למי שחי תחת סלע, השבוע עבר חוק שאוסר להכריז חרם על ישראל ומוצריה. ספציפית, אם החוק יאכף, אני מתאר לי שזה יהיה על ערבים תומכי BDS, אח"כ על יהודים מעודדי BDS, ולבסוף אם ירצה צאר החוץ, אולי כל שמאלן כמוני שמבקש לא לקנות מוצרי התנחלויות כי מפעל ההתיישבות בגדה מרושש אותנו. לאף אחד אין ספק שזה לא יפגע במחרימי השכרת דירות לערבים, או מחרימי "משתמטי" צבא, או איכות הסביבה או כל חרם שהגזענים, המיליטריסטים, האוליגרכים והטוטליטרים יחפצו להכריז.
אין לי מה להגיד יותר בנושא, אני מיואש. אבן שזרק אדיוט אחד לבאר, מאה חכמים לא יוציאו. גם אם בעוד שנה תעלה כנסת בקואליציה שמאלית, יהיה לה מאוד קשה להחזיר את הגלגל אחורה על כל כך הרבה חוקים ושינויי תקציב איומים ומאיימים כאלו, ולא ברור אם כוח שסופח אי פעם יוותרו עליו. לי ברור יותר מתמיד שישראל כבר לא תצליח להפוך להיות לדמוקרטית. גורביץ אמר פעם ש"ישראל דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה", אבל לאור ההתפתחויות האחרונות, אני חושב שגם זה בספק.
כי בינינו, "שמאל" הפך למילת גנאי, לביטוי ספק גזעני, למטרה לזעמו הבלתי מכוון של חלק גדול מהתושבים. בוגוסלבסקי אומר שיצמח פה בסוף שמאל חדש ויעשה סדר, אבל אני מרגיש שזה יהיה לאט מדי ומאוחר מדי. להשאר במדינה הזו ימרוט את עצביהם של אנשים אמפתיים ואוהבי צדק עד תום. העתיד, נראה, שייך לחשוכים.
לי אין מה להגיד יותר (לכן הפוסט הזה בעיקר לינקים), ואין כוח לפעול יותר. אני לא רוצה לשמוע יותר על פוליטיקה, לא רוצה לכתוב עליה. לצערי זה כל מה שהחברים שלי בטוויטר כותבים עליו, אז אולי אתקפל גם משם. זה פשוט סוחב אותי למטה, מספיק כדי שאכתוב על זה פה בבלוג, איפה שאני משתדל לעולם לא לדברי על רגשותי האישיים, אבל הנה נשבר אפילו הקיר הזה. אולי ההרגשה הזו תחלוף עוד שבוע, אני לא יודע.
יש ימים שבהם אני עוסק בעניני פרטיות אלקטרונית, זה קל מדי ליפול לבור של פראנויה ולודיזם, במובן של פחד מפיתוחים טכנולוגיים בידיים הלא נכונות. אורוול פחד מהשלב הזה בפיתוח הטכנולוגיה, והעולם שדמיין ב"1984" היה קודר ומדכא (תרתי משמע). מצד שני צ'ארלי סטרוס מצייר עולם מאוד עצוב לעמים שיצאו נגד טכנולוגיות (למרות שזו סאטירה פוליטית יותר מאשר עתידנות של ממש) בספרו "סינגולאריטי סקאי". ספר שנוגע בכל טרנד ורעיון טראנסהומניסטי ולא תמיד בצורה מחמיאה. מול רואי שחורות שונים גם קורי דוקטורוב ניסה להפיח קצת אופטימיות בספר "אח קטן" שהזכרתי פה לא פעם, על הדרך שבה נער מצליח להמלט ממנגנוני בטחון מהירים מדי על ההדק של מדינת המעקב אליה התדרדרה ארה"ב – אבל עושה זאת ע"י רתימת הטכנולוגיה לטובתו. האופטימיזם של דוקטורוב הוא שטכנולוגיה כאן משמשת נגדנו אבל גם בידינו, ולכן כדאי לכולנו להכיר אותה טוב ולהשתמש בה לטובתינו.
קורי, אם עוד לא טחנתי לכם עליו מספיק פה בבלוג, הוא מהדוברים הנמרצים והבולטים לגבי רפורמת הקופירייט הדרושה כדי לשחרר את המין האנושי לנקוט ביצירתיות הדרושה לו כדי להתקדם ולהלחם על קיומו. אחד הנושאים שמרגשים אותו בשנים האחרונות הוא הדפסה תלת מימדית ושימוש מחודש בטכנולוגיות, ולצד זה להבין את ההשלכות של היכולת לחלוק חפצים פיסיים ולהעתיק אותם כמעט בקלות שבה אנו מעתיקים היום מידע, ומה זה יעשה לחוקי הקניין. כהרגלו הוא "חוזה את ההווה" בספרו Makers. הנושא הפך כנראה למשהו מדבק במשפחתו, כיוון שאישתו, אליס טיילור שעד כה התפרסמה בתור מעצבת משחקי מחשב מוכשרת ומצליחה, הקימה עכשיו סטארטאפ שמתמקד במשחקים שניתן להדפיס בתלת מימד. כמה כוח יש בידיים של אדם שיכול להדפיס לעצמו חלקי פלאסטיק, מזון, מתכת ואפילו איברים להשתלות? בסיפוריו "Printcrime", "אחרי המצור" ואחרים קורי חוקר את ההשלכות על התרבות, הכלכלה, היצירתיות ועוד. גם ב"סינגולריטי סקאיי" יש תיאור יפהפה של "מכונות קרן השפע" שמשחררות אנשים מתלות ביצרנים וזמינות חלקים, ואפילו מפיקות את חומרי הגלם מהסביבה בצורה חכמה.
לאור כל הפחד מניצול לרעה שלצד ההתרגשות מהעתיד לבוא, לפעמים נחמד לקרוא חדשות ודעות חיוביות בתחום. למשל מרגש לקרוא שבהמשך לפרויקט TOR, ממשלת ארה"ב מפתחת עוד תוכנות וחומרה כדי להביא את מהפכת המידע המקוונת לארצות שעל אזרחיהן מוטל איפול מידע וידע. תמיד טוב לראות ממשלות עושות גם טוב למען האינטרנט ומשתמשיו ולא רק אודפות אותו ככלי לצנזורה וניטור בטחוני ומסחרי.
"האם אתה אופטימי או פסימי לגבי העתיד?" אני נשאל לעיתים קרובות, עד שהכנתי תשובה בשלוף: "כדי להיות אקטיביסט, אתה חייב להיות שניהם: פסימי מספיק כדי להאמין שהדברים יתדרדרו לרעה אם יניחו להם ללא ביקורת, אופטימי מספיק כדי להאמין שאם תפעל, ניתן למנוע את הרע ביותר."
אבל יש כאן יותר. קראו לי לא פעם טכנו-אוטופיסט. אני לא יודע לגבי זה, אבל אני מוכן לקבל בהכנעה "טכנו-אופטימיסט". טכנו-אופטימיזם היא אידאולוגיה שמגלמת את הפסימיזם והאופטימיזם שלעיל: הדאגה שטכנולוגיה יכולה לשמש כדי להפוך את העולם לגרוע יותר, התקווה שאפשר לכוון אותה כדי לשפר את העולם.
כדי להבין טכנו-אופטימיזם, זה מועיל להסתכל על תנועת התוכנה החופשית, שהאידאולוגיה והאקטיביזם שלה הולידו את מערכת ההפעלה GNU/Linux, מערכת ההפעלה הניידת אנדרואיד, דפדפני פיירפוקס וכרום, יוניקס BSD שחי מתחת למערכת ההפעלה של ה-MacOS X, שרת הווב אפאצ'י ועוד הרבה שרותי ווב, דואל וטכנולוגיות שונות אחרות. תוכנה חופשית היא טכנולוגיה שנועדה להיות מובנת, ניתנת לשינוי, שיפור והפצה ע"י משתמשיה. יש המון מוטיבציות לתרומה לתוכנה חופשית/פתוחה, אבל שורשי התנועה הם בדואליות הזו של פסימיזם/אופטימיזם: פסימיות די הצורך כדי להאמין שטכנולוגיות סגורות וקנייניות יזכו לאישור הקהל הרחב שלא מעריך נכונה את הסכנות במורד הדרך (נעילה לספק, איבוד פרטיות, איבוד מידע כשטכנולוגיות קנייניות מתייתמות); אופטימיות די הצורך כדי להאמין שגרעין של תוכניתנים ומשתמשים יכולים ליצור ביחד אלטרנטיבות מלוטשות ולזכות בתמיכה עבורן ע"י שידגימו את עליונותם ויעזרו לאנשים להבין את הסיכונים שבמערכות סגורות.
בעוד כמה אקטיביסטים של תוכנה חופשית חולמים אולי על עולם ללא תוכנה קנינית, החתירה אחרי אידאולוגית חופש התוכנה היא באופן כללי מועילה יותר מאשר המטרה שלה; כמו טכנולוגיסטים טובים, הם רואים את טכנולוגיה הקנינית כבאג, ובאגים אי אפשר בהכרח לחסל. זה פשוט לא אפשרי לחסל את כל הבאגים, אז תוכניתנים עוקבים, מבודדים ומצמצמים באגים במקום זה. קחו לדוגמא את מערכת ההפעלה אובונטו, מהדורה מאוד פופולארית של גנו/לינוקס. הבאג הראשון במערכת מעקב הבאגים שלהם הוא:
"תיאור הבאג: למיקרוסופט יש את נתח השוק השולט במחשבים שולחניים חדשים. זה באג, שאותו אובונטו מעוצבת לפתור".
"תוכנה לא חופשית מעכבת חדשנות בתעשית מערכות המידע, מגבילה את הגישה למערכות מידע לחלק קטן בלבד מאוכלוסית העולם ומגבילה את יכולתם של מפתחי תוכנה לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, ברמה העולמית. הבאג הזה ניכר לאורכה ורוחבה של תעשיית המחשבים האישיים"
הבאג הזה "פתוח" (כלומר, עדיין לא נפתר בצורה מספקת) מאז 2004 ואני אופתע אם הוא יסגר בעתיד הקרוב. למרות זאת כל גרסא של אובונטו התקדמה במפורש לצימצום הנזק העולה מהמשך קיום הבאג, על ידי שהם מציעים מערכת הפעלה שקל לעבור אליה ממוצריה של מיקרוסופט, עם קיצורי מקלדת דומים ותוכנות מובנות, אך ללא הנעילות וההגבלות. באג מספר 1 של אובונטו לא יפתר ע"י מוצר אלא ע"י תהליך.
הלך הרוח התוכניתני הזה הוא המפתח להסנת הדואליות הפסימית/אופטימית. בתור טכנו-אופטימיסט, נגע לליבי לראות את התפקיד שהרשתות מילאו בעזרה לפעילים באירן, מצריים, לוב, בחריין ואוטוקראטיות מזרח תיכוניות אחרות לתיאום בינאישי. אבל בתור טכנו-פסימיסט, נחרדתי לראות את הפעילים משתמשים במערכות בלתי בטיחותיות ולא מתאימות כגון פייסבוק, שהופכות את עבודת השילטונות לקלה בהאזנה, ניתוח ופירוק המבנה של ארגוני הפעילים.
אלו לא חדשות. הנוחיות של רשתות חברתיות בלתי-ידידותיות-לפרטיות מאז פרנדסטר ועד פייסבוק הפכה אותן לפלאטפורמות מפתות לשימוש בארגון מטרות אקטיביזם. אלו מביננו שאכפת להם מאיכות כלי הניהול של המטרות, התריעו נגד השימוש ברשתות האלו כל הזמן, בהצלחה בינונית. אבל הבאג מספר 1 עדיין פתוח – אקטיביסטים, ואפילו אלו המלומדים בטכנולוגיה שאמורים לדעת יותר טוב – עדיין שולחים ידם לטכנולוגיות קנייניות, בלתי מוצפנות, עוינות פרטיות, מטיעונים של אי הנוחות של השימוש באלטרנטיבות.
ויש להם נקודה חשובה: כרגע קשה יותר להתראגן למען מטרה בלי להשתמש בטכנולוגיה ידידותית למעקב מאשר לפתוח דף קבוצה בפייסבוק. על כתפי הטכנו-אופטימיסטים נופלות שתי משימות: ראשית לשפר את האלטרנטיבות, ושנית לשפר את ההבנה הציבורית של הסיכונים שבשימוש בכלים לא מתאימים בסביבות עוינות. יש הקשרים של סיכון גבוה – משטרים מדכאים וצמאי דם – שבהם ממש עדיף לא לפעול מאשר לסכן פעילים בשימוש בכלים שיקלו על משטרות חשאיות לעשות את עבודתן האיומה.
וכאן טמון ההבדל בין "פעיל טכנולוגיה" לבין "פעיל שמשתמש בטכנולוגיה" – הראשון מתעדף כלים שבטוחים למשתמשים, והשני מתעדף כלים שישיגו מטרה אקטיביסטית כלשהיא. הטריק לפעילי טכנולוגיה הוא לעזור לפעילים-משתמשי-הטכנולוגיה להעריך את הסיכונים הנסתרים ולסייע להם למצוא את הכלים הטובים יותר. כלומר להיות פסימיסטיים ואופטימיסטיים: ללא שת"פ מומחים, פעילים עלולים לסכן את עצמם עם בחירות פחותות בטכנולוגיה; אבל עם שת"פ, פעילים יוכלו להשתמש בטכנולוגיה כדי לתמרן טוב יותר מהאוטוקרטים, הרודנים והבריונים.
השימוש של אוטוקראטים בטכנולוגיה נגד ההתקוממויות במזה"ת היתה צלצול מעורר לקבוצה גדולה של פעילי טכנולוגיה וגם לפעילים משתמשי טכנולוגיה. בעודי כותב את הטור (5/2011), הרשת רוחשת פעילים מודעי-פרטיות הבונים כלי התארגנות ששומרים על אנונימיות, שימלאו את הפער כאשר ממשלות ימשכו את הרשת מהשקע, שמונעים האזנה ונלחמים במידע מטעה. הטובות שבטכנולוגיות האלו יהיו פתוחות וחופשיות, כך שכשלים במתודולוגיות שלהם יוכלו להיות מזוהים ומתוקנים מוקדם דרך ביקורת רחבה. בינתיים, אנחנו הטכנו-אופטימיסטים נמשיך ונלחם נגד באג מספר 1, נבקש מעמיתינו להסתכל מעבר לנוחיות המיידית של פייסבוק, על הסיכונים ארוכי הטווח של שימת חירותינו בידיים של אינטרסים פרטיים שמעולם לא הבטיחו לשמור עליה, ושלהן אסור לנו להאמין גם אם יבטיחו.
איש אחד גילה איך לבקר את זרימת החשמל, אחר הלהיט איתו חוטים, היום יש לנו תאורה חשמלית.
איפה התוצאות של כל האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה? מתי יהיה לנו מדע אמיתי של עיצוב חברתי? (המונח "הנדסה חברתית" כבר מעלה רק הקשרים שליליים)
איך גורמים לאנושות בכללה ולחברות קטנות בפרט להתמודד בהצלחה עם משברי האנרגיה/נפט/משאבים/שטחים/אקלים/תרבות שממהרים עלינו לרעה? צריך מנהיג? איך מייצרים אחד, או מזהים ומטפחים אחד מילדות?
שאלות של התנהגות יותר מוסרית ואמפתית, תכנון רחוק, התמודדות עם קצב מתגבר של שינויים טכנולוגיים ותרבותיים, כל אלו מטרידים אותי ואת זוגתי שרון. שרון החליטה לאסוף כמה אנשים חכמים ולזרוק להם את הכפפה. כדי למשוך עוד כמה מוחות שלא ברחו לדרום אמריקה לחודשי הקיץ, היא הזמינה גם כמה הרצאות ממרצים פופולאריים שאנחנו מעריכים, את רועי צזנה, רן לוי וניר להב, ומרכז הערב יהיה פאנל ושיחה פתוחה עם הקהל על דעות ורעיונות בתחום.
ניפגש בבית השחמט ליד אוניברסיטת ת"א ביום חמישי עוד שבוע, ב14 ביולי, ונעלה על הבסטיליה הזו בערב "אישיות, חברה וקדמה". כולכם מוזמנים להרשם, לקנות כרטיס ולבוא (זה לא לרווח, אנחנו מוכרים כרטיסים כדי לכסות לפחות חלק מעלות האולם, הכיבוד והמרצים).
אם תבואו ואם לא, אני אשמח אם תעזרו לנו גם ותמלאו את הסקר הקטן הזה, ונראה אם יש סיכוי לעצב מנהיג מבחירה.
למרות הביקורת שלי נגד בטר פלייס, צריך להבין למה התשתית שלהם גאונית. תראו מה קורה כשאין לך תשתיות מסודרות ומעסיק צריך לדאוג לדברים האלו בשביל העובדים שלו. לצערי לא כל מעסיק בעולם הוא גוגל. למעשה סטטיסטית, אף אחד הוא לא גוגל.
מודה, התנהגתי קצת כמו פאן-בוי, ובעיקר הייתי אופטימי בצורה מוגזמת. בטר פלייס היו אמורים להיות זולים ונקיים יותר מהחלופות. מסתבר שהם לא זולים או נקיים יותר מהחדשות שבשוק, הם אפילו לא נקיים יותר מהיברידיות רגילות וכנראה אפילו דיזלים, כל עוד החשמל שחח"י מזרימה להם בלילה מופק מפחם. ההכרזה שלהם התחילה בטונים צורמים מאוד ואני ניסיתי להחדיר ריאליזם לתלונות הציבור – למשל חשבתי שהמכונית יקרה כי כרגע היא מוצר בסדרות קטנות (זה התברר כשטות), קיוויתי שהמחיר יהיה 60-70% ממחיר הנסיעה החודשית על בנזין (הוא שווה אם לא יקר יותר בחלק מחישובים). את כל אלו הייתי מוכן לספוג. מצאתי נחמה בכך שלמרות שמחירי האנרגיה יאמירו, בבטר פלייס הבטיחו שמחיר הטעינה לא יזוז אגורה לארבע השנים הראשונות. אבל כאמור הקש ששבר את גב הגמל היה שמחישוביו של פרופ' רבינוביץ', המכוניות האלו אפילו לא יזהמו פחות בטווח המיידי, לשנה-שנתיים הקרובות.
במילים אחרות, האופציות הכי נקיות כרגע בשוק הן הדיזלים וההיברידיות, והמחירים שלהן ידידותי ביותר למשתמש. בטר פלייס ישארו גימיק לפחות עד שיורידו דראסטית מחירים ו/או יצליחו לעבור לאנרגיות מתחדשות כמו שהבטיחו. כרגע אני לא יכול להמליץ עליהם.
בלי קשר לזה, אני חייב לציין שדי התפעלתי לרעה מאיך שהם מנהלים את קהילת הצ'מפיונים שלהם (ממנה נחסמתי בשבוע שעבר בעקבות חסימת המשתמש המפוברק שלי בפייסבוק, אבל אני ממשיך לקבל מהם עידכוני דואל עם התחלות פוסטים חתוכות). הדיונים שם בפנים הפכו לעיתים למכוערים ומתקיפים, הרבה כעס ואכזבה מהמחירים הגבוהים. הרגשתי הייתה שאף אחד שם חוץ ממני לא דיבר על היתרונות הסביבתיים (שעכשיו ממילא נראים כלא קיימים), נאספו שם בעיקר חובבי גאדג'טים ושופוני שמרגישים שיצאו פראיירים, ועכשיו נציגי בטר פלייס אפילו לא מנסים במיוחד להרגיע ולתקן את הרגשתם במשהו. ההרגשה הכללית היא שבטר פלייס כרגע מרגישים שמספיק להם להתחיל לגלגל כמה ציי ממכוניות לחברות לתקופת ההרצה, ולכן לא אכפת להם מהמאוכזבים בעם. אני מקווה שהם יצליחו להציל משהו מהתדמית שלהם כדי שלא לאחר את הרכבת מאוחר יותר, אבל קטונתי מלתת עצות מסחריות. אני רק יכול לשבת מחוץ לקהילה הזו עכשיו ולבקר את החלטתם לנהל אותה בתוך גן צוקרברג (סגור בימים א'-ש', זה לא כל כך נעים וגו')
לבסוף, הנה שתי פרסומות שיצאו בערך באותו הזמן. מצאו את ההבדלים…
בניגוד לחברים אחרים שמגדירים עצמם כספקנים, אני בד"כ לא הולך וחופר מתחת לאדמה כדי למצוא קונספירציות, לנפץ מיתוסים ולקרקס מטפלים אלטרנטיביים. אבל לפעמים השטויות מגיעות אליך, למשל היום נתקלתי בפעם השניה בחיי במישהו שטוען שהממשלה מרססת אותנו ברעלים מהשמיים. למען הדיוק, הטענות של מצדדי קונספירציית ה-chemtrails הייתה תמיד שהממשלות מנסות להחלות ולהחליש אותנו, אבל הגרסא החדשה היא, שהממשלה מרססת חומרים חשודים לצרכי ניסויים בגאו-אנג'ינירינג, כלומר הינדוס העולם למניעת שינוי האקלים, ובכלל זה פיזור חלקיקי מתכת שיחזירו את אור השמש כדי לקרר את האטמוספירה, שזה כידוע – נו-נו-נו! – בניגוד להחלטות האו"ם!
מישהי פנתה היום אל התנועה הירוקה בשאלה אם חוקרים מטעמם את נושא הכם-טריילז כי הירוקים של קפריסין דרשו את זה. אני חושב שיש לנו מספיק צרות בארץ בצורת הפלרה במים וניהול מוזר של משאבי טבע ורעלים, שקשה לי להאמין שהממשלה צריכה לעשות מאמץ קיצוני במיוחד כדי להרעיל אותנו ואת הסביבה בטיסות ריסוס יזומות. קצת פרופורציות 🙂
