הכי שפויה לרב פרוש. חלקם בצר להם סתם את האף והצביע לא על אף הכל כדי שלפחות תרד רמת הכפיה הדתית בעיר, וחלקם החליט שלמרות התחזיות הנוראות לכאן והנוראות לשם, אין להם יכולת מצפונית ללכת ולהצביע לאף אחד מהשניים והצביע מעין הצבעת מחאה לדן בירון, שיצא לרגע מענן ירוק כדי להיות ברירת מחדל שפויה. אין על העיר הזו… לא סתם זו אחת היחידות בעולם שיש על שמה סינדרום, וספציפית אחד שמדבר על איבוד עשתונות באקסטאזה דתית.

בין כל האכזבות מברקת, הגדולה ביותר לרגע זה היתה הכניעה לדרישותיהם (האלימות) של החרדים שלא לפתוח את חניון ספרא בסופי השבוע (התמונה באדיבות גיא, נלקחה מהוושינגטון פוסט עד כמה שהצלחתי לברר, ומופיעה פה בוודאי בלי רשות, עד שיבואו להרביץ לי). למי שלא יודע במה מדובר, היתה הפגנה אלימה למדי שהסתיימה בפציעות של שוטרים רבים, כהתנגדות על כך שהעריה תפתח בחינם את החניון שמתחת לשער יפו כדי שלא ימשיך שם המצב האבסורדי של חניה על מדרכות ופקקים איומים. אני לא יכול לקבל התנגדות דבילית בלי הצעת אלטרנטיבות שאינן פונדמנטליסטיות-רגשיות וחסרות כל קשר למציאות (וגם ללא הצדקה הלכתית או משהו, חס וחלילה). אבל בעיר הזו כבר אי אפשר לצפות באמת להתנהגות בוגרת והגיונית. הקהל החרדי האנטי-ציוני מסרב להשמע לממשלת המינות ביום האחד, ומתנגד בכל כוחו להתנהגות ה"חילונית מדי" של הממשל היהודי ביום אחר. שיחליטו אולי?

ואז כמובן הגיע תורו של מצעד הגאווה. אני שמחתי לשמוע שהשנה לא עושים למצעד יותר מדי בעיות, ואם הוא היה בשישי ולא מחר, הייתי גם נוסע לצעוד בו.

Ynet מתח דתי בי-ם? "העיתוי למצעד הגאווה נפלא" – חדשות

במקום זה אריע לו מרחוק כדי לנסות לעבוד, ואשמח לרגע קט שיש סיכוי שברקת בכ"ז יחזור בו מחזרתו ויפתח את החניון למרות ההתקפלות לפני שבוע. במקביל התחילו דיבורים כתומים על הפגנות נוכחות בערים ערביות בישראל. בשנה שעברה שיפדו אותי כאן חברי באותו הנושא על שאני עושה איפה ואיפה ומתנגד לחופש הביטוי של אנשים שאני לא מסכים עם דעתם. אני אמרתי שאני מתנגד לניצול חופש הביטוי (שקיים רק בפוקס בישראל), כדי ליצור פרובוקציות, ויצאנו בלי הסכמות מיוחדות על מה נכון ולא נכון.

סינדרום ירושלים - מאיר לוינגראז איך לשגע את המשוגעים, בלי לפגוע בזכותם להתבטא? השנה יש לי רעיון חדש. לא לעצור את המצעדים הללו בעליון, גם לא לעשות הפגנה נגדית באותו הזמן והמקום, אלא לקחת את הצד של "הנדסה חברתית", ברוח ההאקרים שבכובעים הלבנים-עד-אפורים, ולהצטרף פשוט לשורות המפגינים הכתומים. המצעד יצא, אבל יהיה מוצף בכל כך הרבה "ירוקים" עד שיוטבע הקול ה"כתום". מה אתם אומרים? אם ננסה, נוכל לגייס שני לובשי טישרט ירוק על כל מפגין כתום ולהשתלט להם על המצעד מבפנים. נראה לי שווה לנסות… את הפרובוקציה הזו אני מתבל בציור השמן הנהדר של ידידי מאיר לווינגר, שנקרא, איך לא, "סינדרום ירושלים". אם יוצא לכם לבקר בסיאטל, שווה לראות את התמונה בגודלה האמיתי והמרשים מאוד, וגם את שאר האמנות שהאיש המוכשר והרגיש הזה יוצר.

לבסוף, כדי לתפור ביחד אמנות, שגעון ונימה חיובית, הציצו בכמה תמונות מקדימות מהפקה עתידית של טים ברטון לעליסה בארץ הפלאות (או שמא סיפור המשך לסיפור המקורי?). תודה לנורית על הלינק!

ויקיפדיה – פרק שחבל שפיספסתי

עמוד ויקיפדיה:כיכר העיר גילה את הכנס מאתמול. תגובת הדיקטטור דוד שי: ""דיקטטורה של הרוב"?! איזה חוצפה! אני הדיקטטור היחיד כאן, ושאף אחד לא ידחף את "הרוב" בתור שותף. תיכף אני חוסם לצמיתות את "הרוב". דוד שי – שיחה 23:22, 14 ביוני 2009 (IDT)"

אני שמח שעכשיו קיבלתי אישור רשמי מפי הסוס, ואני יכול לכתוב שדוד שי דיקטטור. תודה דוד.

לצערי הייתי כבר כל כך עייף (סיבות ביום אחר) שלא נשארתי למושב הזה בכנס, למרות שבוודאי היה מעניין (עזבתי אחרי המושב הראשון). דבורית מביאה קצת מדבריו של אוהד קרני (שהחליף ברגע האחרון את אסף שרעבי), ועל כך מתרעמים אנשי הויקיפדיה. (גילוי נאות: שיחקתי לכמה דקות עם הרעיון של הכנסת בעית הויקיפדיה העברית לקונטקסט של קיימות ואקו-פמיניזם, אבל בשלב כלשהוא אמרתי לשלומית (המארגנת) שעדיף שיעשה את זה מישהו שמכיר את הנפשות והדינמיקות הפועלות יותר מקרוב, וגם לא יחטוף ביקורת על היותו לא נייטרלי בעניין.)

אם למישהו יש הקלטה או ציטוט יותר מלא ממה שנאמר, אני אוכל להגיב. אבל אם לא, אני פשוט אכתוב על זה ביום אחר, או אולי את מה שהייתי אומר שם בעצמי אם הייתי משתתף בפאנל.

שעון קיץ

חם בחוץ, אבל זה לא אמור לבלבל את המחשבים שבתוך המזגן. לפחות שלושה אנשים כתבו לי השבוע דואל מהעתיד. אמרו לי שזה תוקן במיקרוסופט – אולי בXP-SP3 או אולי בויסטה, אבל בשורה התחתונה רוב האנשים בחוץ עדיין עובדים עם מחשבים ושרתים שמזיזים את גריניץ' לפאריס כל שנה. זה מבלבל ישראלים וזה מבלבל אולי עוד יותר את האנשים שאתם עובדים מולם בחו"ל. הבעיה הכי גרועה היא לא הזמנים של הודעות הדואל, אלא פגישות שנקבעות ומפוספסות בשעה לפה או לשם. למי שלא יודע עד כמה זה חשוב, זה יכול להסתיים באופן מקאברי בשאלה של חיים ומוות ולזכות אותך בפרס דארווין.

ביוניקס (ומערכות גנו על בסיס glibc) יש אפשרויות יותר גמישות להגדיר זמן התחלה וסוף שונים בכל שנה לשעון קיץ, אבל משרד הפנים שלנו הצליח להכריע אפילו את כותבי החוקים הכי גמישים והגענו למצב שכל שנה ההתחלה והסוף משתנים מספיק כדי לקפוץ בין חודשים. שימו לב לשפת החוק: "בכל שנה, בין יום שישי האחרון שלפני ה-2 באפריל בשעה 02:00, לבין יום ראשון האחרון שלפני י' בתשרי, בשעה 02:00 , יוקדם הזמן בישראל בשעה אחת נוספת, כך שיקדים את זמן יקום מתואם בשלוש שעות". כלומר התחלה לפי תאריך לועזי, אבל לא לפי אף שיטה שבה עובדים חוקי ההתחלה והסוף המקובלים בעולם (מתחילים פעמים במרץ ולפעמים אפריל) והסוף לפי התאריך העברי. על כך נאמר "יופי נחמה". (אגב, "זמן יקום מתואם" נשמע כאילו משרד הפנים אמרו Stardate בחוק הישראלי, אבל למעשה מדובר בתרגום לקוי של Universal Time שצריך היה לתרגם ל"זמן עולמי מוסכם" או "זמן עולמי אחיד")

ההסבר והעזרה הכי טובים נמצאים דווקא בעמוד Windows Support של לינגנו (שחר שמש, ממקימי עמותת המקור, אבל מתפרנס גם מבאגים של מיקרוסופט לעת מצוא) אז תקנו לכם את הבעיה בקלילות:

  1. ספחו את המפתח של חילופי הזמנים ל־2009 לרג'יסטרי ((לקוראי במשרדי איירון – איך אומרים בעברית רג'יסטרי? עץ רישום? 🙂 ))
  2. תנו קליקפול (קליכפול?) על השעון שב"שורת המשימות" (אללי!) וודאו שאזור הזמן שלכם הוא "(GMT+02:00) Jerusalem, Israel".
  3. באותה החלונית וודאו שמסומן "Automatically adjust clock for daylight savings changes" כדי שהשינוי אכן יקרה לבד ונכון בפעם הבאה.
  4. אם אתם רוצים להשאר מדויקים כל השנה כמו שעון צזיום שוויצרי, ישנה גם תווית Internet Time באותו חלון דיאלוג, ואתם יכולים לבקש שם את המחשב שלכם להתעדכן מדי פעם אוטומטית. שוכני קמפוסים המחוברים למחב"א יכולים להשתמש ב-ntp.ac.il, או לברר מה הוא שרת הזמנים המקומי. יש גם את המתנדב ב- il.pool.ntp.org אבל לא הוגן להעמיס עליו, אז המלצתי: פנו אל ספק האינטרנט שלכם ושאלו (השם המקצועי הוא "שרת NTP", אבל לא ידוע אם בתמיכה הרגילה ידעו להגיד לכם את זה).
  5. עוד חצי שנה, באמצע חורף 2009-10, ספחו את מפתח הזמנים של 2010 וחוזר חלילה, או שתעברו לגנו/לינוקס.

פוסט זה הוא מספר 666 בבלוג. אולי היו ראויים מהנושא של שעון הקיץ הישראלי לזכות בכבוד, אבל אני מרגיש היום אופטימי ולא מוצא נושא אחר שיתאים ובא לי לכתוב עליו 🙂 הקהל מוזמן לפרש לבד אם הBeast במקרה זה הם (1) מיקרוסופט, (2) שרי הפנים הדתיים שמעדיפים לכופף את חוקי הזמנחלל, או (3) מותג "אורביט" שהרס בדיחה נהדרת (אתם מוזמנים להציע מועמדים נוספים).