הנושא עלה פה כמה פעמים בשבועיים האחרונים, אני חושב שזה יהיה מעייף אם אני אמשיך ואכתוב על (ונגד) הומאופתיה, או על סוגסטיה ופלאסבו, אבל החלטתי לסגור בכמה מילים על אמונה ומדע, ועל עולם מטריאליסטי ולא דואליסטי.
בגדול, תוכלו להגיד שאני אדם מאמין, יש כמה עקרונות שאני מאמין בהם כי הם מספקים לי את ההסברים הכי משכנעים וניתנים לבדיקה ודיון. האם רפואה קונבנציונאלית היא האמת? לא, היא פשוט השיטה הכי טובה שמצאנו בינתיים (תאוריות על וירוסים, בקטריות ותפקוד התא פועלות הרבה שנים תחת הרבה בדיקות עם הרבה הוכחות בשטח). במובן הזה אני לא מאמין ברפואה קונבנציונאלית, אבל אני כן מאמין ששיטות מדעיות, אם הן מיושמות כראוי, יביאו אותנו לתשובות הכי נכונות. אני לא "מאמין באבולוציה" אלא אני מאמין שאבולוציה, תורת מבנה החומר ותאוריות דומות שכאלו הן ההסבר הכי טוב שיש לנו כרגע ואנחנו משכללים את ההסברים האלו כל הזמן. הסברים מספיק טובים ומוצקים כדי שאפשר לבנות עליהם מחקרים נוספים ולפתח שיטות לשיפור הידע האנושי ואיכות חיינו.
אני גם מאמין שהתעלמות מעובדות היא השליה עצמית, לפעמים לא חשובה, לפעמים נחוצה למיקוד אם היא נעשית בצורה מחושבת, אבל לפעמים מסוכנת, וצריך לשמור על האנושות מלפגוע בעצמה.
אז מה היא אמונה? הגדיר את זה כומר אחד (לא זוכר כרגע את השם): "הכח לקום בבוקר ולחיות עם ספקנות, להאבק עם תקווה, ולהתחזק שהחיים שווים לחיותם" – במובן הזה תוכלו לקרוא לי אדם מאמין, כי אלו דברים שאני עושה ונאבק איתם יום יום, רק שאני לא מוצא נחמה בהסברים מטאפיסיים. יותר מזה, יש לי בעיה עם אנשים שבטוחים לגמרי בחשיבותם ומטרתם בחיים, ואלו פונדמנטאליסטים מסוג זה או אחר, ולא משנה אם שמם מאיר כהנא או אפילו ריצ'ארד דוקינס. האנשים שנוהגים לעשות שימוש בנוהל "my Karma ran over your Dogma".
המדע קוסם לי כי הוא מבוסס על מודולים מוכחים (בשאיפה) ולא על מסורות בלתי נבדקות ומעורערות. הגישה היא פראגמטית ונכונה; כשמשהוא לא עובד יותר, נוטשים אותו. מדע הוא תחום שמתקדם בצעדי תינוק על סמך הררי עובדות שהצטברו, ולא מוביל לרוב לגילויים מהפכניים אלא להתקדמות מדודה, זהירה ומדויקת. כשתיאוריה חדשה ומשופרת מייתרת או מבטלת את הקודמת זה יום חג! מצד שני מדע טוב בלתאר דברים אבל לא להסביר אותם. הוא לא נותן משמעות ותשובות מהסוג שדוגמות ואמונה דתית נותנות.
אבל משמעות היא דבר רגשי ולכן צריך רגש בשביל לחפש משמעות, ולכן אני מאמין שמשמעות היא גם דבר אישי ולא דוׁגמה דתית שיתופית. אני לא מצפה מהמדע לספק לי את זה, אבל המדע פותח לי עוד ועוד כרי ידע לחפש בהם משמעות, תוך כדי שאנחנו מרחיבים את תחומי החיפוש וכמות הידע.
שנים לא היתה עם זה בעיה. הרבה מדענים היו גם אנשי דת אדוקים (ראו ערך ניוטון), כי שני התחומים לא דרכו אחד לשני על האצבעות, העובדות החדשות שנתגלו הפכו את העולם למקום יותר מדהים ועוררו יותר התפעלות אלוהית. אבל תקופת ההשכלה ודארווין החזירו למעשה למרכז הזירה ויכוחים שכמעט ונשכחו מאז ימי אפלטון – פתאום גילויים מדעיים סתרו דוׁגמות דתיות והולידו ראיית עולם אידאולוגית שונה, פתאום לדת לא היה מונופול בלתי ניתן לעירעור. ואז כמובן הבעיה היא שאתה פתאום מעמת דעות מול עובדות, וצד הדיעות יטען שזה לא ויכוח "הוגן" יותר.
בשבועיים האחרונים קצת התעצבנתי וקצת השתעשעתי מאיך שצד הדיעות ניסה לשכנע אותי שאסור לי להצמד לעובדות כי הן מבלבלות אותי, וכי אני צריך לסמוך יותר על הרגש. לסמוך על הרגש?! הרגש הוא הדבר האחרון אצלי בתוך הגולגולת שאני יכול לסמוך עליו להחלטות – וזה לא שאני לא נכנע לו לעיתים קרובות מאוד, אבל עדיין הוא לא התשובה כששמים מולו עובדות! אני זוכר איך בתכנית הרדיו המצוינת של פן ג'ילט עלה פעם מאזין שהתעקש לטעון שהזמן הכי טוב לתכנן משפחה ולהחליט אם אתה רוצה לעשות עוד ילדים עם אישתך זה אך ורק ברגעי הריגוש הרומנטי המקסימלי, כלומר (לפי אותו המאזין) כשאתה בסערת מעשה האהבה. אם הרגשות והראש אומרים לך בזמן הסקס שאתה רוצה ילדים, אז זו ההחלטה הכי נכונה ואתה מוזמן להוריד את הקונדום ומיד. הייתם קונים את התיאוריה הזו? זה בדיוק כמו לחוות סיאנס באמונה שלמה וסיספונד מלא במקום לראותו מצולם בהילוך איטי ולראות איפה ואיך עבדו עליך.
בתוך כך מחלות הגוף הפיזי, עד שיגלו מפורשות אחרת, נגרמות מסיבות פיסיונומיות (וזה כולל תופעות פסיכוסומטיות, כי אני מטריאליסט ולא מאמין בנשמה שאיננה חלק מכימיה וחשמל במוח), ולכן אין פה ענין לדיעה אישית ופרשנות, אלא רק ל"הדבר שפועל הכי טוב", וזה כרגע, ב99% מהמקרים, רפואה קונבנציונאלית; בסיס הויכוח עם חץ וואפילו עם כמה מחברי היותר קרובים. הומאופתיה לעולם לא תשפיע יותר מתרופה, דיקור סיני מעולם לא הוכח שמשפיע יותר מדקירות מחט אקראיות אחרות, דקירות מחט השפעתן מינורית אם לא פסיכולוגית בלבד (ראו מחקר האפידורל בשבדיה).
בניגריה, בני האיבו היו מבקשים מהכהן המקומי בקשה והוא היה מורה להם איזה סוג מקדש לבנות ומה להקריב בו לאל האחראי, היפה זה, שאם האל היה מתעלם או מתחיל להשתולל ולדרוש קרבנות מוגזמים או קורבן אדם, היו בני האיבו מתרגזים חזרה ועומדים על שלהם, מחריבים את מקדשו אשר בנו לו ולא מזכירים יותר את שמו. כמעט כמו תיאוריות מדעיות, לא? אני חושב שיש לאנשים מה ללמוד מזה…
